פתיחת התפריט הראשי

טורעריכה

ברכה ראשונה: "ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם יוצר אור ובורא חשך". ותיקנו לומר ובורא חשך, כדי להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה. וחותם "ברוך אתה יי יוצר המאורות".

ואם טעה ואמר "בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים" ונזכר מיד ואמר "יוצר אור" וגם סיים כדיןא "בא"י יוצר המאורות" יצא. אבל אם לא סיים כדין, או שאמר בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא חשך אשר בדברו מעריב ערבים וגם סיים במעריב ערבים, לא יצא. אבל אם סיים בא"י יוצר המאורות יצא.(א)

"יוצר משרתים ואשר משרתיו" וכו', תקנו לומר כך, משום הא דאיתא בפרק אין דורשין כל יומא איברו מלאכי השרת מנהר דינור שנאמר חדשים לבקרים, והכי פירושו: יוצר משרתים - אותם המתחדשים בכל יום, ואשר משרתיו - מעולם כגון מיכאל וגבריאל, כולם עומדים לפניו.

קדושה שביוצר, כתב הרמב"ם ז"ל שאין היחיד אומר אותה. וכן כתב רב נטרונאי, אלא אומר "עונים באימה ואומרים ביראה קדוש וברוך". ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שיחיד יכול לומר, שאינו בא עתה לקדש אלא סיפור דברים היאך המלאכים מקדשים, ולא דמי לקדושה שבתפילה שאומר נעריצך, שאותה ודאי אינה בפחות מי'. והכי איתא במסכת סופרים: קדושה שביוצר אור ושבסדר קדושה יחיד אומר אותה שאינה אלא סיפור דברים.

ונוהגין באשכנז לחתום "כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו אור חדש על ציון תאיר ונזכה כלנו במהרה לאורו ברוך אתה ה' יוצר המאורות", ואין נוהגין כן בספרד. וכן כתב רש"י שאין לחתום באור העתיד שאינו מעין החתימה, לפי שסדרו חז"ל הברכה על אור המתחדש בכל יום ולא על אור העתיד. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב בתשובה דהוי שפיר מעין החתימה ופתיחה, דיוצר אור היינו אור שברא הקב"ה בו' ימי בראשית ולא היה העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, ועל אור זה נאמר (ישעיה ס) והלכו גוים לאורך, והיינו נמי אור חדש שחידש בו' ימי בראשית שעתיד הקב"ה לחדש לנו. עד כאן. וכן דעת רב שרירא גאון שכתב וז"ל: מה שכתב רב סעדיה שאין שליח ציבור רשאי לומר אור חדש על ציון תאיר, אין בכך כלום, שלא על אותו אור אנו מברכין, אלא שהזכרה בעלמא הוא.

כתב אדוני אבי ז"ל בתשובה: ברכת יוצר אור וערבית אנו אומרים עם שליח ציבור בנחת, כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם ש"צ בשתיקה, וגם אם היה מכוין לדברי ש"צ בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הכוונה כי הפסיק באמצעיתא, אבל כשאדם קורא בפיו, ואף אם קורא מקצתה בלא כוונה יצא, וכשאני מגיע לסוף הברכה אני ממהר לסיים לענות אמן אחר ברכת החזן. עד כאן.

ואם טעה שליח ציבור בברכת יוצר אור בעניין שצריך אחר לעמוד תחתיו, אם טעה מקדושה ואילך, אין השני צריך להתחיל אלא מקדושה ואילך, אף על פי שבשאר ברכות שטועין בה צריך השני להתחיל מראש הברכה שטעה הראשון, שאני הכא שהקדושה חשיבה כסוף ברכה.

בית יוסףעריכה

ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם יוצר אור וכו' היא ברכה ראשונה, ותקנו לומר ובורא חושך כדי להזכיר מדת לילה ביום וכו' — פשוט בסוף פרק קמא דברכות (יא:). וכתבו תלמידי רבינו יונה (ה: ד"ה מדת), שהטעם שהתקינו להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה, לאפוקי מההוא מינאה דאמר: מי שברא אור לא ברא חושך. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל נתן טעם אחר, והוא, שאם לא היינו מזכירים מדת לילה ביום היה נראה שהחושך רע, ואינו כן, שהכל עשה יפה בעתו, ע"כ. ולפי דבריו לא היינו צריכים להזכיר מדת יום בלילה, אלא איידי דמדכרינן מדת לילה ביום:


ואם טעה ואמר ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר בדברו מעריב ערבים ונזכר מיד וכו' — שם (יב.): שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא. ופרש רש"י: פתח ביוצר אור. כלומר, אדעתא דלימא יוצר אור. וסיים במעריב ערבים. כשאמר "מלך העולם" נזכר וסיים "אשר בדברו מעריב ערבים". וכתב הרשב"א, שלא כתב כן רש"י אלא באשגרת לישן, ומשום דנקט (ברכות שם) כסא דשיכרא דווקא באדעתא, פירש נמי הא באדעתא, ולאו דווקא. דכל עצמנו אין אנו צריכים להעמידה דווקא באדעתא, אלא משום דברכת הפירות כיון שהיא קצרה כל כך, אילו פתח בהדיא בדחמרא הויא כולה ברכה בדחמרא, דפתיחתה וחתימתה באים כאחד; אבל בברכת המאורות שהוא מטבע ארוך, אף על פי שפתח ואמר בהדיא "המעריב ערבים" אכתי צריכה היא לחתימה, ויש בחתימתה עדיין לתקן כי אזלינן בתר חתימה, עכ"ל.

והרא"ש פירש: שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים, שאמר: "יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים", וגם מסיים "ברוך אתה יי (אמ"ה) המעריב ערבים", ע"כ. ודברי רבינו נראה שהם על פי פירוש הרא"ש. ויש לדקדק בדבריו, שממה שכתב: ונזכר מיד ואמר יוצר אור, וגם סיים כדין: ברוך אתה יי יוצר המאורות – יצא, משמע שאם חיסר אחד מהם, שאמר "יוצר אור" ולא חתם "יוצר המאורות", או שחתם "יוצר המאורות" ולא אמר "יוצר אור", לא יצא. ומדכתב: אבל אם לא סיים כדין לא יצא, משמע הא אם סיים כדין, דהיינו שחתם "יוצר המאורות", אף על פי שלא הזכיר בתחילה "יוצר אור", יצא. ובסיפא נמי איכא למידק, דמדכתב: או שאמר יוצר אור וכו' אשר בדברו מעריב ערבים וגם סיים במעריב ערבים – לא יצא, משמע שאם חיסר אחד מהם, שלא הזכיר תחילה "אשר בדברו מעריב ערבים", אף על פי שבסוף חתם ב"מעריב ערבים" יצא, או שחתם ב"יוצר המאורות", אף על פי שבתחילה אחר "יוצר אור" הזכיר "אשר בדברו מעריב ערבים", יצא. וממה שכתב אחר כך: אבל אם סיים יוצר המאורות יצא, משמע: הא אם סיים "מעריב ערבים", אף על פי שבתחילה אמר "יוצר אור" ולא הזכיר כלל "מעריב ערבים", לא יצא.

ונראה לי, דלעולם בעינן תרווייהו: שיחתום "יוצר המאורות", וגם שיזכיר תחילה "יוצר אור"; ואם חיסר אחד מהם, לא יצא. ומה שכתב: אבל לא סיים כדין, היינו אפילו חתם "יוצר המאורות" ולא הזכיר תחילה "יוצר אור"; שכל שאחר שאמר "אשר בדברו מעריב ערבים" לא אמר "יוצר אור", "לא סיים כדין" מיקרי. וזהו שדייק רבינו, ולא כתב: 'אבל אם לא סיים יוצר המאורות,' כדקתני סיפא: אבל אם סיים יוצר המאורות, אלא סתם וכתב: אם לא סיים כדין, ללמד, שאם לא הזכיר תחילה "יוצר אור", אף על פי שאחר כך חתם "יוצר המאורות" לא יצא. ולפי זה, כשאמרו בברייתא זו: "זה הכלל, הכל הולך אחר החיתום", להזכרת "יוצר אור" נמי קרי "חיתום", שהרי אחר "אשר בדברו מעריב ערבים" הוא מזכירו. הילכך כל מה שפתח ב"מעריב ערבים", צריך שיזכיר אחר כך "יוצר אור" וגם יחתום "יוצר המאורות"; וכל שחיסר אחד מהם, "לא סיים כדין" מיקרי ולא יצא. ואם פתח ב"יוצר אור", כל שחתם "יוצר המאורות" – סיים כדין מיקרי, שאף על פי שהזכיר "מעריב ערבים" אחר "יוצר אור", כיון שבתחילה הזכיר האור וגם בסוף חתם בו, יצא. אבל אם חתם ב"מעריב ערבים", אף על פי שבתחילה אחר "יוצר אור" לא הזכיר כלל "מעריב ערבים" – לא יצא, כיון שסיים שלא כדין, והכל הולך אחר החיתום. וזה שכתב רבינו: או שאמר יוצר אור וכו' אשר בדברו מעריב ערבים וגם סיים במעריב ערבים לא יצא, הוא הדין נמי אפילו לא הזכיר "אשר בדברו מעריב ערבים" כלל, כיון שסיים ב"מעריב ערבים", לא יצא; ולא נקט "אשר בדברו מעריב ערבים" אלא לאשמועינן, דאפילו הכי אם חתם ב"יוצר המאורות" יצא.

ואפשר לפרש דברי רבינו איפכא, דבחתימת "יוצר המאורות" סגי אפילו פתח ב"מעריב ערבים" ולא הזכיר אחריו "יוצר אור" כלל, שהכל הולך אחר החיתום. והא דכתב גבי פתח ב"מעריב ערבים": ונזכר מיד ואמר יוצר אור, הוא הדין דאפילו לא אמר כלל "יוצר אור", כיון שחתם "יוצר המאורות" – יצא; ולא כתב ונזכר מיד ואמר יוצר אור, אלא משום סיפא דקתני: אבל אם לא סיים כדין, לאשמועינן דאפילו הכי אם סיים שלא כדין, דהיינו שחתם "מעריב ערבים", לא יצא. וכן מה שכתב גבי "פתח ביוצר אור", שאמר "אשר בדברו מעריב ערבים", הוא הדין שאפילו אם לא אמר "אשר בדברו מעריב ערבים" כלל, כיון שחתם ב"מעריב ערבים" לא יצא; ולא כתב שאמר אשר בדברו מעריב ערבים, אלא משום סיפא דקתני: אבל אם סיים יוצר המאורות יצא, לאשמועינן שאף על פי שסמוך לפתיחת יוצר אור אמר "אשר בדברו מעריב ערבים", כיון שחתם ב"יוצר המאורות", יצא. אי נמי אורחא דמילתא נקט בתרווייהו, דאין דרך לחתום "יוצר המאורות" אלא כשאמר קודם לכן "יוצר אור" וכו', וכן אין דרך לחתום "המעריב ערבים" אלא כשאמר קודם לכן "אשר בדברו מעריב ערבים".

ומה שכתב רבינו גבי "פתח במעריב ערבים": ונזכר מיד ואמר יוצר אור, וגבי "פתח ביוצר אור" לא כתב 'ואמר מיד אשר בדברו מעריב ערבים,' נראה דהיינו משום דברישא שהוא יום, וטעה ופתח ב"מעריב ערבים", צריך לומר "מיד", שתיכף שהוציא מפיו "אשר בדברו מעריב ערבים" – עשוי הוא להרגיש שטעה, ואומר מיד "יוצר אור". אבל בסיפא שפתח כהוגן ואחר כך טעה, אינו עשוי לטעות מיד, ולכך לא כתב בו "מיד".

והא דנקטינהו רבינו שלא כסדר ששנויים בברייתא, דבברייתא קתני ברישא: "פתח ביוצר אור", ורבינו נקט ברישא פתח במעריב ערבים, נראה שטעמו משום דבעי למיפתח באם טעה:


יוצר משרתים ואשר משרתיו וכו' תקנו לומר כך, משום הא דאמרינן בפרק אין דורשין (חגיגה יג ב) וכו' — כן כתבו התוספות שם (ד"ה מזיעתן).

כתוב בארחות חיים: "בשפה ברורה ובנעימה קדושה" – כך כתוב בפרקי היכלות וכן שמעתי מגדולי הדור שאומרים כן, עכ"ל:(ב)


קדושה שביוצר כתב הרמב"ם שאין היחיד אומר אותה — כן כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' תפילה ה"יז) וזה לשונו: סדר תפילות כך הוא וכו', וקורא אחר כך "שמע" ומברך לפניה ולאחריה, ומדלג קדושה מן הברכה ראשונה שלפניה, שאין היחיד אומר קדושה. וכתוב בתשובת הרשב"א, שבתשובה כתב ואמר שקדושה שביוצר – יחיד אומר אותה, וגם רבינו ירוחם ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתבו שבנו של הרמב"ם העיד על אביו ז"ל שכתב בכתב ידו בתשובה אחת שהיחיד יכול לאומרה; שאף על פי שכתב במדע שאין היחיד יכול לאומרה, אחר כך חזר בו ותפס שיטת הרא"ש, ע"כ. והכלבו כתב, שמאחר שבתשובה כתב הפך ממה שכתב בחיבור, נראה שסובר שהוא הלכה ואין מורין כן. ובארחות חיים כתוב שבנו של הרמב"ם העיד על אביו שחזר בו הלכה למעשה, ועל זה אנו סומכים, עד כאן לשונו. ובסמוך אכתוב דעת הרשב"א ז"ל.

בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כג ב) אהא דאין פורסין על שמע בפחות מעשרה, כתב הר"ן: ושמעינן ממתניתין שאין היחיד אומר קדושה של יוצר. אבל סדר קדושה של ובא לציון אומר, דהא קראי בעלמא הוא דקא מסדר, עכ"ל. וכן הסכים רבינו ירוחם, וכן כתב המנהיג וזה לשונו: "בשפה ברורה ובנעימה לאל ברוך נעימות יתנו", כך ראוי לומר ביחיד, שלא להזכיר "קדוש" ו"ברוך". וכן כתב רב נטרונאי ז"ל. ויש אומרים כך: "עונים באימה ואומרים ביראה קדוש וברוך לאל ברוך" וכו', ולא יתכן, ע"כ. והאגור כתב בשם שבלי הלקט, שה"ר אליעזר מווירונא גורס: "עונים ביראה ואומרים קדוש וברוך לאל ברוך". וה"ר ברוך כתב: האומר "עונים ביראה ואומרים קדוש וברוך", לא יפה עושה, משום שאותה כת שאומרת "קדוש" אינה אומרת "ברוך", כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צא ב); אלא הכי לימא: "עונים ביראה ואומרים קדוש והאופנים וכו' משבחים ואומרים ברוך", ואינו גומר הפסוקים, ומתחיל "לאל ברוך" וזהו עיקר, עד כאן.

ואדוני אבי ז"ל כתב שיחיד יכול לאומרה שאינו בא עתה לקדש וכו' — כן כתב בפרק הקורא את המגילה עומד ובפרק מי שמתו. ותלמידי ה"ר יונה כתבו בפרק מי שמתו (יג. ד"ה ונקדשתי): ולעניין קדושה של ברכת יוצר וקדושה של ובא לציון אם צריך עשרה אם לאו, נחלקו בו המפרשים: יש אומרים, דבכלל דבר שבקדושה הוי, ואין אומרים אותו בפחות מעשרה. אבל רבני צרפת ומקצת הגאונים אומרים, שמותר היחיד לאמרו, דלא הוי בכלל דבר שבקדושה אלא "נקדישך" שאנחנו מקדישין אותו, ובכיוצא בזה אמרו שאין לנו לעשותו בפחות מעשרה; אבל קדושה של יוצר, שאין אנו מקדישין אותו, אלא מזכירין הקדושה שאומרים לו משרתיו, מותר ביחיד, דאינו אלא כמו סיפור. וכן גם כן "ובא לציון", כיון שאינו אלא פסוקים בעלמא שאנו אומרים אותם, אין בכך כלום, ולזה נוטה דעת מורי הרב, עכ"ל.

וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, על מה שכתב רבינו, דאיתא במסכת סופרים (פרק ט"ז הלכה י"ב) שהיחיד אומר אותה, הנה חיסר בכאן התנאי, שאומר שם: "ובלבד שיהיה בן י"ג שנה". וארחות חיים והכלבו כתבו הא דמסכת סופרים ד"ובלבד שיהא בן י"ג". וזה לשון מסכת סופרים פרק ט"ז: קטן שאינו פורס את שמע – אינו יכול לומר "קדוש" ביוצר ביחיד, אבל בציבור עונה עמהם. וגדול פורס את שמע יכול לומר, לפי שהוא כסודר. אבל "קדוש" של עמידה, כיון שצריך לומר "נעריצך ונקדישך", אינו מן הדין לאמרו פחות מעשרה, ואין קטן עולה מן המנין, עכ"ל. ומנהג העולם כה"ר יונה והרא"ש ז"ל, ואפילו פחות מבן י"ג אומר אותה. אבל בספר הזוהר כתוב שאין היחיד אומר קדושת יוצר, ואפילו קדושת "ובא לציון" שבלשון הקדש אין היחיד אומר אותה. וזה לשונו בפרשת תרומה (זהר חלק ב קלב ב): קדושה דא דקא מקדשי מלאכי עילאי, לאו איהו ביחיד, והא אוקימנא: כל קדושה דאיהי בלשון הקדש, יחיד אסור ליה למימר לה. תרגומא, לעולם ביחיד ולא בסגיאין. וסימנך לרזא דא, "שנים מקרא ואחד תרגום": "שנים", לישנא דסגיאין איהו, דוודאי קדושה בלשון הקודש אסור איהו ביחיד. קדושת תרגום אסור איהו בסגיאין, אלא ביחיד, לעולם "אחד תרגום" תנינן ולא תרין ולא יתיר, תרגום אתא למעוטי והכי איצטריך, לשון הקדש אתא לרבויי והכי איצטריך, דמעלין בקודש ולא מורידין, ובתרגום מורידין ולא מעלין, "אחד" תנינן ולא יתיר ולא מעלין כלל, עכ"ל. ומכאן תבין, שהטעם שאנו אומרים קדושת תרגום שב"ובא לציון" בלחש, הוא מפני שדבר שהוא בלשון תרגום אין לאמרו ברבים, ולכן אומר אותה כל יחיד בפני עצמו. ואף על פי שהעולם נהגו לומר קדושת יוצר ביחיד, נראה לעניות דעתי, שמאחר שאין דבר זה מפורש בתלמוד, יש לנו לתפוס כדברי הזוהר, וכמו שכתבתי בסימן ל"א בדין הנחת תפילין בחול המועד.

וכן דעת הרשב"א ז"ל, שכתב ששאלוהו על מה שכתב הרמב"ם בחיבור שהיחיד מדלג הקדושה מברכת יוצר, ובתשובה כתב שיחיד אומר אותה, על איזה מהם נסמוך? והשיב: פשוטן של דברים כמו שכתוב בחיבור, ולפי שדרך כלל אמרו: "כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עשרה". ונראה לי שבמחלוקת זו נחלקו רב הונא ורבי יהושע בן לוי בפרק מי שמתו (ברכות כא ב) גבי הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין, ואמרינן: במאי קא מיפלגי? מר סבר יחיד אומר קדושה וכו', והילכך אפילו קדושה שביוצר אין היחיד אומרה. ומיהו במסכת סופרים אמרו כדברי תשובת הרב. ואפילו כן אין סומכין עליו בכך, אלא על הגמרא שלנו. ושמעתי משמן של גדולי החכמים, שאותה קדושה שביוצר, כיון שהוא מזכיר סדר קדושות שמלאכי השרת אומרים, אם בא לאמרה כקורא במקרא בנעימה אומר. ואנחנו אין אומרים אותה כלל, וכל דבר שכיוצא בו, הנכון שבהן לנהוג בו במניעה, דשב ואל תעשה (שאני) [עדיף] (ברכות כ א. הגהת מו"ק ע"פ עירובין ק א), ע"כ(ג). ובתשובה אחרת כתב על י"ג מדות ביחיד, אם בא לאומרן דרך קריאה בעלמא אומרן, כדרך שאומרין אף האופנים וקראי דקדושה דרך קריאה, ע"כ.(ד)

וכתוב בהגהות מיימוניות פרק ז מהלכות תפילה (אות צ) וזה לשונו: ויש שאינו רוצה לאומרה ולא לדלגה, ואומר "קדוש וברוך לאל ברוך" וכו'. פרק קמא דברכות (ג.) תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה וכו', ולא עוד אלא בזמן שנכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם" הקב"ה מנענע בראשו וכו'. יש קורין ברייתא זו כשאין מתפללין בעשרה, בשביל שיש בה קדיש, ומתניתין ד"שלשה שאכלו" (ברכות מה א) שיש בה "ברכו", וברייתא דריש פרק גיד הנשה (חולין צא ב) שיש בה קדושה, דתניא: "חביבין ישראל" וכו'. ויש קורין פרשת "בשנת מות המלך עזיהו", עכ"ל.

ובספר הפרדס כתוב בשם גאון, שיחיד אינו אומר קדושה דסידרא, אלא אם תלמיד חכם הוא יעסוק בשמועות, כגון (חולין צא ב) "שלש כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בכל יום", שיש בה שבח. ואם אינו תלמיד חכם, יעסוק במקרא שיש בה קדושה דסידרא, כגון (ישעיהו ו, ב) "שרפים עומדים". ויש חכמים שאומרים, כיון שהן מקראות, אומרן. הילכך נהגו, יחיד האומר קדושה דסידרא, קורא הפסוקים בטעמן כדרך שהתינוקות קורין לפני רבן, עכ"ל. ורבינו כתב דברים אלו בסימן קל"ב. וכן כתוב בתרומת הדשן סימן ח', דקדושה שביוצר ובסדר קדושה יש ליחיד לאמרו בניגון ובטעמים, ותו אין קפידא אפילו למאן דאמר אין היחיד אומר אותם. וכבר נזכר זה בתשובת הרשב"א שכתבתי בסמוך, וכן ראוי לנהוג. והרוקח בסימן שס"ב כתב כמה ברייתות שמוזכר בהם קדיש וקדושה וברכו ואמן, לומר אותם מי שמתפלל ביחיד:


ונוהגים באשכנז לחתום כאמור לעושה אורים גדולים וכו' אור חדש על ציון וכו' — במנהיג כתוב: יש מקומות שאומרים: "לעושה אורים גדולים", ו"אור חדש בציון תכין כדבר שנאמר (ישעיהו ס, א): קומי אורי וגו', ובדברי קדשך כתוב לאמר (תהלים קיח, כז): אל ה' ויאר לנו, ברוך אתה יי יוצר המאורות". ולא יתכן לחתום על אור העתיד, כי אם על אור הבריאה, דאמרינן בערבי פסחים (פסחים קד, א) שצריך לסמוך לחתימה מעין פתיחה ומעין חתימה, לכך צריך לומר אחרי המקראות: "ותיקן מאורות לשמח עולם, ברוך אתה יי יוצר המאורות", וכן כתבו רב סעדיה ורב נטרונאי ז"ל, עכ"ל. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב בשם ספר המנהיג, שאין לומר "ותיקן מאורות לשמח בהם עולמו", שאין המאורות לשמח בהם העולם אלא להאיר על הארץ:

ואדוני אבי ז"ל כתב בתשובה דהוי שפיר מעין החתימה וכו' — כלל ד' סימן כ':

ומה שכתב רבינו: וכן דעת רב שרירא גאון — היינו לומר שגם הוא סובר שיכול לומר "אור חדש על ציון תאיר", כדסבר הרא"ש. אבל אין טעמיהם שווין: דלהרא"ש הוי טעמא, משום ד"יוצר אור" קאי אאור שנגנז, והיינו "אור חדש" שעתיד להאיר בציון; ולרב שרירא, "יוצר אור" הוא אור שאנו משתמשים בו, ואף על פי שאין זה אור חדש העתיד להאיר בציון, כשאומר סמוך לחתימה "אור חדש על ציון תאיר" אין בכך כלום, דכיון שמזכיר שם אור בעלמא הויא שפיר מעין פתיחה, ואין אנו מדקדקין איזה אור הוא:


כתב אדוני אבי ז"ל בתשובה — כלל ד' סימן י"ט. ונראה שטעמו, מפני שהיה רוצה לענות אמן אחר ברכות קריאת שמע, ולענות אחר ברכות עצמו אי אפשר, דהא תניא בפרק שלשה שאכלו (ברכות מה ב) דהוי בורב. ולשתוק לגמרי בכל הברכה ולשמעה מפי שליח ציבור כדי לענות אחריו אמן, היה חושש שמא באמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים ונמצא שהפסיד הברכה. וכתב בתשובה ההיא: אבל כשאדם קורא בפיו, אף אם קרא מקצתה בלא כוונה – יצא, כדאמרינן בפרק שני דברכות (יג:): עד כאן מצות כוונה וקריאה, מכאן ואילך קריאה בלא כוונה. ואמרינן בירושלמי (ברכות פ"ב סוף ה"ד): מחזיקנא טיבותא לרישי, דכי מטא ל"מודים" כרע מנפשיה, ע"כ. וכבר היה אפשר לו לעשות בדרך אחרת, שיאמר עם החזן תיבה בתיבה עד שיגיע לחתימה, ואז ישתוק ויענה אחר חתימת החזן "אמן", וכמו שכתבו תלמידי ה"ר יונה בפרק שלשה שאכלו (לה. ד"ה ובר"ה) שכך נוהג רבו בראש השנה ויום כיפור. אלא דאיכא למימר, שאף על פי שהוא אומר כל הברכה, כל שאינו חותם בפיו, אם באמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים הוי הפסקה; וה"ר יונה שאני, דרב גובריה ולא היה חושש שיפנה לבו לדברים אחרים. ועוד יש לומר, דברכות ראש השנה ויום הכיפורים שאני, ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, הילכך סבירא ליה לה"ר יונה שאף על פי שבאמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים, שליח ציבור מוציאו, אבל בשאר ברכות לא.

ומכל מקום קשה לי על תשובת הרא"ש, דשמע מינה שאם לא היה חושש שמא יפנה לבו לדברים אחרים – לא היה מברך בפיו כלל, אלא היה סומך לצאת בשמיעתו משליח ציבור. ואמאי? הא אסיקנא בסוף ראש השנה (לה.) דאין שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן אלא בברכות ראש השנה ויום הכיפורים בלבד, ומשמע שצריך שיכוונו לדברי שליח ציבור, שהרי כתב הרא"ש: ושמע מינה דהלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ויום הכיפורים בלבד, אבל בשאר ימות השנה לא, אלא כשם ששליח ציבור חייב כך כל בקי ובקי חייב, וכן הלכתא. ועם שבשדות, דאניסי ולא מצו למיתי לבי כנישתא בראש השנה ויום הכיפורים, שליח ציבור מוציאן, אבל דעיר אין מוציאן ידי חובתן עד דאתו לבי כנישתא ושמעו משליח ציבור מתחילה ועד סוף, ע"כ. ואם כן, בשאר ברכות דלאו דראש השנה ויום הכיפורים, אפילו שמע משליח ציבור מתחילה ועד סוף אין שליח ציבור מוציאו. ושמא יש לומר, דהיינו דווקא בברכות דתפילה דרחמי נינהו, אבל בברכות דקריאת שמע וכיוצא בהן, בשומע משליח ציבור יוצא, והוא שיכוין לכל דבריו, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' ברכות ה"יא).

ואין להקשות: אפילו אם לא היה חושש שיפנה לבו לדברים אחרים, למה היה סומך על ברכת שליח ציבור, ולא היה מברך בפיו? דיש לומר, דלאו בקביעות קאמר, אלא לומר דאם לא מפני חשש זה, לפעמים היה סומך על שליח ציבור, אבל מפני חשש זה אינו סומך עליו בשום פעם. ואחר שכתבתי כל זה, מצאתי לרוקח שכתב בסימן רי"ח: בראש השנה ויום הכיפורים דאוושי ברכות, שומע מפי שליח ציבור כל התפילה ויוצא. ואף על פי ששליח ציבור מוציאו, מצוה מן המובחר שיהא היחיד מתפלל בעצמו, שיש בהם כמה מילי דרחמי, כייף איניש ליביה ומכוין. אבל אהבה רבה דאית בה רחמי דתורה, מצוה לשמוע, ע"כ. ולפי זה, אפשר דמטעם זה היה חפץ הרא"ש לשמוע ברכת אהבה רבה מפי שליח ציבור, אם לא שהיה חושש שמא באמצע הברכה יפנה לבו לדברים אחרים.(ה)

ומשמע מדברי תשובה זו, שגם אחר "הבוחר בעמו ישראל באהבה" היה עונה אמן. אבל ה"ר יונה (לג: ד"ה ולענין) כתב בשם ר"מ (פ"א מהל' ברכות ה"יז) שאין לו להפסיק כלל, דכיון שאומר הברכות על קריאת שמע, אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכים עליו, וכן הסכימה דעת הרמ"ה והרמב"ן ז"ל, עכ"ל. וטעמו של הרא"ש אפשר שהוא, מפני שאין ברכה זו על קריאת שמע,. שהרי אין אנו מברכין "אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע"; הלכך לא הוי "אמן" הפסק בין הברכה לקריאת שמע. אי נמי דעד כאן לא אמרי הני רבוותא שאין לו להפסיק, אלא כשעונה "אמן" אחר ברכת עצמו, אבל כשעונה "אמן" אחר שליח ציבור לא הוי הפסק. וכן כתב רבינו בסימן ס"א בשם הרמ"ה, שאם הקדים וסיים "הבוחר בעמו ישראל באהבה" קודם שליח ציבור, יכול לענות "אמן" כשמסיים שליח ציבור, דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר שליח ציבור, והפסקה ליכא, דלא גרע משאלת שלום דמפסיקין בין ברכה שנייה לשמע (לקמן סימן סו).

ומכל מקום לא נהגו העולם כדברי הרא"ש, ואינם עונין "אמן" כלל אחר שום ברכה מברכות קריאת שמע, אלא אומרים עם שליח ציבור מלה במלה כל הברכה וחתימתה, ושוב אין להם לענות "אמן", דאם כן הוה ליה עונה אמן אחר ברכותיו. וכן כתב מהרי"ק בשורש מ"ב, שהוא לא היה נוהג כמנהג הרא"ש בזה. וגם מדברי הרמ"ה שכתבתי יש ללמוד, שאין צריך למהר לסיים קודם שליח ציבור, אלא שאם אירע שסיים קודם שליח ציבור, עונה אחריו אמן:(ו)


ואם טעה שליח ציבור בברכת יוצר וכו' — ירושלמי בפרק אין עומדין (ברכות פ"ה ה"ג): בטטיה אישתתק באופנייא. אתון ושאלין לרבי אבון. אמר לון בשם ר' יהושע בן לוי: זה שעובר תחתיו יתחיל ממקום שפסק. אמרי ליה: והא תנינן, "מתחילת הברכה שטעה בה"? אמר לון: כיון דעניתון "קדוש קדוש", כמו שהיא תחילת ברכה דמי. וכתבוהו שם ה"ר יונה (כג: ד"ה ומהיכן) והרא"ש ז"ל. וכן כתבו הגהות מיימוניות בהלכות תפילה פרק י (אות ג) בשם סמ"ק. ואיני יודע למה השמיטו הרמב"ם ז"ל. ומצאתי בתשובה להרשב"א שכתב: ההיא דאישתתק באופנייא, לא משגחינן ביה אי אתיא דלא כגמרין, עכ"ל. ואפשר שזה היה טעמו של הרמב"ם, דאם איתא דהוה סבירא ליה לתלמודא דידן הכי, לא הוה שתיק מיניה. ולעניין מעשה, הרוצה לסמוך על הירושלמי, כיון שכתבוהו הנך רבוותא אין מוחין בידו(ז):

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ברוך אתה יי' אמ"ה יוצר אור וכו' ספ"ק דברכות (דף י"א) ומ"ש ואם טעה וכו' שם ברייתא (דף י"ב) שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא וכתב הרא"ש פי' פתח ואמר בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא חושך וסיים אשר בדברו מעריב ערבים וגם מסיים בא"י המעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא עכ"ל וכך הם דברי רבינו וכך הוא ביאורם ואם טעה ואמר בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים ונזכר מיד ואמר יוצר אור וגם סיים כדין ואמר בא"י יוצר המאורות יצא פירוש דכיון דנזכר מיד תוך כדי דבור נמצא שחזר בו ממעריב ערבים ובטל ליה מ"ש תחלה מעריב ערבים וכאילו אמר מתחלה בא"י אמ"ה יוצר אור וכו' ואית בה שם ומלכות השתא כיון שסיים כדין בא"י יוצר המאורות יצא ומדיוק דבריו שמעינן דאם לא נזכר מיד אלא לאחר כדי דבור השתא מ"ש תחלה בא"י אמ"ה דהזכיר שם ומלכות לא קאי איוצר אור שאמר לאחר כדי דבור ואע"פ שסיים בא"י יוצר המאורות לא יצא ואע"פ דמסיק בברייתא הכל הולך אחר החיתום אפ"ה כיון דקי"ל כרבי יוחנן דכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה והכא אין מלכות בחתימה לא יצא וה"א להדיא בגמרא דכי פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור דיצא לאו משום חתימתה דסיים בא"י יוצר המאורות הוא דיצא כיון שאין בה מלכות אלא משום פתיחתה הוא דיצא דהא כי פתח בשחרית בא"י אמ"ה המעריב ערבים הוה דעתיה לאדכורי בה מדת יום בלילה כגון גולל אור הלכך כי סיים בפתיחתה ואמר אשר בדברו מעריב ערבים יוצר אור ובורא חשך וכו' משום פתיחתה הוא דיצא דבברכה זו דשחרית דהיא יוצר אור אית בה שם ומלכות בפתיחה הלכך יוצא כשסיים ג"כ בא"י יוצר המאורות ומפרש רבינו דהיינו דוקא בדנזכר מיד תוך כדי דבור ואמר יוצר אור השתא אית בה שם ומלכות כדפי' ולכן האריך רבינו וכתב וגם סיים כדין בא"י יוצר המאורות דלא ה"ל לומר אלא וגם סיים כדין לאיזה צורך נקט בדבריו נוסח הברכה בא"י יוצר המאורות אלא דאתא לאוריי דהשתא דנזכר מיד יצא בהך חתימה אע"פ שאין בה מלכות כיון דבפתיחתה איכא מלכות אבל אם לא נזכר מיד אע"פ שסיים כדין בא"י יוצר המאורות לא יצא כיון דאין בחתימתה מלכות אבל אם היה מסיים בא"י אמ"ה יוצר המאורות יצא ואע"פ שלא נזכר מיד ואין בפתיחתה מלכות הכל הולך אחר החיתום וכיון דסיים כדין ואיכא בחתימתה שם ומלכות יצא:

ומ"ש אבל אם לא סיים כדין פירוש אע"פ שנזכר מיד בפתיחה כשאמר בא"י המעריב ערבים אמר מיד תוך כ"ד יוצר אור או אפי' לא אמר בפתיחה מעריב ערבים כלל אלא בא"י אמ"ה יוצר אור וכולה ברכה אמרה כתיקונה אפ"ה כיון שלא סיים כדין בא"י יוצר המאורות אלא בא"י המעריב ערבים לא יצא דהכל הולך אחר החיתום ומ"ש רבינו או שאמר בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים וגם סיים במעריב ערבים לא יצא הך בבא היא רישא דברייתא וכמו שפי' הרא"ש והא דלא יצא הוי נמי טעמא משום דהכל הולך אחר החיתום וא"ת הך בבא לא אצטריכא ליה לרבינו דהא עדיפא מיניה אשמועינן דאפי' פתח ביוצר אור בלחוד כיון שלא סיים כדין לא יצא כ"ש היכא דפתח ואמר בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים וגם סיים במעריב ערבים דפשיטא דלא יצא י"ל דלא נקט רבינו הך בבא אלא כדי לאשמועינן בסיפא אבל אם סיים בא"י יוצר המאורות יצא אע"פ שבפתיחה אמר בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא חשך אשר בדברו מעריב ערבים לא אמרינן דבפתיחה הויא חזרה שחזר בו מיוצר אור ואמר מיד אשר בדברו מעריב ערבים א"כ בטל ליה יוצר אור וחשיב כאילו לא אמר יוצר אור כלל אלא בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים ולא יצא אף על פי שסיים ואמר בא"י יוצר המאורות כיון דאין לברכה זו מלכות וכדלעיל ואשמועי' דלא אמרי' הכי אלא אמרי' דמ"ש ג"כ בפתיחה אשר בדברו מעריב ערבים אינה חזרה אלא נקשר עם ובורא חושך ואין זה אלא הזכרת מדת לילה ביום ולא בטל ליה ליוצר אור אפילו אמר מעריב ערבים אחריו מיד תוך כדי דבור ולהכי כשסיים כדין ואמר בא"י יוצר המאורות יצא ולא הזכיר רבינו כאן דאמר מעריב ערבים מיד משום דאין חילוק בין אמר מיד ללא אמר מיד דאם סיים בא"י המעריב ערבים לא יצא אפילו לא אמר מ"ע מיד בפתיחה ואם סיים בא"י יוצר המאורות יצא אפי' אמר מ"ע מיד בפתיחה. ואיכא למידק במ"ש רבינו אבל אם לא סיים כדין דה"ל למימר אבל אם לא סיים יוצר המאורות ונראה דרבינו סובר לחלק בין פתיחה לחתימה דבפתיחה ודאי אע"פ שאמר יוצר אור ובורא חשך אשר בדברו מעריב ערבים אם סיים בא"י יוצר המאורות יצא דמ"ש בפתיחה אשר בדברו מעריב ערבים אינה חזרה אלא נקשר עם ובורא חושך ואינה אלא הזכרת מדת לילה ביום כדפי' אבל בחתימה אפילו סיים בא"י יוצר המאורות אם אמר ג"כ אשר בדברו מעריב ערבים בין שאמר בא"י יוצר המאורות אשר בדברו מעריב ערבים או איפכא בא"י המעריב ערבים יוצר המאורות לא יצא משום דהכל הולך אחר החיתום והחתימה צריכה שתהיה כולה כתקונה בשחרית צריך שיסיים בא"י יוצר המאורות בלחוד ובערבית בא"י המעריב ערבים בלחוד ולכן אמר רבינו אבל אם לא סיים כדין דהיינו בשחרית לא סיים בא"י יוצר המאורות בלחוד אלא סיים ג"כ במעריב ערבים ואצ"ל אם סיים במעריב ערבים בלחוד דלא יצא ולפי דעת רבינו כדפי' ניחא הברייתא דתני בה שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא דקשה בה אמאי קתני בסיפא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא הלא אין בברכה זו מלכות דבפתיחה קאי מלכות אמעריב ערבים ובחתימה לא הזכיר מלכות וכדאיתא בגמרא אבל לדעת רבינו הכי פירושא פתח ביוצר אור שאמר בא"י אמ"ה יוצר אור וסיים במעריב ערבים שאמר אחריו אשר בדברו מעריב ערבים וגם סיים בא"י המעריב ערבים לא יצא דלפ"ז אין חילוק בדין דבין שאמר יוצר אור בלחוד ובין שאמר ג"כ אחריו מעריב ערבים מיד דנקשר עם בורא חושך ואינה אלא הזכרת מדת לילה ביום דליכא השתא טעות בפתיחה אפ"ה כשסיים במעריב ערבים בין שאמר ג"כ יוצר המאורות בין שסיים במעריב ערבים בלחוד לא יצא דכולה חתימה בעינן דליהוי כתיקונ' בדשחרית בלחוד וסיפא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא נמי הכי פירושו אם פתח בא"י אמ"ה המעריב ערבים וסיים ביוצר אור דאמר אחריו יוצר אור וגם סיים בא"י יוצר המאורות בלחוד דכל זה נקרא בשם סיים ביוצר אור הויא הך פתיחה חזרה ממעריב ערבים ליוצר אור ויצא כיון דהחתימה כתקונה ומפרש רבינו דהיינו דוקא בנזכר מיד דלאחר שאמר מעריב ערבים נזכר מיד ואמר יוצר אור דהויא חזרה ובטל ליה מעריב ערבים ודו"ק. ולזה נתכוין הרא"ש בין ברישא ובין בסיפא דהא דאמר ברישא וסיים במעריב ערבים לא יצא היינו בסיים ואמר אחר יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים וגם סיים בא"י המעריב ערבים לא יצא ובסיפא וסיים ביוצר אור היינו דלאחר שאמר בא"י אמ"ה המעריב ערבים סיים ואמר אחריו מיד יוצר אור ובורא חושך וגם סיים בא"י יוצר המאורות כל זה נלפע"ד נכון ליישב בו דברי הרא"ש ורבינו והברייתא והכי נקטינן וכך הוא משמעות הפסק דש"ע אלא דלפירושינו יצא לנו דין חדש דאם אמר בשחרית בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים ולא נזכר מיד אלא לאחר כ"ד אמר יוצר אור ובורא חושך וכו' אם סיים בא"י אמ"ה יוצר המאורות יצא והב"י האריך בקושיותיו ובישוביו ולא העלה דבר ברור ע"ש:

דרכי משהעריכה

(א) פשט דברי רבינו כן הוא, דבעינן שיתחיל כדין ויחתום כדין, ואם חיסר א' מהן לא יצא. ולכן אמר דאם טעה והתחיל לומר "מעריב ערבים", מאחר שנזכר מיד ואמר "יוצר אור" וגם סיים כדין, יצא, אף על פי שהזכיר תחילה "מעריב ערבים". אבל אם לא אמר תחילה "יוצר אור", אף על פי שסיים כדין, או לא סיים כדין, כגון שחתם "מעריב ערבים", לא יצא, אף על פי שזכר בפתיחה "יוצר אור". ואפילו התחיל תחילה ב"יוצר אור", מאחר שסיים "מעריב ערבים", לא יצא. וזה אומרו: או שאמר ברוך אתה יוצר אור כו'. ונראה דהוא הדין אם לא הזכיר בפתיחה כלל "מעריב ערבים" אלא "יוצר אור" בלבד, אם חתם "מעריב ערבים" לא יצא, ולא נקט רבינו בדרך זה אלא לאשמועינן דאפילו הכי אם חתם ב"יוצר המאורות" יצא, ושאין חילוק בין אמרו "יוצר אור" ו"מעריב ערבים" או "מעריב ערבים" ו"יוצר אור", אם חתם כדין יצא, ואם לאו לא יצא. כן נראה לי דברי רבינו וכן משמע באשרכ"י. ובית יוסף פירש פירושים אחרים, והם זרים לדעתי, לכן לא כתבתים:

(ב) וכן הוא מסודר בסידורים שלנו:

(ג) ולי נראה דאין לשנות מן המנהג, ולומר אותה, מאחר דהרמב"ם חזר מדבריו הלכה למעשה והסכים לדברי הרא"ש והר"י, ועל פיהם נתפשט המנהג. ומה שכתב: "מאחר שאין הדבר מפורש בתלמוד", נראה מאחר שמפורש במסכת סופרים, אין לנו לחוש לסודי הזוהר נגדו, מאחר שכבר נתפשט המנהג על פיו.

(ד) ובהגהות מיימוניות בנוסח התפילות כתב בשם ראבי"ה סמך מן הירושלמי, לומר קדושה זו בקול רם:

(ה) כתב הרב רבינו יונה פרק מי שמתו (דף טו.) [צ"ל יג: ד"ה ויש שמקשים], דאין מועיל עניית אמן לפטור עצמו מקריאת שמע או מברכות כאלו בפחות מעשרה. (מד"מ הארוך)

(ו) ואין המנהג בינינו כדבריו, רק עונים אמן אחר ברכת קריאת שמע כדברי הרא"ש.

(ז) ולי נראה, דאסור להתחיל מראש לבטלה, מאחר שהפוסקים האחרונים הסכימו לסמוך אירושלמי, ואין הדבר תולה בדעת הרוצה כדמשמע מדברי הב"י.

חידושי הגהותעריכה

הערה א: הב"י הרבה להקשות בדברי רבינו, ולדעתו דברי רבינו מעורבים ומסופקים. ולי נראים דברי רבינו כפשטן, כי דעת רבינו, אף על פי שאמר בברייתא זו: "זה הכלל, הכל הולך אחר החיתום", דמשמע שאם סיים בשחרית "יוצר המאורות" יצא אף שהתחיל "במעריב ערבים", שרוצה לומר דנזכר מיד ואמר "יוצר אור" גם כן. דאם לא כן, אף אם סיים "יוצר המאורות", לא הוי החתימה מעין פתיחה. וזה שאמר רבינו: "אבל אם לא סיים כדין", כלל בזה ב׳ דברים: או שסיים "מעריב ערבים", הוי שלא כדין, כיון שהיא שחרית; או שסיים "יוצר המאורות", והתחיל רק ב"מעריב ערבים", דהוי גם כן שלא כדין, משום דלא הוי החתימה מעין פתיחה; לעולם אינו יוצא, עד שיתחיל ב"מעריב ערבים ויוצא אור" ויסיים ב"יוצר המאורות". ומה שכתב: או שאמר כו' אשר בדברו כו' וגם סיים מעריב כו', אינו רוצה לומר דאם לא התחיל "אשר בדברו" רק ב"יוצר אור" שיצא, כפי שהבין הב״י; דאדרבה, אז פשיטא דלא יצא, דלא הוי החתימה מעין הפתיחה. אלא אפילו אם התחיל גם כן "אשר בדברו מעריב ערבים", דהוי החתימה שפיר מעין הפתיחה, אפילו הכי לא יצא, הואיל וחתם ב"מעריב ערבים" והוא שחרית, והויא לה החתימה שלא כדין. ואף על גב דכל זה נשמע מכלל דבריו שכתב למעלה: "אבל אם לא סיים כדין", לפי מה שביארתי לעיל, מכל מקום בא להשמיענו שאף אם התחיל ב"יוצר אור" ואחר כך אמר "מעריב ערבים" וגם סיים "מעריב ערבים", דהוי "מעריב ערבים" דפתיחה וחתימה סמוכים להדדי, דעדיף ממה שכתב למעלה שאם התחיל "מעריב ערבים" ואחר כך אמר "יוצר אור" וסיים "מעריב ערבים" דלא יצא, משום דהפסיק בין "מעריב ערבים" דפתיחה ל"מעריב ערבים" דחתימה ב"יוצר אור", וכאן לא הפסיק, אפילו הכי לא יצא, הואיל וסיים "מעריב ערבים" שלא כדין, כיון שהוא שחרית. וכן קא משמע לן נמי שאם סיים "יוצר המאורות" שהוא יצא, אף על פי שהוא הפסיק ב"מעריב ערבים" בין "יוצר אור" דפתיחה ל"יוצר המאורות" דחתימה. (מכ"ש) [צ"ל משא"כ, מה שאין כן] למעלה, שאמר "מעריב ערבים ויוצר אור" וסיים "יוצר המאורות", שאין הפסק בין "יוצר אור" דפתיחה ל"יוצר המאורות" דחתימה, וכאן הרי הפסיק. קא משמע לן דאפילו הכי יצא, כיון שסיים כדין. והשתא דברי רבינו עולין כהוגן ואין בהם שום קושיא כלל (מהרל"ח). ועיין דרישה וב"ח וט"ז ס"ק א'.
הערה ב: (מה:) ושם נקט, "הרי זה מגונה". ובירושלמי, הביאו הרי"ף והרא"ש פרק שלשה שאכלו, נקט "הרי זה בור".