פתיחת התפריט הראשי

פרק אעריכה

ואחר שבארנו ענין רחל ולאה נבאר עתה ענין שתיהן איך נרמזו בכ"מ.

הנה הכתוב אומר "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא" (תהלים לט, ה), כי הנה דוד המלך ע"ה היה מן המלכות כנודע. וגם בסבא דמשפטים דוד הוי יתיב בעלמא דנוקבא. גם מצינו שהיה בן לאה בסוד משיח בן דוד הבא מן יהודה בנה של לאה. נמצא שהוא נשרש מן שתיהן, וע"כ רצה לחקור ולידע ולהבין בחכמה בחינת ב' נשים אלה שהם לאה ורחל איך היה מציאותן. וזהו סוד "הודיעני ה' קצי", פי' הודיעני חכמה כדי שאדע בחינת "קצי ומדת ימי", שהם רחל ולאה, שבהם תלוין מדת ימי וקצי, כי משם נמשך לי חיות. ולהיות שרחל היא תחתונה שהיא מלכות האחרונה שבסוף י' ספירות דאצילות וגם שהיא עומדת ברגלי ז"א כנגד נה"י שבו כנ"ל לכן קראה "קצי", לשון קץ וסוף. אך ללאה קראה "מדת" בסוד מה שנתבאר לעיל איך ביארנו בכונת בשכמל"ו, כי לאה לוקחת הארה מן ד' מוחין של ז"א שהם ד' הויות, והם מלובשים תוך נה"י דאמא שסודם ד' שמות אהי"ה, ולאה לוקחת הד' אלפי"ן שבהם ונעשין ד' מוחין שבה. והנה ד' אלפי"ן גימטריא מד"ת שנתבאר לעיל עניינה בענין אחר ע"ש. וזהו "ומדת ימי מה הוא".

והנה דוד ע"ה היה מסופק לדעת כמה בחינות ושינוים שיש בין לאה לרחל, ורצה לידע סודם. ואחד מהשאלות ששאל דוד ע"ה הוא לידע ענין א' שנתבאר אצלינו בכוונת בשכמל"ו, כי כתר שלה הוא ד' אלפי"ן דד' שמות אהי"ה כנ"ל בהיותן פשוטין, רק שכל אחד כלול מארבעתן. נמצא שהם ט"ז אותיות. נמצא כי כתר של לאה הם ט"ז אורות בלבד. אמנם הכתר של רחל -- שהם שאר אותיות של ד' אהי"ה הנ"ל -- שהם ד' פעמים -- הי"ה הי"ה הי"ה הי"ה, גימטריא פ', כמנין וע"ד אורות. וזהו שכתוב "ומדת ימי מה היא", כי לאה נקרא "מדת ימי" היא לוקחת כמנין היא שהם ט"ז אורות הנ"ל לבד, אבל רחל היא פ' אורות בכתר שלה, והייתי רוצה לשאול "מה חדל אני", שאני מבחינת לאה כנ"ל ואני חדל וגרוע מבחינת רחל ולמה הוא כך.

גם רמז באומרו "מה היא" אל מה שנתבאר אצלינו כי ז"א הוא הוי"ה במילוי אלפי"ן שהוא גימטריא מ"ה. והנה יש בו ב' פעמים מ"ה -- א' מהחזה ולמעלה שיש בם מ"ה א' כדי להוציא את לאה מאחוריו, ויש לו מ"ה ב' להוציא את רחל מהחזה שבו ולמטה. נמצא כי לאה יוצאת מבחינת שם מ"ה גמור כמו שיש אל רחל שם מ"ה אחר א"כ כיון שהם שוין בענין זה של מ"ה איך נשתנו בענין "היא" הנ"ל שאין בה רק ט"ז אורות כמנין הי"א, משא"כ ברחל כנ"ל. וזהו סוד "ומדת ימי מה היא", שמאחר שהיא "מ"ה" למה היתה "הי"א"? עוד יש שאלות אחרות רמוזים בזה הפסוק בענין לאה ורחל ושכחתים.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק בעריכה

ובזה יובן ענין אדם הראשון שהיה לו ב' נשים, א' נקרא לילית וב' היא חוה.

והענין כי אדה"ר הוא דמיון ז"א, וז"א יש לו ב' נקבות -- לאה ורחל. וכבר ביארנו כי לאה הוא דינין קשין מאד מפני שהיא אחוריים של אמא, ועוד שהיא למעלה במקום הסתום. אבל רחל היא נמתקת, כי היא במקום גלוי של החסדים. והנה ז"א נקרא אדם, כי הוא סוד מ"ה שהוא הוי"ה דמילוי אלפי"ן, גימטריא מ"ה ואד"ם. ונודע כי פשוט של הוי"ה הוא העיקר, כי המילוי הוא בחי' נקבה לפי שכולה דינין. ומלוי גימטריא אלהים. וגם נקרא מילוי מפני שכל כח הנוקבא ועצמות אורותיה וכחותיה כולם גנוזים תוך הז"א (כי עטרא דגבורה הוא תוך ז"א ואח"כ יוצא חוץ ממנו). באופן כי הנוקבא הוא מילוי של הז"א, כי המילוי הוא בסוד העובר הממלא תוכיות בטן אמו. לכן המילוי הוא בחי' נוקבא. והנה מילוי שם מ"ה גימטריא י"ט, אחר שתסיר אותיות פשוטות שהוא גימטריא כ"ו, נשאר מילוי גימטריא י"ט. גימטריא חו"ה. ובזה תבין איך חוה היא אשת אדם והיא בשר מבשרו ממש.

וכבר ביארנו במ"א כי הז"א יש בו ב' בחינות. אחד מהראש עד החזה ויש לו שם בחינת יסוד הראשון אשר בו מזדווג עם לאה, וחציו האחרון מהחזה ולמטה ששם מקום חסדים המגולין. נמצא כי יש לו ב' שמות של מ"ה דאלפי"ן כנזכר בפסוק (תהלים לט, ה) "הודיעני ה' קצי", ומשניהן יוצאין ב' מלויין שכל א' מהם גימטריא חוה.

ואמנם חוה ראשונה עליונה היא בחינת לאה וחוה תחתונה רחל. והנה להיות כי בחינת לאה היא בחינת דינין קשים מאד לסבה הנ"ל -- אע"פ ששם למעלה בעולם העליון של אצילות היא בחי' קדושה גמורה -- עם כל זה בעולם התחתון הזה שהוא חומרי לא יכלה בחינת לאה לצאת ממותקת בסוד הקדושה בעת בריאת אדה"ר, ויצאה בחי' דינין קשים מאד בסוד קליפה חויא בישא. וזהו בחי' לילית, חוה ראשונה, שהיתה מזדווגת עם אדם קודם שנברא חוה שניה. ואח"כ יצאה חוה שניה ממותקת, וזו נשארה לאשת אדם. והאחרת נסתלקה, כי היתה עדיין מעורבת בקליפות בתכלית אשר לכן נקרא חוה ראשונה "לילית".

אבל אח"כ כאשר בא יעקב -- שופריה מעין שופריה דאדם, ותיקן פגם העריות של אדה"ר (כנזכר זוהר קדושים ובפרשת תולדות בענין הברכות שלקח במרמה מן עשו אחיו) -- אז לקח שניהן, כי אז נתמתקה לאה והיתה בסוד הקדושה ונסתלקה מן הקליפה. וזהו סוד שאמרו רז"ל על "ועיני לאה רכות" מדמעות שהיתה בוכה על שהיתה עתידה להיות בחלקו של עשיו, וע"י תפילותיה ודמעותיה נתמתקה ואז ניתנה בחלקו של יעקב. והבן זה היטב.

והנה בפסוק הזה כתיב בענין אדה"ר "ויאמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", ובתקונים דף צ"ט אמרו כי הם ב' נשי, חד דגרמי וחד דבשרא. והענין כי לאה נקראת "עצם", שהיא דינין קשים כעצם, ועוד כי היא בחינת הצלע, כי הרי לאה מקומה היה אחורי הצלעות שהם עצמות. אבל רחל הוא "בשר מבשרו", דינא רפיא במקום גילוי החסדים. והמשך דברי אדה"ר הם כך: כי הנה ב' נשים היו לו, א' היא עצם מעצמו וב' בשר מבשרו, אבל "לזאת השניה" הנקרא בשר "יקרא אשה", ולא לראשונה שהיא עצם ואינה עדיין נמתקת כנ"ל, ואח"כ נמתקה בזמן יעקב בסוד לאה כנ"ל.

ואמנם טעם אמרו "ויאהב יעקב את רחל" ולא לאה הוא לב' סבות:

  • א' הוא כי הנה יעקב התחתון אשר בזה עולם לא היה משיג עדיין בכל מציאות פרצוף ז"א רק מכנגד החזה ולמטה מקום רחל -- לכן ויאהב אז יעקב את רחל, ולא כתיב ויאהב ישראל שהוא הז"א, שהיה לו שתיהן לאה ורחל, אבל יעקב אהב את רחל תחתונה כמוהו שהוא עלמא דאתגליא, אבל לאה היא עלמא דאתכסיא (כמבואר אצלינו שהוא צורת הד' שבקשר של תפילין של ראש), לכן לא היה רוצה יעקב להזדווג עמה כי לא היה משיג עד שם. וז"ש זהר פר' ויצא דף קנ"ג ע"ב כי לאה ורחל תרין עלמין מן העולם ועד העולם ז' שנין עלמא דאתכסיא כו'. והוא כי הנה מן המלכות דאמא שבדעת דז"א יצאה לאה מאחוריו בסוד ד' קשר תפילין של ראש כנ"ל, ולהיות לאה מבחינת אמא לכן ז' שנין דילה אתכסיא, והז' הם כחב"ד ח"ג ושליש ת"ת עד החזה דז"א, כי אלו הז' בחינות היו מכוסים בלתי גלויין אל יעקב קודם שנקרא ישראל כנ"ל (כי אז השיג כל פרצוף ז"א הנקרא ישראל כנודע). וז"ש גם כן בזוהר ויצא דף קנ"ד (ח"א קנד, ב) ע"פ "וירא ה' כי שנואה לאה - מהכא דסני בר נש ערין דאימיה", פי' כי לאה נמשכת ממלכות דאמא כנ"ל שהיא אמא של יעקב.
ודע כי חצי אמא נקרא מ"י כנודע, וכשמתפשטים כאן בבחינת לאה שהם אותיות אלה נעשית אלהים, לפי שבחינותיה העליונות של אמא נקרא מ"י אבל מחצי ת"ת שלה ולמטה המתלבשין בז"א כנודע נקרא אל"ה. וחבור הכל ביחד נקרא אלהים. והנה אלה הנ"ל נעשית ממנו בחינת לאה הנ"ל. וזהו סוד בסבא דמפשטים דף ק"ה (ח"ב קה, א) ע"פ "מי אלה כעב תעופינה" ע"ש ותבין דבריו ע"י מה שבארנו כאן.
ודע כי לאה זו תמיד יש לה פרצוף שלם כמו ז"א ושיעור קומתה הוא מן הכתר דז"א עד החזה שלו. ועיין לקמן ששם נתבאר שהתחלתה מן הדעת דז"א וצ"ע. ואפשר שיובן ע"י מש"ל וכבר נתבאר לעיל כי יסוד אמא הוא מתפשטת עד החזה דז"א אשר שם בחינת הדדים של ז"א אשר נעשו שם מבחי' הצירים והדלתות שיש ביסוד אמא אשר שם, וזהו סוד הדדים של זעיר אנפין. והנה גם יסוד דלאה הוא שם מבחוץ נגד דדי הז"א. גם ידעת כי בחי' חצי ת"ת עליון של ז"א היה בתחלה בחינת יסוד (כמבואר אצלינו בענין הגדלות דז"א שהיה מן ו' קצוות והחג"ת ששלו נתעלו ונעשו חב"ד והנה"י נעשו חג"ת. הרי כי היסוד נעשה ת"ת). וא"כ נמצא עתה כי יש שם ג' בחינות של יסודות במקום א' והם: יסוד דאמא, ויסוד דלאה כאשר תחזור עם ז"א עצמו להיות פב"פ עמו להזדווג בו, ויסוד דז"א עצמו שהוא נקרא ת"ת עתה כנ"ל. נמצא כי יסוד דאמא ויסוד דלאה מתחברים יחד ונעשו שניהם רחם א' להזדווג בו יסוד ז"א עצמו כנזכר הנקרא ת"ת הנ"ל. וזהו סוד "מהכא דסני ב"נ ערין דאימיה" -- עריין ממש כפשוטו.
ודע כי פ"א שמעתי ממורי זלה"ה כי בחי' לאה, כאשר מזדווגת עם ז"א עצמו הוא מזדווג בה ע"י הדעת עצמו ממש, וזהו סוד "והאדם ידע את חוה אשתו", כי זווג זה ע"י הדעת נעשה. וזווג זה הוא בטמירו, לכן אתכסייא בקדמיתא מן יעקב ולא נודע שהיתה לאה עד הבוקר והבן זה.
וצ"ע ליישב איך מתיישבים שמועות אלו. ואפשר כי היסוד הזה העליון שהוא ראש הת"ת -- שם ג"כ לפעמים בחינת הדעת דז"א כשיורד שם כנודע וצ"ע.
ודע כי גם משה רבינו ע"ה אשר עליו נאמר בזוהר שהשיג עד הבינה -- אינו אלא מן הלאה הזאת הנמשכת ממלכות דבינה ונעשית ד' קשר של תפילין. וזה סוד "וראית את אחורי" כמאמר רז"ל בגמרא "מלמד שהראהו קשר של תפילין". גם ענינו לומר כי לאה העומדת בקשר תפילין היא רואה את אחור ז"א, כי היא עומדת ופניה נגד אחורי ז"א כנ"ל. והנה משה הוא בלאה וזהו "וראית את אחורי". והדברים מובנים.
  • אמנם הסיבה הב' למה שנאמר "ויאהב יעקב את רחל" הוא מובן במ"ש הפסוק (איוב ב, ד) "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". פי' כי האיש הזה הוא ז"א, ויש לו תרין נשין - לאה ורחל. והנה לאה היא בחינת "עור" כנ"ל, אך רחל היא "נפשו" ממש. לכן הז"א יתן עורו בעד עור לאה באהבתו אותה, אמנם יש יתרון לרחל על לאה כי "כל אשר לאיש" הנ"ל "יתן בעד נפשו" שהיא רחל, ולא יספיק בעורו לבד שיתן בעדה.
והנה נבאר טעם אל הנ"ל למה לאה נקרא 'עור' ורחל נקרא 'נפש'?
והענין כנ"ל כי רחל היא נוקבא האמיתית של ז"א והיא בת זוגו ממש, לפי שהוא מכלל הי' נקודות הכוללים עולם האצילות, והיא מלכות האחרונה שבהם. אבל לאה -- עיקרה היא אחוריים דאמא שנפלו כאן למטה במקום הזה, ואיננה אשתו לז"א רק בדרך השאלה לבד בהיותה נופלת כאן למטה נדבקת בעורו של ז"א. אבל רחל היא נפשו, כי המלכות נפש וז"א רוח כנודע.
עוד טעם אחר כי הנה מקום לאה היא למעלה במקום אורות הסתומים (כי יסוד אמא מגיע עד החזה), לכן הארה שלה אינה אלא בחינת עור לבד, ר"ל כמ"ש אצלינו בענין צורת ד' של קשר תפילין של ראש שהיא לאה, וקשר אינו רק בחי' עור לבד. אבל רחל -- שהיא תפלה של יד -- יש בה עור בחינת בתים של תפילין של יד, וגם מוחין ממש בסוד פרשיות ע"ש.
והענין בקיצור כי לאה היא נגד מקום הכסוי של האורות, עוברת הארה מועטת דרך עור דז"א לחוץ אליה מן המוחין שלו; ולא מן המוחין עצמן, רק מהלבושים והכלים שלהם, שהם נה"י אמא. ולכן נרמזת בד' של קשר תפילין ש"ר, כי היא דלה ועניה. ומה שלוקחת צורת ד' כנגד ד' מוחין אינה רק הארה בעלמא דרך העור. וענין עור הוא ע"ד הפסוק (איוב יט, כו) "ואחר עורי נקפו זאת", וע"ש איך ההארות הפנימיות מכים זה בזה. ומספר הכאתן הוא כמנין עו"ר, ולכן נקרא עור.
ונבאר כאן יותר ונאמר כי הנה"י דאבא עומדין מלובשים תוך נה"י דאמא בראש ז"א. ואבא ואמא הם ב' אותיות ראשונים של הוי"ה שהם י"ה. ומכים זה בזה -- אבא הפנימי באמא שהיא בחוץ כדי להוציא אורותיה לחוץ. ואז נעשה יו"ד פעמים ה"א גימטריא ק"ך. אח"כ מכים הארת ה"א שהיה אמא ב וא"ו שהוא ז"א לצאת לחוץ, והם גימטריא ע"ח. ואח"כ מכים הארת וא"ו ב ה"א שהוא ז"א בלאה החצונה -- הם גימטריא ע"ח. סך כל הכאות כמנין רע"ו. הרי איך לאה בחי' אורותיה כמנין רע"ו ויוצאין דרך עור של ז"א.
וזהו סוד "עור בעד עור", כי עור הנקרא לאה עוברת הארותיה דרך עור של ז"א. אבל רחל שהיא כנגד אורות המגולין -- פשוט הוא שהאורות המגיע לחלקה (שהיא עטרה דגבורה דדעת וכן שאר המוחין) אינן ניתנין לה אלא בבחינת מוחין ממש. נמצא שכל מה שיש אל ז"א יש אל רחל ג"כ. וזהו שאמר הכתוב "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". וכבר ידעת כי רחל נקרא נפש וז"א נקרא רוח.
גם נוכל לומר כי ב' פעמים "עור" הנזכר כאן הם רחל ולאה; כי גם רחל הארותיה יוצאות ועוברות דרך עור ז"א לחוץ. וכוונת הפסוק לומר -- אף כי שתיהן בחינת עור והן שוין בזו הבחינה, כי הארת שניהן יוצא להם דרך עור ז"א -- אך עם כל זה יש יתרון אל רחל מלאה כי "כל אשר לאיש" ז"א (שהם המוחין ממש) "יתן בעד נפשו" שהוא רחל הנ"ל.


ונחזור לענין. כי זהו שאמר הכתוב "ויאהב יעקב את רחל", כי היה אוהב ז"א את רחל יותר מלאה, כי לזו נתן מוחין ממש ולזו הארה בעלמא.

ואע"פ שכפי האמת אם הכתוב מדבר בז"א הוה ליה לכתוב "ויאהב ישראל את רחל" -- כי ז"א הוא ישראל ואינו יעקב כנ"ל במקומו. אבל הוא במה שנתבאר סבה אל משארז"ל כי יעקב הוא בחיר שבאבות. והטעם הוא כי בתחלה היה יעקב בסוד יעקב הנעשה מאחורי אבא כנ"ל, שהם אחוריים דאבא שהוא עליון מאד, ולא די זה אלא שאח"כ ע"י מעשיו עלה עוד ונמשך לו נשמה מן ז"א ממש הנקרא ישראל. ולפעמים משמש בשם יעקב ולפעמים בסוד ישראל. לכן כל הקורא אותו יעקב אינו עובר בעשה לסבה הנ"ל, אבל אברהם ויצחק הם בחינת חו"ג שבז"א והם בחינת פרטיות שבז"א ואינו פרצוף גמור לבדו. ולכן יעקב הוא בחיר שבאבות. גם לכך הקורא לאברהם אברם עובר בעשה כי אות ה' שנתוספה בשם אברהם היא הה' חסדים אשר לעולם אינם משתנים ואינם חסרים. אמנם בחינת פרצוף ישראל או יעקב משתנה כפי הזמנים.

ונמצא כי גם שכתוב ויאהב יעקב את רחל אפשר שמדבר בז"א עצמו אשר גם הוא בהיותו בסוד ו"ק הוא כדוגמת יעקב, ובגדלותו נקרא ישראל. וזהו שאמר הכתוב "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים", פירוש: בקטנות ז"א יש לו מוחין דקטנות מבחינת שם אלהים כנ"ל, כי בזמן הקטנות אין לו רק ב' מוחין; כי הקטן אין בו דעת (שהוא המוח הג') רק חכמה ובינה והם ב' שמות אלהים שהם גימטריא יעקב[1]. ובזמן גדלותו -- אז נקרא ישראל, לפי שנכנסין המוחין דגדלות ודוחין המוחין דקנות למטה כנ"ל. וזהו שכתב "כי שרית עם אלהים" -- ו"יכול להם" לדחותן למטה. והבן זה.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




פרק ג - מ"תעריכה

ועתה נבאר בחינת התקשרות שיש בין לאה ורחל יחד ובו יתבאר כמה פסוקים וכמה מאמרי רז"ל.

והנה רז"ל פירשו על פסוק (משלי כב, ד) "עקב ענוה יראת ה' - מה שעשתה יראה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא". ביאור הדברים האלה כי שורש הנשים האלה של ז"א, שהם לאה ורחל, נקרא "ענוה" ו"יראת ה'". ואמנם רחל נקרא "יראת ה' ראשית חכמה" (תהלים קיא, י), כי היא ראשית כל הספירות מתתא לעילא והיא פתח לכולם, והיא הנקרא "אשת חיל יראת ה'", שהם סוד (ישעיהו נד, יב) "ושמתי כ"ד כ"ד שמשותיך", שהם גימטריא חיל.

אבל לאה נקראת "ענוה" לפי שהיא למעלה באחורי רישא דז"א, ונודע כי הענוה ניכרת באדם בהשפל ראשו וכופפה למטה נגד פני אדם מפני ענותנותו ונכנע לפי מי שגדול הימנו. וזהו שכתוב "והאיש משה עניו מאד", כי הנה נתבאר במ"א כי משה לקח צפורה והיא א' מן ד' בחינות שיש ללאה, וכולן נקרא לאה על שמה וצפורה א' מהם, שהיא ג"כ עומדת למעלה נגד דעת ז"א. והרי נתבאר איך משה לקח מדת ענוה העליונה. אבל רחל שהיא ה' תתאה הקטנה הנקרא "יראה ה'" -- זוטרתי היא לגביה משה בסוד "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל" (בראשית כט, טז). וזהו סוד שאמרו רז"ל "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה - אטו יראה מילתא זוטרתי היא?!", והשיבו "הן לגבי משה מילתא זוטרתי היא".

וכבר נת"ל כי לאה יוצאת מן הארת המלכות דאמא המתלבשת בז"א בסוד מוחין. ואמנם הנה"י שלה הם נעשין לבושין דג' מוחין דחב"ד דז"א, אמנם המלכות דאמא אינה משמשת כלל לז"א. וזהו סוד מה שאמרו רז"ל (חגיגה יב, ב) על ענין הז' רקיעין אשר תחתון שבהם נקרא וילון "אינו משמש כלום אלא יוצא ערבית ונכנס שחרית". והענין הוא כי הרקיע הו' שבהם הוא אשר נקרא "רקיע" סתם אשר בו קבועים חמה ולבנה כוכבים ומזלות, והוא בחי' היסוד דתבונה שהוא הנקרא רקיע בכ"מ, והוא ו' זעירא בסוד "נוטה שמים כיריעה". "ובו חמה ולבנה וכו'" - לפי שכל האורות כולם יצאו משם כנודע, כי חמה ולבנה שהם זו"נ הם קבועים בו ומשם הם יונקים -- זה מן החסדים וזה מן הגבורות העומדין בדעת המלובש ביסוד דתבונה הזה. והנה הכוכבים הם אורות החסדים היוצאין משם ונופלין תוך יסוד דז"א כנודע ומכים שם בכח ומתפזריםתבנית:בדפוס קארעץ ומתפשטין ונעשו ניצוצין דקין אשר הם סוד הכוכבים המאירים. וזהו סוד "ומצדיקי הרבים ככוכבים", כי מצדיקי רבים שרשם מן יסוד הנקרא צדיק, והם מקבלין הארת הכוכבים של החסדים שבתוך היסוד מאירין כמותן.

ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי המזלות הן נקודות, והן מן הניצוצין הנעשין ביסוד מנפילת הגבורות גם הם מלמעלה עד היסוד דז"א, ומכים שם ונופלין ומתפזרין ונעשין ניצוצין.

והנה המלכות של התבונה היא הנקרא "וילון" אינו משמש כלום אל ז"א, אמנם מאיר את הארתה ומוציאה לחוץ לצורך לאה העומדת מחוץ לז"א. ואם כן אחר שלאה יוצאת מבחינת מלכות זה של תבונה (אשר היא בחינת עטרה של היסוד שבה כנודע וזכור זה) א"כ נמצא כי מקומה הוא בדעת ז"א, כי שם מקומה העיקרי, וגם לאה היוצאת מהארתה מוכרח הוא ששם מתחיל שיעור קומת הכתר שבה עד למטה עד החזה הנ"ל. ואמנם רחל מתחיל הכתר שלה מהחזה ולמטה עד סיום רגלי ז"א ממש באופן כי בסיום רגלי ועקבי לאה משם מתחיל כתר רחל למטה מרגלי לאה. וזהו שאמרו רז"ל "מה שעשתה יראה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא", ר"ל רגלים דלאה שהיא הנקרא 'ענוה', עשתה "יראה" שהיא רחל כתר לראשה כנ"ל.

אבל הלשון עדיין צריך ביאור, כי מלשון רז"ל נראה כי מהעקב עצמו של ענוה נעשית עטרה ליראה, ולא אמרו שכתר היראה היא תחת עקב דענוה. לכן צריך לבאר הענין יותר בפרטות. כי הנה כפי הנ"ל נמצא שמראש כתר דלאה עד סיום רגלי דרחל הם ז' ספירות -- דעת חג"ת נה"י (כי המלכות שבז"א היא עצמה שורש רחל כנודע). ומהראוי היה ששתי נשים הללו, אחת אהובה רחל ואחת שנואה לאה, לא יוכל להסיר חלק השנואה בעבור האהובה, כי חלק כחלק יאכלו שניהן, וירשו מקום בעליהן ז"א שוה בשוה. ותקח לאה ג' ספירות וחצי -- שהם דעת חסד וגבורה וחצי ת"ת העליון. ותקח רחל מחצי ת"ת ולמטה עד סיום רגלי ז"א שהם ג' ספירות אחרות וחצי תחתון של ת"ת. ואמנם אין הדבר כך אלא שלאה לוקחת שליש עליון מג' שלישים דת"ת ורחל לוקחת כל ב' שלישים תחתונים דת"ת דז"א לכתר שלה (כמבואר במקום אחר. ושם נתבאר טעמים רבים ואחד מהם הוא שבחזה נשלם יסוד אמא לכן משם ולמטה שאורות החסדים ההם בגלוי נבנית רחל באחורי ז"א וכל זה נתבאר לעיל).

והנה בזה תהיינה צרות זו לזו ותפול ביניהן קנאה על הדבר הזה. לכן מה עשה המאציל העליון? עשה באופן ששליש עליון דת"ת יהיה כולו ללאה, ושליש תחתון כולו לרחל, אבל שליש האמצעי יהיו שני אחיות משמשות שוה בשוה, ויהיה ברשות ושותפות שניהן. כלומר כי שיחלק שליש אמצעי לב' חלקים -- אי אפשר, כי כולה בחינה א' ואינו מתחלק, אבל יהיה כתר של רחל עולה עד שם וגם רגלי לאה יורדים עד שם, ומתלבשים רגלי לאה בכתר של רחל כשיעור שליש אמצעי בלבד. והרי שתיהן משתמשות בשוה. וזהו שאמרו רז"ל "מה שעשתה ענוה עקב לסולייתא" - שהם רגלי לאה, מהם עצמם נעשה ראש וכתר של רחל הנקרא יראה.

אמנם דע כי פעמים שרחל לוקחת כל מקום אותו שליש אמצעי ואין רגלי לאה מתפשטים בתוך כתר רחל כשיעור שליש ההוא. וז"ש אצלינו בכוונת ק"ש בפסוק "ואהבת" צריך לכוין לתת ב' אורות לרחל כמנין ואהבת שהם ב' פעמים אור, ורחל נקראת את כמ"ש למטה בע"ה כמארז"ל "אתין וגמין רבויין הם". וזהו "ואהבת את", ר"ל שתאהב את רחל הנקראת "את", והוציא בלשון אהבה ע"ד "ויאהב יעקב את רחל", כי האהבה יתירה הוא שנתן לה חלק יתר על לאה כנ"ל, והם ב' אורות אלו כמנין ואהבת כנ"ל. והאורות הללו הנה הם בחי' הב' שלישים תחתונים של ת"ת כנ"ל. ולפי ששליש העליון הוא במקום הסתום, אבל אלו הב' שלישים הם במקום הגלוי שמאירין החסדים -- לכן נקרא אור אור.

וענין זה נתבאר לעיל בענין הכתר של רחל שהוא ב' שלישים דת"ת דז"א הנקרא ב' פעמים אור אור בסוד (ישעיהו נד, יב) "ושמתי כדכ"ד שמשותיך", אבל כתר של לאה אין בו רק אור א' לבד כנ"ל שם באורך ויתבאר לקמן.

נמצא כי יש זמן שלוקחת רחל ב' שלישים לבדה, ויש זמן ששליש אמצעי אע"פ שהוא לעולם שלה עם כל זה יש זמן שרגלי לאה מתלבשין בכתר שלה בתוכו ממש כשיעור שליש אמצעי. גם לפעמים לוקחת רחל שליש בגנבה ממש כשיעור שליש זה אמצעי לבד. אבל לעולם שיעור כתר של רחל הוא ב' שלישים. וזהו סוד ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה, פי' כי מקום השליש האמצעי שלפעמים לוקחת אותו רחל לה לעצמה בלבד דרך חטיפה וגניבה נקרא "תרפים". נמצא כי לָבָן הוא לובן העליון שהוא אבא עלאה, ולו ב' בנות -- רחל ולאה כנזכר זוהר פרשה ויצא דף קס"ב על וללבן שתי בנות, ע"ש. ולפעמים גונבת רחל מן לאה שליש האמצעי הנקרא תרפים, ולוקחת לה לבדה, כי ממון אביה הוא, ואינה נותנת ממנה אל לאה אחותה.

מ' כת"י רח"ו ז"ל מ"ס עץ הדעת
[הגהה - והנה לבן רומז לחכמה שנקרא לבנון, ויעקב רומז לז"א, ורחל רומז לנוקבא דז"א. לכן לבן חמיו של יעקב. והנה ידוע כי זהב חשוב יותר מן הכסף, לכן הגבורות חשובים יותר מחסדים. וזהו שאמרו רז"ל "צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן", שהיא נוקבא גבורה, עטרת בעלה שהוא חסד. והנה זהו בזמן מתוק הגבורות, אבל כשעדיין אינם נמתקים אז ודאי החסדים חשובים מהגבורות. ולכן קודם שנתקן לבן היה רומז בו מתחלה חכמה שהוא ל"ב מלבן - ל"ב נתיבות חכמה, ואח"כ ן' שערי בינה, שהיא הנקבה. אבל אחר שנתקן נתגלגל בנבל הכרמלי -- אז היתה הנוקבא עטרה לבעלה, שהנ' שהיא בינה - נ' שערי בינה, באה מתחלת התיבה של נבל, ואח"כ חכמה שהוא ל"ב נתיבות. ואפילו החכמה נתקנה שהב' באה לפני הל', לפי שבא"ב ב' מתחלה. ומאחר שנתקן לבן בנבל הכרמלי שהיא בינה שהיא נקרא עוה"ב -- לכן יש לו חלק לעוה"ב.
נלע"ד חיים שזהו רמז הכתוב "כולו הפך לבן טהור הוא". ר"ל כשיהיה לבן כולן הפוך -- שהנו"ן תהיה קודם הל"ב, וגם הל"ב יהיו מהופכים (הב' קודם הל'), שזה יורה שהבינה שהיא נקבה תהיה עטרת בעלה שיתוקנו הגבורות. וזהו "כולו הפך לבן", שמלת "לבן" כולה יהיה מהופכת, ויהיה נקרא מסופו לראשו -- נבל, אז "טהור הוא", ר"ל זה יורה שהבינה הנקרא "הוא" שממנה עטרה דגבורה נטהרה וזהו "טהור הוא".

והנה ענין תרפים אלו הוא לשון תורף שהוא מקום ערוה, כמו "בית התורפה" הנזכר בגמרא, והם בחינת ב' רגלים של לאה הנכנסין ומתלבשין תוך כתר רחל כנ"ל. לכן אמר "תרפים" לשון רבים שהם ב' הרגלים. וביאור הענין כי הנה מקום פתיחת יסוד אמא תוך ז"א הוא בחזה שלו. נמצא שגילויו ופתיחתו הוא בשליש האמצעי. וזהו פתיחת וגילוי בית התורף אשר שם של התבונה. ואמנם ענין גניבת רחל את התרפים ואיך על ידי זה לא הגידו ללבן כי ברח יעקב‏[2] -- הענין הוא כמ"ש אצלינו בדרוש בלק ובלעם ועזא ועזאל עיי"ש היטב, ושם נתבאר כי הנה המקום הזה הוא בחינת עץ הדעת טו"ר בנגה דאצילות אשר בו חטא אדה"ר וחיה, כי שם הוא מקום גלוי החסדים של הדעת דז"א בחזה שלו. ולכן יש שם יניקה ואחיזה אל החצונים הנקרא רע בעצם. משא"כ למעלה כשהאורות מכוסים. הנה האורות ה' חסדים אלו המתגלים ויוצאין אל החצונים הוא ע"י אותם הרגלים של לאה הנכנסין תוך כתר רחל כנ"ל, והם כנגד פתיחת פי היסוד של תבונה, כי כאשר האורות ההם יוצאין מן היסוד דתבונה עד מחוץ אל ז"א לעשות כתר לרחל כנודע -- אז ע"י התלבשות רגלי לאה תוך הכתר של רחל האור מתמעט ונחשך ואינו יכול לצאת ולעבור האור ההוא על צד פני רחל כנודע, כי היא עומדת אחור באחור עם ז"א. ובתחלה האורות פוגעין באחוריים ואח"כ משם עוברין עד הפנים שלה. ולהיות העקביים של לאה שם באמצע כתר של רחל -- אינו עובר האור עד פני כתר של רחל, כי אלו ב' עקביים של לאה מפסיקין לגמרי והם לוקחין האורות היוצאין מבפנים.

ונודע כי העקביים של לאה הם דינין קשים וגמורים לגמרי, כי נצח-הוד אינון אשר כל בחינת נצח-הוד הם דינין להיותן הקצוות הקרבים אל הקליפות ובפרט שנקרא בלשון "לבר מגופא", כנודע כי נצח-הוד אינון לבר מגופא, ונוסף ע"ז כי הם רגלי לאה אשר כל בחינותיה הם דינין קשים להיותן בחי' מלכות דתבונה כנ"ל, והתבונה עצמה היא נה"י של בינה שהם אחרונות שבה, והבינה עצמה אמרו עליה בזוהר דדינין מתערין מינה. ולא עוד אלא שלאה עצמה היא מן אחוריים של מלכות דתבונה ואינה בחינת פנים. ובפרט כי אינה רגלים שלה אלא בחי' תחתונה שברגליה והם בחי' עקביים כמ"ש בע"ה.

והנה כפי כל הטענות הנ"ל נמצא כי אלו העקביים דלאה הם דינין גמורים -- לכן יש מקום אחיזה ויניקה אל הקליפות, וכמ"ש בדרוש בלק ובלעם ועזא ועזאל ששרשם הם בחי' ד' אורות הנ"ל שבאותן תרין רגלים ועקביים דלאה שמשם יונקים החצונים. לכן היה הולך בלעם אל הררי קדם אל עזא ועזאל, כמ"ש בזוהר שקודם שבא בלעם אל בלק הלך והסגיר את עצמו בהררי קדם עם עזא ועזאל. וזהו שכתוב "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם", וכבר נתבאר אצלינו בדרוש בלק ובלעם כי בחינת בלעם היה מהאורות היוצאין מאותן עקביים דלאה הנבלעים תוך כתר רחל אל החצונים. וזהו פירוש בלע"ם, ולכן היה הולך להררי קדם אצל עזא ועזאל שיניקתן משם.

וכבר נתבאר אצלינו כי לבן הארמי אבי אביו של בלעם, והוא עצמו נתגלגל בבלעם, וממנו למד בלעם בן בנו מעשה כשפים, וחכמה הזאת היתה חכמתו של לבן הארמי אשר שיבח עצמו ואמר "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", וע"ד הנאמר בבלעם "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר". וזה ענין חכמת התרפים אשר ללבן אשר ע"י אלו התרפים היה משיג כל הארותיו. וכאשר רחל גנבתם ולא יצאו האורות ההם אל עקבי של לאה לחוץ אל החצונים להאיר להם ולא ידע כי ברח הוא באופן שהתרפים הם בחי' אורות היוצאין אל החצונים מן התורף של התבונה שהוא יסוד שלה המלובש במקום החזה של ז"א.



עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק ד - מ"תעריכה

גם ענין זה הוא חטא של אדה"ר בעץ הדעת טו"ר כאשר בארנו לעיל כי זהו מקומו. והוא עצמו מה שאמרו רז"ל שחטא חוה היה שסחטה ענבים ונתנה לו. ופירוש הענין, כי הנה העקביים של לאה הנכנסין בכתר רחל הם בחינת ענבים -- גימטריא עקב, בסוד "עקב ענוה הנ"ל". והיין שבענבים הם דינין שבעקביים האלו. ונודע שאין החיצונים ניזונין אלא מפסולת היין - מן השמרים שבו, שהם שמרי היין הקדוש. ‏[3] והנה זה השפע שיונקים החצונים הוא דין קשה והוא יין עכור מלא שמרים, והוא בלוע תוך העקביים של לאה, דמיון היין הבלוע תוך הענבים. וחוה סחטה אותן ענבים, וכוונתה היתה שע"י הסחיטה ההיא יצאו השמרים הבלועים שם, ומהם שתו אדם וחוה מן היין ההוא - כוס התרעלה, חלק החצונים הנקרא סטרא דמותא, ולכן נענשו בענין המיתה וגרמו עליה מיתה.

ואפשר גם כן שזה סוד מיתת רחל מחמת התרפים כמאמר רז"ל. והבט נא וראה כי ענבים גימטריא עק"ב כנזכר לעיל, לכן אין נדרכות הענבים להוציא מתוכם יינם אלא בעקביים. וענבים אלו הם לשון רבים שהם ב' עקביים הנ"ל אשר כל אחד מהם הוא נקרא אלהים להיותה דינין כנ"ל. והנה ב' רגלים הם ב' שמות אלהים (ועם י' אותיות שלהם ג"כ גימטריא ענבים), והם גימטריא עק"ב כי אלהים שהוא שורש הדין בבחינת ענבים ובתוכו גנוז היין ומובלע בתוכו.

ולפי האמת כיון שהם ב' שמות אלהי"ם, וגם ענבים מיעוט רבים שנים -- למה הם גימטריא עק"ב כנ"ל שהוא לשון יחיד? הענין כי להיותן מובלעים ב' העקביים בכתר דרחל כנ"ל -- מתאחדים ונעשים עקב אחד, וזהו "עקב ענוה" ולא כתיב "עקבי הענוה". ונל"ח ששמעתי ממורי זלה"ה כי זהו גם כן סוד מ"ש פרשה תצוה ובספרא דצניעותא "דינין דנוקבא תקיפין ברישא ונייחין בסופא", כי הנה בכתר דרחל שם הם עקביים דלאה שהם תוקף הדינין כנ"ל.

והנה נתבאר ענין חטא אדה"ר איך היה בעץ הדעת שהם בב' שלישים תחתונים של ת"ת דז"א שהם אורות נגלים של הדעת מבחינת החסדים שבו. גם תבין מאמרי זוהר שנראה חלוקים זע"ז, כי בקצת מקומות נראה שחטא אדה"ר היה בנוקבא, ויש שנראה שהיה בזכר, ויש שנראה בכתר ששם חשך כנזכר בתקונים וזוהר פרשת בראשית -- והכל אמת, כי הוא הכתר והוא דנוקבא רחל והוא במקום חזה דז"א. וענין "דשוי חשך בין כתר לעילת העילת" -- כאשר נתבאר אצלינו באורך ביאור ענין חטא אדה"ר ובענין אותן ד' חכמים שנכנסו לפרדס.

פרק ד - מ"בעריכה

"גם את - לרבות, אך רק - למעט".
סוד הדברים אלו שכבר נודע שפרצוף ז"א כלול ב' נשים - לאה ורחל, והם ב' בחינות שהם ב' רבוים וב' מעוטים בפרצוף א' דז"א. כי לעולם הרבוי בנוקבא, כי תחלה נברא האדם ולקח הקב"ה הצלע וריבה בה ונברא משם הנוקבא.

והנה מהחזה ולמעלה שהוא מקום הסתום -- שם היא לאה מאחור ונקרא "עלמא דאתכסייא", ויש לה רבוי ומיעוט. ומיעוט הוא, כי לפעמים היא בחינה עשירית מי' ספירות דאחוריים דאמא כנודע והיא חיצוניות דמלכות דאמא ואין בה רק אחוריים דספי', וזהו "אך - למעט". אך -- לאה, כי היא בחינה עשירית דאחוריים דאמא אשר בה שם אהי"ה כמנין אך.

ויש בה לפעמים ב' רבויים שהם -- גם את, כי הנה היא לוקחת מהלבושין של ד' מוחין שהם ד' שמות אהי"ה במלוין. ואמנם בתחלה לקחה כללותן לבד שהם ד' אותיות הראשונים, והם מספר היותר רב והם ג"כ יותר מעולות ורבות, שמהם נעשה הכתר שלה, וד' אלפין שהם גימטריא מד"ת (כאשר בארנו על הפסוק "ומדת ימי מה היא"). והנה מדת כמנין גם את, אשר ב' רבוים אלו הם בלאה, והם סוד הכתר שלה הנ"ל הנעשה מד' אלפין הרמוזין בד' גדולה דאחד שהיא לאה כנ"ל שם.

עוד טעם אחר: "גם את - לרבות", שהנה לאה יוצאת מהחזה דז"א ולמעלה ותופסת הג' קוין שלו אשר בהן ד' ספירות חו"ב חו"ג (שעדיין אין לה חלק בדעת) והם סוד ד'. והנה ד' ספירות כל א' כלול מי' -- גימטריא מ'. וי' כלול מי' -- הרי ת'. והם מדת במנין ג"ם א"ת.

עוד יש בחינת רבוי א' והוא: כי כל אותן ד' ספירות -- אשר כל א' כלול מי' -- הרי מ'. וגם תופס שליש המכוסה דת"ת, והוא שליש מי', דהיינו ג' -- הרי ג"ם. וגם לאה היא מלכות דאמא אשר בה עיקר הכ"ב אתוון גדולות, הם בבינה אשר בה לאה, והם מא' עד ת' -- הרי את. הרי גם א"ת לרבות.

ועוד יש רבוי אחר כי היא אחוריים דבינה ובה אהי"ה, והוא דאחוריים‏[4] העולה מ"ד, תסיר האלף -- נשאר גם. וזהו "גם - לרבות".


והנה גם ברחל יש ג"ם א"ת א"ך ור"ק. ונבאר קודם ברחל אך רק שהם ב' מיעוטים הם ברחל. שהנה היא מקבלת מיעוט אורות דלאה כנודע בכוונת ק"ש, ולכן היא דין. וגם שאין לה הארה עליונה נשאר במיעוטה והיא דין. שהנה היא בחי' של אדני, וג' אותיות דין שבה ה' פעמים (נגד ה' גבורות שבה), והם ש"ך ניצוצין דדין הגמור, כי הם אותיות דין. וזהו אך רק שהם ש"ך דינין כשהוא במיעוט בלתי הארה עליונה, (כי א' כבר לקחה לאה כנ"ל). ובבא אליה הארה מאמא מהאלפי"ן שבשם אהי"ה -- אז נתוסף בה הארה ומיתוק, והם ה' אלפין -- נעשה אדני, דינא רפיא. ועם ה' פעמים דין יהיה שכ"ה, דהיינו נערה טובת מראה. אך בעת המיעוט היא אך רק - בגימטריא ש"ך, וזהו "אך רק" דהיינו "רק" מ"אך", כי "אך" הוא רומז לשם אהיה שהיה חסרה אור דאלפי"ן הנ"ל, לכן הוא דין נער, משא"כ בקבלתה מן האלפי"ן היא נערה שנעשה הדין ממותק.

ונבאר עתה ג"ם א"ת ברחל. כי הנה מקבלת הארת כ"ב אתוון מא' עד ת' מבינה ע"י ז"א (כמו שנתבאר ב"ברוך אתה" בעמידה), והוא אותיות שליש תחתון דז"א ונצח הוד יסוד מלכות -- הרי ג"ם. וכ"ב אתוון -- הרי א"ת. וזהו ג"ם א"ת ברחל.

והנה ג"ם וכ"ב אותיות גימטריא אדני שהוא ברחל. והנה הג"ם מאיר ברחל מצד לאה, והכ"ב אותיות הוא מלאה מלכות דתבונה אשר משם אותיות, כי לפעמים מאירין בה הג"ם א"ת שהם בלאה.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק ה - מ"תעריכה

גם נבאר ענין מה שאמרו רז"ל "אתין וגמין רבוין הם", כי מדבר על ענין ב' בחינות לאה ורחל. והנה נתבאר לעיל איך לאה לוקחת מן המוחין של ז"א בחינת ד' אלפי"ן של ד' שמות אהי"ה (המלביש נה"י דתבונה, שבתוכם מתלבשין המוחין) והם גימטריא מדת בסוד "ומדת ימי מה היא" כנ"ל. והנה בתחלה לוקחת אותן לאה שהיא למעלה קרובה אל מוחין דז"א. אח"כ יורדין ברחל. וזהו ענין אתין וגמין שהם רחל ולאה שהם באים מרבוי המשכת השפע אשר בז"א במוחין שלו -- יוצאין מהם לחוץ בבחי' שתיהן הנ"ל, לכן נקרא רבוין על שם שנתרבים ונגדלין ויוצאין מאחוריו בתוספת ורבוי הארת המוחין שבו יוצאין ב' רבוים הנ"ל שהם רחל ולאה. ורחל היא הנקרא "את", וכנזכר בזוהר דכל אתר את היא נוקבא "וגם" - היא לאה.

והענין הוא כי מן הד' אלפי"ן שהם גימטריא מדת נחלקה הארה, וכמספר גם ממדת לוקחת לאה, ו-את ממדת לוקחת רחל, ושתיהן -- גם את -- גימטריא מדת כנ"ל. והטעם לזה שמעתי ממורי זלה"ה ושכחתי. ואני מסופק מהו ששמעתי. לכן אכתוב כל מה ששמעתי.

הנה נלע"ד כי הטעם אשר לוקחת לאה ג"ם אורות הוא כי הנה אורך התפשטות לאה בז"א הוא ב' ספירות בקו ימין (והם חכמה וחסד) וב' ספירות בינה וגבורה בקו שמאל (כי הקו האמצעי שהוא הדעת אין למנותו כיון שאנו מונין קו ימין ושמאל). והנה הם ד' ספירות, כל א' כלול מי' -- גימטריא מ'. ועוד שליש עליון מן הת"ת שהם כמספר ג' -- הרי ג"ם.

גם נלע"ד ששמעתי כי הנה התחלת לאה מן הדעת הכולל חכמה ובינה, וגם חסד וגבורה ממש שהם זרוע ימין ושמאל דז"א, הם ד' ספירות שהם מ'. ושליש הת"ת -- הם מ"ג. וכל שאר האורות לוקחת רחל.

וגם נלע"ד ששמעתי טעם אחר כי הנה הז"א יונק מן הפנים דנה"י דתבונה המתפשטים בתוכו כנודע, אבל הנקבות שהם לאה ורחל יונקים מן אחוריים דתבונה (כי לטעם זה נקרא הזכר ונקבה 'קדם ואחור'). והנה עיקר תבונה הוא נגד לאה, כי רחל היא מתחלת אחר שנגמר יסוד דתבונה אשר משם ולמטה מתגלה יסוד אבא. נמצא כי עיקר יניקת לאה הוא מהתבונה ויונקת מהאחוריים שלה כנ"ל. והנה אחוריים של תבונה הוא רבוע של אהי"ה(*) שהיא בחינת אחוריים כזה א' א"ה אה"י אהי"ה, שהוא גימטריא מ"ד. וגם מאורות ההם לוקחת לאה. ואור אחד מהם ניתן אל רחל הנקרא ת' לסבת היותה נגד ד' ספירות דז"א תנה"י, שהם כל א' כלול מי', וי' מי' -- הרי ת'. ועוד אור א' שלוקחת ממ"ד אורות של לאה הם א"ת ברחל. אמנם אור א' שלוקחת רחל מלאה הוא עקב ענוה הנ"ל; שלוקחת רחל מלאה עקביים שלה בתוך כתר שלה, והוא הארה מועטת כלולה בבחינת אור א' לבד.

(*) [הגהה - נלעד"ח שצ"ע בכאן כי הרי נודע בכ"מ בדרושים שהבינה היא בחינת אהי"ה והתבונה היא שם ס"ג, א"כ לאה שהיא אחור דתבונה היא נעשית מאחור דשם ס"ג כזה יו"ד יו"ד ה"י יו"ד ה"י וא"ו יו"ד ה"י וא"ו ה"י, ועם כללות האותיות דס"ג הם קע"ו, כמנין לעולם וכדאיתא בשער הכוונות בכוונות ברוך שם]


וגם נלע"ד ששמעתי כי גם שאמרו רז"ל "אכין ורקין מיעוטין הם" יובן בבחינת שתים אלו הנ"ל. כי הנה א"ך ר"ק גימטריא ש"ך שהם סוד הש"ך דינין כנ"ל. והכוונה הוא בעת שליטת הש"ך דינין אז אלו הנקבות מתמעטות ואין להם הארה, ומה שהיתה נערה נעשה נער חסר ה', שהם בחי' הש"ך דינין כמבואר שם היטב.



עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




פרק ועריכה

וראיתי לבאר כמה פסוקים בפרשה עקב המתעסקין בענין לאה ורחל כמ"ש בע"ה. ואלו הן:

(דברים ט, ט) "בעלותי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית". ואם תדקדק בהם תמצא שינוים רבים פעם אחת נקרא בב' שמות משותפות והם "לוחת אבנים לוחת הברית", ופעם אחרת נקרא "לוחות אבנים" לבד או "לוחות הברית" לבד, ופעם אחת "לוחות" סתם בלי שם לויי. וכמה דקדוקים אחרים יתורצו בכלל דברינו.

כבר נתבאר אצלינו כי בדור המדבר היתה נוקבא דז"א בבחינת אחור באחור עמו, ונמשך עד שנבנה בית ראשון שאז חזרה פנים בפנים ואפילו בימי החול. ואלמלא לא חטאו ישראל בעגל הרי היו ראויין שאז יחזרו זו"ן פנים בפנים כבימי בהמ"ק, וזה ע"י קבלת הלוחות.

ואמנם דע כי כל בחינת הלוחות הם סוד נצח-הוד ומ"ש בזוהר ובסבא דמשפטים (ח"ב קיג, ב) על "והלוחות מעשה אלהים המה" שהם אותיות ו"ה לוחות כי זכר ונקבה שהם אותיות ו"ה של הוי"ה הם עצמן בחינת הלוחות -- אין זה קושיא ממאמר זה, כי כבר נתבאר בזוהר ובתקונים ד"איהו בנצח ואיהי בהוד", הרי כי הזו"ן עצמן הם נצח-הוד.

וביאור הענין, כי הנה נודע כי קומת נוקבא דז"א הוא בנצח-הוד של הז"א, כי ג' פרקין שיש בכל אחד מהם מתחלקין בה באופן זה:

  • ב' פרקין עליונים חכמה בינה שבה
  • וב' פרקין אמצעיים חג"ת שבה, שהם גוף שבה
  • וב' פרקין תתאין הם נצח-הוד שבה.

ועתה כשעלה משה לקבל הלוחות לקח מצד גוף של רחל אשר הוא כנגד ב' פרקין אמצעיים דנצח-הוד שלו‏[5] אשר בחינה זו נקרא "לוחות אבנים", ומצד נצח-הוד דז"א אשר בחינה זו שלו נקרא "לוחות הברית", כי נקבה נקרא "אבן", והזכר נקרא "ברית", ולהיותן מצד גוף הנוקבא שהוא הת"ת שבה לכן נכתב "לוחת" מלא ו' ראשונה, כי ת"ת - ו' ראשונה, ויסוד - ו' שניה, כנודע בסוד ו"ו.

וגם לסבה זו לא אמר "שתי לוחות" לפי שנצח-הוד חדא אינון, והם תרי פלגא גופא, ואינן ב' בחינות נפרדות זו מזו, כי הנה הם ב' מתחברין ונעשין גוף אחד מחוברים בתרין פרקין עילאין ובב' פרקין אמצעיים כנ"ל, ואינן נפרדין רק בסופן, בב' פרקין תתאין, שנעשין נצח-הוד תרין ירכין נפרדות בסופה.

והנה, כאשר נתן לו הש"י בתחלה כתיב "ויתן ה' אלי את שני לוחת האבנים" מצד גוף הנוקבא, כי משם התחילו ממטה למעלה, כי עדיין הוא בתחלת מ' יום, כי עדיין לא למד התורה במרום, ועכ"ז היה ממקום עליון שבה, שהוא מצד הת"ת שבה, לכן כתיב כאן "לוחת האבנים" מלא ו' ראשונה, שהוא הת"ת שבה. ואמנם ויהי מקץ מ' יום, שאז היה ראוי לקבל גם בחינת נצח-הוד דז"א, אשר אז נקרא "לוחות הברית", והיה יכול לעלות עד מקום הברית.

וכיון שאירע מעשה עון העגל לא ניתנו רק ב' לחת אבנים לחות הברית (דברים י, א-ג) שהם כמה שינוים.

  • א', שהם בחי' שנים בפירוד שהוא למטה בנצח-הוד שבה, שהם ב' פרקין תתאין דילה, אשר שם הוא פירוד לב' כנ"ל, לכן חסרו הב' ווי"ן כולם שב"לוחות" (דברים י, ב-ח), כי הם למטה בירכין דילה ולא למעלה בת"ת שבה כנ"ל, ופגם זה הוא בבחינת הנוקבא.
  • עוד פגם א' מצד ז"א שהיה לחות הברית, וחסרה ו' ראשונה והושמה השנייה, שהוא מצד היסוד שהוא למטה במקום הנוקבא, ואז (דברים ט, יב) "ויאמר ה' אלי סרו מהר מן הדרך אשר צויתִם" -- "צויתָם" כתיב, והוא אותו ענין המצוה ראשונה שצוה משה בפרשת בא בפרשת קדש לי כל בכור שנאמר (שמות יג, ג) "ויאמר משה אל העם זכור את היום", שהם ערב רב הנקרא 'עם' בלשון סתם. ושם בפ' זו נתבאר אצלינו ענין מצוה זו שלא יאכל חמץ מה עניינה וע"ש. והנה שם ביארנו בענין זה שמשה מעצמו רצה לצוות מצוה זו אל הערב רב לזכותן ולהכניסן תחת כנפי השכינה, ולא כן צוה הש"י אלא (שמות יג, ב) "קדש לי כל בכור וגו'". וזהו שכתוב "אשר צויתם" - אתה ולא אני. ואומר "סרו מהר מן הדרך", הוא בחינת דרך הבא מן היסוד אל הנוקבא, בסוד "הנותן בים דרך". וכמו שיש דרך אל יסוד ז"א במלכות התחתונה רחל, כן יש דרך עליון בדעת דז"א, במלכות העליונה לאה, ד' דאחד. ועל דרך זה אמר "סרו מהר מן הדרך אשר צויתם", כי חטא עון "המסכה אשר עשו" הוא למעלה בלאה כמ"ש ענינו.

והענין הוא, כי הנה עון העגל יש בו כללות פגם זכר ונקבה. והנה סוד "מסכה"[6] הוא למעלה בדעת אשר מזדווג במלכות העליונה, לאה. ו"עגל" הוא למטה ביסוד ז"א המזדווג עם מלכות תחתונה, רחל. ודע כי עגל גימטריא ק"ג. ושם ס"ג עם י' אותיותיו גימטריא ע"ג, והוי"ה עצמה - מספר כ"ו, ועם ד' אותיותיו -- יעלה הכל מנין ק"ג כמנין עג"ל.

ואמנם מסכה הוא סוד קכ"ה קנטרין של זהב שהיה בו, כמנין מסכ"ה כמאמרם רז"ל. והנה הם סוד קכ"ה זיני דמסאבותא דנחתי לעלמא מסטרא דחויא בישא דמטיל בנוקבא, והנה הם כוחות זכרים כנזכר בפרשת אחרי מות דף ע"ט (ח"ג עט, א). והנה הש"י לא הזכיר רק המסכה, שהוא בחינת פגם הזכר כנ"ל. והטעם, לפי שהוא פגם יותר חמור מן הפגם הנוקבא מאד, לזה אמר "עשו להם מסכה" ולא אמר "עשו עגל מסכה".

והנה החטא של עגל היא גם למעלה בלאה בסוד ד' דאחד. כי כבר ידעת כי נה"י של תבונה הם לבושין אל המוחין דז"א, והמלכות של תבונה יצאה לחוץ בסוד קשר של תפילין דעורף אחורי הראש, והיא סוד ד' רבתי דאחד. והנה אין בה רק בחינת נקודה א' הנ"ל. ואמנם רחל התחתונה כל קבלת אורותיה אינו אלא מן הזכר ז"א, וממנו בא אליה אור תמיד, וכל הט' ספירות תחתונות שלה -- להיות שבתחלת אצילות לא יצאו אבל באים אליה אח"כ בעת התיקון בסוד תוספות בלבד כנ"ל -- ולכן יש כח בעונות התחתונות לסלק התוספת ההוא.

והנה כשאירע עון העגל ופגמו ברחל התחתונה גם כן -- נסתלקו אורותיה, ורצה המאציל העליון לעשות בנין חדש בעולם כדי שלא יהיה כח בתחתונים על ידי מעשה לנתוץ ולהרוס במלכות התחתונה רחל. וחשב למחות את בנין רחל וכל בנין המלכות תהיה בלאה שהיא עליונה ותהיה בניינה י' ספירות ממש בסוד אחור באחור, ויחזיר בה פנים בפנים עם ז"א, ובכן לא ישלטו עונות התחתונים עד מקום ההוא, אחר שלא ניבנית ע"י הזכר ז"א כמו רחל, רק על ידי אבא ואמא עצמן, ותשאר שלימה לעולם ועד, ולא תהא הלוך וחסר בעת הפגם כמו רחל.

וזהו סוד (שמות לב, ט) "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא". ר"ל כי הגיע הפגם שלהם גם אל לאה שהיא קשר תפילין של ראש במקום העורף כנ"ל, וזהו שכתוב "כי עם קשה עורף הוא". והנה מה שגרם זה הוא לסבת היות לאה נקודה א' בלבד (שהיא אחוריים דמלכות דתבונה) ואינה בת י' ספירות כרחל. וגם ברחל -- אע"פ שיש בה י' ספירות, כיון שבאו לה ט' תחתונים ע"י תוספת כנ"ל -- הם מסתלקים בעת הפגם. לכן "הניחה לי ואמחה את שמם", שהיא רחל, 'שם' שלהם, כי היא אמם והם בניה נאחזין במלכות רחל הנקרא ש"ם כנודע.

והנה זה השם איננו שם הגדול העליונה ש"על השמים" רק התחתונה שהיא מתחת ז"א הנקרא "שמים", "והנה היא רחל" כנודע, ואז אתקן ואבנה את לאה ע"י אבא ואמא בנין שלם -- י' ספירות גמורות, ולא תוכל עוד ליהרוס בעון התחתונים, ועי"כ "ואעשך לגוי גדול", כי בני ישראל בהיותם מבחינת נצח-הוד של ז"א הנקרא בני ישראל כנודע (כי ישראל הוא ז"א ת"ת ובניו הם נצח-הוד), ולכן פגם מעשיהם פוגם עד שם ומסלק האורות. אבל עתה שהוא בחינת לאה (ד' דאחד רבתי כנודע בסוד פסוק "וראית את אחורי") -- לכן תמיד תהיה לגוי גדול בלי הפסק ופגם כאשר יתוקן לאה על דרך הנ"ל.

והנה משה שהוא מלאה ביאורו הוא: כי הנה דעת דז"א מצד אמא בא מלובש ביסוד תבונה, ומדעת זה היה משה. והנה כנגדו בעורף היא לאה מלכות דתבונה. ונמצא כי צדקו כל מאמרי הזהר, כי משה סוד הדעת ומיסוד אמא ומסוד המלכות -- ר"ל מלכות של אמא, והכל א'. ונמצא כי כל כונת מאציל העליון היה לבטל כל מציאות נוקבא דז"א התחתונה רחל ולעשות נוקבא חדשה אל ז"א מצד בחינה זו הד' עליונה, לאה, כלולה מי' ספירות גמורות. וכבר אמרו רז"ל כי כבר נתקיימה ברכה זו בזרעו של משה שנאמר "ובני רחביה רבו למעלה ראש" - למעלה מס' רבוא.

והענין כי הנה ישראל גרמו שמלכות התחתונה רחל תחזור בבחינה נקודה א' ונסתלקו ט' ספירות שבאו בסוד תוספת ונשאר כתר שלה לבד נקודה אחת. גם גרמו בז"א עצמו שנסתלקו ג' ראשונות שבו שבאו בסוד תוספת ולא נשאר בו רק ו' קצוות שבו לבד שבאו בעת האצילות בסוד שורש ועיקר כנ"ל.

והנה אלו הו' קצוות הם סוד ס"ר‏[7] כנודע, ובני משה "רבו למעלה" מאלו הס"ר שהם ו' קצוות דז"א(*) , ועלו למעלה והיו במלכות העליונה, לאה העומדת "למעלה" - באחורי הדעת של ז"א למעלה מו' קצוות, ואז נבנית ג"כ לאה בסוד פרצוף שלם על דרך רחל, כמו שחשב לעשות כמ"ש על "ואעשך לגוי גדול" וכמ"ש אצלינו במ"א איך לאה נעשית ג"כ פרצוף גמור ושלם, אע"פ שלא היה שרשה רק נקודה אחת שהיא מלכות דתבונה לבד.

(*) [ הגהה - נלעד"ח שזהו כוונת הפסוק "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", ר"ל כי משה יסוד דאבא המלובש תוך ז"א שהוא ו' קצוות שהם אותם הס' רבוא, ו"אנכי בקרבו" דייקא ]

וז"ש "וראית את אחורי ופני לא יראו", כי הנה הש"י חשב לבטל כל בחינת רחל התחתונה לסבה הנ"ל, כי בכל עת שחוטאין ישראל הנאחזין בה נפגמת ונחסרת ונשארת בסוד נקודה לבד, כי מסתלקים ט' ספירות תחתונים. ובהבנות לאה ע"י אבא ואמא -- כי גם היא אינה רק נקודה א' שהיא מלכות דתבונה, ובהבנותה בה י' ספירות גמורות יתבטל רחל התחתונה, ואז בני משה הבאים ממנה יהיו לגוי גדול, כי אז לא יגיע שום פגם להחסירה כנ"ל. וחשב לסבה זו לתקן ולבנות את לאה הנקרא "אחורי דז"א" בסוד ד' קשר של תפילין כמאמר רז"ל, ואח"כ להחזירה פנים בפנים עם ז"א. ומשה לא רצה בכך, והקב"ה שמע אליו וקיים דבריו ודברי משה עבדו, ונתקיימו שתיהן, ולא מחה את רחל תחתונה, וגם את לאה זו עליונה שהיתה אז נקודה אחת בלבד תיקנה בי' ספירות בפרצוף גמור, אבל לא החזירה פנים בפנים. וזהו סוד "וראית את אחורי - זהו קשר של תפילין" שנתקן. ואמנם "ופני" שהוא החזרת פב"פ עם ז"א - "לא יראו" ולא יהיה כך.


אמר עוד (דברים ט, טו) "ואפן וארד מן ההר ושני לוחות וגו'". כי כאשר ירדתי מן ההר ראיתי והסתכלתי הפגם הגדול שעשיתם, בין בזכר בין בנקבה. וכנגד פגם שבזכר אמר "ואפן וארד ושתי לוחות הברית על שתי ידי", פירוש: כי חזר ז"א להיות בסוד ו' קצוות בלבד, ובזה נמצא כי ב' לוחות הברית, שהם בחינת נצח-הוד של ז"א אשר באו לז"א בסוד תוספת (כמו שנתבאר על הפסוק "כונן שמים בתבונה", כי נתעלו חג"ת ונעשו חב"ד, ונתעלו נה"י ונעשו חג"ת, ונעשו לז"א נה"י חדשים מצד התבונה ונשלם לי' ספירות), ועתה חזרו הנצח-הוד שבאו בסוד תוספת מצד התבונה ונתעלו למעלה במקומם בתבונה עליונה, באופן שמה שהיו אלו נצח-הוד תחת החג"ת (שהם בחינת ידים) -- עלו למעלה מחג"ת, והיא למעלה מו"ק הז"א בתבונה, וזהו סוד "ושתי לוחות הברית" נסתלקו "על שתי ידי" שהם חג"ת דז"א, ידים העליונים. וכנגד הפגם שעשו ברחל נוקבא דז"א אמר "וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם", ולא אמר "אלהינו", כי משה הוא עליון בלאה, ובני ישראל למטה ברחל הנקרא אלהיכם, שלכם. כמ"ש בזוהר בכל משנה תורה כתיב "אלהיך" ולא "אלהינו", כנגד הנוקבא רחל.

והנה העון הזה הוא שעשיתם לכם עגל מסכה, פי' כי הש"י לא אמר לי רק מה שפגמתם בזכר שנקרא פגם ההוא מסכה בסוד הנ"ל שהם כחות טמאים הזכרים אשר ע"כ הקב"ה היה רוצה למחות את שמם כנ"ל.

ואמנם אני "וארא" עתה כי גם "חטאתם" במלכות תחתונה "אלהיכם", הנקרא רחל ולא רציתי ח"ו שימחה את שמה ותיקונה כנ"ל, לכן "ואתנפל לפני ה' מ' יום", אז (דברים י, א) "בעת ההיא אמר ה'" לי "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" שהם מצד המלכות תחתונה רחל הנקרא "לוחות אבנים".



עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




פרק ז - מ"תעריכה

ונבאר פרשה נגעים ויתבאר קצת ביאורי רחל ולאה.

כתיב (ויקרא יג, ב) "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו'". הנה האדם הוא ז"א שיש בו שם מ"ה דמילוי אלפי"ן כמנין אדם. וזהו סדר התחלקות השם הזה בו: הנה קוצו של יו"ד - כתר שבו, י' - חכמה שבו, ה' - בינה שבו, ואל"ף של מילוי ה"א - בדעת שלו, וג' אותיות וא"ו - בת"ת (שבו) בג' שלישים שבו כנודע. וה"א אחרונה בנצח-הוד שהם ב' פלגי גופא, וא' של מילוי ה"א הוא ביסוד שבו.

והנה בהוי"ה זו יש בה ג' אלפי"ן בסוד המילוי, ושלשתן הם בקו האמצעי שבו. ראשונה בדעת, שניה בת"ת בשליש אמצעי, ושלישי ביסוד. והנה כל אחד מג' אלו הוא בחינת אור אחד, נמצא שיש אל ז"א ג' אורות שלימים. והנה ג' פעמים אור גימטריא כתר, כי הכתר שלו שלם מג' אורות.

והנה ג' אורות אלו הם בחי' חסדים, כי הם סוד ה' פעמים אור הנזכר במעשה בראשית ביום ראשון, וה' פעמים מים ביום שני. והם ה' חסדים - ה' פעמים אור, וה' גבורות - ה' פעמים מים, בסוד "מאימתי מזכירין גבורות גשמים".

והנה ה' חסדים אלו הם מצד אמא המתלבשת בז"א, ויש בהם ג' בחינות:

  • האחד היא בהיותה למעלה בדעת דז"א כל הה' חסדים.
  • הב' הוא בקו האמצעי, בשליש האמצעי דת"ת דז"א, כי עד שם היו מכוסים תוך יסוד דתבונה, ושם בחזה דז"א נתגלו, והרי יש להם שם בחינה ב' שהם מגולים, מה שלא היה כן למעלה.
  • ובחינה ג' הוא ענין חזרתם להתקבץ ולהתחבר כל האורות יחד למטה ביסוד עצמו.

נמצא כי ג' בחינות היו אל החסדים דז"א שמצד אמא, ושלשתן בקו האמצעי בדת"י, והם הם עצמן בחינת ג' אלפי"ן שאמרנו שיש בשם מ"ה של כללות ז"א, אשר שלשתן ג"כ כולם בקו האמצעי דת"י. וענין ג' בחינות אלו הם ענין ג' אור אור אור הנ"ל, והבן זה מאד.

אמנם ב' נשים יש לז"א מאחוריו והם לאה ורחל. ונודע כי לאה היא בדעת דז"א עד החזה, ורחל מן החזה עד סיום רגליו. וא"כ נמצא, כי כשנחלק ג' אורות אלו הנ"ל -- שהם ג' בחינות שיש בחסדים של ז"א מצד התבונה ונחלקת לשתיהן, נמצא כי לאה לוקחת אור א' לבד העליון שהוא בדעת דז"א, כי שם ראשה והתחלתה. ורחל לוקחת ב' אורות התחתונים, שהם א' בחזה בשליש האמצעי ואור שני ביסוד דז"א, כי כל מקום זה הוא לרחל.

וז"ש לעיל באורך בענין ג' אורות אלו בסוד פסוק "ושמתי כ"ד כ"ד שמשותיך". נמצא, כי כפי זה שהכתר של ז"א הוא שלם מן הג' אור הנ"ל שהם גימטריא כתר, וכתר של רחל יש בו ב' פעמים אור שהם ב' שלישי הכתר לבד, וכתר של לאה הוא שליש א', שהוא אור א' לבד. ומלבד זה היתרון שיש לרחל על לאה, יש לה עוד יתרון אחר, כי ב' אורות של רחל המה חסדים המגולין כנודע, ואור א' של לאה הוא במקום כיסוי החסדים. וזהו טעם היות דיני לאה רבים על של רחל כפליים כנ"ל.

ואחר שנת"ל ענינה נתחיל לבאר הפסוקים "אדם כי יהיה וגו'", כי הנה אין הג' אורות הנ"ל יוצאין לחוץ לבנות ולתקן פרצוף לאה ורחל רק בהיות ג"כ בחינת המוחין דז"א דמצד אבא מלובשים בתוכם כנ"ל. והטעם, לפי שהמוחין דאבא הם הדוחין את החצונים מלהתאחז בחסדים של הבינה המגולין מן החזה ולמטה, אשר שם נקרא עץ הדעת טו"ר, שמשם יונקים החצונים כנ"ל. וכאשר אין אור המוחין דז"א מצד אבא נגלין -- אז נאחזים החצונים. ולכן תמורת ג' אורות (שהם הג' אלפי"ן במילוי מ"ה כנ"ל) אשר יוצאין ומתקנין את לאה ורחל באחור ז"א -- והנה תמורת אלו יוצאין ג' מיני נגעים הנקרא שאת ספחת בהרת אשר מהם יניקת כל החצונים, ואין שם נעשה פרצוף לאה ורחל. וזכור כלל זה: שאין נעשין ב' פרצופים אלו לאה ורחל כאן, אלא אחר התגלות מוחין דאבא בז"א.

ואל תתמה בזה כי הנגע איננה הטומאה עצמה רק בחינת דינין קשים קדושים אשר ממנו יניקת החצונים הטמאים, ואינו נתקן אלא ע"י אהרן הכהן - אבא עלאה.

וז"ל זוהר פר' תזריע דף מ"ט (ח"ג מט, ב): "א"ר יצחק, והא כתיב נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, אי הכי דא קוב"ה א"ל אין כו' א"ל ר"י הכי תנינן נגע צרעת נגע הוא דינא תקיפא דשרי בעלמא צרעת סגירו דנהורא עלאה סגירו דטיבו עלאה דלא נחית מעלמא. כי תהיה באדם באדם סתם והובא אל הכהן דא כהן דלתתא דע"י אתתקן למפתחא ההוא סגירו ולאדלקא בוצינא וכו'".

גם שם נתבאר בזוהר דף מ"ו ע"א על דרך הזה. גם שם דף נ"א ע"ב אמרו שם "וכד הוי נחית נגע צרעת הוה מדכי אתרא ואפיק רוחא מסאביה מאתריה וכו'". וא"צ להרחיב הביאור לכל דברי הזוהר האלו כי מובנים מאליהם ממה שכתבנו, וגם מ"ש עתה שים עיניך ולבך ותבין.

הנה כונת דבריו הוא כי נגע הוא קדושה אלא שהוא דין קשה. והנה הכהן הוא אבא שהוא דוחה את רוח הטומאה אשר באדם או בבית המונגע. והגורם לנגע זו הוא הצרעת, אשר תרגומו "סגירו", ופירושו סגירו דנהורא עלאה, שהם מוחין דז"א דמצד אבא חכמה עלאה שלא נתגלו בז"א -- הוא גרמת הצרעת שהוא אחיזת החצונים.

וזהו סוד שאמרו רז"ל שהמצורע חשוב כמת, כי כבר נתבאר אצלינו בענין האבלות כי הסתלקות מוחין עלאין דז"א דמצד אבא הוא גרמת המיתה. וזהו סוד "ימותו ולא בחכמה" (איוב ד, כא), כי סיבת המיתה הוא לסבת חסרון החכמה שהם המוחין כנ"ל, כי "החכמה תחיה את בעליה" (קהלת ז, יב), ובהסתלקותה המיתה מצויה, שהוא היפך ותמורת החיים. ולהיות כי גם מצורע הוא ענין הסתלקות המוחין של החכמה כנ"ל -- לכן הוא חשוב כמת.

ונלע"ד כי מצורע גימטריא ת"ו, רמז אל החסרון החכמה שהוא אבא שהוא שם ע"ב דמילוי יודי"ן, אשר בו י' אותיות, הד' מהם בחינת יודי"ן אשר כל אחד מהם כלולה מי' -- הם ת', ועם ו' אותיות אחרות הם ת"ו -- לרמז כי הסתלקות אבא מז"א גורם הצרעת.

והנה כאשר יש סגירו דנהורא עלאה, שהם מוחין מצד אבא, ואין שם מוחין רק מצד אמא -- אז נקרא "נגע". והוא מ"ש בזוהר שהוא כח הדינין קשים דקדושה עלאה המגרשת את החיצונים ואת הקליפות כנודע. כי בחינת בינה דוחה את החיצונים בסוד התכלת אלא שאין כח הזה בבינה רק ע"י היותה יחד עם החכמה, אבל עתה שהיא לבדה בלתי חכמה אינו כך. ולסבה זאת ג"כ היא עתה דינא קשיא, להיותה נפרדת מן החכמה.

לכן נגע גימטריא קכ"ג כמנין מילוי של אהי"ה דאלפי"ן; כי הוא קמ"ג, והמילוי לבדו הם גימטריא קכ"ג עם הכולל אחר שתסיר אותיות פשוטות. ולפי שאלו הנגעים הם באדם שהוא ז"א שבו שם מ"ה דאלפי"ן כמ"ש בע"ה -- לכן גם בחינת אמא אשר בו בסוד מוחין הנקרא אהי"ה אנו מכנים אותו בבחינת אהי"ה דאלפי"ן גם כן. ואמנם אינה הבינה עצמה רק המילוי שלה לבד הנכנס בסוד מוחין דזעיר אנפין וממלא חללי דגולגלתא.

גם נלע"ד שמעתי כי זהו ענין אומרו "זאת תהיה תורת המצורע", כי כל בחינת היותו מצורע הוא לסבת הסתלקות מוחין דמצד אבא חכמה הנקרא "תורה" כנודע, ואם כן אין תיקונו אלא על ידי עסק התורה כמאמר רז"ל, לכן אמר "תורת המצורע" ולא אמר "זאת טהרת המצורע" או כיוצא.

והנה כיון שהסבה אל הצרעת והנגע הוא הסתלקות מוחין דז"א דמצד אבא -- לכן "והובא אל אהרן הכהן", שהוא ימשיך ויגלה אותו סגירו דנהורא עילאה וימשיכם לעילא בז"א, ועי"כ תסיר הצרעת. כי הנה אהרן הכהן הוא מצד אבא כנודע, וכמ"ש במקומו, כי אהרן גימטריא ע"ב קפ"ד, שהם אחוריים הפשוטים והמלאים של הוי"ה דיודי"ן שבאבא, בבחינת היסוד שבו המתפשט תוך ז"א כנודע. וכן בניו שהם אלעזר ואיתמר, כבר הודעתיך שהם ג"כ בבחינת נצח-הוד דאבא המתפשטין בז"א, ועל ידי אהרן או בניו (שהם נצח-הוד הנקראו 'בנים' כנודע אצלינו וכנזכר בזוהר כנ"ל) יתקן כל זה.

כי הנה בבא המוחין מצד אבא בז"א -- אז יאירו החסדים של המוחין דאמא, ויסתלק הצרעת שהוא אחיזת החיצונים בהם, כי שם הוא כל אחיזתן להיות בחינת בינה דדינין מתערין מינה, ובפרט בהיותה נפרדת מאבא. וז"ש בזוהר "והובא אל אהרן הכהן יסלקון ליה לעילא כו'".

ונלע"ד ששמעתי פירוש זה של "והובא אל אהרן" באופן אחר. והוא במ"ש בזוהר פרשה תזריע דף מ"ט ע"ב: "אוף הכא דיכנסון ליה לכהנא לדכאה ליה ויעלון מלה קמיה כו'". והוא על דרך מה שכתבנו בענין ביאור נתינת תרומה גדולה לכהן, שביארנו שהוא חזרת אור אל מקומו בז"א -- וכן הכונה כאן. כי ע"י הראותו אל הכהן התחתון גורם למעלה שאותן האורות של החסדים של מוחין דמצד אמא היוצאין לחוץ ואז שם נעשין בחוץ בחינת נגעים כמ"ש בע"ה, וע"י הראותו אל הכהן גורם למעלה שאותן האורות יחזרו למקומם תוך הז"א ויתחברו עם שורשם, שהיא היסוד דאמא שבתוך ז"א (אשר בתוכו שורש החסדים הנקרא 'כהן' כנודע).

וז"ש "ויעלון ליה לכהנא ויכנסון מלה קמיה", פי' שלא יצא האור לחוץ ויפסק ממקומו, ועל ידי כן יתאחזו בו החצונים, אמנם יהיה מטי ולא מטי -- יוצא לחוץ וחוזר ונכנס ומדבק במקומו כנ"ל, ועי"כ לא יהיה כח בחיצונים להתאחז בהם ולינק מהם להיותן דבוקים עם שרשו. וזהו סוד "והובא אל אהרן הכהן דא כהן דלתתא", פי' שהם חסדים שבתוך יסוד אמא בהיותם לתתא תוך הז"א.

ונבאר עתה ענין הצרעת הזה והנגע מה עניינו בצאת האורות לחוץ.
הענין הוא כי אותן האורות שהיו יוצאין לחוץ ובונים פרצוף לאה ורחל לחוץ ז"א -- דבוקים באחוריו בעור בשרו כנודע. והנה עתה, לחסרון מוחין מצד אבא כנ"ל, נאחזין החצונים באלו אורות של חסדים היסוד דאמא היוצאין לחוץ ועי"ז בונים שם, ומוצאין‏[8] כחות החצונים דמות תמורת לאה ורחל והם הנקרא "נגעים", כי כבר ידעת כי לאה ורחל הם דבוקים מחוץ ז"א בעור בשרו, כי הנה לאה כל בחינתה היא עור לבד בסוד קשר של תפלין של ראש שהיא עור לבד כנ"ל. והוא מה שאמרו רז"ל "וזאת תהיה תורת המצורע - מוציא שם רע". ר"ל, כי נודע הוא שהנוקבא נקרא 'שם', שהוא לאה ורחל, אבל בינה עילאה נקרא 'שמך הגדול'. והנה מצורע המדבר רע גורם שגם למעלה במקום לאה או רחל הנקרא 'שם טוב' יצאו הקליפות תמורתן הנקרא 'שם רע'.

והנה נתבאר לעיל, כי לאה לוקחת אור אחד לכתר שלה מהחסדים של בינה, אבל רחל לוקחת ב' אורות. ולכן מהאור הראשון שיוצא ללאה נעשה תמורתה נוקבא הנקרא שאת, שהוא תמורת אשת שהיא נוקבא. וג"כ נקרא שאת לשון 'נשיאת', כי הלא היא למעלה במקום הראש אחורי דעת דז"א כנודע. אבל ספחת ובהרת נעשין תמורות ב' אורות היוצאים אל רחל תחתונה.

והנה ג' בחינות אלו בשם אדני (שהוא שם הנוקבא כנודע) אשר אורותיה לוקחים החצונים.

  • והנה בהרת הוא מילוי שם אדנ"י‏[9] בהסירך אותיות הפשוטות שהם אדני -- נשארו אותיות המילוי לבדם גימטריא תו"ר רו"ת, ואז עם הכולל נעשה בהרת.
  • וספחת הוא תמורת אדני בא"ת ב"ש, שהוא תקט"ם גימטריא ספחת עם הכולל.
  • ושאת הוא גימטריא א"ל בלתי מילוי, ואדני במלואו‏[10]. ולפי ששאת הוא בלאה עליונה הנ"ל, לכן נתוסף שם אל על אדני.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




פרק ח - מ"בעריכה

דע כי גם זה לעומת זה עשה אלהים (קהלת ז, יד). והנה המוחין של לאה הם ד' אהי"ה -- ב' דיודי"ן, וא' דאלפי"ן, וא' דההי"ן. ולאה נקרא מדת על שם ד' אלפי"ן שהם בד' אהי"ה הנ"ל. וזהו "מדת ימי מה היא" כנ"ל. ולעומת זה יש קליפה הנקרא מת, כי שם סוד הקליפות כנודע.

והענין, כי שורש ד' אלפי"ן עצמו אנו מסירין מן הקליפות, שהוא החיות שלהם, וכשתסלק ד' מן "מדת" אשר אחזו הקליפות -- ישאר "מת". אמנם בקדושה עצמה יש ב' בחינות אלו שהם מדת ותם; כי בקליפות - מת, ובקדושה - תם. ויעקב לא השיג בכל מדת רק בב' אותיות ת"ם, כי בשורש ד' אלפי"ן לא השיג. וזהו "ויעקב איש תם".

ואם תמנה ב' אהי"ה הראשונים (שהם של יודי"ן) בבחינה אחת, א"כ יהיו ג' אהי"ה לבד, וג' אלפי"ן שבהם גימטריא של"ג. וזהו סוד "הנותן שלג כצמר" (תהלים קמז, טז), כי כמו שתסיר שרשי ד' אלפי"ן מן מדת ישאר ת"ם, גם כשתסיר שורש ג' אלפי"ן מן של"ג נשאר צמ"ר. וזהו "הנותן שלג כצמר". וזהו סוד "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיהו א, יח), כי מתלבנים העונות ע"י אמא עלאה ששם השלג והצמר בסוד שמות אהי"ה כנ"ל.

וזהו סוד יוה"ך שמלבין עונות ישראל, כי יוה"ך הוא בסוד אמא, לכן אמרו בזוהר (ח"א ו, ב) על "והוא הכה את הארי ביום השלג - דאתדן בבי דינא עלאה", שהוא בינה, ב"ד העליון דמינה דינין מתערין.

והנה משלג נעשה שגל בקדושה בסוד "נצבה שגל לימינך" (תהלים מה, י). וכנגדה בקליפה "והשגל יושבת אצלו" (נחמיה ב, ו), אצל מלך פרס. וזהו סוד "והוצב שגולתא" תרגום הוצב - הועלת כלבתא{{הערה|לא מצאתי. ועיין (ראש השנה ד, א). והוא ג"כ פי' "והשגל יושבת אצלו", כי בקליפות בסוד כלב, ובקדושה שם ב"ן במלכות :



עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




פרק ט - מ"תעריכה

ונבאר עתה מאמר רז"ל במסכת ע"ז "תנא דבי אליהו שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב".

הנה נודע כי "עולם" נקרא ז"א, מחסד שבו עד יסוד שבו, אשר אלו הם סוד "שיתא אלפי שנין הוי עלמא". וגם עניינו כי הנה ז"א בחינת שם מ"ה דמילוי אלפי"ן כנודע. והנה הוא פרצוף שלם. ובאחוריו יש ב' נשים -- לאה ורחל, זו מהראש עד החזה, וזו מחזה ועד רגליו. והז"א מזדווג עם שניהן כנודע וכמבואר אצלינו (כי יש בחי' יסוד שם למעלה בחזה דז"א אשר בו מזדווג עם לאה), וא"כ מוכרח הוא שיהיה בו ב' שמות מ"ה דאלפי"ן נגד ב' בחינות אלו הנ"ל, וכנ"ל בפסוק "הודיעני ה' קצי". והנה בב' שמות של מ"ה הנ"ל יש בהן ו' אלפי"ן, וזהו סוד "שית אלפי שנין הוי עלמא".

עוד יש לפרש כי הז"א שם מ"ה דאלפי"ן, ואחוריים שיש בו -- שהוא יו"ד יו"ד ה"א כו' -- יש בו ו' אלפין.

עוד יש לפרש על לאה ורחל אשר כל א' נקרא "עולם" (כנזכר בזוהר ויצא על פסוק "מן העולם ועד העולם"). וכל עולם ממנו ו' אלפי"ן. והענין כי נודע כי הנקבות הם אחוריים של הזכר וזכור כלל זה. נמצא כי שם מ"ה הוא פשוט בלי רבוע בז"א ובנקבה יהיה רבוע אחוריים של מ"ה אשר בו שיתא אלפי כנ"ל. נמצא כי לאה הוא שם מ"ה דאחוריים דז"א ובה ו' אלפי"ן, וכן באחוריים דמ"ה דרחל.

[הגהה - נ"ל פירוש הגמרא "הקב"ה שט בח"י אלפי"ן עלמין בכל יום" (עבודה זרה ג, ב)]:


אמנם אמרו "וחד חרוב", פירושו כי שם של ע"ב דיודי"ן יש בו ד' יודי"ן, אבל בשם מ"ה אין בו רק י' אחד ראשונה וכנגד אות י' אחד שבשם מ"ה דאלפי"ן שאין במלואה אות אל"ף כשאר הג' אותיות הוי"ה שבכל אחד יש בו אלף -- לכן נגד זה אמר "וחד חרוב", לכן לאלף שביעי אין קיום אבל הוא חרוב, כי אין לו על מה שיסמוך בעה"ז שהוא אחוריים דמ"ה כנ"ל שאין בו רק ו' אלפי"ן.

ונחזור לבאר ענין ב' פעמים מ"ה שיש בב' בחינות בז"א. כי מ"ה א' מתחלק כך: ג' אותיות יה"ו הם בחב"ד שבו, וה' תחתונה בשליש עליון דת"ת עד החזה (שעד שם בחי' אורות מכוסים כנודע).

ומהחזה ולמטה שהאורות מגולין הם בחינה אחרת, לכן יש בו שם מ"ה ב' כסדר הזה: יה"ו בנצח הוד יסוד, וה' אחרונה בעטרת יסוד ז"א.

והנה כאשר תחבר ב' פעמים מ"ה אשר בז"א יהיה גימטריא צ', והוא בחינת צ' דצלם דז"א המתפשט בכל כללות פרצוף ז"א בפנימיותו כמ"ש בדרוש הצלם. ובזה יתבאר ענין פסוק הנאמר ביעקב "ואנכי איש חלק", ר"ל שנחלק לב' חלקים של מ"ה -- א' עד החזה דז"א, וא' מהחזה ולמטה -- אשר בהם מאחוריו ב' נוקבא לאה ורחל. גם זהו שכתוב במשה "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים" ואמרו רז"ל "מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלקים", כי אלקים זה הוא בסוד הבינה כנודע שגם היא נקרא אלהי"ם, והנה"י שבה נתפשטו ונתלבשו תוך ז"א, והיסוד שבה נגמר עד החזה כנודע. לכן מחציו של מעלה של ז"א אשר כנגדו יוצאת לאה מבחינתו דאמא נקרא ז"א "אלהים" ג"כ, ומחציו ולמטה שיוצאת רחל הנקרא "אשה" נקרא הוא "איש" בסוד "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" הנדרש ברחל. והנה משה הוא בחינת ז"א כנודע, ושתוף ב' בחינות נקרא "איש האלהים".


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל

  1. ^ כנראה שכוונתו עם אותיות ב' שמות אלהים -- ויקיעורך
  2. ^ נלע"ד כוונתו מסמיכות הפסוקים (בראשית לא, יט-כ) -- ויקיעורך
  3. ^ ס"א (וחוה גרמה)
  4. ^ הלשון מגומגם אבל הכוונה היא שאחוריים דאהי"ה עולים מ"ד -- א' א"ה אה"י אהי"ה - ויקיעורך
  5. ^ אולי צ"ל שלה ע"פ המשך דבריו שמלת אבן בנקבה -- ויקיעורך
  6. ^ בדפוס קארעץ גורס "והנה סוד שור.." -- ויקיעורך
  7. ^ ראשי תיבות של ס' ריבוא, אבל לא פתחתי כי ייתכן שהוא גם רוצה לרמז למלת "סר" הנאמר אצל משה "וירא ה' כי סר לראות" ועל פירוש העץ חיים על פסוק זה -- ויקיעורך
  8. ^ אולי צ"ל ומוציאין -- ויקיעורך
  9. ^ אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד
  10. ^ א"ל, אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד