פני יהושע/שבת/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סז עמוד ב

כלל גדול פרק שביעי

במשנה כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח וכו' אינו חייב אלא חטאת אחת ופירש"י בגמרא יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה וכו'. ונראה לי דאין כוונת רש"י בזה דאי לאו דיליף לה בגמרא מקרא הוי משמע מסברא דאפי' בכה"ג מחייב על כל שבת ושבת ולכאורה אין לפרש כן דא"כ לענין מלאכו' הרבה דליכא קרא ליפטר בשוכח עיקר שבת א"כ אמאי אינו חייב אלא אחת ולא אכל מלאכה דהא חילוק מלאכות דאורייתא דילפינן להו לקמן דף ע' מקרא אע"כ דאפ"ה פשיטא לן מסברא דבשוכח עיקר שבת לא שייך לומר כן אע"ג דאמרינן לקמן דשני מיני מלאכות הוי כמו חלב ודם א"כ כ"ש שיש לנו לומר כן לעניין דאינו חייב על כל שבת ושבת על מלאכה אחת דסוף סוף חד איסורא מיקרי והך סברא דימים שבינתים הוי ידיעה נמי פשיטא דלא שייך בשוכח עיקר שבת:

אלא דאפ"ה הוצרך בגמרא דלקמן למילף לה מקרא דשמירה אחת לשבתות הרבה והיינו לבתר דאיצטריך למכתב את שבתותי תשמורו לחייב על כל שבת ושבת כשיודע עיקר שבת א"כ הו"א דגזירת הכתוב הוא דכל שבת ושבת חשיב כאיסור מובדל בפני עצמו מש"ה איצטריך נמי קרא דושמרו את השבת דזימנין דשמירה אחת לשבתות הרבה והיינו בשוכח עיקר שבת כן נ"ל בכוונת רש"י:

אלא דלמאי דמסקינן לקמן דהעלם זה וזה בידו אינו חייב אלא אחת מסברא בעלמא משמע דחילוק מלאכות קיל טפי מחילוק שבתות וא"כ אפשר דשפיר איצטריך קרא בשוכח עיקר שבת לענין דאינו חייב על כל שבת ושבת ולקמן אבאר יותר ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה כלל גדול כל היודע עיקר שבת וכו' פי' בקונטרס וכו' שאי אפשר שלא שמע בנתיים וכו' וקשה להר' אליעזר דאמר בגמרא קצר וטחן כגרוגרת וכו' עס"ה. כבר האריך מהר"ם לובלין בחידושיו בביאור דברי התוס' ומ"ז ז"ל בס' מג"ש האריך מאוד למעניתו ע"ש דבאמת לכאורה יש לתמוה על קושיא זו של הר' אלעזר כיון דרש"י ז"ל גופא כתב להדיא דבהך סברא דאי אפשר שלא שמע לחוד לא סגי אי לאו דאיכא נמי קרא דשמירה אחת לכל שבת ושבת וא"כ לא שייך הך מילתא בקצר וטחן כגרוגרות דלקמן דאיירי בשבת אחת דליכא קרא ובלא"ה אין סברא כלל לומר דמ"ש רש"י שאי אפשר שלא שמע בנתיים היינו דבהאי סברא לחוד סגי לחייב על כל שבת ושבת דא"כ נפל פיתא בבירא שהרי אם יאמר שברי לו שלא שמע בנתיים א"כ היאך נאמר לו דליתי חולין בעזרה אע"כ דודאי גזירת הכתוב הוא דלחייב כה"ג כיון דכתיב שמירה לכל שבת ושבת והאי לישנא דאי אפשר שלא שמע בינתיים שכתב רש"י אינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמ"ש רש"י בדיבור הקודם ומסתבר דכי כתיב וכו' וממילא דה"ה לאידך קרא וזה ברור וכמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל ולע"ד שכן מבואר להדיא מסוגיא דגמרא דכריתות ד' ט"ו אהא דקתני התם אמר ר"ע שאלתי את ר"א בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה וכו' ודייקינן עלה בגמרא מאי קבעי מיניה אי שבתות כגופין דמי וכו' ומסיק התם דאמרי בי רב תרתי בעי מיניה שבתות כגופן דמי או לא ובעי מיניה ולדי מלאכות וכו' והדר הש"ס ומדייק בשבתות היכי מיבעי ליה שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק בזדון שבת ושגגת מלאכה הוא דבעי מיניה אי כגופן דמי אי לא או דלמא זדון שבת פשיטא ליה דכגופין דמי ושגגת שבת הוא דבעי מיניה ימים שבנתיים וכו' וא"כ לפ"ז משמע דמספקא ליה להש"ס בסברות הפוכות אלא שכבר נזהר רש"י מזה שם וכתב דהא דמספקא ליה נמי איפכא היינו משום דדרשא דקרא דאחת שהיא הנה אפשר דהכי משמע ואפ"ה פשיט רבה שם דמסתברא שגגת שבת פשיטא ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וזדון שבת הוא דבעי מיניה ודייק לה ממתני' דהכא דלא קתני בסיפא חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת וכו' ע"ש משמע להדיא דאע"ג דמדרשא דקרא ואחת שהיא הנה משמע איפכא אפ"ה כיון דמסברא לבתר דכתיב שמירה לכל שבת ושבת משמע להדיא דשבתות כגופין דמי מוקמינן לה בדדמי במאי דמסתבר טפי והיינו בשגגת שבת דאיכא תרתי למעליות' חדא דשבתות כגופין דמי כמו חמש נרות דהתם ועוד סברא אחרת דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וכיון דכולה סוגיא דשמעתין בפירקין משמע דכרבה דהתם איירי כמ"ש התוס' גופייהו לקמן כמו שאבאר עוד מכ"ש לשיטת רש"י דהכא דוודאי כרבא אזלא א"כ הרי לפנינו דדוקא היכא דאיכא תרתי למעליותא הוא דמחייבינן ליה על כל שבת ושבת אע"ג דכל חדא באפי נפשה לא מהני דהא הך סברא דשבתות כגופן דמי קאמר רבה להדיא דלא מהני כדמוכח סיפא דמתני' דהכא והך סברא דימים שבנתיים לחוד נמי לא מהני כיון שלא נודע בנתיים שחטא וא"כ לפ"ז ממילא מתרצו כל קושיות התוס' שהקשו על פרש"י וכ"ש במאי שהקשה ר"י ממאי דאמרינן בכריתות אליבא דר"ח ולמאי דפרישית עיקר פלוגתא דרבה ור"ח בהכי רהטי דלרבה בעינן תרתי למעליותא ולר"ח בחדא מינייהו סגי וכולהו אליבא דר"ע דמוקמינן מתניתין דהכא כוותיה וזה ברור למי שמעיין ומדקדק היטב בסוגיא דכריתות:

ובאמת נראה שמהר"ם ז"ל הרגיש בזה וכתב לתקן שהתו' הבינו מפירש"י דהך סברא דאי אפשר שלא שמע לחוד הוי כידיעה גמורה ממש ולדעתי אפשר מה שהבינו התוס' כן מפרש"י היינו ממ"ש בדיבור הקודם ארישא דמתניתין דאינו חייב אלא אחת דבגמרא יליף לה מקרא דשמירה אחת וכו' מש"ה משמע להו האי לישנא דעיקר דרשא דקרא להכי אתי ואגב האי קרא איצטריך למכתב נמי דזימנין דשמירה לכל שבת ושבת אבל אי לא הוי כתיבא קרא כלל אפ"ה הוי ידעינן מסברא דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק כן נ"ל ליישב מה שהבינו התוס' כן בכוונת רש"י אלא שכבר כתבתי בסמוך דכוונת רש"י אינו כן אלא כדפרישית ודוק היטב:

בא"ד ותימא דהתם יליף לה ר"א שבת מנדה ואדרבה בשבת כתיב קרא ובנדה לא כתיב קרא עכ"ל ותירוץ ר"י נראה דוחק ועמ"ש מ"ז ז"ל גם בזה ולע"ד פירושו ג"כ דחוק:

ואני בער ולא אבין קושיית התוספת כלל דלא מבעיא למ"ד התם בכריתות במילתא דר"א נדות א"כ ודאי כתיב קרא דהא מנדה הוא דילפינן בריש כריתות דעל שני גופין חייבין שתי חטאות מדכתי' ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לחייב על כל אשה ואשה וא"כ שפיר קאמר ר"א לר"ע למילף ק"ו שבת מנדה כיון דפשיטא ליה לר"א מסברא דשבתות כגופין דמי. ואם נפרש כוונת התוס' אליבא דשמואל התם בכריתות דתנא נדה אליבא דר"א א"כ כ"ש דלא קשיא מידי דהא לקושטא דמילתא אמר ר"א התם דבא עליה וחזר ובא עליה חייב על כל ביאה וביאה הא קמן דפשיטא ליה לר"א הך מילתא והקרוב אצלי לומר דר"א יליף לה מהאי קרא דואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב דדרשינן לה לחלק וא"כ משמע לישנא דקרא דעל אשה אחת מחייב על כל ביאה וביאה ולא מיבעיא לרבה התם דף ט"ו דר"א בכל האיסורין היכא דעביד תרתי זימני מחייב תרתי וא"כ נראה דמנדה יליף לה כדפרישית אלא דאפילו לרב יוסף דקאמר התם דוקא לענין ביאות הרבה קאמר ר"א הכי משום דאי אפשר לערב שני ביאות כאחד משא"כ בקצר וחזר וקצר דאפשר לערב וא"כ עכ"פ אית לן למימר דלענין שבתות הרבה בשגגת שבת שפיר יליף ר"א בק"ו לחייב על כל שבת ושבת שאי אפשר לערב שני שבתות כאחד סוף דבר לא ידעתי מאי מקשו התוס' מדר"א אדר"ע דהא עיקר פלוגתייהו בהכי בין בנדה ובין בשבת ולקושטא דמילתא אליבא דר"א לא בעי קרא כלל לענין שבת כיון דלנדה מדמי לה לגמרי וכולהו דרשא דפירקין בין לענין שבת ושבת ובין לענין חילוק מלאכות ע"כ אליבא דר"ע וחביריו כדמסקינן להדיא בכריתות דמתניתין דהכא כולה אליבא דר"ע מיתוקמא ע"ש כנ"ל ברור בעזה"י ודוק היטב:

שם במשנה היודע שהוא שבת וכו' חייב על כל אב מלאכה ומלאכה ופרש"י דלא מחייב על כל שבת ושבת דחדא שגגה היא וכו' עכ"ל. והיינו כרבה דאית ליה הכי בכריתות דלא אמרינן שבתות כגופין דמי מקרא דואת שבתותי תשמורו אלא דוקא לענין שגגת שבת דאיכא נמי האי טעמא דימים שבינתיים מחלקין כדפרישית. ולפ"ז א"ש טובא לישנא דמתניתין דקתני כלל גדול אמרו בשבת אפילו אהך בבא דהיודע שהוא שבת דחייב על כל מלאכה ומלאכה דאע"ג דהך מילתא אשכחן לה נמי ביה"כ ובעכו"ם דחייב בזיבח וקיטר וניסך על כל אחת ואחת כדאיתא בסנהדרין וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכמו שאבאר לקמן ד' ע"ב ע"ב אפ"ה אצטריך למיתנייה הכא בשבת בהדי אינך כללי דשבת לאשמעינן דבכה"ג אינו חייב על כל שבת ושבת נמצא דכל זה היינו אליבא דרבה משא"כ לר"ח בכריתות מבואר להדיא דשבת' כגופין דמי לגמרי ומש"ה בהאי דהיודע שהוא שבת דהכא דקתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה היינו דחייב נמי על כל שבת ושבת כמו ברישא ביודע עיקר שבת וע"ש בפירש"י שכתב כן להדיא וא"כ לפ"ז ע"כ דהא דקתני הכא כלל גדול אמרו בשבת דמשמע בשבת דוקא לא קאי אלא אהנך בבי דרישא משא"כ בהך בבא דיודע שהוא שבת דלא איירי אלא לענין חילוק מלאכות א"כ לאו דוקא בשבת אלא אפי' ביה"כ נמי שייך הך מילתא והיינו למאן דיליף חילוק מלאכות מאחת מהנה וכ"נ מלשון הגמרא בפ' אלו עוברין ובפ' אלו הן הלוקין דאמר רבה חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט משמע דלענין יה"כ יש חילוק מלאכות כמו בשבת וכ"ש דבעכו"ם נמי אשכחן חילוקי חטאות או אפשר דר"ח לית ליה הך סברא דרבה דפ' אלו עוברין אלא דביה"כ ליכא חילוק מלאכות והיינו כשמואל או כר' נתן דיליף לקמן חילוק מלאכות בשבת מקרא דמחלליה מות יומת או מלא תבערו וא"כ לא שייך הך ילפותא אלא בשבת לחוד ולא ביה"כ דיה"כ משבת ודאי לא ילפינן דמה לשבת דחמירא שכן בסקילה משא"כ ביה"כ א"כ לפ"ז א"ש אפילו אליבא דר"ח דהא דקתני כלל גדול אמרו בשבת אכולה בבי דמתניתין קאי לאפוקי מיה"כ דלא שייך כלל כל הנך בבי דמתניתין וכן נ"ל מל' הרמב"ם בפ"ז מהלכות שגגות שלא כתב דיני חילוקי חטאות בשני איסורים בהעלם אחד אלא בעכו"ם ובשבת לבד משמע דביה"כ אינו כן. כן נ"ל ודוק ועיין עוד בסמוך:

דף סח עמוד א

בגמ' מ"ט תנא כלל גדול וכו' וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות דהא דקתני כלל גדול אמרו בשבת היינו משום דשבת חמור לפי שהוא בסקילה ע"ש ויש לתמוה טובא שכתב מדעת עצמו פירוש לשון כלל גדול היפך סוגיא דשמעתין דמפרשי להאי לישנא דכ"ג בגוונא אחרינא. ועיין במהרש"א. ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב דהרמב"ם ז"ל לאו משום הך לישנא דכ"ג לחוד כתב כן אלא דאגב אורחא מפרש נמי הא דקתני כ"ג אמרו בשבת משמע בשבת דוקא אמרו כן ולא ביה"כ והיינו כדפרישית כיון דשבת חמור שהיא בסקילה מש"ה לא מצינן למילף יה"כ משבת לא לענין חילוק מלאכות ולא לענין שיחייב על כל יה"כ ויה"כ כמו בשבת וכמו שכתבתי שכן נראה באמת מלשון הרמב"ם בהלכות שגגות ויתכן יותר לפמ"ש מפרשי הרמב"ם שם דהרמב"ם פוסק כר"ח דכריתות וא"כ למאי דפרישית הא בהא תליא דלר"ח ע"כ מתניתין למעוטי יה"כ אתי ובסוגיא דלקמן אבאר עוד בזה:

בתוס' בד"ה דאית ביה אבות ותולדות וכו' וי"ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסור מלאכה. נראה בכוונתן משום דלשון אבות ותולדות משמע באחד משני דרכים והיינו היכא שהתולדות באין מחמת האבות כגון באבות הטומאה שהתולדות הן מה שנגעו באבות או בענין שהתולדו' לא כתיבן ולא ידעינן להו אלא מסברא דדמיא לאבות מ"מ לעולם יש צד חשיבות קצת באבות יותר מבתולדות כגון אבות נזיקין דאבות כתיבי ותולדות לא כתיבי וכה"ג באבות ותולדות דמראות נגעים וכן באבות ותולדות באיסורי מלאכות שבת דאע"ג דתולדות דמיין לאבות אפ"ה יש לאבות צד חשיבות דהוו במשכן וע"ש כך נקרא אבות כדאיתא בריש ב"ק משא"כ בהנך דמעשר שהתולדות בשאר פירות אינן אלא מדרבנן משום גזירה והרחקה בעלמא כמ"ש התו' בפ"ק דר"ה ובכמה דוכתי מש"ה לא שייך בהו לשון אבות ותולדות כן נ"ל וקרוב לזה כתב מהרש"ל ודלא כמהרש"א שפירושו דחוק ודו"ק:

בגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מתניתין בתינוק שנשבה וכו' אבל הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת ופרש"י דהכיר ולבסוף שכח הו"ל כשוכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת מש"ה חייב על כל שבת ושבת עכ"ל. ונראה דכוונתו דאינו חייב אלא על כל שבת ושבת ולא על כל מלאכה ומלאכה כיון דמדמה לה לשוכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת וכן נראה ג"כ מלשונו בכל הסוגיא וכן מבואר ג"כ בלשון התוס' דשמעתין אלא דקשיא לי טובא בגווה דמה סברא יש לומר כן דמאי ענין הכיר ולבסוף שכח לשוכח שהיום שבת דהתם ליכא אלא שגגת שבת לחודא מש"ה חייב על כל שבת ושבת דימים שבינתיים הויין ידיעה כמו שפרש"י וכדפרישית דלישנא דרבה בכריתות הכי משמע או כמ"ש התוספות במשנתינו דגזרת הכתוב הוא ומש"ה אין לחייבו על כל מלאכה ומלאכה שהרי בזדון מלאכות עשאן לכולן משא"כ בהכיר ולבסוף שכח דהו"ל שגגת שניהם א"כ ממ"נ אי קסבר דהעלם זה וזה בידו אינו חייב אלא אחת כדמסיק רב נחמן לקמן דף ע' ע"ב א"כ אמאי חייב על כל שבת ושבת דהא הכיר ולבסוף שכח גרע מהעלם זה וזה בידו כמ"ש התוס' לקמן אע"כ דלמאי דבעי למימר השתא דלרב ושמואל הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת ע"כ היינו משום דס"ל דשבתות כגופין דמי לגמרי אפילו היכא דליכא למימר ימים שבנתיים הויין ידיעה והיינו כדאמר ר"ח בכריתות אי משום סברא בעלמא או משום דכתיב ואת שבתותי תשמורו דמשמע שבתות כגופין דמי לגמרי מש"ה מוקי רב ושמואל לאידך קרא דשמירה אחת לשבתות הרבה לבדדמי דהיינו דוקא בתינוק שנשבה ובגר שנתגייר ולא להכיר ולבסוף שכח א"כ לפ"ז קשה בהכיר ולבסוף שכח אמאי לא מחייב נמי על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת דהא מה"ט דשבתות כגופן דמי לר"ח אפילו ביודע שהוא שבת נמי מחייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת כפרש"י שם להדיא: ועוד כיון דמרא דשמעתין דהכא רב ושמואל נינהו והתם בכריתות אמרי' להדי' דשמואל תני נדה ולא נדות ופרש"י שם דהיינו משום דשמואל ס"ל כר"ש ע"ש (מיהו בהא איכא למימר דהאי דהתם היינו לפי המסקנא דהכא דרב ושמואל לאו הכי אתמר):

ולולי פרש"י והתוס' היה נ"ל לפרש דכל הסוגיא דשמעתין נמי בהכי רהטי דלמאי דבעי למימר השתא דלרב ושמואל הכיר ולבסוף שכח לא הוי בכלל השוכח עיקר שבת דמתניתין ומש"ה איצטריכו לדחוקי ולאפוקי לשון השוכח עיקר שבת ממשמעותיה ולפרש בדוחק שהיתה שכוח ממנו עיקרה של שבת ומש"ה דחקו נמי בסיפא דמתניתין דהיודע עיקר שבת דהיינו שהיה יודע עיקר של שבת ושכחו ודלא כמשמעות הלשון היודע שהוא שבת ומדקדקו נפשייהו כולי האי בפירושא דמתניתין ס"ד דע"כ היינו משום דפשיטא להו טובא מסברא דשבתות כגופין דמי לגמרי ומש"ה קס"ד דהיינו לגמרי כר"ח דכריתות דאית ליה הך סברא וא"כ לפ"ז אה"נ דהא דאמרי רב ושמואל דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת כדשמעינן לר"ח אפי' ביודע שהוא שבת דהא חד טעמא אית להו דשבתות כגופין דמי לגמרי ולפ"ז ממילא דביודע עיקר שבת נמי חייב דקתני על כל שבת ושבת היינו דחייב על כל מלאכה ומלאכה דהא רבה גופא קאמר התם מנא אמינא לה דשבתות לאו כגופין דמי ומדייק לה מדלא קתני ביודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה א"כ משמע דמאן דס"ל דשבתות כגופין דמי היינו נמי דחייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת וא"כ מקשה הש"ס שפיר אדתני היודע עיקר שבת ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא כיון דחד דינא ממש אית להו (ובזה נתיישב מ"ש התוס' בד"ה אבל לא שכחו תימא לר"י וכו') ואהא משני הש"ס דאה"נ דהאי יודע עיקר שבת היינו שהיה יודע עיקר שבת ושכחו וא"כ לפ"ז ע"כ דנהי דשמואל בהא כר"ח ס"ל דשבתות כגופין דמי אפ"ה היינו דוקא ביודע שהוא שבת דכיון דשגגת מלאכות הן חייב על כל מלאכה ומלאכה וכיון דשבתות כגופין דמי מחייב נמי על כל שבת ושבת אע"ג דלא קתני לה במתני' ממילא דאדלעיל מיניה קאי משא"כ בהכיר ולבסוף שכח ע"כ לרב ושמואל אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה משום דהו"ל כהעלם זה וזה בידו ובכה"ג לא שייך חילוק מלאכות דהא לא מצינן למימר דלרב ושמואל בהכיר ולבסוף שכח דאיירי בה מתניתין ביודע עיקר שבת נמי חייב על כל מלאכה של כל שבת ושבת דא"כ מה בין יודע עיקר שבת ליודע שהוא שבת וא"כ מקשה הש"ס שפיר אבל לא שכחו מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת והיינו מה"ט גופא דשבתות כגופין דמי כמו ביודע שהוא שבת דמאי שנא ותרווייהו לא דמי להעלם זה וזה בידו דשבת אחד א"כ אדתני היודע שהוא שבת וכו' ליתני היודע עיקר שבת וכ"ש הא כיון דבתרווייהו חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת לפי סברא דהשתא דלרב ושמואל שבתות כגופין דמי לגמרי במימרא דר"ח בכריתות כל זה נראה לי ברור ומוכרח בסוגיות הגמרא דלפרש"י והתוס' יש לתמוה מאי ס"ד דבלא שכחו לעיקר שבת אלא ששכח שהיום שבת יתחייב על כל מלאכה ומלאכה ולא על כל שבת ושבת הרי שגגת שבת וזדון מלאכות הוא וצ"ע טובא ולפמ"ש ממילא נתיישבו כל הקושיות התוס' שהקשו בזו הסוגיא. ומהרש"ל בח"ש הרגיש קצת בזה ומהרש"א דחה דבריו ולא ידעתי למה דאע"ג דמסוגיא דכריתות לר"ח לא משמע הכי היינו למאי דמסקינן בשמעתין דמימרא דרב ושמואל נמי לאו הכי איתמר והמעיין היטב בסוגיא דכריתות יראה שדברים ברורים הם בכל מה שכתבתי לולי דרש"י והתוס' לא פירשו כן ודוק היטב:

דף סח עמוד ב

בתוספות בד"ה כי הכיר ולבסוף שכח דמי פי' בקונטרס דלהכי לא תנא וכו' ומיהו קשה לר"י דמ"מ ליתני תינוק שנשבה דלא נטעה לומר וכו' עס"ה. ובאמת לא יכולתי לעמוד על קושיא זו דהא כה"ג אשכחן טובא בש"ס בכמה דוכתי דאשכחן פלוגתא דתנאי בברייתא ואפ"ה לא חש תנא דמתני' למיתנייה היכא דפשיטא ליה כחד מינייהו וכ"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ע"ש מיהו למאי דפרישית לעיל במשנה ובגמרא בלא"ה יש ליישב בפשיטות קושיות ר"י לפמ"ש דכל הני כללי דמתניתין דכייל להו בכלל גדול אמרו בשבת היינו דוקא בהנך מילי דשייכי בשבת דוקא כגון חילוק מלאכות וכה"ג במאי דמחייב על כל שבת ושבת אי משום דשבתות כגופין דמי לחוד או משום דימים שבנתיים נמי הוי ידיעה ומש"ה קתני כל הנך פרטי דזימנין אינו חייב אלא על כל שבת ושבת ולא על חילוק מלאכות וזימנין איפכא וזימנין דאינו חייב לגמרי אלא אחת כגון בשוכח עיקר שבת דרישא משא"כ בהך מילתא דתינוק שנשבה לא שייך למיתני כלל בהאי כלל גדול דשבת כיון דאין חילוק בזה בין שבת לשאר מצות דלמונבז אפילו בשבת פטור ולרבנן אפילו בשאר מצות חייב אחת על כל מצוה ומצוה ולא איצטריך נמי לאשמעי' דבשבת אינו חייב אלא אחת דהא ידעינן לה שפיר במכ"ש דשוכח עיקר שבת כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה אבל תינוק שנשבה פטור פי' בקונטרס דקסבר אומר מותר אנוס הוא ואין נראה דטעמייהו כמונבז כדאמר בסמוך וכו' עס"ה. עמ"ש מ"ז ז"ל בזה בתכלית אריכות וכאן הראה חריפותו ובקיאותו כדולה מים מבארות עמוקים אלא שלפי תוכן דבריו ר' יוחנן ור"ל סברי כמונבז ולא מטעמיה דמונבז יליף מהיקישא ואינהו מטעמא דאנוס הוא ולענ"ד אין צורך לזה דנראה בלא"ה דמונבז גופא תרתי טעמי אית ליה דליכא למימר דמהיקישא לחוד יליף לכולה מילתא דא"כ מאי קאמר כשדן לפני ר"ע הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא ואמאי לא קאמר ליה בהדיא דטעמיה מהיקישא ופשטא דהאי לישנא דהואיל ומזיד קרוי חוטא וכו' משמע שזה הטעם בעצמו הוא משום דתנוק שנשבה אנוס הוא ולא שייך למקרייה חוטא דאנוס רחמנא פטריה כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר כדמייתי הש"ס בכמה דוכתי דאפילו לענין נזיקין דרבי קרא אונס כרצון אפ"ה באונס גמור פטור מהאי קרא גופא דולנערה כדאיתא בר"פ המניח וע"ש בתוס' ואין לך אונס גדול מתינוק שנשבה וגר שנתגייר דמאי אית להו למיעבד כיון שלא היה להם ידיעה מעולם. מיהו אי לאו דאשכחן דמזיד נמי מיקרי חוטא א"כ תו לא הוי משמע דחטא למעוטי אנוס אלא אדרבה למעוטי מזיד וכל שקרוב למזיד כדאשכחן בכמה דוכתי דלשון חטא היינו שוגג ומזיד מיקרי עון וא"כ היה באפשר לומר דתינוק שנשבה חייב בקרבן אע"ג דאנוס רחמנא פטריה היינו כגון מיתה או מלקות וממון אבל בקרבן אפשר דחייב דכפרה מיהא בעי כדאשכחן לקושטא דמילתא דרבנן מחייבי ליה בקרבן אע"ג דאנוס הוא והיינו מה"ט גופא מש"ה איצטריך מונבז לאתויי ראיה דהואיל ומזיד קרוי חוטא וכפרש"י דאשכחן דאפי' קרבן מחייב וא"כ לפ"ז ממילא אית לן למימר דהאי דשוגג קרוי מזיד בכולהו קראי דקרבנות לאו למעוטי מזיד או קרוב למזיד אתי דהא אינהו נמי חוטא מקריין אע"כ דחטא דכתיב בקרבן היינו למעוטי אנוס כי האי דתנוק שנשבה:

מיהו ר"ע דא"ל למונבז מה מזיד שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה וכו' אסיק אדעתי' דמונבז ע"כ לאו אהאי טעמא לחוד דאונס סמיך דאפשר דהאי טעמא לא הוי מהני לפוטרו מקרבן בעכו"ם דהא האי קרא דולנערה לא תעשה דבר לא שייך בעכו"ם דקי"ל יהרג ואל יעבור ואפי' מיתה איכא למ"ד דחייב אפילו באונס כדאיתא לקמן דף ע"ב ע"ב גבי מאהבה ומיראה וכמו שאבאר שם וע"ש בתוס' ומש"ה הוי משמע ליה לר"ע דטעמא דמונבז היינו משום דאית ליה האי היקישא דכתיב בעכו"ם גופא וכמו שאבאר בסמוך דאכתי בהאי היקישא לחוד לא סגי וא"כ לפ"ז שפיר אקשה ר"ע למונבז אי מה מזיד שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה וכו' דהא קי"ל אין היקש למחצה וע"ז השיב לו מונבז הן וכ"ש שהוספת והיינו מהאי היקישא דמסקינן בסמוך וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דר"י ור"ל גופייהו סברי כמונבז בחדא לענין תינוק שנשבה מיהו במאי שאמר הן וכ"ש שהוספת פליגי עליה משום דלית להו הך היקישא ובזה נתיישבו כמה קושיות שהקשו התו' בסוגיא זו וכמו שאבאר לקמן דף ע"ב ע"ב אי"ה:

בד"ה וחייב על הדם אחת אע"ג דמילתא דפשיטא היא וכו' עס"ה. ולולי דברי התוס' היה נ"ל ליישב דהיא גופא איצטריך למיתני דאע"ג שלא היתה לו ידיעה כלל בשום מצוה א"כ כל המצות כולן כהעלם אחד אצלו ועוד דאומר מותר אנוס הוא וקס"ד דפטור כדפרישית ודוקא בעכו"ם קאמרי רבנן דחייב כיון דאונס נמי חייב ועוד משום דמז' מצות ב"נ הוא ואפילו גר תושב נהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד כדאמרי' במכות וכ"ש בגר שנתגייר דעיקר הגירות הוא לפרוש מעכו"ם כ"ש דהיה לו ללמוד ומה"ט אפשר נמי דמחייבי רבנן קרבן על שמירת שבת משום דשבת חמירא כעכו"ם כדאיתא בריש חולין לגבי מכם ולא כולכם ע"ש בפרש"י ועוד דאפשר דדרשא דשמירה אחת לשבתות הרבה לא משמע להו לרבנן אלא בכה"ג בתנוק שנשבה ואם כן בחלב ודם הו"א דפטור משום דאנוס הוא קמ"ל דאפילו הכי חייב אפילו על חלב ודם והיינו כדפרישית דאנוס כי האי אין לפוטרו כל כך מקרבן משום דכפרה מיהא בעי כן נ"ל וקרוב לזה כתב מ"ז ז"ל ע"ש ודו"ק:

בד"ה כ"ש שהוספת וכו' ומיהו קשה לר"י דהא פטריה מהיקישא דתנוק שנשבה מה"ט נמי יפטור נמי הכיר ולבסוף שכח עכ"ל. ולע"ד נראה ליישב קושיא זו דהא ע"כ הכיר ולבסוף שכח חייב מיהא קרבן אחד על כולם דאלת"ה אלא פטור לגמרי א"כ האי קרא דשמירה אחת לשבתות הרבה היכי משכחת לה ואין לומר דאפ"ה מקשה ר"י שפיר דהתינח בשבת דחמיר שהוא בסקילה ויש בו תוצאות הרבה בחילוק מלאכות ובחילוק שבתות ואכתי בשאר מצות מנ"ל דחייב אלא דבהא נמי איכא למימר דכה"ג לאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא דע"כ האי היקישא לאו בהכיר ולבסוף שכח איירי כיון דע"כ איירי בשבת כן נ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא מ"ט דמונבז דכתיב תורה אחת יהיה לכם וכו' ואיתקש שוגג למזיד וכו'. כבר כתבתי דבהאי היקישא לחוד לא סגי למונבז אי לאו דאיכא נמי האי טעמא דקאמר הואיל ומזיד קרוי חוטא דאי לאו האי טעמא הו"א דהיקישא לא אתי אלא לפטור תנוק שנשבה שלא היתה לו ידיעה כלל ואנוס הוא אבל היכא שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה הוי אמינא דחייב אע"ג דקי"ל אין היקש למחצה אפילו הכי לענין שוגג ומזיד לא שייך לומר כן שהרי זה היפך מזה מה שאין כן לבתר דפשיטא ליה למונבז בלא"ה דפטור דכיון דאנוס הוא לא מיקרי חוטא ולאו בכלל שוגג הוא דקרייה רחמנא חוטא א"כ לפ"ז לא איצטריך האי היקישא אלא להך מילתא לחוד דהיכא שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה אפילו הכי חייב כן נ"ל ועיין בחידושי הרשב"א שכתב בסברא זו להיפך ממה שכתבתי והנלע"ד כתבתי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

דף סט עמוד א

בתוס' בד"ה מה עכו"ם שחייבים וכו' וא"ת ולמונבז האי דרשא דריב"ל מנא ליה וי"ל דנפקא ליה כדדריש רבי וכו' עס"ה. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב לתרץ קושיית התוס' דמונבז נמי אית ליה דריב"ל וס"ל דאין היקש למחצה. מיהו למאי דפרישית בסמוך לתרץ קושיית ר"י א"כ לא יתכן לפרש כפי' הרשב"א דאי ס"ד דמונבז אית ליה הך דרשא דריב"ל תו לא הוי מצי למידרש מהך היקישא לחייב בהיה לו ידיעה בשעת מעשה כיון דבכה"ג לא שייך לומר אין היקש למחצה כיון שהוא דבר והפוכו והיינו כדמהדר ליה ר"ע לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד אע"כ דמונבז ס"ל כרבי וא"כ מייתר ליה הך היקישא להך דרשא לחוד כן נ"ל. מיהו לפי מה שכתבתי דע"כ ר"י בעל התוס' לא נחית להאי סברא. וכן נראה ג"כ מלשון התוס' בסמוך ד"ה אלא למונבז דאדרבה למונבז כל מה דאיכא לאקושי שוגג למזיד טפי עדיף. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרך ר"י לפרש למונבז האי הקישא דריב"ל יליף לה מג"ש דעליה ואמאי לא מפרש בפשיטות דכולה מהאי היקישא דריב"ל דריש דאין היקש למחצה כמ"ש הרשב"א והנראה לענ"ד בזה דסברת התוס' דלא שייך הכא אין היקש למחצה דלאו בחדא גוונא נינהו דמונבז דריש האי הקישא דאיתקש שוגג למזיד ולא להקיש שאר מצות לעכו"ם דהא הקישא דמונבז לעכו"ם נמי איצטריך ולריב"ל איפכא דעיקר הקישא לאקושי לעכו"ם ולא להקיש שוגג למזיד אלא דעיקר קושייתם בהך מילתא גופא מנ"ל למונבז למידרש מהאי קרא תרי היקישי דלמא לחדא אתא להקיש שוגג למזיד לחוד כן נ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

בד"ה אלא למונבז וכו' וליכא למימר נמי שגג בלאו וקרבן דסברא הוא וכו' עס"ה. כבר כתבתי דאין סברא זו מוכרחת דאדרבה כיון דשוגג ומזיד הם דבר והפוכו לא שייך להקיש שוגג למזיד אלא כל דהו. אלא דלולי דבריהם היה נ"ל דליכא לאוקמי שגג בלאו וקרבן ומיקרי מזיד כיון דידע ליה בעשה דאפשר דבכה"ג אפילו לרבנן לא מיקרי שוגג כדמשמע בשמעתין דבסמוך דמוקי למתני' דאבות מלאכות דידע לה בתחומין ולא מוקי לה דידע לה בעשה וכן כתבו מפרשי הרמב"ם ז"ל בשיטתו בפ"ז מהלכות שגגות ע"ש ועוד נראה דעיקר הקישא דשוגג למזיד משמע דהיינו שהוא מזיד בלאו דהא למזיד בעי התראה למלקות כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אמר קרא וכו' קשה לר"י מנ"ל וכו' דהא איהו סבר כמונבז לעיל וכו' עס"ה. ומיהו למאי דפרישית לעיל דר"י ור"ל גופייהו לא סברי כמונבז אלא בחדא לענין תנוק שנשבה דפטור משום דאנוס הוא ואין זה בכלל שוגג דקרא דהא קרייה רחמנא חוטא משא"כ האי הקישא דמונבז לא ס"ל כוותי' א"כ אין מקום לקושית התוס' וכיוצא בזה כתב מ"ז בספר מג"ש לפמ"ש ע"ש אלא דהתוס' לשיטתם דמשמע להו לר"י ור"ל דכולהו מילתא דמונבז בין ברישא בין בסיפא היינו מהקישא וא"כ ר"י ור"ל לגמרי כוותיה ס"ל אלא דאפ"ה לא ידענא מאי קשיא להו להתוס' דהא בפשיטות מצינן למימר דלר"ל מונבז ורבנן בהך דרשא גופא פליגי דמונבז מוקי להאי דרשא דאשר לא תעשנה למעט מומר דאינו שב מידיעתו כרשב"א בשם ר"ש בסמוך ורבנן סברי כת"ק דרשב"א דמומר מעם הארץ נפקא. (ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ק דחולין דף ה' בפלוגתא דרשב"א ורבנן) וא"כ מייתר להו אשר לא תעשנה בע"כ למידרש דעד שישגג בלאו וכרת שבו כיון דבלא"ה לא משמע להו הקישא דמונבז להכי וצ"ע. מיהו לפמ"ש הרמב"ם בפרק הנזכר משמע דר"י ור"ל אע"ג דמוקי למתני' דכלל גדול כרבנן אפ"ה אינהו לא ס"ל כמונבז אלא כר"ע כן כתבו מפרשי הרמב"ם ז"ל שם ונדחקו ליישב. אלא דלענ"ד נראה דוחק גדול דהא ר"י סובר הלכה כסתם משנה לכן נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם דאע"ג דר"י ור"ל סברי כמונבז וקיימא לן דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל אפ"ה כיון דסוגיא דשמעתין דסתמא דתלמודא ומימרא דאביי בסמוך דאמר הכל מודים בשבועת ביטוי וכה"ג באיבעיא דרבא מר"נ בשבועות דאיזה שבועת ביטוי כולהו אליבא דרבנן דמונבז איירי דוק ותשכח וכה"ג לקמן באבעיא דרבא מר"נ גבי העלם זה וזה בידו וכמו שאבאר שם. א"כ יפה פסק הרמב"ם דלא כמונבז דהא קיי"ל דהלכה כבתראי אפי' לגבי ר"י כן נ"ל ודו"ק:

דף סט עמוד ב

בפרש"י בד"ה אבל איני יודע וכו' דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה אין לך אונס בשעת שבועה גדול מזה עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דהא לעיל משמע דאף לפירש"י דלמונבז דפטור בתינוק שנשבה טעמיה משום דאומר מותר אנוס הוא מ"מ נראה דהיינו דוקא בתינוק שנשבה וכיוצא בו כדפרישית לעיל משא"כ בהכיר ולבסוף שכח משמע בפשיטות דאפילו מונבז מודה דחייב בין בשבת ובין בשאר מצות שזה עיקר שוגג האמור בתורה לענין קרבנות א"כ היאך כתב רש"י דאין לך אונס גדול מזה ומכ"ש לרבנן דמונבז א"כ היאך כתב רש"י כאן דבכה"ג אין לך אונס גדול מזה. והנראה בזה דמשמע ליה לרש"י דעיקר דרשא דדרשינן מהאי דרשא דהאדם בשבועה פרט לאנוס דממעטינן מינה אפי' בכסבור שאמת נשבע דלביה אנסיה כ"ש דאית לן למעט מהך דרשא גופא אנוס דאומר מותר כי האי דלא מיקרי אדם בשבועה כיון שאינו יודע כלל מאיסור שבועה דאע"ג דבשאר קרבנות עיקר חיובא בכה"ג היינו משום דכתיב בהו בשגגה משא"כ בשבועת ביטוי דשני קרא דכתיב ונעלם ולא כתיב בשגגה אלא אדרבה האדם בשבועה כתיב א"כ משמע דקפיד קרא שיהיה לו ידיעה מעיקר איסור שבועה כן נ"ל בשיטת רש"י (וזה דלא כמ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש דהיכא דסבר שבאמת נשבע הוי אנוס טפי) אלא דאכתי קשיא לי אמאי לא מוקי לה דידע ליה איסור שבועה בעשה ובשלמא למאי דמוקמינן כמונבז א"ש. אלא למאי דמוקמינן לה בשבועות ד' כ"ו כרבנן קשיא ואפשר דלא אשכחן איסור עשה בשבועת ביטוי אלא לאו ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה הא מני מונבז היא פי' בקונטרס אבל לרבנן וכו' והקשה ה"ר אליעזר לרבינו שמואל דהא רבנן דמונבז היינו ר"ע ור"ע מחייב בהדיא על לשעבר בשבועות וכו' עס"ה. כבר כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש ליישב דלאביי דהכא הא דר"ע מחייב על לשעבר מוקי לה אביי לענין מלקות ולא לקרבן דהכי בעי נמי הש"ס לאוקמי מעיקרא בריש שבועות אלא דהא דלמסקנא דהתם מוקמינן לה לקרבן היינו דלא כאביי אלא כרבא ורב נחמן דפ"ג דשבועות ומייתו התוס' הכא וכמ"ש התוס' בעצמם אף לשיטתם בסוף הדיבור דהאי דרבא ור"נ פליגי אדאביי וע"ש באריכות דלע"ד דברי מ"ז ז"ל ברורים ליישב שיטת רש"י:

אלא דבעיקר דברי התוס' דפשיטא להו דרבנן פליגי עליה דמונבז היינו ר"ע קשיא לי בגווה כיון דאליבא דר' יוחנן קיימינן הכא במימרא דאביי א"כ ר' יוחנן הא מוקי למתני' דהכא דכלל גדול כמונבז ומש"ה סובר כוותיה ובכריתות דף ט"ז משמע דבין לר"ח דהתם הוי מתני' דהכא כר"ע דוקא דמהכא דייק התם דלא קיבל ר"ע מדר"א ע"ש דמשמע דמילתא דפשיטא היא דכר"ע מיתוקמא א"כ משמע להדיא דר"ע כמונבז ס"ל:

ולולי דברי התוס' היה נראה לי דלר' יוחנן שפיר מצינן למימר דר"ע כמונבז ס"ל והיינו משום דלמאי דמסקינן דטעמא דמונבז היינו משום היקישא שוגג למזיד א"כ תו לא א"ש הא דקאמר ר"ע למונבז לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד דהא אדרבה מהאי טעמא שהוא קרוב למזיד מחייב ליה מונבז דבעי' שוגג דומיא דמזיד וכדאמר להדיא דקרייה רחמנא חוטא ופשטא דקרא דכתיב בשגגה היינו משום שהוא שוגג בקרבן. נמצא דלפ"ז כיון דאשכחן נמי דר"ע גופא מחייב בשבועת ביטוי בכה"ג בשגגת קרבן לחוד א"כ ממילא בפשיטות אית לן למימר דר"ע כמונבז ס"ל דהא קיבל מיניה כיון דתו ליכא למימר לדבריך אין זה קרוי שוגג דהא אף לדברי ר"ע אשכחן דקרי שוגג בכה"ג דמחייב קרבן מיהת בשבועת ביטוי ולפ"ז שפיר אית לן לאוקמי האי היקישא דשוגג למזיד אפי' בשאר מצות בכה"ג והכי משמע קצת מדאמר ליה ר"ע למונבז בתחילת דבריו הריני מוסיף על דבריך וכדפרישית נמי לעיל בברייתא דעיקר דברי ר"ע למונבז היינו לעמוד על סוף דעתו של מונבז. ולפ"ז נתיישבו הסוגיות דהכא ודשבועות בפשיטו' לפרש"י אלא דהכא כיון דאליבא דר' יוחנן איירי ניחא לן לאוקמי למילתא דר"ע כמונבז כיון דסתם מתניתין דהכא דכלל גדול נמי כוותייהו אזלא כדפרישית וא"כ רבנן דמונבז לאו היינו ר"ע אלא ת"ק דברייתא דלעיל דמחייב להדיא בתינוק שנשבה ממילא ע"כ דלית להו היקישא משא"כ בסוגיא דפ"ג דשבועות דרבא ור"נ לית להו דר' יוחנן אלא כרב ושמואל דלעיל דמתניתין דלא כמונבז ומש"ה ניחא להו לאוקמי מילתא דר"ע בשבועת ביטוי לשעבר אליבא דהלכתא כרבנן דמונבז והיינו דאמרינן התם כמאן כמונבז בלשון בתמיה כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י וגירסתו כיון דבלא"ה לא משמע ליה לקיים אידך גירסא דמקשה פשיטא דלאו מילתא דפשיטא היא כמו שפרש"י וכדפרישית דהא אף לשיטת התוס' לא שייך לאקשויי פשיטא אליבא דמונבז דהא איצטריך לאשמעי' דהזיד בעשה לא מהני למונבז לענין שבועות ביטוי דאכתי לא מיקרי אדם בשבועה דע"כ צריך לומר כן לפי שיטתם אליבא דמונבז ודוק היטיב:

פיסקא היודע עיקר שבת מנה"מ א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה וכו' מתקיף לה ר' נחמן ב"י אדרבה איפכא מסתברא ופרש"י דר"נ ור"נ ב"י לא פליגי אלא במשמעות דורשין. ולכאורה לשון מתקיף לה לא משמע הכי ולולי פרש"י היה נ"ל דר"נ ור"י ב"י בסברא נמי פליגי דלר"נ משמיה דרבה ב"א אי לאו שום קרא הו"א מסברא דלעולם אינו חייב בשבתות הרבה אלא אחת משום דשבתות לאו כגופין דמי וימים שבינתיים לא הויין ידיעה מש"ה מוקי קרא קמא דכתיב את שבתותי תשמורו לאשמעינן דחייב על כל שבת ושבת וכי היכי דלא נימא דלעולם חייב על כל שבת ושבת אפילו בשוכח עיקר שבת מש"ה כתב אידך קרא ושמרו בני ישראל את השבת לאשמעינן דזימנין דאינו חייב אלא אחת כגון בשוכח עיקר שבת והא דמייתי ר"נ קרא דאינו חייב אלא אחת כגון בשוכח עיקר שבת והא דמייתי ר"נ קרא דושמרו ברישא אע"ג דואת שבתותי מוקדם אפ"ה ניחא ליה לאתויי לפי סדר הנך בבי דמתניתין ואהא מתקיף ליה רנב"י דאדרבא איפכא מסתברא וכוונתו דמסברא אי לאו שום קרא הו"א דלעולם חייב בשבתות הרבה על כל שבת ושבת אפילו היכא דליכא למימר ימים שבינתיים ומש"ה איצטריך קרא דואת שבתותי תשמורו לאשמעינן דשמירה אחת לשבתות הרבה וכי היכי דלא נימא דלעולם דינא הכי אפילו היכא דאיכא למימר ימים שבינתיים משום הכי כתב אידך קרא ושמרו לאשמעינן דזימנין דשמירה אחת לכל שבת ושבת כגון ביודע עיקר שבת דימים שבינתיים הויין ידיעה לפי שיטת רש"י ולשיטת התוספות מגזירת הכתוב והשתא לרב נחמן ב"י א"ש טובא דסדר הנך בבי דמתניתין היינו לפי סדר הכתוב בפרשה ונ"מ טובא לדינא בשאר מצות ובנדה שטבלה כמ"ש בלשון המשנה מסוגיא דכריתות בשיטת רש"י והתוס' עיין עליו ודו"ק:

דף ע עמוד א

פיסקא חייב על כל מלאכה ומלאכה חילוק מלאכות מנ"ל אמר שמואל אמר קרא מחלליה מות יומת התורה רבתה וכו'. נראה לי דלשמואל דיליף חילוק מלאכות מהאי קרא דמחלליה דכתיב בשבת א"כ משמע דדוקא בשבת אמרינן חילוק מלאכות משא"כ ביה"כ דהא יה"כ ודאי משבת לא ילפינן דשבת חמיר שכן בסקילה וכה"ג נמי לר' נתן וכמ"ש לעיל שכן נראה מלשון הרמב"ם בהלכות שגגות שלא כתב חילוקי חטאות בכה"ג אלא לענין שבת ועכו"ם לחוד משא"כ לר' יוסי בסמוך דיליף חילוק מלאכות בשבת מאחת מהנה דהאי קרא בכל קרבן חטאת איירי א"כ משמע דכל היכא דמשכחינן חילוקי חטאו' בכה"ג בעבירה אחת חייב על כל אחת ואחת וכמ"ש הכ"מ בשיטת הרמב"ם דלקושטא דמילתא חיובא חטאת דעכו"ם נמי ילפינן לה מהאי קרא דמאחת מהנה דלפ"ז משמע דה"ה ביה"כ נמי שייך הך ילפותא דמאחת מהנה כן נראה לי. והשתא א"ש נמי הא דמסקינן בסוף הסוגיא דשמואל אחת שהיא הנה לא משמע ליה וכתבו התוס' דע"כ מקבלה קים ליה הכי דלמאי דפרישית אין צורך לזה אלא דמתניתין גופא דייק לה שמואל מדקתני כלל גדול אמרו בשבת משמע דכל הנך כללי לא שייכי אלא בשבת לחוד וכדפרישית במתניתין אם כן אי ס"ד דתנא דמתניתין מקרא דמאחת מהנה יליף לה א"כ לא שייך הך בבא דחילוק מלאכות בשבת טפי מבשאר דוכתי אע"כ דתנא דמתניתין ממחלליה יליף לה למאי דס"ל לשמואל דהבערה ללאו יצאת ודו"ק :

שם דתניא ר' נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת מה ת"ל לפי שנאמר ויקהל משה וכו'. ולכאורה כל אריכות לשון דר' נתן בכולה ברייתא יתור לשון הוא כיון דבסוף יליף חילוק מלאכות מקרא דלא תבערו לחוד א"כ בקצרה הו"ל למימר לא תבערו מה ת"ל לומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל וכו' ונראה לי דאי לאו קרא דאלה הדברים לא הוי משמע ליה לר"נ למידרש מלא תבערו דלחלק יצאת משום דפשטא דקרא משמע טפי דללאו יצאת כיון דמקמי הכי כתיב סתמא כל העושה בו מלאכה יומת וסמיך ליה מיד כתיב לא תבערו אם כן משמע שהוציא הכתוב הבערה מכלל מיתה ללאו גרידא ומסברא נמי הכי משמע כיון דהבערה מלאכה גרועה היא למ"ד דמקלקל פטור ומלאכה שאצ"ל פטור א"כ מש"ה איכא למימר דלית ביה אלא לאו גרידא מש"ה מייתי ר"נ מעיקרא קרא דאלה הדברים דמינה שמעינן מניינא דל"ט מלאכות וא"כ הא דכתיב בהאי קרא דכל העושה מלאכה יומת אכולהו קאי וכיון דהבערה ממנינא הוא ע"כ שייך בה נמי חיוב מיתה מהאי קרא גופא דכתיב יומת א"כ ע"כ דלא תבערו דבתריה לחלק יצאת. כן נ"ל:

בתוס' בד"ה יכול שאם עשאן וכו' ומיהו קשה לר"י דלקמן בהזורק משמע דהאי מניינא אתי לחלק דאמר התם למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא רבי אומר דברים הדברים וכו' עס"ה. ולא משמע להו לפרש דהכי פריך התם דאי ס"ד דמחייב רבי אתולדה במקום אב א"כ תו ליתא להך מניינא דל"ט מלאכות דהא תולדות טובא נינהו כיון דלא נפקא מיניה מידי בין אב לתולדה אלא דאכתי איכא למימר דכיון דהתולדות ודאי דמיין כל חד וחד לאב שלה מכל צד לפי הדבר שמסור לחכמים א"כ לעולם לא שייך למיחשב אלא עיקר ל"ט מלאכות בדברים המצויין יותר וממילא ידעינן לרבות נמי תולדותיהן כיוצא בהן ולעולם דהאי מניינא לאו לחילוק מלאכות אתי אלא דאי לאו האי מניינא לא הוי ידעינן לחייב בכמה מלאכות גרועות הן ותולדותיהן כן נ"ל בכוונת התוס' אלא דלע"ד אין זו קושיא כל כך דא"כ השתא נמי דכתיב האי מנינא אכתי לא ידעינן שפיר אי הנך מלאכות גרועות מכלל מניינא היא כיון שיש להכניס במקומם תולדות אחרות החשובות מהם ואפשר דלא הוי ידעינן להו מכללא דאינך ודוקא לבתר דילפינן חילוק מלאכות ממשכן שייך לחלקן לל"ט דוקא דהנך אבות ואינך תולדות כדאיתא בריש ב"ק וכדמשמע נמי פשטא דלישנא דמתני' דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת דקחשיב הנך דהוי במשכן כדאיתא התם בכל הסוגיא ומקשי' התם וליחשוב נמי כותש דהוי נמי במשכן ומשני רבא הא מני רבי היא דתניא רבי אומר דברים הדברים א"כ הרי לפנינו דרבי תרתי אית ליה במנין ל"ט דכיון דהוי במשכן חשיבי ומש"ה קרי להו אבות ומשום דכתיב נמי דברים הדברים במנין ל"ט מיקרי נמי כתיבא למקריין אבות והיינו כפשטא דלישנא דגמרא דריש ב"ק ע"ש וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר בפרק הזורק מהאי ברייתא דע"כ מוכח דר' לא מחייב אתולדה במקום אב. כנ"ל נכון ליישב קושיית התוס' לולי שהתו' לא כתבו כן והיינו משום דאזלי לשיטתייהו בריש ב"ק ע"ש:

בד"ה ועל כולן אינו חייב אלא אחת פירש בקונטרס וכו' וקשה דכללא נמי כתיב בעשה וכו' וא"ת והיכי יליף וכו' וכ"ת דחריש וקציר וכו' א"כ היכי הוי בעי למילף מיניה מעיקרא וכו' עס"ה. קושיא ראשונה שהקשו על פרש"י מהאי דכלל בל"ת ופרט בעשה כבר כתב מ"ז ז"ל באריכות ליישב שיטת רש"י ע"ש ובהך קושיא שנייה שהקשו כאן היאך בעי ר"נ למילף מעיקרא דבחריש וקציר לחלק ולא מפיק לה להנך דרשא דדרשי ר' ישמעאל ור"ע במ"ק כמו שפירש"י. נראה לי ליישב דודאי לא משמע ליה לר"נ כלל למידרש בחריש וקציר לענין שביעית כיון דמקמי הכי כתיב וביום השביעי תשבות משמע דעלה קאי ולא משמע ליה נמי למידרש לענין שבת ולמעט קצירת עומר שדוחה שבת כיון דקי"ל בכל דוכתא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וכ"ש לרבי דאית ליה במנחות דף ע"ב דנקצר ביום כשר ואפילו הכי כתב הרמב"ם לפסק הלכה דדוחה שבת מהך דרשא דבחריש וקציר וכמו שכתבתי בחידושי ר"ה דף ט' ליישב שיטת הרמב"ם שהיא נגד הסוגיא דמנחות דמסקינן התם דכלל אמר ר"ע כל מלאכות שאפשר לעשותן מע"ש אינו דוחה שבת אפילו במילה וכ"ש בקצירת עומר אלא דאפ"ה ע"כ דוחה כיון דלית לן לאוקמי האי קרא דבחריש וקציר למילתא אחריתי אלא לענין שהוא דוחה שבת נמצא דלפ"ז א"ש דמעיקרא ודאי לא הוי ניחא ליה לר"נ לאוקמי בהכי ולסתור כל הנך כללי המסורות בידינו ומש"ה ניחא ליה לאוקמי קרא דבחריש וקציר לחלק משא"כ לבתר דלא קיי"ל הך ילפותא אלא לענין חילוק מלאכות דחריש וקציר גופייהו וא"כ ע"כ דכל חילוק מלאכות דאינך איצטריך למילף מלא תבערו וא"כ מייתר ליה האי קרא דבחריש וקציר וע"כ אית לן לאוקמי לענין קצירת עומר דדוחה שבת. כן נ"ל נכון ודו"ק:

דף ע עמוד ב

בתוספות בד"ה לא משמע ליה דשמואל לא כר"נ ולא כר"י וצריך לומר דמקבלה קים ליה לשמואל הכי עכ"ל. כבר כתבתי לעיל שא"צ לומר דמקבלה קים ליה אלא דבלא"ה לא ידענא למה הוצרכו התוספת לומר כן דכיון דר"נ ע"כ לא דריש הך דרשא דאחת שהיא הנה לענין חילוק מלאכות אלא מלא תבערו ור' יוסי לית ליה הך דרשא דלא תבערו כיון דסובר דללאו יצאת א"כ שפיר מצינן למימר דשמואל סבר כר"נ בחדא דלית ליה הך דרשא דאחת שהיא הנה ופליג עליה בחדא דאיהו סובר דהבערה לחלק יצאת ושמואל סובר דהבערה ללאו יצאת כר' יוסי. ויש ליישב דאפ"ה קשיא להו דהך דרשא דמחלליה דדריש שמואל הוי דלא כר"נ ודלא כר"י דאינהו ע"כ לית להו הך דרשא ולע"ד משום הא נמי לא איריא דבכמה דוכתי אשכחן דנהי שאין שום אמורא יכול לחלוק על תנא אם לא היכא דאשכח שום תנא דס"ל כוותיה היינו דוקא בעיקרי הדינים משא"כ במשמעות דורשין אשכחן טובא בסוכה לענין אתרוג דר' אבהו מפיק לה מהדר אל תיקרי הדר ודלא ככל הנך תנאי דהתם וכה"ג בחגיגה לענין היתר נדרים ובמגילה לענין אסתר ברה"ק נאמרה והרבה כאלה:

בגמרא בעי מיניה רבא מר"נ העלם זה וזה בידו מהו וכו' הא דלא פשיט ליה ממתני' דאי ס"ד דהעלם זו"ז בידו חייב על כל מלאכה ומלאכה א"כ אדתני היודע שהוא שבת ליתני העלם זו"ז בידו וכ"ש הא כדמקשה הש"ס לעיל נראה דשפיר איצטריך למיתני היודע שהוא שבת לאשמעינן דאפ"ה אינו חייב על כל שבת ושבת ולאפוקי מדר"ח בכריתות דס"ל דשבתות כגופין דמי אפילו בכה"ג ע"ש וכמ"ש לעיל באריכות. ועוד נראה דאדרבה בהעלם זו"ז בידו לענין שבתות הרבה בין לרבא ובין לר"נ פשיטא להו דחייב על כל שבת ושבת מקרא דואת שבתותי תשמורו דילפינן מינה דשבתות כגופין דמי היכא דאיכא למימר דימים שבינתיים הויין ידיעה א"כ לפ"ז לא מצי למיתני הך דהעלם זו"ז בידו במתני' דאיירי לענין שבתות הרבה ולענין מלאכות הרבה:

ובכה"ג יש לפרש נמי דלא תיקשי למאי דמסקינן דהעלם זו"ז בידו אינו חייב אלא אחת א"כ אדתני השוכח עיקר שבת ליתני העלם זו"ז בידו וכ"ש הא כמ"ש התוס' כאן בד"ה העלם זו"ז בידו אלא דשפיר ניחא ליה למיתני הך בבא דהשוכח עיקר שבת לאשמעינן דאינו חייב על כל שבת ושבת משא"כ בהעלם זו"ז בידו דחייב לפום הך סברא דפרישית. ועוד י"ל דאיצטריך למיתני השוכח עיקר שבת לאפוקי מסברא דמונבז דיליף היקישא דשוגג למזיד ופוטר לגמרי בתנוק שנשבה וכתבו התוס' דמהאי היקישא שייך למעט נמי השוכח עיקר שבת ואיצטריך לאשמועינן במתניתין דאחת מיהא מחייב אי משום דלא קיי"ל כמונבז או משום דאפילו מונבז גופא מודה כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמר ליה הרי העלם שבת בידו וכו' בשבועות בפ"ב בעי מיניה וכו' והא דמהדר ליה הכא לפוטרו וכו' עס"ה. נראה לי דלאו לדינא קשיא להו סוגיא דהכא אסוגיא דהתם דהכא לקולא והתם לחומרא דהא ודאי דחומרא דהתם הוי כקולא דהכא דאידי ואידי בהעלם זה וזה בידו חדא מיהא מיחייב ולא לפוטרו לגמרי וא"כ בפשיטות מצינן למימר דטעמא נמי איכא דהא דלא מחייבינן הכא תרתי היינו משום דחילוק מלאכות חידוש הוא דהא מקרא ילפינן ליה ומש"ה מוקמינן לקרא בדדמי דהיינו דוקא כשהעלם מלאכות לחוד בידו אלא דאפ"ה קשיא להו להתו' שפיר כיון דבין הכא ובין התם כל השקלא וטריא בחד לישנא מסקינן לה דאמאי דמקשה כלום פריש וכו' מסיק אלא לא שנא ואפ"ה התם לחומרא והכא לקולא ע"ז מסקו התוספת שפיר דודאי הכי היא דכיון דקסבר שגגת שבת עיקר דעיקר מצוה היא משום שבת א"כ לא שייך לומר כלום פריש דודאי מסברא דמשום שבת פריש מש"ה הוי לקולא משא"כ התם דלא שייך הך סברא א"כ משום הך סברא דכלום פריש אמרינן לחומרא כן נראה לי בכוונת התוספות ודו"ק:

בגמרא אמר רבא קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וכו' ונודע לו על קצירה וטחינה וכו' וחזר ונודע לו וכו'. וכתבו התוס' לעיל בריש פרקין דהאי קצר וטחן וחזר וקצר וטחן ע"כ בשבת אחד איירי ע"ש שהוא מוכרח אף ע"ג דלכאורה לפ"ז לא א"ש הא דקתני ונודע לו על שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על זדון שבת ושגגת מלאכות ובבבא דסיפא איפכא והיכי משכחת לה דהא ודאי בקצירה שנייה שעשה בזדון שבת באותו יום הרי נודע לו שהקצירה ראשונה ג"כ בשבת היתה אלא שחזר ונעלם ממנו שאסור לקצור בשבת וא"כ ע"כ הא דקתני ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת אי אפשר לפרש דהך ידיעה היינו שאותו היום שבת היה שבה שגג מעיקרא שהרי כבר היה יודע בשעת קצירה שנייה אע"כ דהאי נודע לו היינו שנתחדש' לו הידיעה על קצירה שאסורה בשבת וא"כ ידיעה חשובה היא שיודע שחטא וא"כ הרי מחמת אותה הידיעה יודע ג"כ שחטא בקצירה שנייה כיון שיודע שקצירה אסורה בשבת ע"כ צריך לומר שבשעה שנודע לו על קצירה ראשונה שכח לגמרי ענין קצירה שנייה ואינו יודע שקצר כלל אם לא לאחר שחזר ונודע לו שנית. ובכה"ג יש לפרש ג"כ בבבא דסיפא נמצא דלפ"ז לא דמו הנך ידיעות שנודעו לו לשאר ידיעות איסורי שגגות דהתם עיקר ידיעה היא ממה שנעלם ממנו בתחילה שבה שגג משא"כ הכא והוצרכתי בכל זה לפרש כן לפי שמתוך כך נראה לי ליישב סוגיא דשמעתין על מכונה ממה שנתקשו בה קדמאי ובתראי:

בתוס' בד"ה ונודע לו על הקצירה וכו' פי' רבי' שמואל שנודע לו והפריש קרבן וכו' עס"ה. במה שפירש רבינו שמואל שנודע לו והפריש קרבן כמו כן מפרש רש"י להדיא כאן אלא במאי דמשמע מפי' ר"ש דרבא דהכא כר"ל ס"ל אין נראה כן מפרש"י לקמן בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל שהרי כתב שם בד"ה חזר ונודע לו דהא דאביי ורבא דאמרו לעיל ונודע לו על אחד מהן וחזר ואכל וכו' אינהו דאמרו כר"ל א"נ ס"ל דלאחר הפרשה פליגי ואינהו דאמרו קודם הפרש' כו' עס"ה וא"כ לכאורה משמע מתוך פירושו דלמאי דמפרש א"נ ס"ל ובעי לאוקמי מימרא דאביי ורבא כרבי יוחנן א"כ ע"כ דהך מימרא דאביי ורבא דהכא לענין קצירה וטחינה של שגגת שבת וכו' נמי מצינן לאוקמי אליבא דרבי יוחנן כגון שנודע לו קודם הפרשה וזה דלא כהוראתו של רבינו שמואל כאן:

ונראה דוחק לומר דבהאי דהכא משמע ליה לרש"י לפרש כמ"ש התוספת בסוף הדיבור לפרש האי ונודע לו דהכא בפירושא דחיקא דא"כ כ"ש דהוי מצי לפרש בכיוצא בזה הך פלוגתא דאביי ורבא בסמוך לענין שני זיתי חלב והיינו באחד מהפירושים שכתבו מפרשי הרמב"ם בפ"ו מהלכות שגגות ע"ש בכ"מ שהביא דברי הריטב"א ומהר"י ביר"ב ובעל לחם משנה בשם מהר"ם מטראני או כמו שפירש בעל כ"מ משמיה דנפשיה וקלסיה בעל לחם משנה ע"ש ואביא דבריהם קצת לקמן בסוגיא:

ועוד דכי היכי דקשיא ליה לרש"י ממימרא בתריית' דאביי ורבא בסמוך אמאי לא קשיא ליה נמי מהך מימרא קמייתא דפליגי לענין שבת כיון דבהאי שינויא דרש"י אכתי לא מיתרצי הך קמייתא וע"כ צריך לומר מתוך קושיא קמייתא דשבת דאביי ורבא סברי כר"ל א"כ ממילא לא קשיא נמי הך דאביי ורבא בבתרייתא לענין חלב כיון דבלא"ה כר"ל סברי. והנלע"ד בזה לפי שיטת רש"י דהך פלוגתא דר' יוחנן ור"ל לקמן בידיעות מחלקות והפרשות מחלקו' לא שייכא הכא כלל גבי שבת בהאי גוונא דשמעתין דהא מסקינן לקמן דטעמא דרבי יוחנן דמחייב שתים בידיעות או הפרשות היינו משום דכתיב על חטאתו והביא (וכפרש"י שם וכמו שאבאר) וטעמא דר"ל דאינו חייב אלא אחת משום דכתיב מחטאתו ונסלח לו וכיון דהנך תרי קראי בפרשת חטאת כתיבי דאיירי בכל ענייני חטאות כדכתיב אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה א"כ שפיר אית לן לאוקמי הך מילתא דידיעות מחלקות מדכתיב או הודע דאיירי בכל ענייני איסורי חטאות דלא שייך בהו שגגות לענין חילוקי חטאות על עבירה אחת כגון בחלב וחלב בדם ודם ושני ביאות באשה אחת וכיוצא בזה דבכל הנך לא משכחת שני חטאות אלא בשני העלמות אבל בהעלם אחד חדא הוא דמחייב אפילו בב' מיני שגגות ומש"ה פליגי ר' יוחנן ור"ל דלר"י כי היכי דמהני ידיעה שבין שני המעשים לחייב שתים הכי נמי מהני ידיעות דלאחר המעשה לחלק כיון שלא נודע לו בשנייה ויליף לה מקרא דעל חטאתו אשר חטא והאי קרא דמחטאתו ונסלח אי לאחר הפרשה פליגי מוקי לה בקודם הפרשה ואי קודם הפרשה פליגי מוקי לה בכזית ומחצה כדאיתא לקמן. א"כ לפ"ז שפיר אית לן למימר דנהי דבכל איסורין ס"ל לר' יוחנן דידיעות מחלקות היינו בידיעות חשובות שנודע לו עתה מה שהיה נעלם ממנו בתחילה בשעת חטא וכיון שידיעה זו אינה אלא על שגגה אחת ולא שייך לשגגה שנייה כלל מש"ה ידיעות מחלקות משא"כ בהך דאביי ורבא דהכא בקצר וטחן דכשנודע לו על קצירה ראשונה ע"כ היינו כדפרישית לעיל שנודע לו שהמלאכה אסורה וזה היה יודע ג"כ בשעה שחטא שהמלאכה אסורה שהרי בזדון מלאכה עשאה אלא שלא היה יודע שהיום שבת וחזר ונזכר בשעת קצירה שנייה. נמצא דלפ"ז הך ידיעה של קצירה ראשונה אין זו הידיעה מעין ההעלם אדרבה עיקר הידיעות שייך טפי על קצירה שנייה שנודע לו שהקצירה אסורה אלא ששכח אם קצר לגמרי וא"כ כשנודע לו בסוף שקצר אינו אלא כגילוי מילתא בעלמא על הידיעה ראשונה וא"כ שפיר קאמרי דקצירה גוררת קצירה וכו' וכה"ג נמי בבבא דסיפא שנודע לו על קצירה שנייה תחילה והיינו שהמלאכה אסורה א"כ ממילא שזו היא עיקר הידיעה ג"כ על הראשונה שהרי שגגת שבת כבר היה זכור מעיקרא כך היה נ"ל לכאורה ליישב שיטת רש"י כיון שע"פ סברא זו יש ליישב ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק בהא דקצר וטחן כרבא ובידיעות מחלקות פסק כר' יוחנן וכבר האריכו בזה כל מפרשי דבריו לכן אין להאריך כאן ודו"ק:

דף עא עמוד א

בתוס' בד"ה גרירה דגרירה וכו' וקשה לרשב"א לפ"ז הוי מצי למצוא פלוגתייהו דאביי ורבא אפילו בשלשה קצירות וכו' עס"ה. ולא ידענא מאיזה פלוגתא דאביי ורבא קשיא ליה לרשב"א הך קושיא דאי אמאי דפליגי לעיל בקצר וטחן א"כ מאי קשיא וליפלגו בג' קצירות דהא ודאי איכא רבותא טפי אליבא דרבא אפילו בקצירה וטחינה שהן ב' מלאכות ונעשו ג"כ בשני מיני שגגות אפ"ה קאמר רבא דקצירה שנייה שהיא בשגגת מלאכה גוררת אפילו טחינה ראשונה אע"ג דלאו בת מינה היא כלל שהן ב' מלאכות ושני שגגות שהקציר' שנייה בשגגת מלאכה וטחינה ראשונה בשגגת שבת ואפ"ה מתכפר ע"י גרירה שהקצירה שנייה גוררת קצירה ראשונה וטחינה שעמה וכ"ש דלאביי הוי רבותא טפי דאע"ג דעל הקצירה וטחינה שנייה היה מחויב שתים ע"י חילוק מלאכות אפ"ה סגי בחדא משום גרירה דגרירה אף שאינה בת מינה. וע"כ דקושיית הרשב"א היא אאידך פלוגתא דאביי ורבא בסמוך דמייתי הש"ס לענין ג' מיני אכילות חלב וקשיא ליה דליפלגו בג' קצירות לענין שבת אלא דבהא נמי לא ידענא מאי קשיא ליה דאטו הנך תרי פלוגתי דאביי ורבא בהדי הדדי אתאמרי בבי מדרשא וא"כ שפיר מצינן למימר דהך פלוגתא דאביי ורבא לענין חלב באפי נפשה אתמר וא"כ לפ"ז ודאי ניחא להו לפלוגי בכה"ג דג' מיני אכילות דשייכי פלוגתייהו בכל מיני חטאות של כל אכילת איסורין שבתורה דטובא אינהו ממאי דליפלגי בג' קצירות ע"י שינוי השגגות דלא שייך אלא בשבת לחודא וכ"ש לפמ"ש התו' בפ"ק דחולין דף ה' ובכמה דוכתי דכל חטאות הנזכרין בש"ס בשם חטאת חלב הן אע"ג דאיירי בשאר מיני איסורין א"כ פשיטא דאין מקום לקושיית הרשב"א וצ"ע ודו"ק:

בגמרא מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא מיבעי' לר' זירא ואמרי לה בעי מיני' ר' ירמיה מר' זירא וכו' א"ל חלוקין לחטאות ולא מצטרפין. ויש לתמוה דכיון דבאמת נפשטה הך איבעיא דודאי חלוקין לחטאות א"כ מעיקרא מאי האי דקאמר מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא מיבעיא ליה לר"ז טפי הו"ל למימר דהך מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא להאי גיסא פשיטא ליה לר"ז לאידך גיסא וכבר הרגיש מהר"ם ז"ל בחידושיו בזה אלא שפירושו נראה דוחק לכך נראה דהא דמסקינן דא"ל חלוקין לחטאות ולא מצטרפין נראה היינו דוקא להאי לישנא דאמרי לה דבעי ר' ירמיה מר' זירא ומהדר ליה ר"ז הכי משא"כ ללישנא קמא דלא איירי בה ר' ירמיה כלל אלא ר' זירא לחוד הוא דקמיבעי' ליה הכי א"כ אפשר דליתא להך מסקנא דאמר חלוקין לחטאות ולא מצטרפין אלא אכתי קאי בעיא דרבי זירא וכיון דאיכא תרי לישני לחד מיבעיא ליה ולחד פשיטא ליה לא פסיקא ליה לתלמודא למימר דפשיטא ליה:

ועוד נ"ל ליישב בדרך אחר דאפשר דהא דקאמר חלוקין לחטאות ולא מצטרפין לאו משום דפשיטא ליה הך מילתא דחלוקין לחטאות לענין דחייב שתי חטאות דאם כן לא שייך שפיר האי לישנא דחלוקין לחטאות אלא הכי הו"ל למימר מתוך שמחולקין לחטאות לא מצטרפין משא"כ לשון חלוקין אפשר לפרש דטעמא הוא דקיהיב דאפשר דכיון דהנך שני מיני שגגות חלוקין בדינם לענין חטאת דבשגגת שבת מביא אחד על כולם ובשגגות מלאכות חייב על כל אחת ואחת וא"כ יש לומר דהנך ב' מיני שגגות אין מביאין לידי צירוף דלא דמי לצירופי כזית בשאר איסורין ומשום הך ספיקא פשיט לה לכולה דמספיקא לא מייתינן חולין בעזרה ובחדא סגי וא"כ לפ"ז אפשר דבכה"ג בפלוגתא דאביי ורבא דאיירי בקצר וקצר בשני העלמות בכל אחד כגרוגרת אפשר נמי דלר' זירא לא מייתי אלא חדא משום הך ספיקא גופא דחולין בעזרה אם כן עכ"פ שפיר קאמר הש"ס דמילתא דפשיטא לאביי ורבא מיבעי' ליה לר' זירא דהא ליכא למימר דלאביי ורבא נמי הא דלא מייתי אלא חדא על ב' קצירות משום ספיקא דא"כ אכתי אין כאן מקום לגרירה דגרירה וכ"ש לאביי דמיקל טובא דאמר שם טחינה אחת היא משמע דפשיטא ליה טובא דמדינא בחד חטאת סגי. ואפ"ה מקשה הש"ס שפיר דכל היכא דחלוקין לחטאות לא מצטרפין והתנן אכל חלב וחלב וכו' היינו דמכח כ"ש מקשה כיון דאפילו במאי דמחלקין לחטאות ממש דחייב שתים לר' יהושע ואפ"ה מצטרפין וכ"ש בחלוקי חטאות גרידא ע"י ב' מיני שגגות דיש לומר דאפ"ה מצטרפין כן נראה לי:

מיהו מה שהכריחני לזה לאו משום הך קושיא ודיוקא שדקדקתי לחוד אלא דבלא"ה נראה לי דממקומו הוא מוכרע משום דקשיא לי אהך איבעיא דר' זירא אמאי מספקא ליה לענין צירוף בשגגת שבת טפי מבחלב ושאר איסורין דאשכחן נמי כה"ג ב' מיני שגגות הא' שגגת איסור שיודע שהוא חלב וכסבור שחלב מותר או שנתחלף לו שומן בחלב וא"כ שייך הך ספיקא גופא בחלב כגון שאכל חצי זית בשגגת איסור וזדון חלב והשני בשגגת שומן בחלב ובזדון איסור אי מצטרף או לא אע"כ דבהנך פשיטא להו דכיון דאין חילוק לדינא בין הנך ב' מיני שגגות לענין חילוקי חטאות מש"ה כחדא שגגה חשבינהו להו משא"כ בשבת וא"כ לפ"ז ממילא משמע דהא דקאמר חלוקין לחטאות ולא מצטרפין היינו כדפרישית דטעמא הוא דקא יהיב דכיון דחלוקין בדינן לענין חטאות משו"ה לא מצטרפין משא"כ בחלב וחלב כן נ"ל ודוק ועיין עוד בסמוך:

דף עא עמוד ב

בגמרא אתמר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו וכו' וחזר ונודע לו וכו' ופרש"י דהא דאביי ורבא דאמרו לעיל ונודע לו על אחד מהן וחזר ואכל היינו משום דס"ל כר"ל אי נמי ס"ל דלאחר הפרשה פליגי ואינהו דאמרי קודם הפרשה. והא דלא קשיא ליה לרש"י מהך מימרא דקצר וטחן כבר כתבתי בזה באריכות לעיל בלשון התוספות בד"ה נודע לו על הקצירה ע"ש דבלא"ה אין הכרח כ"כ דשפיר מצינן למימר דניחא ליה לרש"י לאקשויי מאכילת חלב אאכילת חלב וממילא דלפי תירוצו של רש"י א"ש נמי הך דקצר וטחן והיינו כמ"ש מהרש"א ז"ל או כדפרישית לעיל דרש"י לא חש כלל להוכחתו של רבינו שמואל לעיל:

מיהו למאי דפרישית בסמוך היה באפשר לפרש עוד בדרך אחר בענין דלא תיקשי אפילו מאכילת חלב אאכילת חלב דאפשר דשפיר מיתוקמא הך מימרא דאביי ורבא לגמרי כר' יוחנן אלא דהא דקאמר רבי יוחנן הכא דידיעות מחלקות היינו בענין שההעלם בשני הזיתים היה בענין אחד שעל כל אחד היה סבור שהיא שומן וא"כ כשנודע לו על הראשון שהיא חלב לא שייך הך ידיעה כלל לגבי שנייה דאפשר שזה חלב וזה שומן דסתם שגגת חלב בכה"ג איירי משא"כ הך דשני זיתי חלב בהעלם אחד דאביי ורבא דלעיל היינו שההעלם היה בשגגת איסור שהיה סבור שחלב מותר אלא שבשעה שנודע לו על אחת מהן שכח לגמרי מאכילה שנייה וחזר ונזכר וא"כ אפשר דמודה רבי יוחנן בכה"ג דאין הידיעות מחלקות כיון שידיעה זו שחלב אסור שייך ג"כ על זית השני ומה ששכח האכילה וחזר ונזכר ממנה לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא ואף לפי מה שחלקתי בסמוך בין ב' מיני שגגות דחלב לב' מיני שגגות דשבת מ"מ נתיישב מיהא הא דלא קשיא ליה לרש"י מימרא דר' יוחנן דהכא אפלוגתא דאביי ורבא דקצר וטחן ועיין בכ"מ בפ"ו ופ"ז מהלכות שגגות שהאריך בזה בשם מפרשי הרמב"ם ז"ל ומהם נראה שהרגישו קצת באותן הסברות שכתבתי כאן ע"ש ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה על חטאתו והביא והביא קרבנו וכו' על חטאתו אשר חטא וכו' עס"ה. ויש לדקדק דרש"י שינה מלשון הגמרא דקאמר על חטאתו והביא ולפי פירושו איפכא כתיב והביא והדר על חטאתו. ולקושטא דמילתא בתחילת פרשת חטאת בפסוק אם הכהן המשיח יחטא כתיב והקריב על חטאתו ובתר הכי מיד כתיב והביא והיינו כלישנא דגמרא אלא דלא ניחא ליה לרש"י לפרש עיקר ילפותא מהאי קרא דכתיב בפרשת כהן המשיח שעיקר חטאת שלו היינו על הוראתו בהעלם דבר ואם כן לא שייך כל כך הך מילתא דידיעות מחלקות כמו בשאר חטאת יחיד דאיירי בהו רבי יוחנן ור"ל ועוד דהתם לא כתיב או הודע מש"ה משמע ליה לרש"י דעיקר ילפותא מהאי קרא דכתיב גבי חטאת יחיד ואע"ג דאיפכא כתיב אפילו הכי נקיט לה הגמרא כפי סדר הכתובים בתחלת הפרשה דכהן המשיח דהא לקושטא דמילתא מסקינן בכמה דוכתי בהוריות ובזבחים ובכריתות דכל הנך פרשיות חטאת למידין עליון מתחתון ותחתון מעליון וע"כ דהכי הוא נמי בשמעתין דהאי קרא דמחטאתו ונסלח לו דמייתי ר"ל לאו בחטאת יחיד כתיב אלא בחטאת נשיא בפרשה שלפניה כן נראה לי וק"ל:

בגמרא אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה ופרש"י פלוגתא דר"ט ור"ע היא בכריתות והקשו עליו בתוספות דהתם אמר רבא להדיא מדברי שניהם נלמוד וע"ז כתב מ"ז ז"ל דמ"ש רש"י דפלוגתא דר"ע ור"ט היינו מקמי דאמר ר"ע נראין דברי ר"ט במעילה מועטת וכו' ע"ש. ואף שזה דוחק אפ"ה משמע ליה לרש"י לפרש כן כיון דלא אשכחן שום תנא אחר דסובר דאשם ודאי בעי ידיעה ובאמת יש לתמוה בזה על התוס' שהקשו על פרש"י וכתבו דליתא לפירושו ולא כתבו לפרש מאן האי תנא דבעי ידיעה אלא דמהרש"א ז"ל כתב בפשיטות דהאי תנא דבעי ידיעה היינו ממאי דקתני בהאי מתניתין גופא דר"ע ור"ט וחכמים פוטרין ומפרשינן בגמרא דטעמייהו דאין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ומש"ה תמה על מהרש"ל ז"ל וכתב שנעלם ממנו הך סוגיא דכריתות ולענ"ד יש לתמוה טובא על מהרש"א ז"ל דאדרבה מדמפרשינן התם דטעמייהו דרבנן דפוטרין משום דאין מביאין על דבר שאין זדונו כרת א"כ אין בזה הוכחה כלל דרבנן פליגי אדר"ע ור"ט בהך מילתא לענין אשם ודאי לא בעי ידיעה דמה"ת ואף אם היה באפשר ליישב דבריו קצת בדוחק ע"פ שיטת התוס' בד"ה בעל ה' בעילות אפ"ה אין כאן השגה כלל על מהרש"ל:

מיהו לענ"ד נראה דודאי דמ"ד אשם ודאי בעי ידיעה היינו הנך חכמים דפטרו התם כמ"ש מהרש"א ולאו מטעמיה (דלפי שיטת רש"י והתוספות כאן לא יתכן לפרש כן) אלא למאי דמסקינן התם דטעמייהו דרבנן הוי משום דאין מביאין אלא על דבר שזדונו כרת והך מילתא גופא ילפי לה חכמים התם מג"ש דמצות מצות אשם תלוי מחטאת חלב משום דסברי דאין ג"ש למחצה כדאיתא התם ואם כן לפ"ז מה"ט גופא ע"כ סברי דאשם תלוי בעי ידיעה בתחילה כדאשכחן בספ"ב דשבועות דפלוגתא דתנאי ואמוראי היא וא"כ ממילא דמהאי טעמא באשם ודאי נמי בעי ידיעה אי משום דכתיב וזאת תורת האשם ודרשינן התם בכריתות תורה אחת לכל אשמות או משום דאשם מעילות איתקש לאשם תלוי דמה"ט גופא מחייב ליה ר"ע ור"ט וחכמים לית להו היקישא להך מילתא דג"ש דמצות מצות אלים להו טפי כדאיתא התם להדיא וא"כ אדרבה מהאי הקישא גופא פשיטא להו לרבנן דבאשם מעילות בעינן ידיעה כמו באשם תלוי וחטאת חלב נמצא דלפ"ז שפיר תליא הך פלוגתא לענין ידיעה בתחילה בפלוגתא דר"ע ור"ט וחכמים לענין אשם תלוי במעילה וזה נ"ל כפתור ופרח ובזה יש ליישב כל הסוגיא דשמעתין בפשיטות בעזה"י לולי דלעניות דעתי מלשון רש"י והתוספות לא משמע כן כמו שאבאר בסמוך ודו"ק:

דף עב עמוד א

בפירש"י בד"ה בעל ה' בעילות וכו' ונודע לו וכו' עס"ה. ויש לתמוה טובא על סוגיא זו לפי פרש"י דכיון דסברא זו דלמ"ד בעי ידיעה חייב על כל אחת ואחת חידוש גדול הוא דמה"ת נחמיר בשוגג טפי מבמזיד בידיעה שבין ביאה לביאה וכ"ש במאי דמחייב הרבה אפילו ע"י ידיעות מפורשות שאחר כל הביאות בין הפרשה להפרשה וקודם כפרה אלא דרש"י הוכרח לפרש כן מדאמר עולא למאן דאמר לא בעי ידיעה מכלל דלמאן דאמר בעי ידיעה לא הוי הכי וכהאי גוונא משמע ליה ממימרא דרב דימי בסמוך אלא דאכתי קשיא אדעולא גופא דקבע למילתיה אליבא דמ"ד לא בעי ידיעה דהוי דלא כהלכתא לפי שיטת התוספות ומהרש"א וכ"ש לפי פירושי שכתבתי בסמוך שעולה מכולן דהני חכמים דפטרי התם ופליגי אדר"ע ור"ט אינהו דסברי דבעי ידיעה וא"כ מסתמא הלכה כחכמים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ועוד דבעיקר מימרא דעולא למ"ד לא בעי ידיעה ליכא שום רבותא כלל דאינו חייב אלא אחת כמו במזיד וא"כ טפי הו"ל לעולא למימר איפכא דלמ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בעל ה' בעילות בשפחה חרופה חייב על כל אחת וא' והוי רבותא טובא כדפרישית ואליבא דהלכתא וממילא נמי הוי ידעינן דלמ"ד לא בעי ידיעה אינו חייב אלא אחת:

ועוד דכל הנך סברות שכתב רש"י דידיעות חשובות באשם ודאי הוי כמו הבאת כפרה דמזיד ל"ש בידיעות שבין ביאה לביאה ול"ש בידיעות שלאחר כל הביאות מכל זה לא נזכר בדברי עולא כלום דאפילו לשון ונודע לו שהוא עיקר הדין חסר מדברי עולא ורש"י הוסיף לשון זה מדעתו וכבר חזרתי על כל הצדדים ליישב פי' זה שנראין דברי תימא ולא מצאתי:

אמנם לפי מאי דפרישית בסמוך א"ש טובא דודאי למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחילה והיינו מג"ש דמצות מצות והיקישא דאשמות להדדי אם כן ליכא שום רבותא שדין אשמות כדין החטאות והיינו בשוגג דהא חטאת לא אשכחן אלא בשוגג ומשום הכי פשיטא דידיעות מחלקות בשוגג בידיעות שבין ביאה לביאה לד"ה ובידיעות שלאחר הביאות תליא בפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דכי היכי דפליגי בחטאות פליגי באשמות אלא דעיקר מימרא דעולא היינו לאידך גיסא דלמ"ד לא בעי ידיעה בתחילה דלית ליה הך ג"ש דמצות מצות וא"כ אין לדמות אשם לחטאת לענין ידיעות ממילא דלפ"ז מילתא דפסיקא היא דכל הבועל ה' בעילות בשפחה חרופה לעולם אינו חייב אלא אחת ל"ש מזיד ול"ש שוגג בין בידיעה אחת ובין בידיעות הרבה וכבר אפשר דעולא אמתניתין דכריתות קאי דקתני סתמא שהבא על שפחה ביאות הרבה מביא אחת על כולן ומשמע ליה לאוקמי כר"ע ור"ט דלא בעי ידיעה וכמו שאבאר בסמוך בלשון רש"י:

ולפ"ז א"ש נמי טובא הא דמתקיף רב המנונא אלא מעתה בעל וכו' והפריש קרבן והאריכו בתוספות לפרש בדוחק. ולפמ"ש א"ש טפי דמה"ט גופא דע"כ עולא מילתא דפסיקא בעי למימר מכל הנך הוכחות שכתבתי משמע ליה לרב המנונא דלגמרי בכל ענין השוה מדותיו דלעולם אינו חייב אלא אחת דמש"ה סתמא קאמר ולא הזכיר לשון שוגג ולשון ידיעה בדבריו וא"כ מקשה שפיר בלשון בתמיה אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ובין לענין שוגג ובין לענין מזיד מתמה רבי המנונא ובעי למימר דלפ"ז מתניתין נמי לאו מילתא דפסיקא תני ועל זה מהדר ליה עולא שפיר דמעשה דלאחר הפרשה ודאי מילתא דפשיטא טובא היא דלא איירי בה מתניתין כלל ומש"ה לא איירי בה נמי עולא גופא אע"ג דסתמא קאמר כן נ"ל נכון לולי דמלשון רש"י והתוס' לא משמע כן והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בא"ד והא מילתא דעולא נקיט לה הכא וכו' ונראה לי בכוונתו משום דאי אפשר לומר דעולא אפלוגתא דר"י ור"ל דלעיל קאי דהא אינהו לא איירי אלא לענין ידיעות שאחר כל המעשים אי מחלקות או לא ועולא הוא דקאמר דאפילו בין ידיעה לידיעה אינו חייב אלא אחת אע"ג דבכה"ג בחטאת מילתא דפשיטא היא דמחלקות לד"ה אע"כ משמע ליה לרש"י דאין ה"נ דמימרא דעולא לאו הכא איתמר אפלוגתא דר"י ור"ל אלא שמעתא בעלמא אתמר אמתניתין דכריתות דקתני הבא על השפחה ביאות הרבה לכך הוצרך רש"י לפרש דהא דמייתי לה בשמעתין היינו משום דפרכינן עלה בסמוך אדרב דימי מפלוגתא דר"י ור"ל וזה ברור בכוונת רש"י ועיין במהרש"א:

בתוס' בד"ה בעל ה' בעילות וכו' אבל למאן דבעי ידיעה וכו' אבל בשפחה חרופה שמביא על הזדון כשגגה כו' עס"ה. ואף דפי' התוס' עולה לגמרי כפרש"י אפ"ה האריכו בשביל דבר שנתחדש בדבריהם לאסבורי מילתא בטעמא דהא דלעולא ידיעות דשפחה חרופה חשיבי כהבאת כפרה היינו משום דהידיעות גורמות כפרה ומש"ה למ"ד דלא בעי ידיעה אין הידיעות גורמות כפרה שהרי יכול להביא ולהתנות והיינו דקשיא להו דהא לא אשכחן אשם תלוי בשפחה חרופה וניחא להו בתירוצא דאפילו הכי יכול להתנות בשלמים אפילו למ"ד אין מביאין קדשים לבית הפסול זהו עולה מתמצית דברי התוספות והיינו דקשיא לי לעיל על לשון מהרש"א ז"ל שרוצה לומר בכוונת התוספות דהני חכמים דפטרי בכריתות באשם תלוי ובמעילה ע"כ סברי דאשם ודאי בעי ידיעה ולפי שיטת רש"י והתוס' דהכא לעולם מצינן למימר דחכמים דהתם נמי סברי דלא בעי ידיעה וא"כ היה יכול להביא אשם תלוי ולהתנות אלא דאפ"ה מיעט רחמנא אשם מעילה ואשם תלוי בגזירת הכתוב מג"ש דמצות מצות וכבר כתבתי שיש ליישב שיטת מהרש"א בדוחק לפי שיטת התוס' דהכא:

מיהו למאי דפרישית בסמוך בשמעתין ממילא דאין צורך לכל האריכות שכתבו התוס' כאן דהא אפילו אם אינו יכול להתנות באשם או בשלמים אפ"ה שפיר קאמר עולא דלמ"ד לא בעי ידיעה אינו חייב אלא אחת כיון דלית לן ג"ש דמצות מצות ובאשמות לא כתיב ידיעה וכ"ש בשפחה חרופה דכתיב להדיא על חטאתו אשר חטא דדרשינן מינה בכריתות דאינו חייב אלא אחת על ביאות הרבה מעתה אין לחלק בין שוגג למזיד כלל דמה"ת ודוק היטב:

בד"ה מתקיף לה רב המנונא וכו' תימא מאי פריך וכו' עס"ה. כבר כתבתי בסמוך דלפי פירושי בסוגיא זו אין מקום לקושיית התוס' כלל אלא דבלא"ה אפילו לפי פי' רש"י והתוס' נמי לא ידענא מאי קשיא להו הכא דהא שפיר מצינו למימר דר' המנונא בין אשוגג ובין אמזיד קאמר ובלשון בתמיה דכיון דבכה"ג אין שום סברא לומר דאינו חייב אלא אחת א"כ לא הו"ל לעולא לסתום דבריו כאילו הוי מילתא דפסיקא והו"ל לפרש ולמימר בעל ה' בעילות בשפחה חרופה בשוגג ונודע לו בין אחת לאחת כן נ"ל ודו"ק :

בפרש"י בד"ה כי אתא רב דימי לא פליג אדעולא וכו' עכ"ל. נ"ל בכוונת רש"י דרב דימי ועולא לא פליגי בעיקר הסברא דהך מילתא דשפחה חרופה תליא בפלוגתא דאשם ודאי אי בעי ידיעה או לא אבל מ"מ שפיר משמע דעולא ורב דימי פליגי בחד מכמה גווני דהא מלישנא דעולא דאמר למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה א"כ משמע דהכי ס"ל לעולא כר"ע ור"ט משא"כ רב דימי דאמר למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה משמע דס"ל כחכמים ועי"ל דמימרא דעולא משמע דסבירא ליה כרבי יוחנן בחטאת משא"כ לרב דימי למאי דס"ד מעיקרא ע"כ עיקר רבותא דידיה אליבא דר"ל א"כ משמע דכר"ל ס"ל ויותר נראה דלעולא משמע דס"ל בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"י ידיעות מחלקות והיינו דנקיט סתמא ואפ"ה אידיעות קאי משא"כ לרב דימי אליבא דמסקנא משמע דס"ל דבהפרשות פליגי ומש"ה נקיט לה נמי מילתא סתמא ואפ"ה אהפרשות קאי כן נראה לי ודו"ק ותו לא מידי:

דף עב עמוד ב

תוספות בד"ה נתכוין להגביה את התלוש וכו' פירש בקונטרס וכו' וקשה לר"ת וכו' עד ופליגי אביי ורבא וכו' עס"ה. ולכאורה יש לדקדק למה הוצרכו התוס' לפרש אליבא דר"ת טפי דפליגי אביי ורבא אליבא דר' אליעזר מלפירוש רש"י דהא לכאורה כיון דפשיטא להו להתוס' דהך דרשא דבה פרט למתעסק הוי דוקא אליבא דר"א כדמסיק הש"ס שם בכריתות ור"א האי בה מאי עביד ליה פרט למתעסק משמע דרבי יהושע דדריש בה לענין דצריך שיודע לו במה חטא תו לית ליה הך דרשא דמתעסק וא"כ ע"כ לפירש"י נמי הכי הוא דהא רש"י כתב להדיא בשמעתין דהא דפטור לכ"ע בנתכוין להגביה התלוש וחתך המחובר היינו משום הך דרשא דבה פרט למתעסק וא"כ ע"כ דפלוגתא דאביי ורבא אליבא דר"א פליגי. אמנם כן לאחר העיון שם במסכת כריתות מצאתי שם בפרש"י ז"ל שכתב להדיא דרבי יהושע נמי דריש בה פרט למתעסק דתרתי שמעת מינה דמיעוטא דבה קאי בין אידיעה ובין אכוונה בשעת החטא וא"כ לפ"ז הוי שייך פלוגתא דאביי ורבא נמי אליבא דר"י:

ומה שהכריחו לרש"י לפרש כן בכריתות נ"ל דהוי מה"ט גופא דלא ניחא ליה לפרש דאביי ורבא לפלוגי אליבא דר"א דמסתמא הלכה כר"י לגבי ר"א. ועוד נ"ל דבלאו הכי הוכרח רש"י לפרש כן שם בכריתות וקאי עלה דר' יהודא דקאמר דר' יהושע פוטר אפילו בנתכוין ללקוט שחורות ומצא לבנות ומ"ט דר"י אי משום דרשא דבה האיכא לאוקמי במתעסק דתרי מיני כדמשמע לשון מתעסק בכל מקום שלא נתכוין להתעסק בדבר איסור אלא בהיתר משא"כ לפרש"י א"ש דכיון דר' יהושע דריש דרשא דבה בין לענין ידיעה ובין לענין כוונה בשעת החטא וא"כ ע"כ בחדא גוונא איירי דכי היכי דלענין ידיעה ע"כ איירי בתרי מיני איסורין ה"ה לענין כוונה דשעת החטא נמי בהכי איירי אלא כיון דהתוס' דשמעתין לא משמע להו לפרש כן משום קושי' דמלאכת מחשבת והכריחו לפרש בענין אחר דאיירי דוקא במין אחד שטעה וכסבור שהוא תלוש לכך הוכרחו לפרש דלפ"ז ע"כ פליגי אביי ורבא אליבא דר"א דוקא. ולשיטת התוס' צריך לומר דהא דס"ל לאביי ורבא כר"א לגבי ר"י היינו כמ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש דלכאורה קאי ר"ע בשיטתיה בס"פ שני דשבועות אלא דלאחר העיון שם אין זה מספיק. ועוד דלפי' התוס' קשיא לי טובא במשנה דכריתות דמסיים שם במשנה אמר רבי שמעון תמיהני אם פטר בה רבי יהושע א"כ למה נאמר בה פרט למתעסק ומאי קשיא לר' שמעון טפי מלר' יהודא דלפירושם לרבי יהודא נמי טעמא דר"י לאו מבה יליף אלא מדכתיב מלאכת מחשבת אע"כ דלר' יהודא מוקי ר' יהושע לדרשה דבה לענין שצריך לידע במה חטא ואם כן לר"ש אליבא דר"י נמי הכי הוא. משא"כ לפרש"י א"ש דרבי יהודא אליבא דר"י תרתי שמעינן מיניה מבה ומה"ט גופא דייק רבי יהודא למילתיה כדפרישית דמסתמא בחד גוונא איירי משני מיני איסורין ואהא מהדר ליה ר"ש דודאי אין סברא כלל לומר דפוטר ר' יהושע בכה"ג וכדמקשה נמי הש"ס שם משני תינוקות ותירוץ הגמרא לא משמע ליה לר"ש כמו שהארכתי בישיבה מכמה טעמים נכונים בפלוגתא דר' שמעון ור' יהודא לענין מקלקל בחבור' ולפ"ז ע"כ א"א לומר נמי דרבי יהושע איירי לענין שצריך לידע באיזה מהם שחטא דא"כ ממילא הוי משמע דה"ה לענין כוונה איירי בשני מיני איסור דעיקר קרא דבה אשעת חטא קאי טפי משעת ידיעה דכתיב אשר חטא בה וכיון דאין סברא לומר לענין שעת כוונת החטא בתרי מיני איסור וממילא דעל כרחך לא דריש רבי יהושע כלל לענין ידיעה אלא לענין מתעסק והיינו שמתעסק ונתכוין להיתר ונמצא של איסור ואם כן סבירא ליה לאביי ורבא כר"ש אליבא דר"י או כמ"ש מ"ז ז"ל באריכות אבל לפי' התוספות קשיא טובא וצ"ע ודו"ק:

בגמרא רבא אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא אביי אמר חייב דהא לא נתכוון לחתיכה בעלמ'. לכאורה משמע דפליגי בכה"ג בכל איסורי חטאת כגון שחוטי חוץ ומפטם קטורת וכיוצא בו ועיקר פלוגתייהו בזה בדרשא דבה דמר מוקי לה בהכי ומר בהכי ואכתי יש לדקדק דא"כ מ"ט דרבא דמסברא ודאי אית לן לאוקמי מיעוטא דבה בדדמי כיון דאי לאו הך מיעוטא הוי מחייב כמו בחלב אמנם לולי דברי תוס' דלקמן היה נ"ל דלא פליגי אביי ורבא אלא לענין שבת דווקא והיינו לפי מ"ש התוס' בסנהדרין דף ס"ב דהא דאיצטריך מיעוטא דבה לענין שבת ואיצטריך נמי לטעמא דמלאכת מחשבת וכתבו שם שני תירוצים אחד כמו שכתבו כאן ובשבועות דתרי גווני מתעסק נינהו חד במתעסק במין זה בעצמו בטעות. ומתעסק אחר בשני מינין ועוד כתבו תירוץ אחר דאי לאו טעמא דמלאכת מחשבת הוי מחייב בשבת מטעמא דנהנה כמו בחלבין ועריות ע"ש ומדלא כתבו סברא זו בשמעתין וברפ"ג דשבועות משמע דלא פשיטא להו הך סברא כ"כ אי שייך טעמ' דנהנה לענין שבת וא"כ לפ"ז איכא למימר דאביי ורבא נמי פליגי בהאי סברא גופא דרבא ס"ל דנתכוין להגביה התלוש וחתך מחובר לא איצטריך מיעוטא דאונס גמור הוא למאי דלא משמע ליה סברא דנהנה לענין שבת משא"כ אביי סובר דשפיר שייך טעמא דנהנה לענין שבת וקס"ד דחייב אפילו בנתכווין להגביה דהא נהנה וכמו בחלבין ועריות אף בסבר רוק הוא ובלעו משום הכי איצטריך מיעוטא דבה למעוטי אבל נתכוין לחתוך לעולם אימא לך דחייב ולפ"ז אתי שפיר טובא סוגיא דכריתות דמקשה הש"ס מתעסק דמאי אי דחלבין ועריות פשיטא דחייב ואי דשבת פשיטא דפטור משום מלאכת מחשבת ומוקי לה התם כאביי ורבא וקשיא לן אמאי לא מוקי למיעוטא דבה פרט למתעסק לענין מתעסק דשחוטי חוץ ומפטם הקטורת וכיוצא בהן דהנך לא מימעטו ממלאכת מחשבת ולא שייך בהו נמי טעמא דנהנה אבל למאי דפרישית א"ש כיון דלאביי לא שייך מיעוטא דבה אלא לענין מתעסק גמור שלא נתכווין לענין זה כלל אבל היכא דנתכווין להיתר ונמצא איסור לאו מתעסק קרינן ביה אלא שוגג גמור וכמו שאבאר וא"כ ע"כ אליבא דאביי צריך לאוקמי לענין שבת ולאפוקי מסברא דנהנה דבשאר איסורין לא איצטריך למעוטי דאנוס הוא ומש"ה מסיק שם לרבא נמי לענין שבת גופא. מיהו לפי שיטת התוספות דלא נחתי להכי קשיא טובא סוגיא דכריתות אמאי לא מוקי לה לענין שחוטי חוץ וכיוצא בזה וכבר עלה בלבי לפרש דע"כ עיקר פשטא דקרא דבה צריך לאוקמי נמי לענין שבת כיון דרישא דקרא דקרבן חטאת כתיב בה מאחת מהנה וע"כ לא מיתוקם האי קרא אלא לענין שבת כמו שאבאר בסמוך בלשון הברייתא וא"כ ממילא דלא שייך לומר דמיעוטא דבה דכתיב בסיפא דקרא לא איירי לענין שבת כך היה נ"ל לכאורה אלא דמל' התוס' לא משמע כן בד"ה אלא לאו רישא בעבודה זרה לכן סוגיא דכריתות צ"ע ועיין עוד בסמוך ולקמן בסוף הסוגיא אבאר בענין אחר. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי היטב עיקר מימרא דשמואל דאמר מתעסק בחלבין ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ואילו שחוטי חוץ וכיוצא בו שיירא וקשיין דיוקא דרישא אדסיפא דמטעמא דרישא משמע דשמואל פוטר בהנך ומדיוקא דסיפא משמע דחייב ומה שכתבו התוספות בס"פ שני דשבועות אינו מספיק לקושיא זו אמנם לפי מאי דפרישית וכתירוץ השני שכתבו התוספות בסנהדרין אתי שפיר טובא דמתעסק דשאר איסורין פשיטא דפטור דכאנוס גמור הוא ולא איצטריך שמואל לאשמעינן אלא דחייב בחלבין ועריות מטעמא דנהנה ומש"ה גופא איצטריך לאשמעינן דבשבת פטור אף ע"ג דנהנה אפילו הכי מלאכת מחשבת בעינן ודוק היטב:

שם אמר רבא מנא אמינא לה דתניא חומר שבת משאר מצות כו' עד סוף הסוגיא. ולכאורה קשיא לי אמאי איצטריך ליה לרבא לאתויי מהך ברייתא דבפ"ד מיתות מסקינן עלה דמשבשתא היא דאמר רבי יוחנן לתנא פוק תני לברא ע"ש ובפשיטות הו"ל לרבא לאתויי מתניתין דכריתות דאמרינן התם להדיא א"כ למה נאמר בה פרט למתעסק ולענין שבת איירי התם ואי משום דאליבא דרבי שמעון מסיק לה התם ואפשר דפליגי תנאי עלה כדפרישית בסמוך דא"כ לפ"ז מברייתא נמי לא מייתי מידי דהא מצינן לאוקמי הך ברייתא כרבי שמעון ועוד דהא לפרש"י ותוס' דשמעתין אביי ורבא נמי לא איירי אליבא דהאי תנא דדריש בה פרט למתעסק ולא פליגי אלא לענין פירוש מתעסק לחוד ומה"ט נמי ליכא למימר דהא דלא מייתי רבא ממתני' היינו משום דמתעסק דמתני' איכא לאוקמי בנתכוין להגביה את התלוש כדאביי א"כ מברייתא נמי לא מייתי מידי וליכא למימר דמברייתא מייתי שפיר משום דשבת דומיא דחלבין ועריות איירי ובחלבין ועריות לא משמע ליה לרבא לומר דאיירי ברוק הוא ובלעו דלא שכיח ומשמע ליה דוחק דא"כ קשיא לן טפי אמאי איצטריך הש"ס לדחוקי ולאוקמי בהכי אליבא דאביי דאיירי ברוק הוא ובלעו דהא בלא"ה איכא למימר דאביי לא ס"ל כהך ברייתא כלל דס"ל כרבי יוחנן בפ"ד מיתות דאמר פוק תני לברא דמשבשתא היא וכמו שאבאר בסמוך מיהו לפמ"ש בסמוך אתי שפיר דודאי לאו דוחק הוא לאוקמי ברוק הוא ובלעו אלא דסתמא דלישנא לא משמע ליה לרבא דאיירי במתעסק כה"ג אלא הא דלא מייתי רבא ממתניתין דכריתות היינו משום דהתם לא מוכח כ"כ דאיירי לענין שבת דאיפשר דלא ממעטינן מתעסק אלא בשאר איסורין דומיא דשחוטי חוץ שאינו נהנה אבל בשבת לעולם דחייב ומשום הכי מייתי מהך ברייתא דקתני בהדיא לענין שבת כן נראה לי ועיין עוד לקמן בסוף הסוגיא:

שם חומר שבת משאר מצות וחומר שאר מצות משבת. ומסקינן דרישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות ומש"ה מסיק רבי יוחנן בפ"ד מיתות דמשבשתא היא דר"י מוקי למתניתין בתרי טעמי מיהו לרבא בשמעתין מצינן למימר דלא משבשתא היא דחד טעמא הוא דעיקר כוונת הברייתא לאשמעינן דמתעסק בשבת פטור אף על גב דנהנה והיינו ממיעוטא דבה אלא דאי לאו דלא אשכחן חילוק מלאכה לא בעכו"ם ולא בשאר מצות אלא בשבת לחוד לא הוי ידעינן דמתעסק בשבת פטור דלעולם חייב כיון דנהנה ומיעוטא דבה הוי מוקמינן להיכא דלא נהנה משא"כ השתא דליכא חילוק מלאכות אלא בשבת וא"כ ע"כ דמאחת מהנה לא קאי אלא אשבת לחוד ואם כן ממילא דמיעוטא דבה פרט למתעסק דכתיב בהאי ענינא נמי אשבת קאי כדפרישית ואף לפי מ"ש אדרבה לרבא לא משמע ליה דשבת מיקרי נהנה היינו לענין דלרבא לא איצטריך קרא להכי אבל בברייתא ודאי איכא למימר דאתי' לאשמעי' הך מילתא דלא נימא דשבת דמי לחלבין ועריות כיון דשייך ביה קצת טעמא דנהנה כן נ"ל נכון והא דמסקינן בפ"ד מיתות דרבי יוחנן אמר פוק תני לברא ולא מפרש לה בכה"ג דחד טעמא הוא היינו למאי דמשמע התם דר' יוחנן כאביי ס"ל ודו"ק:

שם משא"כ בשאר מצות היכי דמי אילימא דעביד קצירה וטחינה וכו' דכוותיה גבי שבת דעביד קצירה וקצירה הכא חדא מיחייב וכו'. ויש לדקדק דאכתי שפיר הוי מצי לאוקמי בקצירה וקצירה כגון שעשאן בשבתות הרבה בהעלם א' דשבת כדתנן בריש פירקין דבשבת חייב על כל שבת ושבת ובחלב ודם כה"ג לעולם אינו חייב אלא אחת כשהוא בהעלם אחד אפילו זמן מרובה בינתיים בשלמא לפרש"י דריש פירקין דהא דבשבת חייב על כל שבת ושבת היינו משום דאי אפשר שלא שמע בינתיים א"כ א"ש דאי אפשר לאוקמי ברייתא בהכי דהא בהעלם א' קתני וכה"ג לאו העלם א' הוא משא"כ לפי' התוספות דריש פירקין דבשבת גזירת הכתוב הוא א"כ תיקשי וכ"ש דקשה אסוגיא דפרק ארבע מיתות דא"ר יוחנן לתנא פוק תני לברא משום הך קושיא דהכא גופא אמאי לא מוקי לה בכה"ג דהוי כולה ברייתא בחד טעמא בחלב ושאר מצות כיוצא בו וצ"ע:

שם לעולם דעביד וכו' ומאי משא"כ בשאר מצות אעבודת כוכבים וכדר' אמי וכו' ופרש"י דהך מילתא דרבי אמי יליף לה בפרק ד' מיתות מקרא. ואע"ג דהתם אביי הוא דמפרש לטעמיה דר' אמי דלא תעבדם אבל אביי גופא לא ס"ל הא דר"א דבעכו"ם אינו חייב אלא אחת אלא חייב על כל אחת ואחת משום דהשתחוואה לחלק יצאת כדאיתא התם ובתחלת הסוגיא משמע התם דמה"ט אמר רבי יוחנן לרבי זכאי פוק תני לברא אהך ברייתא דעכו"ם אינו חייב אלא אחת מ"מ איכא למימר דרבא שפיר מוקי להך ברייתא כרבי אמי כי היכי דלא לשוייה משבשתא ומה"ט גופא ניחא ליה לאוקמי אפילו בתרי טעמא רישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות דלא כרבי יוחנן דלא מוקי למתניתא בתרי טעמי אלא דאכתי קשיא ליה היאך אפשר לומר כן הא בכולה סוגיא דמעיקרא דבפרק ד' מיתות משמע דאפילו רבי אבא דבעי למימר התם דהא דרבי זכאי מחלוקת דרבי יוסי ורבי נתן היא אי הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת דבכה"ג גופא פליגי לענין השתחואה וא"כ ממילא משמע למאי דבעי רבא לאוקמי בשמעתין הך ברייתא דהכא דמה שא"כ בשאר מצות היינו עכו"ם דאינו חייב אלא אחת ע"כ סברה הך ברייתא דהשתחוואה ללאו יצאת והא ודאי ליתא דהא בכל השקלא וטריא בסמוך אסיפא דברייתא קאמר אילימא קסבר בהכ"נ והשתחוה לה או דחזי אנדרטי והשתחוה לה ואי ס"ד דהך ברייתא סברה דהשתחוואה ללאו יצאה מאי איריא שגג בלא מתכוין הא אפילו במתכוין לא שייך חיוב חטאת בהשתחוואה כיון דאין חייבין על זדונה כרת והנראה לענ"ד בזה דע"כ סבר רבא דכיון דהך ברייתא כדרבי אמי דיליף מקרא דלא תעבדם א"כ צ"ל דהשתחוואה לא ללאו יצאת ולא לחלק יצאת אלא לדרשא אחרית' ואפשר דהיינו לענין מאהבה ויראה כדמייתי התם באידך ברייתא דתניא לא תשתחוה להם אבל אתה משתחוה לאדם כמותך ע"ש כנ"ל:

אלא דלפ"ז יש קצת מקום עיון על הרמב"ם ז"ל בהלכות שגגות שפסק דיש חילוק מלאכות נמי בעכו"ם דלא כרבי אמי וכתב הכ"מ דהיינו משום דאביי דבתראה הוא לא סבירא ליה כרבי אמי כדמסיק הש"ס התם דף ס"ד ולמאי דפרישית אכתי הוי ליה למיפסק כרבא דמוקי הכא לברייתא כרבי אמי וא"כ לא אשכחן שום תנא דפליג אהך בריית' בהא ויש לי ליישב ואין כאן להאריך יותר:

אלא דעדיין צריך למודעי דלמאי דפרישית לא הוי צריך אביי לאוקמי הכא להך ברייתא בקסבר רוק הוא ובלעו כיון דבלאו הכי ע"כ דהך ברייתא משבשתא היא דאי ס"ד דמתרצתא היא האיך פליג אביי אדרבי אמי וליכא למימר דאביי גופיה אברייתא דמאחת מהנה סמיך דאיירי בין לענין שבת ובין לענין עכו"ם וכמ"ש הכ"מ בשיטת הרמב"ם ז"ל אלא דהא ודאי ליתא דהא אביי אמר התם להדיא דמג' השתחוואות יליף לה דחד מינייהו לחלק וצ"ע ודוק היטב:

בתוס' בד"ה הניחא לאביי וכו' דהא אם חילל שבת מאהבה ומיראה נמי חייב וכו' עכ"ל. וכתב מהר"ם ז"ל בחידושיו דהאי מיראה היינו מיראת ייסורים דאי מיראת מיתה הא קיי"ל דבשבת יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהם וכו' ע"ש באריכות. ולענ"ד הך מילתא דפשיטא להו דמיראת ייסורין בשבת חייב צריך לי עיון כיון דלשיטת רש"י והתוספות וסייעתם דקיי"ל בכולה שבת כר"ש אפילו לענין מלאכה שאצ"ל דפטור א"כ נראה דהאי מיראת יסורין נמי מלאכה שאצ"ל היא שהרי ברצונו לא היה בא לו ולא אשכחן נמי דכותיה במלאכת המשכן וכמ"ש התוספות לקמן בפרק המצניע דף צ"ד ע"ש באריכות וכ"ש למ"ש מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות בפרק יש נוחלין לענין מקושש כיון דלש"ש נתכוין הוי מלאכה שאצ"ל ע"ש אלא שלענ"ד אין זה מוכרח דיש לחלק בכמה גווני ולומר דבכה"ג לא הוי מלאכה שאצ"ל ואין להאריך כאן בזה כיון דלפי מ"ש בסמוך כל דברי התוס' כאן היינו לרווחא דמילתא דהא בלאו הכי לאביי הך ברייתא משבשתא היא כיון דלית ליה האי דרבי אמי וא"כ לא הוי צריך לאוקמי בסמוך בקסבר רוק הוא ובלעו וזה דלא כשיטת התוס' דהכא ודו"ק:

דף עג עמוד א

בגמרא אלא לאו רישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות ה"ד דסבר שומן הוא ואכלו. ולכאורה יש לתמוה דאחר כל האריכות שהאריך רבא בפירושא דהך ברייתא דבלאו הכי לא סלקא אליבא דהלכתא כדפרישית אלא משום דאכתי לא ניחא ליה לרבא למימר דמשבשתא היא ומש"ה מוקי לה רישא כרבי אמי וכ"ז היינו למידק מינה מיהו מבבא דסיפא דבנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור דלא כאביי דמחייב ואחר כל האריכות הזה אכתי לא העלה בידו כלום כיון דבפשיטות איכא לאוקמי הברייתא כדאביי דמסקינן אליביה דהיינו נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר וכיוצא בזה אפילו בשאר מצות והיינו דסבר רוק הוא ובלעו. ולכאורה היה נראה בזה דפשיטא ליה לרבא בכה"ג דסבר רוק הוא ובלעו אפילו בחלבין פטור כיון שלא נתכוין לאכילה כלל וכאנוס דמי ואף לשמואל דאמר מתעסק בחלבין ועריות חייב שכן נהנה היינו כשנתכוין מיהא להנות אלא שטעה ונתחלף לו בין היתר לאיסור או אפילו בין איסור לאיסור מה שא"כ הכא שלא נתכוין להנות כלל לעולם דכאנוס דמי אע"ג דבפרק כל שעה פליגי אביי ורבא בהנאה הבאה לו לאדם בע"כ ומחמיר רבא טפי מדאביי מ"מ נראה דשאני התם דבמזיד איירי ולענין איסור גרידא ואפ"ה אמרינן התם דבלא אפשר ולא קמיכווין כ"ע לא פליגי דשרי א"כ בהאי דהכא כלא אפשר ולא קמכווין דמי והוי נמי פסיק רישא דלא ניחא ליה וא"כ לא מסתבר לרבא לומר דבכה"ג חייב כרת ואם כן ממילא דבשוגג כה"ג לא מחייב חטאת וא"כ ע"כ שפיר מדייק רבא דשוגג בלא מתכוין דשאר מצות ע"כ היינו דסבר דשומן הוא ואכלו ולפ"ז מדייק שפיר דהא דקאמר מה שא"כ בשבת היינו נמי בכה"ג דנתכוין לחתוך את התלוש דנתכוין מיהא לחתיכה בעלמא אפ"ה פטור כך היה נראה לכאורה אלא דמל' הרמב"ם פי"ד מהמ"א הלכה י"ב שכתב האוכל ממאכלות אסורות דרך שחוק או כמתעסק אע"פ שלא נתכוין לגוף אכילה הואיל ונהנה חייב אם כן משמע שרוצה לומר דברוק הוא ובלעו חייב וסובר דרבא לא פליג בהא אדאביי וכן נראה מסתימת לשון רש"י ותוס' בשמעתין ובפרק ד' מיתות ועוד דהתם בפ"ד מיתות דמייתי נמי הך סוגיא דברייתא דהכא אהא דאמר רבי יוחנן פוק תני לברא וקאמר נמי התם דשגג בלא מתכוין דשאר מצוות דכסבור רוק הוא ובלעו אע"ג דמייתי התם פלוגתא דאביי ורבא א"כ ממילא משמע דמילתא דפסיקא נקיט דברוק ובלעו בין לאביי ובין לרבא חייב ונתכוון להגביה את התלוש לתרווייהו פטור ואם כן לפ"ז צריך לומר דהא דלא מוקי רבא לברייתא בהכי היינו כדפרישית אי משום דלא שכיח או משום דל' שגג בלא מתכוין לא משמע ליה הכי ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:

בתוס' בד"ה אלא לאו רישא בעבודת כוכבי' וכו' תימה לר"י דלוקמי כולה בשאר מצות וכו' כגון שחוטי חוץ וכו' ומיהו עוד קשה וכו' עס"ה. כאן הניחו בקושיא ובפרק ד' מיתות תירצו דלא שייך לשון בשאר מצות אלא בשאר כל מצות או בעכו"ם דשקולה כנגד כולן וא"כ בזה מתורץ נמי הך קושיא קמייתא דשחוטי חוץ ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב דבלא"ה לא שייך לאוקמי הא דקתני חומר בשבת מבשאר מצות לענין שחוטי חוץ דמאי רבותא איכא בהא פשיטא דשבת חמיר משחוטי חוץ שיש בה חיוב מיתת ב"ד ובסקילה ושקולה נמי כנגד כל המצות דמה"ט איכא למ"ד בפ"ק דחולין דחמירא שבת כעכו"ם ובשלמא למאי דבעי לאוקמי לעיל מעיקרא בחלב ודם הוי א"ש דהכי קאמר דאע"ג דאשכחן שהחמירה תורה בשגגת חלבים יותר מבשגגת שבת לענין שגג בלא מתכוין והיינו ע"כ משום טעמא דנהנה אפילו הכי אשכחן נמי איפכא דלענין שגגת חילוק מלאכות החמירה תורה בשבת אף ע"ג דאינו נהנה יותר מבחלבים אע"ג דנהנה אלא כיון דלקושטא דמילתא לא מצי לאוקמי רישא דברייתא בחלבים כיון דלא אשכחן בה חילוק מלאכות כלל משום הכי מוקמינן רישא בעכו"ם דלפ"ז איכא רבותא טובא דאשכחן שהחמירה תורה בשגגת שבת יותר משגגת עבודת כוכבים מיהו כיון דלא מצי לאוקמי סיפא בעבודת כוכבים משום הכי מוקי לה בחלבים וא"כ ברישא איכא רבותא להחמיר בשבת מבעבודת כוכבים ובסיפא איכא רבותא להחמיר בחלבים מבשבת והיינו משום דנהנה וא"כ לפ"ז לא שייך לאוקמי כלל בשחוטי חוץ דלא שייך בה טעמא דנהנה כמו בשבת. כנ"ל ליישב אף לפי סברת התוס' דפשיטא להו דלענין שגג בלא מתכוין שייך לחלק בין שבת לשחוטי חוץ משום דבשבת במלאכת מחשבת תליא מילתא מה שא"כ בשחוטי חוץ:

מיהו למאי דפרישית לעיל בתחלת הסוגיא דלשיטת רש"י פלוגתא דאביי ורבא היינו בדרשא דבה דמר מוקי לה בהכי ומר בהכי א"כ ממילא דשייך הך פלוגתא גופא נמי בשחוטי חוץ ומש"ה לא מצי לאוקמי ברייתא בהכי:

ומה שהקשו בתוספות לעיל בתחלת הסוגיא מסוגיא דכריתות דאמר שמואל דמתעסק בשבת פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומש"ה משמע להו דלטעמא דשמואל אין לפטור במתעסק אלא לענין שבת לחוד ולענ"ד אין זה מוכרח דסוף סוף כיון דאפילו בשבת דחמיר טובא ושייך בו קצת טעמא דנהנה כמ"ש התוס' ספ"ב דשבועות אפ"ה פטרה רחמנא במתעסק כ"ש בשחוטי חוץ וכיוצא בו דלא נהנה כלל וקילא נמי טובא משבת כ"ש דיש לפטור במתעסק:

ועוד נ"ל דשמואל גופא דקאמר מלאכת מחשבת אסרה תורה סירכא דלישנא בעלמא נקיט אלא דעיקר טעמא דמתעסק פטור לשמואל נמי היינו מדרשא דבה כדמשמע התם במתניתין דבין לר"א ובין לר"ש אליבא דר' יהושע דרשינן בה פרט למתעסק ולענין שבת איירי התם אלא הא דנקיט שמואל האי טעמא דמלאכת מחשבת היינו כי היכי דלא נימא דכי היכא דלא ממעטינן חלבים ועריות ממיעוטא דבה משום דנהנה ה"ה דלא נדרוש נמי לענין שבת כמ"ש התוספות בשבועות ואהא קאמר שמואל דאפ"ה אין להחמיר בשבת כיון דכתיב ביה מלאכת מחשבת במשכן ואם כן כ"ש בשלא נתכוין לא הוי דומיא דמשכן ושפיר יש למעוטי מדרשא דבה אף לענין שוגג וא"כ לפ"ז ממילא דשבת ושחוטי חוץ וכיוצא בהן שאין נהנה שפיר איכא למעטינהו ממיעוטא דבה והכי משמע נמי לישנא דברייתא דקרי למתעסק שגג בלא מתכוין אלמא דדא ודא אחת היא דמתעסק דמי לדבר שאינו מתכוין דשייך בכל התורה כולה כמו שהעתקתי לעיל בל' הרמב"ם וכן נראה ג"כ מלשון התוספות לקמן דף ע"ה בד"ה מתעסק דשייך לשון מתעסק בטעמא דדבר שאינו מתכוין כמו שאבאר שם. ותדע עוד שכן הוא דעיקר טעמא דשמואל לאו משום מלאכת מחשבת לחוד דמנ"ל הא מילתא דהא בספ"ק דחגיגה קתני דהלכות שבת כהררים התלוים בשערה ומסיק בגמרא דהינו לענין דרשא דמלאכת מחשבת ולענין מלאכה שאצ"ל וא"כ מה"ת נדרוש הך דרשא גופא דמלאכת מחשבת נמי לענין מתעסק אי ס"ד דמתעסק חייב בכל התורה ועוד דאפילו במלאכה שאצ"ל לא סבר שמואל הך דרשא דמלאכת מחשבת כדאיתא לעיל פרק כירה דף מ"ב אע"כ כדפרישית דהאי טעמא דמלאכת מחשבת לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא לאוקמי דרשא דבה נמי לענין שבת כמו לענין שאר מצות דלא שייך בה טעמא דנהנה:

ובזה נתיישב מה שהקשיתי לעיל בתחילת הסוגיא במימרא דשמואל דקשיין דיוקי דידיה אהדדי לענין שאר מצות ולמאי דפרישית א"ש טובא דהא דקאמר דבשבת פטור לאו למימרא דבשבת לחוד פטור אלא דאפי' בשבת פטור אף ע"ג דנהנה קצת וחמיר טובא וכ"ש בשאר מצות ולפ"ז ממילא נתיישבה גירסת הספרים שלנו בסוגיא דכריתות בשקלא וטריא דהתם לפי גירסת רש"י וע"ש בספר ברכת הזבח לפי שיש לי לדקדק על הגהתו טובא ואין להאריך כאן יותר והנלע"ד כתבתי לפי שיטת רש"י דוק היטב ובעיקר המשך לשון התוס' עי' בחידושי מהרש"א בפרק ד' מיתות ובחידושי מהר"ם ז"ל בשמעתין ובספר מג"ש למ"ז ז"ל:

במשנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש וכו' ויש לדקדק למה שנאן בזה הסדר דלכאורה לכתחילה הו"ל לאקדומי המוציא מרשות לרשות דכתיב בפרשת המן וכדפרישית בריש מכילתין דמה"ט פתח בהאי בתחילת המסכתא ואם נאמר דאדרבה מה"ט קתני לה בסוף כיון דכתיבא בהדיא כדאמרינן בריש יבמות ובכמה דוכתי דהנך דאתי מדרשא חביבין ליה דא"כ בסיפא אמאי קתני המבעיר מקמי המכה בפטיש דהא מכה בפטיש לא כתיב בהדיא ומבעיר כתיב בהדיא וכ"ש דבלא"ה לא א"ש מה שהפסיק במכבה ומבעיר בין בונה וסותר למכה בפטיש דשייכי כולהו בענינא דבנין כדאמרי לקמן המסתת האבן חייב משום מכה בפטיש וכה"ג טובא ר"פ הבונה והנראה לענ"ד בזה דתנא לפי סדר חשיבותן נקיט לה דודאי עיקר מלאכת עבודה שייך טפי בעבודת קרקע כדאשכחן בשביעית ובשבת נמי כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות ועוד דהנך מלאכות שכיחי טפי שהן לקיום העולם בדבר השוה לכל נפש לחם לאכול ובגד ללבוש שעליהם התפלל יעקב אבינו וכתיב נמי כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו' וסמיך ליה שמלתך לא בלתה מש"ה קתני מעיקרא הנך י"א מלאכות בעבודת הלחם ובתר הכי קתני כל המלאכות השייכות מעניני בגדים ובתר הכי קתני נמי כל הנך מלאכות חשובות שמצויין יותר לקיום עולם והיא למלאכת הכתיבה על ס"ת בקלף והיינו מן הנך מלאכות הצד צבי עד הכותב כדאמרינן נמי באגדות דהפועלים דקאמר רבי חייא לרבי חנינא אנא עבידנא דלא משתכחא תורה מישראל זרענא כיתנא ועבדינא נישבי וציידנא טביא ומאכילנא בשרא ליתמי ואמשכיה כתיבנא ה' חומשי תורה נמצא שכל אלו הן מהמלאכות השנויין כסדר במשנתינו מן הזורע עד הכותב והמוחק ע"מ לכתוב ובתר הכי קתני הנך מלאכות דכתיבי בהדיא במלאכת המשכן היינו הבונה והסותר ומכה בפטיש ומכ"ש למ"ד והמלאכה היתה דים היינו רדידי טסין שהיה מכה בפטיש ומבעיר ומוציא כתיבא נמי בהדיא בפרשת המשכן כנ"ל כפתור ופרח בעזה"י במה ששנה רבינו הקדוש במשנתינו ומשתעי בלשון חכמה. והיינו נמי דקחשיב מכה בפטיש לבסוף לפי שהוא גמר מלאכה ולא תבערו נמי כתיב ברישא מקמי קרא דוהמלאכה היתה דים ועיין עוד בסמוך:

דף עג עמוד ב

בגמרא מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש וכו' וכתבו התוס' דבכה"ג הוי מצי למידק לענין המכבה והמבעיר אלא דעיקר דיוקא דהכא היינו משו' דסידורא דפת נקיט. ולענ"ד נראה שאין צורך לזה דדוקא לענין חרישה קשיא ליה דהו"ל למיתני החורש והזורע כיון דלקושטא דמילתא לא חייב משום חורש אלא לזריעה ובמקום שראוי לזריעה אבל כשחורש במקום שאינו ראוי לזריעה כגון בצונמא או שחורש שלא לצורך זריעה אלא לאשוויי גומות אינו חייב משום חורש אלא משום בונה כדאמרינן בסמוך מה שא"כ במכבה ומבעיר שייך טפי למיתני מכבה מקמי מבעיר דאי הוי תני מבעיר מקמי מכבה הו"א דלא מחייב אלא במבעיר על מנת לכבות כדי לעשות פחמין ולקושטא דמילתא אפילו בכל הבערה חייב משום הכי קתני מכבה מקמי מבעיר כן נ"ל:

בתוס' בד"ה מפרק פירש"י דהוי תולדה דדש וכו' עס"ה. עיין מ"ש בזה בפ"ק דביצה בשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב דחובל חייב משום מפרק ועיין ג"כ בחידושי כתובות דף ז' בענין זה ומ"ש התוס' בסוף הדיבור מסוגיא דפרק אע"פ ע"ש בחידושינו:

דף עד עמוד א

בגמרא ת"ר היו לפניו מיני אוכלין וכו' פירש"י דלא גרסינן שני. ולפי משמעות התוס' דהא דלא גרס רש"י שני היינו משום דסבר דבאוכל מתוך אוכל לא שייך ברירה וא"כ לפרש"י האי מיני אוכלין דקתני היינו שהיה לפניו א' מכל מיני אוכלין שיש בהן פסולת שזה הוא עיקר ברירה דהוי במלאכת המשכן ובכל גידולי קרקע כיוצא בזה כדאמרי' נמי לעיל בסמוך היינו זורה היינו בורר היינו מרקד ולפ"ז משמע ממילא דהא דאמרינן בסמוך בגמרא בהיו לפניו שני מיני אוכלין דפליגי רב אשי ורבי ירמיה מדיפתי נמי לא גרס רש"י שני דהא מפרש רש"י לקמן דמקשינן והתניא חייב מברייתא דהכא מקשה ואי ס"ד דהתם גרסינן שני והכא לא גרסינן שני לא הוי מקשה מידי אע"כ דלגירסת רש"י התם נמי לא גרסינן שני וא"כ כולהו בחדא גוונא איירי דסתם מיני אוכלין יש בהן פסולת ממש כיון דבשני מינים לא שייך ברירה כך הבינו התוספות מלשון רש"י ועל זה כתבו דבירושלמי משמע דשייך ברירה באוכלין מתוך אוכלין ומש"ה כתבו דגרסינן שני מיני אוכלין כגירסת ר"ח והרי"ף והרא"ש ז"ל:

אמנם לע"ד קשיא לי טובא על שיטת התוס' דלכאורה אדרבה מהך ירושלמי גופא משמע איפכא דהא גרסינן התם בורר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אמר חייב רבי יוחנן אמר פטור ועלה קאמר מתניתא פליגא אדחזקיה דאמר בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן וא"כ לפי' התוס' לא פליג הך ברייתא אדחזקיה דאדמקשה ליה מרישא אדרבה לסייע ליה מסיפא דקתני להדיא לא יברור ואם בירר חייב חטאת והיינו כחזקיה ולא כר"י דאמר פטור ואי משום דקתני בורר ואוכל בורר ומניח האיכא לאוקמי בבורר לאלתר כדמסקינן בסמוך או בחד מאינך אוקימתי דשמעתין ולענ"ד צ"ע טובא ליישב שיטת התוספות דשמעתין דלא לפלוג אתלמודא דידן. מה שא"כ לפי שיטת רש"י יש ליישב דאפשר דלדינא לרש"י נמי שייך ברירה בשני מיני אוכלין לאיסורא לכתחילה אליבא דכ"ע כשהוא דרך ברירה ולענין חיובא או פטורא תליא בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן דירושלמי אלא הא דלא גריס רש"י בהך ברייתא דשמעתין שני מיני אוכלין היינו משום דאי הוי גרסינן לה לא הוי מקשה שפיר מאי קאמר דהא ודאי שפיר קאמר דבשני מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח דלא מיקרי ברירה בכהאי גוונא בשני מיני אוכלין והא דקתני בסיפא לא יברור ואם בירר חייב חטאת לאו אב' מיני אוכלין דלעיל קאי אלא אסתם ברירה דעלמא קאי דהיינו בברירת אוכלין מתוך פסולת ממש דשייך בהו חיובא ופטורא כגון בקנון ותמחוי או בנפה וכברה או לאוצר. ותו קשיא ליה לרש"י דאי הוי גרסינן שני מיני אוכלין לא הוי אתי שפיר הא דבעי לאוקמא רב המנונא דבורר ואוכל דרישא היינו אוכל מתוך פסולת ובסיפא היינו פסולת מתוך אוכל ולרש"י לא משמע ליה דבשני מיני אוכלין גמורין שייך האי לישנא דאוכל מתוך פסולת או איפכא וכ"ש דלא שייך לחלק לענין דינא למה שפירש ר"ח דמה שאינו רוצה לאכול לאלתר מיקרי פסולת דזה לא משמע ליה לרש"י כלל ואפשר עוד דאוקימתא דרב יוסף דמוקי בקנון ותמחוי ונפה וכברה נמי לא משמע ליה לרש"י לפרש דשייך בכה"ג בשני מיני אוכלין שאין דרך לבוררן אלא ביד כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ובזה נתיישב היטב דקדוק לשון רש"י שכתב בד"ה לא יברור לקמן פריך ומאי קאמר ולכאורה לשון לקמן פריך תמוה טובא דהא מיד בלי הפסק פריך לה הש"ס אברייתא אע"כ דלשון רש"י בזה נמשך על מ"ש בדיבור הקודם דלא גרסינן שני וע"ז מייתי ראיה מדמקשה מאי קאמר כדפרישית ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם מאי קאמר אמר עולא ה"ק בורר ואוכל לבו ביום וכו' נראה ברור דעולא לדינא הכי משמע ליה דלבו ביום מותר לכתחילה דאי משום קושיא דמאי קאמר שפיר הוי מצי לשנויי בורר ואוכל לאלתר כדמסיק אביי דלענין לישנא דברייתא לאלתר ולבו ביום חד מילתא היא ואדרבה טפי משמע לאוקמי סתמא דלישנא לאלתר אע"כ דלדינא משמע ליה הכי ולא חייש לאתקפתא דרב חסדא דפריך וכי מותר לאפות לבו ביום וכו' דהא לענין לאלתר נמי שייך הך קושיא גופא וכי מותר לאפות ולבשל לאכול לאלתר אע"כ דשאני ברירה שאין דרך בורר בכך והיינו לאלתר לאביי ולבו ביום לעולא דסובר דלא שייך ברירה אלא למחר וליום אוחרא דהיינו כבורר לאוצר וכ"ש דא"ש למאי דפרישית לעיל דיש לחלק בין שני מיני אוכלין לאוכל מתוך פסולת ממש מש"ה קסבר עולא דבשני מיני אוכלין לבו ביום לא שייך כלל ענין ברירה ואף לגיר' רש"י דלא גרס שני אלא מיני אוכלין סתם אפ"ה שפיר מצינן לפרש לשון מיני אוכלין בשני מיני אוכלין ממש והכי מפרש לעולא ואפשר דלאביי נמי כמו שאבאר. אלא דאכתי קשיא אדר"ח דמקשה אדעולא וכי מותר לאפות לבו ביום ומש"ה מוקי לה בשינויא דחיקא לפחות מכשיעור ואמאי לא מוקי לה בפשיטות כדאביי בלאלתר. והנראה מזה דלשון בורר ומניח לא משמע ליה לר"ח דאיירי לאלתר ועוד דאמאי פלגינהו לתרי בבי בורר ואוכל לחוד ובורר ומניח לחוד ומש"ה ניחא ליה לאוקמי בפחות מכשיעור דהשתא א"ש דלא זו אף זו קתני לא מבעיא בורר ואוכל דשרי בפחות מכשיעור אלא אפילו בורר ומניח עד לאחר זמן נמי מותר בפחות מכשיעור כיון שאין דרך בורר בכך או משום דמשמע ליה לר"ח דהא דקי"ל חצי שיעור אסור מן התור' היינו דוקא לענין איסור אכילה ונפקא ליה מכל חלב בפרק בתרא דיומא וכה"ג כתבתי בפ"ק דביצה דף ז' לענין שיעורא דבל יראה דחמץ ושאור ע"ש וכ"ש לענין ברירה שאין דרכה בפחות מכשיעור דאפשר דאפילו איסורא דרבנן ליכא כנ"ל:

בתוס' בד"ה מתקיף לה רב המנונא וכו' פירש הקונטרס וכו' ועוד בסמוך פירש הקונטרס וכו' עס"ה. ועיקר קושייתם בזה להקשות מפירוש הקונטרס דהכא אפירוש הקונטרס דבסמוך לשיטתו כמ"ש מהרש"א ז"ל באריכות מיהו לפי מה שאכתוב בסמוך לק"מ על פירוש הקונטרס מדידיה אדידיה דדוקא אאוקימתא דרב יוסף שייך להקשות מידי קנון ותמחוי ונפה וכברה קתני משא"כ לאוקימתא דמסקנא לאביי ורבא ורב אשי:

בד"ה והתניא חייב פי' בקו' דהיינו בריית' דלעיל וקשה לר"י וכו' ובפ"ק דביצה משמע דבנפה וכברה אסור בכל ענין וכו' עס"ה. נראה דעיקר קושיית התוס' דלא ניחא להו לפרש דרב אשי דבתרא הוא פליג אאוקימתא דאביי ורבא דלעיל וסבר כחד מאינך אוקימתא דאמוראי דלעיל מיהו לע"ד נראה ליישב ותחילה אבאר דלא ניחא ליה לרש"י לפרש כפירוש התוס' דהא דמקשה והתניא חייב בריית' אחריתא היא דכיון דרב אשי ור' ירמיה מדיפתי לאו במימרא דנפשייהו פליגי לדינ' דהא אפילו למסקנא משמע דלא פליגי כלל לדינא אלא דרב אשי איירי בקנון ותמחוי ור' ירמיה בנפה ובכברה אלא דעיקר פלוגתייהו בלישנא דברייתא דמר מתני חייב ומר מתני פטור וא"כ לפ"ז תו לא מצינן למימר דהא דמקשה והתניא חייב בריית' אחריתא הוא דאכתי מאי קושיא לרב אשי דלמא רב אשי אהך ברייתא גופא קאי ומתני בה פטור במקום חייב משא"כ לפרש"י ניחא דאברייתא דלעיל קאי ובהאי ליכא למימר דרב אשי מתני בה פטור כיון דכל הנך אמוראי טובא דלעיל מתנו בה להדיא חייב ועוד דלישנא לא יברור ואם בירר משמע דלחיובא איירי ומה דקשיא להו להתו' על פירש"י בהא דמשמע דלרב אשי שרי בנפה וכברה לאלתר אפי' לכתחלה וא"כ פליג אדאביי ורבא נ"ל ליישב דלק"מ דודאי לענין דינא לא פליג רב אשי כלל אדאביי ורבא אלא דלדידיה נמי בבורר לאלתר יש ג' דינים דביד מותר לאלתר בקנון ותמחוי פטור אבל אסור ובנפה וכברה חייב חטאת אלא דבמאי דמפרשי אביי ורבא בבא דסיפא דלא יברור ואם בירר דהיינו דלבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר ולרב אשי לא ניחא לפרש הכי מש"ה מפרש לכולה ברייתא בחד גוונא דלאלתר איירי דהכי משמע ליה לישנא דבורר ואוכל בורר ומניח אלא דרישא בבורר ביד איירי כדרך אוכלי לאלתר ועלה קתני ולא יברור היינו שלא יברור כדרך ברירה בקנון ותמחוי ועלה קתני ואם בירר בברירה גמורה היינו בנפה וכברה חייב חטאת אפילו לאלתר. נמצא דלפ"ז לדינא סבר רב אשי כאביי ורבא אלא דבפי' הברייתא מפרש כאוקימתא דרב יוסף אלא דרב יוסף לא נחית לפרש הברייתא בבורר לאכול לאלתר מטעמא דפרישית דבורר ומניח לא משמע להו הכי אלא במניח לבו ביום או למחר מש"ה מקשינן עליה שפיר מידי קנון ותמחוי קתני וכפירש"י דהו"מ למיפרך נמי מידי נפה וכברה קתני והיינו דכיון דרישא בבורר ואוכל ובורר ומניח איירי בתרי גווני לאלתר ולבו ביום שהחילוקים בזמן הברירה א"כ אי ס"ד דסיפא איירי בגוונא אחרינא לענין איכות הברירה בקנון ותמחוי או נפה וכברה הו"ל למיתני בהדיא כי היכי דלא נטעי לפרש סיפא כגוונא דרישא דאיירי נמי בזמן הברירה למחר וליום אוחרא או בורר לאוצר ואפי' ביד משא"כ לרב אשי לא שייך לאקשויי הכי כיון דהברייתא כולה בחד גוונא איירי באיכות הברירה ובג' דינים חילוקים ביד ובקנון ותמחוי ובנפה וכברה כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י:

ויש לי ליישב עוד בדרך אחר ע"פ מה שדקדקתי בתחלת הסוגיא דע"כ נראה דנהי דרש"י לא גריס שני מינין היינו בברייתא דלעיל מטעמא דפרישית דא"כ לא א"ש הנך אוקימתי דרב יוסף ודרב המנונא משא"כ בהאי דהכא משמע דרש"י נמי מודה דגרסינן היו לפניו שני מיני אוכלין ובהאי הוא דפליגי רב אשי ורב ירמיה דלרב אשי לא שייך חיוב חטאת כלל בשני מיני אוכלין והיינו כר' יוחנן דירושלמי דלעיל שהביאו התוס' בשמעתין ור' ירמיה מתני חייב והיינו כחזקיה דירושלמי ובהא מקשה הש"ס אדרב אשי והתניא חייב והיינו כדפרישית לעיל דנהי דלא גרסינן שני אפ"ה פשטא דלישנא דמיני אוכלין יש בו משמעות נמי שני מיני אוכלין מיהו לעיל מעיקרא הוי ס"ד דלא שייך ברירה בב' מיני אוכלין כלל אפי' לכתחלה הוי א"ש דא"כ ע"כ האי לישנא דמיני אוכלין דברייתא איירי דוקא במין אחד שמעורב עם פסולת ולא איירי בתרי מיני כלל משא"כ לרב אשי דשייך ברירה אפילו בב' מינים דהא פטור קאמר משמע אבל אסור וא"כ הא דקתני אבל לא יברור היינו אפילו בשני מינים א"כ ממילא דהא דקתני בסיפא ואם בירר חייב איירי נמי אפילו בשני מינים וע"ז משני שפיר ל"ק הא בקנון ותמחוי הא בנפה וכברה וא"כ לפ"ז א"ש הך ברייתא דאיירי בקנון ותמחוי איירי בין במין אחד בין בשני מינין דאף למאי דפרישית דבשני מיני אוכלין אין דרך לברור אפ"ה אסור לכתחילה דלא פלוג רבנן דבכל ענין אסרו רבנן בקנון ותמחוי אי משום גזירה דנפה וכברה או משום גזירה דמין א' משא"כ הך ברייתא דלעיל דקתני ואם בירר חייב וחיוב חטאת לא שייך אלא בנפה וכברה כדפרישי' מסוגיא דלעיל דקאמר היינו זורה היינו בורר היינו מרקד א"כ ממילא משמע דלא שייך אלא במין אחד ממין אוכלין שמעורבין עם פסולת שלהם שדרך עיקר ברירתן בנפה וכברה ובזה נתיישבו קושי' התוס' מה שהקשו על פירש"י כנ"ל ודוק היטב ותו לא מידי. ומה שיש עוד לדקדק לענין דיני הברירה יבואר בק"א בפ"ק דביצה אי"ה:

דף עד עמוד ב

בתוספות בד"ה חביתא ותנורא וחלתא פירש"י דמשום בונה לא מחייב וכו' ואין נראה דדוקא במחזיר וכו' עס"ה. עמ"ש מ"ז ז"ל בזה ליישב שיטת רש"י ע"פ הסוגיא דר"פ הבונה בהאי דעייל שופתא בקופינא דמרא ע"ש שנראה מדבריו דלרש"י רבא פליג אהך דרב דלקמן. אמנם לע"ד בלא"ה כמו זר נחשב לומר דשום תנא או אמורא סבר דבעושה כלי גמור בשבת לא יתחייב משום מלאכה דהא ודאי מלאכה חשובה היא ובמשכן נמי הוי חשיבא טובא בעשיית ארון ומזבח ומנורה וכל כלי משכן. ולכאורה אדרבה עיקר מלאכת מחשבת דכתיב במשכן אהנך מלאכות קאי שצריך חכמה יתירה שנשתבח בהם בצלאל ואהליאב דבכל הנך מלאכות השנויים במשנה לא אשכחן ע"י בצלאל ואהליאב בעצמן זולת בישול הסמנין ומכה בפטיש וכיוצא בהן דאפילו מלאכת אריגה וטוייה משמע בסמוך שנעשו על ידי נשים חכמות לב. וכה"ג קשיא לי על סוגיית ירושלמי דשמעתין ובר"פ הבונה דקאמר מה בנין היה במשכן ומהדר לאשכוחי שהיו נותנין הקרשים לתוך אדנים ובהא נמי שקיל וטרי התם דכיון דאדנים כלים הוו כמו בנין ע"ג כלים דפטור וא"כ לשיטת התוס' דיש בנין בכלים גמורין וכדפרישית דמסברא נמי מילתא דפשיטא היא בפשיטות הו"ל למימר בירושלמי דאשכחן בנין במשכן בארון ושלחן וכל כלי משכן. לכך נלענ"ד דלרש"י נמי עיקר פלוגתא דאין בנין בכלים היינו דומיא דמטה ומנורה של חוליות או אפילו בכה"ג דעייל שופתא בקופינא דמרא דמחייב ליה רב משום בונה משום דתחלת מלאכה וגמר מלאכה נעשין כאחד ומש"ה לרב חייב משום בונה ולשמואל משום מכה בפטיש משא"כ בשאר כלים גמורין שאין מלאכתן נעשית כא' כי הנך דשמעתין בחביתא ותנורא וחלתא שצריכין לכמה מלאכות וכל כמה שלא נגמר מלאכתן לא חזי למידי לעיקר תשמישן עד שתגמר מלאכתן לגמרי מש"ה לא מחייב בהו משום בנין אלא משום מכה בפטיש היכא דשייך כמו שפי' רש"י לאפוקי חביתא שגמר מלאכתו נעשה מאיליו וא"כ לפ"ז א"ש נמי סוגיית הירושלמי דבארון ושלחן וכל כלי משכן לא שייך בהו חיובא דבונה כיון דלא חזי לתשמישן אלא כשתגמר מלאכתן ואהאי שעתא ודאי מחייב משום מכה בפטיש ועיקר מלאכת מחשבת דמשכן אפילו בארון ושלחן וכיוצא בהן נמי בכה"ג איירי כגון רדידת הטסין ואפי' בדופני הארון והשולחן וכיוצא בהן שהיו של עץ נמי שייך גמר מלאכה בחליקת העצי שטים שיהא ראויין למלאכתן כשיעורן דבכה"ג אמרינן לקמן המסתת את האבן חייב משום מכה בפטיש וא"כ מה"ט גופא איכא למימר דאפילו בכלים גמורין בכה"ג איכא למ"ד אין בנין בכלים דכיון שלא נעשו כלים גמורין אלא עם גמר מלאכתן מש"ה לא מחייב משום בונה אלא משום מכה בפטיש ודוקא בכה"ג דעייל שופתא בקופינא דמרא ועושה נקב בלול של תרנגולין מחייב רב משום בונה כיון שתחלת מלאכתן וגמר מלאכתן באין כאחד והיינו נמי טעמא דמגופת חבית כדפרישית לעיל בפ' במה טומנין דף מ"ח ע"ש:

דף עה עמוד א

פיסקא הצד צבי ת"ר הצד חלזון והפוצעו וכו' וכתבו בתו' צ"ע דבירושלמי משמע דהצד חלזון לא מחייב משום צידה עכ"ל. ואחר העיון ראיתי דלשון הירושלמי גופא תמוה דלא יהיב טעמא בצד חלזון למה לא יהא חייב משום צידה דנהי דמסיק התם דאתיא כמ"ד דתחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא שייך בה צידה א"כ נראה מזה שבא לומר דלא אשכחן צידה במשכן דבעזים ובאילים מאדמים שהן מין בהמה לא שייך בהו צידה שמצויין בבתים אכתי תיקשי ממ"נ אם נאמר דכיון דלא הוי במשכן לא לחייב עליה א"כ אפילו בצד צבי נמי לפטור אע"כ דאע"ג שלא היו צריכין למשכן בצידה אפ"ה כיון דאשכחן במשכן דברים דשייך בהו צידה מש"ה מיקרי מלאכה חשובה וחייב כדאשכחן בזורע וחורש דמסתמא לא היו זורעין וחורשין אותן הסמנין שהיו צריכין למשכן אלא שהיה מצוי בידן אפ"ה כיון דשייך זריעה וחרישה באותן מינין חייב א"כ ה"ה לצידה א"כ בחלזון אמאי ליפטר דנהי דמסתמא לא היו צדין החלזון במדבר אלא שכבר היה מצוי בידם ע"י תגרי או"ה או שהוציאו ממצרים כדאשכחן להדי' בעצי שטים ובנסכים א"כ ה"ה לחלזון וכיון שהוא מין דשייך ביה צידה ליחייב:

והנלע"ד בזה דהתוס' לשיטתייהו שכתבו בפ"ק במשנה דאין פורסין מצודה דאפילו פורס מצודה בשבת אינו חייב חטאת אא"כ צד מיד בשעת פריסה ונתכוין לכך וכדמוקי להדיא בירושלמי בפורס בחורשין שמצויין שם הרבה שיצודו בוודאי וא"כ אפשר לומר דלא שייך הך מילתא בצידת חלזון שאינו מצוי כ"כ לצודו בשעת פריסה ממש. מיהו הא דמייתי בירושלמי האי דתחש נראה דודאי אי הוי אשכחן צידה בתחשים במשכן ממילא הוי שמעינן דחייב אפילו בכה"ג בצידה אפילו במין שאינו מצוי כ"כ דתחשים ודאי אין מצויין אלא כיון דלקושטא דמילתא סובר הירושלמי דתחש בריה בפני עצמו היה מש"ה סובר הירושלמי דלא שייך צידה אלא בדבר שנצוד בשעת פריסה וא"כ אין לחייב בצידת חלזון כיון שאין יודע אם יצוד מיד כדמקשה בפ"ק דירושלמי אבל מ"מ בצידת צבי חייב אם יצוד בשעת פריסה ונתכוין לכך כגון בחורשין ובכה"ג הוי שפיר מלאכה כיון שענין צידה מיהא הוי במשכן בחלזון. כן נ"ל בשיטת הירושלמי ודו"ק:

שם רבא אמר אפילו תימא שפוצעו חי מתעסק הוא וכו' וכתבו התוס' דע"כ האי מתעסק לאו דוקא אלא דבר שאינו מתכוין הוא. ולכאורה לישנא דגמרא גופא הכי דייק מדמקשינן עלה מהא דאמרו אביי ורבא מודה ר"ש בפסיק רישא והאי לישנא לא אשכחן בש"ס בשום דוכתא לענין מתעסק אלא לענין דשא"מ דפליגי ר"ש ור"י דר"ש לקולא והיינו דאמרי' מודה ר"ש משא"כ לענין מתעסק ממש אדרבה איפכא משכחת להו במשנה דכריתות דף כ' דר"ש מחמיר טפי מדר"י אלא הא דלא נקט הכא בהדיא טעמא דדבר שא"מ ונקט מתעסק נראה לי דעיקר מילת' דדשא"מ לא שייך אלא כשעושה במזיד לענין חיוב מיתה או מלקות או לענין איסורא דאורייתא או דרבנן דלר"ש מותר אפי' לכתחילה משא"כ הכא דלענין שוגג איירי מדקתני חייב שתים או ג' מש"ה לא שייך לישנא דדשא"מ דכל שוגג אינו מתכוין הוא מש"ה נקיט לשון מתעסק דשייך בשוגג דהא עיקר ילפותא דמתעסק ילפינן ממיעוטא דאשר חטא בה כדאיתא בכריתות וכפירש"י לעיל דף ע"ב עמוד ב' מש"ה קתני ה"נ לישנא דמתעסק ולעולם דחדא מילתא היא ויתכן יותר לפי מאי דפרישית לעיל בפירקין בסוגיא דשגג בלא מתכוין ובפרק כירה דף מ"ב ופ' כל שעה גבי אפשר ולא מכוין דעיקר פלוגתא דר"ש ור"י לענין דבר שא"מ בכל התורה כולה אפשר דשייך בהך מיעוטא דמלאכת מחשבת ומיעוטא דבה (וזה דלא כמ"ש התוס' כאן) ומה שיש להקשות בזה דא"כ פלוגתא דר"י ור"ש בכריתו' לענין מתעסק הוי איפכא ממאי דפליגי לענין דשא"מ וכה"ג אביי ורבא דלעיל בפירקין הוי איפכא ממאי דפליגי בפרק כל שעה כבר כתבתי לעיל בתחלת הסוגי' דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך המחובר ליישב לנכון ע"ש ועי' ג"כ בס' מג"ש למ"ז ז"ל לעיל בשמעתין:

מיהו לפי' התוס' כאן נראה דבלא"ה א"ש הא דשביק הכא לישנא דאינו מתכוין ונקט מתעסק היינו משום דבעי למימר דאפילו ר"י דמחמיר בעלמא בדשא"מ אפ"ה מודה הכא כיון דהוי נמי מתעסק והיינו כדמסקינן דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה. כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה כי היכי דליציל צבעיה קשה לר"י דמ"מ על נטילת הדם לחייב משום נטילת נשמה וכו' עס"ה. וכל דבריהם בזה היינו לפי שיטתם דעיקר חיוב נטילת הדם היינו משום נטילת נשמה אפילו לענין חובל מיהו לשיטת הרמב"ם נראה דחיובא דחובל לענין נטילת הדם היינו משום מפרק וא"כ לק"מ דלשיטת רש"י והרמב"ם מפרק היינו תולדה דדישה גופא ועיין מ"ש בזה בר"פ שמונה שרצים ואי תקשי א"כ בשוחט בסמוך אמרינן דאינו חייב אלא משום צובע או משום נטילת נשמה ואמאי לא קאמר משום מפרק כבר כתבתי בזה בפ"ק דביצה דבשוחט דחולין לא שייך משום חיובא דמפרק כיון שאין צריך לדם ומה שיש לדקדק בזה על שיטת הרמב"ם מדידיה אדידיה כתבתי ג"כ שם בפ"ק דביצה דף י"ב ועיין ג"כ מ"ש בפרק קמא דכתובות דף ו' בסוגיא דבעילת בתולה בשבת וכתבתי שם באריכות ודו"ק:

דף עה עמוד ב

במשנה ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו וכו' מפירש"י ומלשון הגמרא נראה מבואר דהאי כשר להצניע ומצניעין כמוהו תרי מילי נינהו דלעולם אינו חייב חטאת עד דאית ביה הני תרתי שיהא ממין הכשר להצניע לאפוקי עצי אשירה ודם נדה ובהנך אפי' אם הוציא הרבה אפי' יותר מכדי שיעור פטור ובמין הכשר להצניע נמי אינו חייב אלא עד שיהא בו כשיעור הראוי להצניע לסתם בני אדם אלא דלפ"ז קשיא דיוקא דרישא ודיוקא דסיפא אהדדי דא"כ היאך קתני בסיפא כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו אינו חייב אלא המצניע ומשמע דוקא היכא דאיכא תרתי לגריעותא שאינו כשר להצניע והוא ג"כ פחות מכשיעור מש"ה אינו חייב אלא המצניע דמשמע דבחדא מינייהו מיהא חייב כגון בעצי אשירה היכא דאית ביה שיעור לבשל ביצה קלה וקשיין אהדדי וע"כ צ"ל דרישא דוקא דלא מחייב אלא בדאיכא תרתי משא"כ בסיפא או או קתני כך נראה לפי סוגיא דגמרא דידן. מיהו בירושלמי משמע דכשר להצניע ומצניעין כמוהו חדא מילתא היא אלא דפליגי בה אמוראי חד מוקי לה למעט איסור הנאה וחד מוקי לה לענין פחות מכשיעור ע"ש:

בתוס' בד"ה לאפוקי עצי אשירה דלא כר' יהודא וכו' וקשה לרשב"א וכו' מנ"ל דלמא סבר כר"י דמחייב בעצי אשירה שמצניעין אותן לשריפה עכ"ל. נראה בכוונת קושיית הרשב"א דנהי דלר"י בדם נדה נמי שייך חיובא כשהוציאו כדי שלא יטמא דלא גרע מכזית מנבילה וכעדשה משרץ דמחייב בהו ר' יהודה אפ"ה מיהא לא הוי בכלל כל הכשר להצניע שאין דרך להצניע דם נדה כלל אלא לזורקו לאשפה. כן נ"ל בכוונתו אלא דקשיא לי דמ"ש מכעדשה משרץ דמחייב בה ר' יהודה אע"ג דהוי נמי אין כשר להצניע מה"ט גופיה אע"כ דמתני' דלא כר"י וצ"ע ועיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל שהאריך ליישב קושיית הרשב"א בע"א. מיהו מה דפשיטא להו לרש"י ותוספו' דמתניתין דקתני כל הכשר להצניע לאפוקי עצי אשרה הוי דלא כר"י ולולי דבריהם היה נ"ל דאין זה מוכרח והיינו למאי דפרישית בסמוך דמשמע מסיפא דמתני' דכל שאינו כשר להצניע כגון עצי אשירה אפי' הכי כשהצניע על מנת להוציאו והוציאו חייב א"כ שפיר מצינן לאוקמי מתני' אפי' כר"י דהא דמחייב בפ' ר"ע במשמשי עכו"ם בכל שהוא היינו כשהצניע על מנת להוציאו לשרפו וקמ"ל דאפילו בכל שהוא חייב כיון דאחשביה קרא לאיסורא כפירש"י לקמן ואשמעי' נמי דאע"ג דמלאכה שאצ"ל היא אפ"ה חייב משא"כ הכא במתני' דאיירי כשלא הצניע אפילו ר"י מודה דפטור כדפרישית ולע"ד צ"ע ודו"ק:

בד"ה הא דלא כר"ש וכו' אפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשיב לו עכ"ל ויש לדקדק דלעיל בס"פ כירה דף מ"ו גבי טלטול מחתה בעפרה מסיק אביי להדיא דאף במידי דחזי לעניים אפ"ה אסור לעשירים לטלטל כיון דלא חזיא להו וליכא למימר דהתם דוקא לענין טלטול מדרבנן החמירו משא"כ הכא לענין חיוב חטאת דאיירי מדאורייתא ולחלק בין עשיר לעני הא ליתא דהא עיקר מילתא דבגדי עניים לעניים ובגדי עשירים לעשירים לענין טומאה איירי ויש ליישב וע"ש בתוספת:

דף עו עמוד א

בגמרא אמר רב יוסף שפיר עביד דהדר דהא לא חזי לגמל א"ל אביי אדרבה כדמעיקרא מסתברא דהא חזי לפרה. ולכאורה יש לתמוה אטעמא דרב יוסף דמעיקרא מאי קסבר הא ודאי שפיר קאמר אביי ואפשר דטעמא דרב יוסף דנהי דבכל איסורין שהן הל"מ מסיני כגון בשיעור גרוגרת אין לחלק בין סתם בני אדם לעוג מלך הבשן כדאיתא ביומא פר' יה"כ דף פ' וכה"ג בהנך שיעורין דלקמן בפרק המוציא יין נמי אין לחלק בין אדם עשיר לעני כמ"ש רש"י והתוס' לעיל בסמוך בד"ה אמר ליה ר"ש אפ"ה לענין אוכלי בהמה ס"ד דרב יוסף דלא שייך לומר כן אלא שיעור הוצאתו תליא בכוונתו אם הוציאו לפרה או לגמל וכיון דבגמל לא הוי שיעורא קסבר דפטור ובכה"ג אשכחן נמי בכמה מיני איסורים דהכל לפי מה שהוא אדם. כן נ"ל וק"ל: