פתיחת התפריט הראשי

פרק אעריכה

כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו, ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו ית', האציל נקודה א' הכלולה מי', (והם י' ספירות של העקודים שהיו בכלי א') ולא היו נראים. דרך משל האדם מורכב מד' יסודות ואינם ניכרים בו כל אחד ואחד בפ"ע. וכן הענין בכאן נקודה זו היתה כלולה מעשר בתחלת אצילותה וזו היא למעלה מן הכתר [שהוא] עתה, כי משם שואבים כל הי' ספירות שפע וחיות מנקודה זו.

גם אור וחיות נקודה זו יורדת מן המאציל בתוכה ביחד, שהיא הכלי עם נשמתו כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה, והיו בה י' אורות פנימיים וי' אורות מקיפים. ואור המקיף מבחוץ לכלי. ונודע כי המקיף גדול מהפנימי, כי או"פ מצומצמת תוך הכלי משא"כ במקיף. וזהו סוד ודברתי אתך מבין שני הכרובים, שהיה מצומצמת שם השכינה.

ומנקודה זו נתפשטו י' נקודות, מכתר עד המלכות על דרך זה: כי מהיותר מובחר ועליון מנקודה זו נעשה כתר ונתפשט למטה ושאר הט' כלולים בו. ומה שנשאר בתוכה ג"כ ממובחר הנשאר מתפשט למטה מהכתר ונעשה חכמה והח' כלולים בו. ואח"כ בינה והז' כלולים בה. ואח"כ הו' נקודות יחד. ואח"כ המלכות. וזהו נקרא עולם התהו ובהו ועולם הנקודות.

והאור העליון היה נכנס בתוכם, ר"ל בתוך הכלי. ואור הא"ס מקיף לכתר [ומתפשט עד סיום מקום כל הי' ספירות]. ומאו"פ שבכתר נעשה פנימי ומקיף אל החכמה, והמקיף שבכתר נעשה מקיף עליון אל מקיף החכמה. וכן כולם. והענין כי מה שהיה יכולה לקבל מן האור המאיר בתוך הכתר נשאר בו בסוד או"פ והשאר היה מקיף מבחוץ. וכן על דרך זה מכתר לחכמה ומחכמה לבינה ומבינה לו"ק ביחד.

ודע כי שמש ומגן ה' צבאות, וכמו שהשמש אור עליון גדול ואין יכולת להביט בו כי אם בהתמעטות דרך חלון או ע"י מסך או ע"י ריחוק מקום או ע"י נקב קטן. והנה בעולם האצילות האור בא שלא ע"י מסך כלל. אך כשבא אור א"ס בכתר אין בו יכולת לסבלו רק ע"י ריחוק מקום. אך מכתר לחכמה אין בו ריחוק כלל אבל בא ע"י "חלון", פי' מיסוד דאריך אנפין הנקרא חלון שנתמעט האור מכמות שהיה. גם מחכמה לבינה בא ע"י חלון, פי' מיסוד אבא שהוא חלון אחר קטן. אמנם בו"ק עצמן חלונותיהם שוין מזה לזה כי כולם בחי' א'. אח"כ מיסוד למלכות בא האור מחלון קטן וצר מאד, פי' מיסוד דז"א הנקרא חלון ג"כ, וצר מאד דוגמת נקב קטן. אך הו"ק אין בהם שינוי מזה לזה רק כפי ריחוק וקירוב לבד, לא ברוחב וצרות החלון, כי כולם שוין.

וזהו סוד ז' הקפות כי הם בסוד המלכות שיש בה כללות ז' הקפות. ומג"ר שבכתר יצא או"מ אל ז"ת שבו עצמו, ומז"ת שבכתר יצא או"מ שני אל ג"ר דחכמה, ומג"ר דחכמה יצא או"מ שלישי אל ז"ת שבו, ומז"ת של חכמה יצא או"מ רביעי לג"ר שבבינה, ומג"ר של בינה יצא או"מ חמישי לז"ת שבה, ומז"ת שבבינה יוצא או"מ ששי לו"ק, ומהו"ק יוצא או"מ שביעי אל המלכות. וכל אלו נכללין במלכות, לכן ז' הקפות רומזין במלכות. אך מצאתי להר"ם מינץ באופן אחר והוא סוד ז' מקיפין אל מלכות ממטה למעלה. האחד מקיף שלה. שני - מקיף דיסוד. שלישי - מקיף בינה. אח"כ פנימי ומקיף דחכמה, ופנימי ומקיף של כתר. הרי ז' מקיפין.

ונחזור לענין כי באצילות לא יש מסך כלל. אך מבריאה ולמטה האור בא ע"י מסך גמור והאור עובר בתוכו ומאיר.

ודע כי כשנתפשטו י' נקודים הנ"ל הנה הכתר היה בו יכולת לסבול האור הזה אבל אבא ואמא לא היו שוין; כי אבא קיבל האור פנים בפנים [מן] (עם) הכתר והיה בו יכולת לסבול האור, אך הבינה לא קבלה האור מחכמה אלא אחור באחור שלא יכלה לסבלה. וזהו סוד "וחכם באחור ישבחנה", כי חכם, שהיא חכמה, השביח את הבינה והאיר בה בסוד אחור באחור. וגם זהו סוד הנזכר בזוהר פרשת בראשית בצורת אות צ', שהם אבא ואמא, יו"ד ונו"ן, כזה , נ' כפופה הפוכה אחור באחור.

והנה כשיצא אח"כ אור מבינה לו"ק -- תחלה יצא הדעת ואח"כ נתבטל, וזהו המלך הראשון שהוא בלע בן בעור. אח"כ יצא חסד וגם הוא לא היה יכול לסבול האור ונשבר הכלי שלו ג"כ וירד למטה. ואח"כ יצא גבורה וכן כל הז'. ואלו הם ז' מלכים שמתו שנאמר בהם וימת וימלוך, תחלה מלכו ואח"כ מתו ונתבטלו הז' כלים אלו, שלא היה בהם יכולת לסבול האור המתפשט בהם מספירה לספירה. אע"פ שבחסד כבר נתבטל א' -- עכ"ז לא הניח האור מלהתפשט בכל ז"ת לראות אולי אינו ימות ויוכל לסבול מחמת ריחוק, כי כל מה שהוא יותר רחוק אפשר שיוכל לסבול יותר, אך להיות שהכלי התחתון הוא יותר קטן מהעליון -- לכן גם הוא אע"פ שהוא יותר רחוק לא היה יכול לסובלו.

והנה כשהגיע האור אל היסוד באו ב' אורות -- אחד שלו ואחד לתת אל המלכות. והחלק שלו להיותו גדול לא היה יכול לסובלו ונתבטל כמו האחרים, אבל חלק המלכות שקבל -- הוא נשאר בו ולא נתבטל. וזהו סוד "בן ישי חי על האדמה". ולכן נקרא יסוד "חי". וכשנתן אח"כ היסוד חלק המלכות לה, אילו היה נותן דרך צנור היה כח במלכות לקבלה אבל עתה כשנשבר היסוד נתגלה האור ובא האור מהיסוד בגילוי ובחוזק אל המלכות ולכן גם היא נשברה. ולא לגמרי כמו הראשון אלא נעשה פרצוף א' אחר התיקון (פי' שזכתה להעשות פרצוף שלם עם היותה רק בחי' נקודה א', מה שלא זכו הו' קצוות להעשות כל אחד פרצוף א' כנ"ל) כמו שנבאר, לפי שלא קבלה כל האור רק החלק שקבל היסוד לתת לה, גם שלא קבלה ע"י צנור.

ופי' מה שאמרנו שנשברו המלכים, פי' כי האורות נסתלקו למעלה למקומן ועכ"ז עדיין נשארו קצת ניצוצי קדושה בכלים ונפלו באלו מאנין תבירי למטה ומהם נתהוו שורש הקלי'. ואע"פ שנתברר האוכל מהפסולת ועלה למעלה -- עם כל זה עדיין ניצוצי הקדושה נשארו בתוכם. וזהו מה שנשאר לנו לתקן ע"י תפלה ומע"ט וכן ע"י נשמ[ו]ת הצדיקים כשהם נפטרים מעוה"ז עוברים בעולם העשיה ומעלין מהם ניצוצי קדושה שבקליפה ליצירה, וכן על דרך זה בעלותם מיצירה לבריאה, ומבריאה לאצילות, ומחזירין האור הגדול למקומם. וזהו סוד מיין נוקבין.

וזהו סוד עשרה הרוגי מלוכה שהיו בזמן החרבן, והעונות גרמו שאז גברה הקליפה ולא היה כח להעלות מ"ן (שהם הניצוצין ההם), והיה העולם שמם ומתמוטט. לכן מסרו גופם למלכות והיו מ"נ למלכות, ונפשותם העלו למ"ן לאבא ואמא אותן הניצוצין שבתוך הקלי'. וזהו סוד "כך עלה במחשבה לפני" הנזכר אצל ר"ע. וזהו סוד ג"כ סבת המלכים שמלכו ומתו. וזהו סוד "בונה עולמות ומחריבן" (בר"ר ג, ז).

ואע"פ שאמרנו שהמלכים שמתו הם הז' מאנין תבירין מחסד עד מלכות והוצרכו תיקון -- הנה חכמה ובינה ג"כ הוצרכו תיקון, כי הלא בינה היתה תחלה מקבלת האור אחור באחור, כי לא היתה יכולה לסבול פנים בפנים, ואז נקטן ונתמעט הכלי שלה וזה המיעוט נפל למטה (פי' אחוריים דאבא ואמא הם נפלו ונעשה מהם יעקב ולאה). וכן חכמה, מאחר שהבינה לא יכלה לקבל האור הנ"ל, גם חכמה לא קיבל האור הראוי לה אם היתה משפעת פנים בפנים לבינה, ובחי' זו ירדה למטה. וזהו סוד ע"ד "הצדיק אבד", כי הצדיק שהוא היסוד כשמשפיע לשכינה, אז נותנים לו חלקו וחלקה, אך כשהוא אינו משפיע לשכינה אז אין לו רק חלק אחד, ולא מחמת פגם שלו ח"ו, רק מחמת חסרון המלכות המקבלת שאינה יכולה לקבל באופן אחר. באופן שגם מהאור שהיה ראוי לקבל החכמה יותר על מה שקיבל עתה וגם מן הבינה ירד מהם חלק למטה במקום ז"א.

וזהו סוד שארז"ל נובלות חכמה שלמעלה תורה ונובלות בינה שלמעלה שכינה, כי אור שנפל ונובלת מאור חכמה עליונה שהוא אבא -- ממנו נעשה התורה שהוא ז"א. ומה שנפל מבינה שהיא אמא -- ממנה נעשה שכינה נוקבא כמ"ש, כי ז"א כשעולה למעלה מעלה עמו מן אותו אור שנפל מלמעלה במקומו מ"ן לאבא ואמא וחוזר עתה להעלות את הנובלות וניצוצי הקדושה שירדו למטה. כי כמו שנשמת הצדיקים מעלין מ"ן לצורך זווג זו"ן -- כן זו"נ מעלין מ"ן לצורך זווג אבא ואמא מן אותן הנובלות שנפלו מהם למטה.

ופי' הדברים, כי מ"ן של רחל הוא שאנו מוסרין נפשותינו למיתה ע"י נפילת אפים ועם אותה העלאה של נפשותינו אנו מעלין שם מן ניצוצי הקדושה שבתוך הקליפות אל רחל. וכן הצדיקים במיתתן עולין ומעלין ניצוצי הקדושה עמהן לצורך מ"ן של רחל להזדווג ז"א בנוקבא. ודוגמא זו בזו"ן, כשעולין באבא ואמא בסוד יחוד שמע ישראל, ואז מעלין את ניצוצי הקדושה שירדו מן נובלות של אבא ואמא ומעלין אותם עד בינה להיות שם בסוד מ"ן להזדווג עם אבא:



עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק ב - סדר התיקוןעריכה

והנה לפי שראה המאציל העליון כי אלו הכלים נשברו לסבת היות האור הגדול ולא יכלו לסובלו -- לכן עלה ברצונו לתקן כל העולמות באופן שיוכלו לסבול האור הזה, וזהו ע"י התפשטות האור ובהתרחקותם מן המאציל העליון, אשר האורות יבואו יותר מכוסים, ובזה יהיה קיום להעולמות וכח לסבול האור.

ולכן מנקודת כתר נעשה התפשטות של פרצוף אחד שלם מי' ספירות שהיו כלולים בו מתחלה כנ"ל ועתה הוציאם אל הפועל ואז נק' אריך אנפין. וכן מנקודה של חכמה נעשה פרצוף אחד שלם מי' ספירות ואז נקרא אבא. וכן מבינה נעשה פרצוף א' שלם מי' ספירות ונקרא אמא. ומן הו' נקודות הנשברים עשה מכולם פרצוף שלם מי' ספירות ונקרא ז"א. ומנקודה עשירית נעשה פרצוף שלם כלול מי' ספירות ונקרא בת, והוא פרצוף חמישי. ואלו הה' פרצופים נרמזין בד' אותיות יהו"ה. קוץ של יו"ד באריך אנפין, י' עצמה באבא, ה' ראשונה באמא, ו' בז"א, ה' תתאה בבת הנקראת נוקבא דזעיר אנפין.

וא"ת למה המאציל העליון לא עשה מתחלה ה' פרצופין אלו, ולא יעשה אותם נקודות שיהיו נשברים? והלא גלוי וידוע לפניו כי בהיותן נקודות לא יוכלו לסבול האור? התשובה כי כוונת המאציל העליון היתה כדי שיהיה בחירה ורצון ביד האדם באשר שתהיה טו"ר בעולם, מפני ששורש הרע בא ממאנין תבירין והטוב בא מהאור הגדול, ואם לא היה כן לא היה רק טוב בעולם ואז לא היה שכר ועונש. אך עתה שיש טוב ורע, יש שכר ועונש, שכר לצדיקים ועונש לרשעים. שכר לצדיקים, שע"י מעשיו הטובים הניצוצין הקדושים שירדו הם מעלין אותם מתוך הקליפות. ועונש לרשעים, שהוריד ע"י מעשיו הרעים מאור הגדול אל הקליפה, והקליפה בעצמה היא רצועה של מלקות ליסר הרשע. ועוד טעם אחר, כי להיות עתה קודם התיקון נקודת המלכות במקום ראש אריך אנפין שלאחר התיקון, לכן יש כח ע"י תפלתינו ומעשינו הטובים להעלותה למקומה שהיתה שם בתחלה.


ונחזור לפרש סדר התיקון של הה' פרצופין. והוא, כי בריחוק האור תיקן באריך אנפין תלת רישין. ראשון נקרא "רישא דלא אתיידע". השני נקרא "אין". השלישי "מוחא סתימאה". ושלשתן נגד כח"ב שבשאר הפרצופי', כן ג"כ כאן ג' רישין נגד כח"ב. [ס"א ורדל"א נק' עתיק] ונק' עתיק סתם. והז' אחרים מחסד עד מלכות נק' עתיק יומין.

ואלו הם הנשמה ופנימיות של אבא ואמא, ובהתפשטותם באריך אנפין הם מתקנים בתחלה בגלגלתא ז' תיקונים, וסימנם ג"ט קר"ע פ"ח.

  • גלגלתא
  • טלא דבדולחא
  • קרומא דאוירא
  • רעוא דרעוין
  • עמר נקי
  • פקיחא דלא נאים
  • חוטמא.

וכ"ז בסוד אריך אנפין עם י"ג תיקוני דיקנא שנתפשטו, כנזכר באדרא זוטא. ואלו הז' תיקונים נתפשטו עד מקום אשר היו נקודות המאנין תבירין מתחלה. ואחר שנעשה פרצוף שלם דאריך אנפין נעשו ב' פרצופין דאבא ואמא. וזהו כוונת אדרא זוטא כחדא נפקין וכחדא שריין ולא מתפרשין לעלמין . והכוונה שהחכמה ובינה לא נאצלו כמו זו"ן (אשר נוק' יוצאת מבין חדוי ודרועוי מאחוריו). אך אבא ואמא כחדא נפקין הוא, שבעֵת הלידה יצאו שניהן יחדיו, ולא קדם א' לחבירו. וכחדא שריין הוא, כי זו"ן אחור באחור, אבל אבא ואמא כחדא שריין, פנים בפנים. ומ"ש ולא מתפרשין לעלמין -- כי זו"ן אין זיווגם תדיר, כמ"ש בזוהר פ' ויקרא על הפסוק אכלו רעים שתו ושכרו דודים, אכלו רעים דא אינון אבא ואמא, שתו ושכרו דודים דא אינון זו"ן.

וצריך שתדע כי מזרוע ימין דאריך אנפין, מן ג' פרקין שבו עם חלק הגוף עד החזה של אריך אנפין נעשה פרצוף שלם של אבא. ומזרוע שמאלי גבורה עם חלק הגוף עד החזה נעשה פרצוף שלם אמא בזה האופן:

  • כי מן פרק ראשון דזרוע ימין, דהיינו חלק היד והאצבעות, נעשה חב"ד דאבא. ומה שאנו קוראין אל היד "פרק עליון", אע"פ שנראה תחתון, הטעם הוא בסוד עליות הידים אל הראש כשמגביהין אותם, וזהו סוד נשיאת כפים, בסוד "וישא אהרן את ידיו כו'".
  • ומפרק אמצעי של זרוע ימין נעשה חג"ת דאבא, דהיינו עד הקיבורת.
  • ומפרק תחתון הנקרא כתף נעשה נה"י דאבא.

וכן על דרך זה נעשה מתלת פרקי זרוע של שמאל כל פרצוף אמא. נמצא כי מן ב' זרועות דאריך אנפין עד חצי ת"ת שלו היה נשמה וחיות ופנימי אל אבא ואמא, ומן גרון של אריך אנפין נעשו ב' כתרים, אחד לאבא ואחד לאמא. וזהו סוד "קנה חכמה קנה בינה" (משלי ד, ז), כי מן גרון שהוא צורת קנה נעשה משם כתר לאבא ואמא.

והנה נשאר חצי ת"ת התחתון של אריך אנפין ונה"י שלו מגולים בלתי התלבשות. וזהו שאמרו כי מים תחתונים בוכים, פי' שג' ספי' אלו התחתונים (שהם נה"י) היו מגולין, והיה אור שלהן גדול להיות שהם מגולות יותר מהאור של זרועות לפי שהם מכוסים תוך אבא ואמא. וזהו סוד "ב'רוך כ'בוד י'הו"ה מ'מקומו", ר"ת בכי"ם.

וזהו שהיו בוכים להיותן מגולין יותר מאור של זרועות, כי הכלים הראשונים נתבטלו ונשברו מלהכנס האור בהם, ולתקן זה הוצרך המאציל לעשות שיכללו השוקיים דאריך אנפין בזרועותיו, נה"י שלו בתוך חג"ת שלו, תלת גו תלת. וגם חצי ת"ת התחתון המגולה נכלל בתוך חצי העליון. ונצח נכלל בחסד, והוד בגבורה, ויסוד וחצי הת"ת התחתון בחצי ת"ת העליון.

וכשעלו ליכנס נה"י בזרועות שהם חג"ת -- הנה גם האורות של מאנין תבירין עלו עמהם. אבל דע כי לא עלה כל האור לגמרי אבל נשארו קצת ניצוצי הקדושה תוך הכלים הנשברים להיות חיות לקליפה. ונמצאו שעלו אורות של הכלים הנשברים למעלה בחג"ת דאריך אנפין ואז מהם נעשה מציאות זו"ן בחיבור אבא ואמא, והיתה אמא מעוברת מהם ג' כלילן בג' כמ"ש בזוהר ח"ב ד"ג ‏[1].

וצריך שתדע כי כשנכללו נה"י דאריך אנפין בחג"ת דאריך אנפין -- הנה היסוד דאריך אנפין אחר שנכלל בחצי ת"ת הנה הוא שם מוציא הבל תוך הת"ת, ואותו הבל נחלק לב' צדדים; אותו של צד ימין נעשו מוחין לאבא, ואותו שבצד שמאל נעשו מוחין לאמא. ועי"ז שיש להם מוחין נעשה התעוררות זווג לאבא ואמא. וזה הזווג הוא בלי מ"ן רק בתורת חסד כמ"ש "אמרתי עולם חסד יבנה", שזהו סוד מ"ש בזוהר דף צ"ב ‏[2] כד סליק ברעותא וכו' .

ואבא ואמא כשמזדווגים יש ג"כ בחי' נשיקין -- בתחלה נושק אבא לאמא ואח"כ אמא לאבא. ואבא ממשיך הבל מאמא בעת הנשיקה כנודע בחוש הראות. וכן בנשיקת אמא לאבא מושכת ממנו הבל. הרי יש לאבא ב' נשיקים וב' הבלים, כי בכל נשיקה יש בה שתיים, כללות אבא ואמא, והנה כל נשיקה נחלק לב'. וכן ההבל נחלק לב' בערך מה שנתן ומה שקיבל. וכן ג"כ באמא. לכל אחד ואחד ב' נשיקים וב' הבלים על דרך זה.

והנה באבא יש תוספות הדיבור, והוא שצריך לפייס בדבורו את אשתו בעת הזווג, אך אמא אין לה דיבור, כי התובעת בפה יוצאה שלא בכתובה. וכנגד ה' בחינות אלו -- ב' נשיקים, ב' הבלים, ודבור אחד -- הם ה' מוצאות הפה. וזה הטעם שמצינו נשמה לנשמה [הבאה מנשיקין], ודבקות רוחא ברוחא הבאים מן ההבלים, אך בנפש לא מצינו נפש בנפש. לפי שהנשיקים והבלים שהם כפולים -- יש בעבורם נשמה לנשמה (הבאים מנשיקה), וג"כ יש רוחא ברוחא (הבאים מן ההבלים), אך הנפש היא באה מן הדבור, והדיבור אינו כפול -- לכן ג"כ הנפש אינה רק נפש א' מן הדיבור דאבא.

גם צריך שתדע כי הנשיקות הוציאו בחי' הכלים, חסדים וגבורות, דז"א; חסד מאבא, וגבורה מאמא. ונצח מהבל דאבא, והוד מהבל דאמא. ות"ת דז"א נעשה מאותן נשיקים שנכללו, אבא באמא ואמא באבא, ומכללות כפל זה נעשה ת"ת דז"א, כי גם הוא כלול וכפול מחו"ג ומכריע ביניהן. ויסוד דז"א נתהוה מהבל הכולל והכפול מד' הבלים, דאבא באמא ואמא באבא. ומלכות דז"א נתהוה מדבור אבא. וזהו סוד "ה' בחכמה יסד ארץ", כי ע"י דבור החכמה נתהוה המלכות הנקרא "ארץ". והרי נתבאר ענין ו' קצוות דז"א לבד מהיכן שרשם והוויותם.



עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל



פרק ג - סוד העיבור ויניקהעריכה

העיבור של אמא מזו"ן.

והנה מלת עיבור הוא ע"ב רי"ו. ונודע כי ע"ב מהימין. ורי"ו מהשמאל -- הוא שם אהי"ה דיודי"ן (גימ' קס"א) ושם ב"ן דההי"ן -- עולה רי"ג. אח"כ תחלק שם "אלהים"-- "אל" מהימין דבינה, "ים" משמאל, 'ה' באמצע -- הרי רי"ו.
ונודע כי ג' שמות אלו (אהי"ה וב"ן ואלהים), שלשתן באים (נ"א מצדה) [מאמא].

והנה דע כי ג' עבורים הם:

( א ) עיבור של ז' חדשים
( ב ) עיבור של ט' חדשים
( ג ) עיבור של י"ב חדשים.

וביאור הדברים,

  • כי עיבור של ט' חדשים זה היה בעיבור הבינה מז"א, ג' גו ג', וכל אחד מהם נכלל ונתקשר בשלשתן; ונצח נכלל ונתקשר בשלשתן שהם חג"ת; והוד נכלל ונתקשר באותן הג'; וכן יסוד נכלל באותן הג' -- זהו ג' כלולין גו ג'. ג' תתאין כל א' [נכלל] בכל ג' עילאין. הרי הם ט' בחינות של כללות. וכנגדן הוצרך עיבור של ט' חדשים.
  • עיבור ז' חדשים הוא שהוצרך לכללות נה"י דאריך אנפין וחצי ת"ת התחתון בחסד וגבורה וחצי ת"ת העליון דאריך אנפין כנ"ל. וכללות זה היה לצורך אריך אנפין עצמו, לפי שהיו נה"י מגולים הוצרך ליכלל על דרך זה כדי שיצאו זו"ן אז על ידי כללות הזה וילבישו את נה"י דאריך אנפין. והנה כללות הזה הוצרך לו ז' חדשים לבד, אך לצורך ז"א נתוספו ב' חדשים שהם ט', כי אריך אנפין נשלם כללותו בז' חדשים ולכללות [ז"א] ג' גו ג' הוצרכו לט' חדשים.
  • אך הנוקבא דז"א לא נשלמה עד תשלום כל י"ב חדש כמו שיתבאר בע"ה.


ונבאר עתה ענין ז' חדשים דאריך אנפין הם כך:    כי ת"ת דאריך אנפין נכלל חצי תחתון בעליון - לכן לא הוצרך ליכלל בכל ג' עילאין כיון שחציו הוא מכלל העלאין לכן נכלל בחצי העליון לבד, והוא חדש א'. אך הנצח הוצרך ליכלל בכל הג' עלאין כי הוא מדה בפ"ע וכלול מתחתונים וצריך ליכלל בכל ג' עליונים. וכן הוד. הרי ששה חדשים לנצח והוד, וחדש אחד לת"ת -- הרי הם ז' חדשים.

וזהו סוד שאמרו רז"ל שמרע"ה נולד לז' חדשים כי הוא מבחי' ת"ת הזה שנכלל חציו בחצי העליון והם ז' חדשים. אך יעקב מיסוד אריך אנפין וגם הוא נכלל בחצי הת"ת העליון א"כ צריך יותר מז' חדשים וזהו סוד מ"ש בזוהר משה מלגאו שהוא ת"ת ויעקב מלבר שהוא היסוד.

עיבור שלישי של י"ב חדשים הוא להוציא המלכות, וזהו סוד "ואחר ילדה בת" - ר"ת י"ב, כי הבת נולדה אחר י"ב חדשים ונשתהה שם י"ב חדשים, וזהו לשון "ואחר" מלשון "וָאֵחַר עד עתה". וענין י"ב אלו הוא על הדרך הנ"ל:    כי נכללה גם המלכות בכל אחד מג' עלאין (חג"ת). והוצרכו לה ג' חדשים אחרים, כי נכללו תחלה ג' תחתונות נה"י בכל א' מג' אמצעיות והם ט' חדשים, ואחר כך נולדה המלכות, כנ"ל ואחר ילדה הבת, ונשתהה ג' חדשים אחרים כדי לכלול בכל אחד מג' אמצעיות. הרי י"ב חדש.


ונחזור לבאר ענין הכללות דאריך אנפין.   הנה כאשר עלה הנה"י דאריך אנפין לג' אמצעיות (חג"ת שלו) עלו גם כן מובחר האורות של מאנין תבירין למעלה עמהם. ודע כי במעי אמא היה נכלל מה שהוא יותר זך וברור ומזה נעשה פרצוף ז"א. וכל נקודה מאותן הנקראים "מאנין תבירין" היתה כלולה מי' ספירות.

והנה כשנתקן פרצוף אריך אנפין ואבא ואמא, עלה האור יותר זך, ומזה נעשה פרצופים הנ"ל. ואמנם נשאר קצת אור שלא יוכל להתברר שהיה עב בלתי זך, והמה מג' ראשונות (כח"ב) שבכל נקודה מז' נקודות תבירין. ועתה כשנתקן זו"ן הובררו גם הג' ראשונות של כל אחד ואחד מהנקודות אשר מהם נעשו פרצוף אריך אנפין ואבא ואמא (ס"א מוסיפים מהג"ר).

והיותר עב מהג' ראשונות שלא יוכל לעלות בג' הנ"ל הנה הוא לוקחם ז"א לעצמו; כי אע"פ שאינו ראוי לבחינת אבא ואמא, ראוין הם לז"א ואז הובררו מהם אוכל מתוך פסולת.

  • ומכל ג' ראשונות שבכל אחד ואחד מהז' נקודות נתהווה מהם רישא דז"א (ג' מוחין כח"ב דיליה) בהיותו בסוד עיבור במעי אמא. כי אע"פ ששם הוא ג' כלולים בג', עם כל זה גם העובר יש לו ראש אפילו היותו במעי אמא.
  • ואח"כ נתבררו ד' בחי' שהם חגת"ן מנקודות של ז' נקודות, ומהם נתהווה גופא דז"א, ונתברר מהם היותר זך וברור ע"ד הנ"ל בג' ראשונות.
  • ונשארו ג' שהם הוד יסוד מלכות שבכל נקודה ונקודה שלא נתבררו כלל עד זמן היניקה כמ"ש בע"ה. ולפי שהם תחתונים והקליפה נאחזת בהם מאד, לכן לא יכלו להתברר עתה.

והנה זה סוד "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה ז' ימים", והטעם לפי שז"א נשתהה בעיבור כדי להתברר ונתבררו בו ז' בחי' הנ"ל שהם כח"ב חגת"ן. וכשנולד ז"א, אז כל הדינין (שהיא הפסולת הנשאר מז' בחינות) שלא יכלו להתברר יותר (כי היא פסולת וכבר נברר האוכל), ויצא הפסולת של ז' בחי' בסוד דם נדה היוצא בעת הלידה -- לכן תטמא ז' ימים כנגד ז' קליפות ההם. אך אם נקבה תלד -- שהם ז' קליפות אלו הנ"ל ועוד ז' קליפות אחרים שהם הפסולת הנשאר בהם גם מז' בחינות המלכות שיש בכל אחד מהבחינות הנ"ל (כי הנקבה אינה רק אחר בירור הזכר) -- לכן טמאה שבועיים, י"ד יום, ז' וז'.


והנה אח"כ בזמן היניקה כמו שהמינקת נהפך לה דם נדה לחלב-- כך אותם ג' של הי"ם [=הוד יסוד מלכות] שלא נתבררו בזמן העיבור כנ"ל והיו דינין כולם בסוד דם אבל עדיין היה אוכל בתוך הפסולת (ולכן לא יצא בסוד הלידה כנודע אמנם נשאר בתוך האמא והוא להתברר שם באורך זמן היניקה), ונתהווה האוכל שבהם לבחי' חלב ומניקה אמא לז"א מחלב זה כדי שיהיה שלם בכל קצוותיו. וזמן היניקה כ"ד חדש. והטעם: כי ההוד צריך להתמתק בח' חדשים לפי שהיא כלולה בז' עליונות, והוא ח'; וכן יסוד ח'; וכן במלכות ח' על דרך זה הנ"ל. סך הכל -- כ"ד חודש. וע"י יניקה מבחינת הי"ם [=הוד יסוד מלכות] זו נגדל ז"א, כי בכ"ד חודש נתפשטו התלת שהיו כלולים בג' ונתגדלו והיו מו' קצוות.

וא"ת והלא היו בג' כלילן בג', ואיך אמרנו שהג' ספירות הנז' נשארים תוך אמא בסוד החלב?    אך הכוונה שלא נתבררו עד זמן היניקה כי אז הדינין שהיו בהם נתמתקו בסוד החלב המניקה אותן ואז ע"י החלב ההוא נגדלו בחי' השוקיים וג' אחרונות שבו. כי תחלה היו חסרים הרבה מבחינתם ולכן היו ג' כלילן בג' ולא היו נכרים בהם; ואחר שינק ולקח אותן בחי' של הדין שבהם והובררו ע"י יניקה - אז נשלמו ונגדלו רגליו, כי לא נשארו תוך אימא כל ג' ספירות הי"ם רק הדינין שבהם שראוים להתבררר בסוד הדם הנהפך לחלב. והוא דוגמת הנער שכבר יש לו שוקיים ורגלים ואינו יכול להלוך בהם עד שיונק ואז ע"י יניקה מתגדלים רגליו ומתחיל להלוך בהם ובחי' התפשטות מג' עלאין שהו כלולים שם, וזהו הגדלתן.    אמנם יש לראות, כי כל ב' שוקיים נבררים ע"י היניקה ונגדלין, והרי נצח הוברר בתוך העיבור?! אך הטעם כי בהדי הוצי לקי כרבא, כי נ"ה בסוד תרי פלגי גופא, וכיון שלא הוברר הוד-- גם בירור נצח אינו מתגלה עד שיגמור הוד להתברר ביניקה.


וסוד החלב הוא שם אהי"ה בבינה כזה:

  • כי אהי"ה דההי"ן פשוט, ומלא, ומלא דמלא -- אהי"ה. אל"ף, ה"ה, יו"ד, ה"ה. אל"ף, למ"ד, פ"ה. ה"ה, ה"ה. יו"ד, ו"ו, דל"ת. ה"ה, ה"ה. -- הם אותיות חלב עם המלה והכולל‏[3] וכבר ידעת כי אהי"ה דההי"ן הוא בדעת ובת"ת ששם מקום השדיים ודדים בכל קו אמצעי.

גם באופן אחר כי הלא דם נהפך לחלב. והנה הדם הוא אחורים של שם אהי"ה-- גימ' ד"ם כזה א' א"ה אה"י אהי"ה. ותסיר ממנו ד' אותיות אהי"ה ויחזור גימ' חל"ב, שהוא המלוי לבד.


וסוד השדיים והדדים הם בסוד ויעבור כו'. כי סוד ויעבור -- ע"ב מימין, רי"ו מהשמאל, הוי"ה באמצעיתא. וכ"ז בבינה כי היא המנקת. והנה ע"ב ורי"ו הוי"ה גימ' שד"י, שהוא השדיים.

גם נקרא "דדים", והם סוד אלהי"ם שבבינה, שהוא א"ל מימינא, מ"י משמאלא, 'ה' באמצעיתא. תצרף א"ל שבימין עם דד ויהיה א"ל דד. תצרף מ"י משמאל עם דד ויהיה מ"י דד. וזהו סוד אל"דד ומי"דד מתנבאים במחנה.

והנה כאשר אמא היא מניקה לבנים אז נקראת א"ל שד"י על שם השדיים המניקים בהם. וכשעולה למעלה ומסתלקת מעל הבנים, שכבר נגמר יניקתם, אז נקראת אמא "אל עליון, גומל חסדים טובים", שאנו אומרים בברכת אבות, ו"גומל" מלשון "ויגדל הילד ויגמל" כי נגמרה זמן יניקה. וסוד "אל עליון" הוא בינה כשעולה למעלה, ושד"י הוא כשהוא מניקה בשדיים שלה, וכבר ביארנו מה הוא שדי.

גם "עליון" הוא אחוריים דס"ג (גימ' עליון), ושם "אל" הוא נגד הפנים דס"ג, שם ייא"י שבו גימ' א"ל. וזהו א"ל עליו"ן. (גם אהי"ה דיודין עם הכולל וד' אותיות גימ' עליון).


ונחזור לבאר אות ה' דבאמצעיתא הנשאר משם אלהים הנ"ל. כי א"ל מימין, מ"י משמאל, ה' באמצעיתא כנ"ל. וביארנו כי א"ל מ"י הם ב' דדים בסוד אלד"ד ומיד"ד, וסוד ה' הוא החלב שמתפשט בב' הדדים האלו, לכן הוא באמצע, כי הוא מתפשט לדד ימין ושמאל. והנה נמצא כי ב' מיני חלב יוצאין, אחד לדד ימין ושני לדד שמאל, וא"כ צריך שיהיה בה' זו שני מיני חלב והם באופן זה:

  • כי אות ה' יש לה ב' ציורין -- ד"ו, ד"י. גימטריה כ"ד. גם אם תמלא ה' זו בג' מילואים שסימנם יה"א הוא גימ' י"ו. ועם כ"ד -- גימ' חל"ב. וכל זה מהציור בלתי מנין הה' עצמה.
  • גם באופן אחר: ג' ההי"ן במלוי -- ה"י ה"ה ה"א -- גימ' א"ל. ועם ו' אותיותיה -- הרי ל"ז. וג' אותיות המילוי יה"א -- הרי גימ' חל"ב.

והרי שני מיני חלב יוצאין מן ה' זו שבאמצע הדדין של בינה. ומן ה' זו מתפשטים שני מיני חלב, אחד לדד ימין ושני לדד שמאל:



  1. ^ ב(ח"ב ג, א) לא מצאתי - ויקיעורך
  2. ^ ב(ח"א צב, א) לא מצאתי - ויקיעורך
  3. ^ דברים אלו קשים מכמה סיבות.
    • 1: לפ"ז יוצא שישנם ל"ח אותיות סך הכל בצירופי אהי"ה דההי"ן (מכיון ש-ו"ו נכתב חסר). דבר שסותר לדברי המחבר שישנם ל"ט אותיות בשם זה -- אחד בשער מאמרי רז"ל מסכת סנהדרין, ואחד בשער הכוונות דרוש ו' דציצית.
    • 2: קשה להבין מה הכוונה בחישוב פעמיים של המלה וגם הכולל.
    • 3: למה שנחסיר את הו"ו דוקא בשם אהי"ה דההי"ן כאשר בשאר המלויין של השם אנו כותבים את הוא"ו מלא.
    לכן נראה מכל זה שצריכים להגיה ..."וא"ו...הם אותיות חל"ב עם המלה הכולל". כן נראה לי - ויקיעורך


פרק ד - עיבור ב' והגדלת השלישיםעריכה

ועתה נבאר מ"ש בזוהר פ' אחרי מות דס"ה בתר דינקא להו אתעברת מנייהו , פי' כי הנער אין לו דעת שלם עד שיהיה בן ט' שנים ויום א', שאז ביאתו ביאה להיות דעתו שלם בסוד "והאדם ידע את חוה אשתו", (ואע"פ שנשלם כל הפרצוף שלו). לכן אחר יניקה דז"א חזר להתעבר באמא עיבור שני כדי להיות לו מוחין אע"פ שכבר נשלם לו כל הפרצוף של ו"ק בימי יניקתו.

וכדי שלא תתמה מזה, איך יש עיבור שני אחר היניקה? הלא מבשרי אחזה אלוה. והענין כי כמו שבמלכות עולין נשמות של התחתונים בכל לילה כשאומר בידך אפקיד רוחי, ומתעברת מהם ומתחדשים שם בסוד חדשים לבקרים רבה אמונתך -- כך אמא עלאה אתעברת פעם שנייה מנשמות זו"נ ומתחדשין בסוד מוחין חדשים הניתנין להם. והנה בעלות זו"ן במעי אמא, אז עושין שם מ"ן אל הבינה לזווגה עם אבא, וע"י זווג זה מולידין ומורידין המוחין לזו"ן.

ונבאר עתה סוד גדלות ז"א, כי הלא בהיות ז"א בעיבור ראשון, ג' כלולין בג' במעי אמו, היה בחינת אות ו' שבתוך ה' של בינה, ה' עילאה. ובאות ו' זו יש פסיעה לבר. וזהו סוד נקודת ו' הבולטת בסוף הו'. וזהו סוד נקודת המלכות העומדת עם ז"א שהוא אות ו' בלתי ראש, בסוד ג' כלילין בג', ו' זעירא. וכשיוצא ז"א לחוץ -- אז הוא בחי' אות ו' הנגלית בשם הוי"ה העומדת אחר ה' ראשונה, ואז יש לזו הו' ראש. וראש הזה הוא רמז לרישא דז"א, כח"ב, בסוד הקטנות והיניקה לבד, כי עדיין איברים שלו דקים כקרני חגבים (נ"ב חגבים גי' ס"ג, סוד ס"ג שהם הנקודות) ואינם נקראים רק בחי' ו"ק לבד, אך עם כל זה יש לו ראש של קטנות והוא ראש של ו', וו' קצוות שלו הוא התפשטות ו' שלו. ודקות ו' למטה בסופה הוא בחינת מלכות הכלולה שם עמו בזמן היניקה ג"כ.


ועתה נבאר בחינה השלישית של הגדלות. כי להגדיל אברים של קטן זה (שהם קטנים כקרני חגבים) צריך שיכנסו נה"י דאמא תוך ו"ק דז"א, ואז פרק עליון דנצח אמא מתחבר עם ב' פרקין של חסד ז"א, ועולין עד רישא דז"א ונעשית חכמה שלו מג' פרקין. ופרק אחד דהוד אמא מתחבר עם ב' פרקין עלאין דגבורה דז"א ונעשית בינה שלו ג"כ מג' פרקין בראש הז"א. וזהו סוד מ"ש בזוהר בלק דרמ"א חסד חסדים גבורה גבורות , כי פרק א' דנצח אמא (שהוא קו ימין הנקרא חסד), נתחבר עם ב' חסדים (שהם ב' פרקין עלאין דחסד ז"א), ונעשה ג' פרקין שהם ג' חסדים, ונעשים מהם חכמה דז"א. ועל דרך זה נעשית בינה דז"א מן גבורה גבורות. ועל דרך זה נצח נצחים, הוד הודות; שהם ב' פרקין תתאין דנצח-הוד אמא, שאלו אינם נקראים חסדים וגבורות, ומתחברים עם נצח-הוד דז"א להשלימם כמו שיתבאר בע"ה. וקשה כי כמו שאמרו חסד חסדים גבורה גבורות כו' למה לא אמרו ת"ת תפארות ג"כ.

ונחזור לענין כי כן על דרך זה פרק א' דיסוד אמא נתחבר עם ב' פרקין ת"ת עליונים דז"א ונעשה מהם דעת דז"א. ופרק שני דנצח אמא נתחבר עם שליש אחד הנשאר מג' שלישי חסד דז"א, ועם שליש עליון דנצח דז"א ונעשה חסד דז"א מג' שלישין. ופרק שלישי דנצח אמא יורדת עם ב' פרקין דנצח ז"א ונעשה נצח ז"א מג' פרקין.

ודע כי כשיורד פרק א' דנצח דאמא ונעשה חכמה דז"א -- הנה לא ירד רק פרק תחתון דאמא, כי כן סדר ירידתו. ואח"כ כשרוצה ליכנס פרק אמצעי של נצח דאמא כדי לעשות חסד דז"א כלול מג' פרקין -- אז ירד פרק תחתון דנצח דאמא -- שהיה בתחלה בחכמה דז"א -- ויורד עתה אל החסד, ונשאר פ"א [=פרק אמצעי?] דנצח אמא בחכמה דז"א. ואח"כ כשרוצה לכנס פרק שלישי דנצח אמא להשלים נצח ז"א -- הנה אז נכנס פרק עליון דנצח אמא בחכמה דז"א ויורד פרק אמצעי דאמא בחסד ז"א ויורד פרק תחתון דנצח אמא בנצח ז"א. ועל סדר זה נשלם קו ימין דז"א. וכן על דרך זה בקו שמאל דז"א הנעשה מג"פ דהוד אמא. ועל דרך זה בקו אמצעי דז"א הנעשה מיסוד אמא.

הנה נמצא חסד דז"א נעשה מן חיבור ג' שלישים נפרדין זה מזה שהוא: פרק אמצעי דנצח אמא, ופרק תחתון דחסד ז"א, ופרק עליון דנצח ז"א ומחיבור שלשתן נעשה חסד ז"א. וכן על דרך זה בגבורה דז"א. וכן בת"ת דז"א. משא"כ בשום ספירה אחרת מי' ספירות דז"א, כי אלו הולכים בבחינת שלישים נפרדין זה מזה.

והנה נמצא כי הז"א בכל אחד מי' ספירות הגדיל שליש אחד שלקח מבינה; כי היה בו ב' שלישים שלו ולוקח שליש אחד מאמא ג"כ והגדיל. וכן בכל הי' ספירות שלו. וזהו סוד שאמרו רז"ל כי הידור מצוה עד שליש, כי כך בז"א מגדילין בו שליש. ובזה תבין אם שליש זה שאמרו רז"ל הוא מלגאו או מלבר.

והנה הטעם שכל ז"א נעשה ע"י שלישים אלו הוא סוד הפסוק (ישעיהו מ, יב) "וכל בשליש עפר הארץ", כי זו"ן נקראים 'עפר' בסוד "הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה", ואלו נמדדין בשלישים. ופי' הפסוק "מי מדד בשעלו כו'", כי ההפרש שיש בין מדידה לזרת, שהמדה יש לה בית קיבול לקבל מה שנותנין לתוכה, ולכן אחר שמדד מדה ראשונה זורק אותה מהכלי כדי לחזור פעם ב' למלאות המדה למדוד יותר. אך הזרת א"צ לזרוק שום דבר כי אינו בחי' בית קיבול כמו המדידה [ס"א המדה].

א"כ פי' הפסוק כך: על ידי "מ"י", פי' הבינה אמא עלאה, "מדד בשעלו מים", הם ב' מים תתאין ועלאין, שהם זו"ן, שהפרישן והבדילן זה מזה בסוד "ויבדל אלהים בין המים כו'", וזה נעשה ע"י מדידת המדה; שאחר שמלאו פעם אחת מים בחינה א' של מים עלאין -- הנה זורק מה שבתוך מדה זו ליתן אל ז"א וחוזרת למלאות המדה פעם שנית של בחינת מיין תתאין אחרים לצורך הנוקבא. ולכן בענין זו"ן הזכיר לשון המדה שצריך להבדיל ולהפריש בין זו"ן, וזה ע"י מדה המתמלאת וחוזרת פעם אחרת להתמלאות מיין תתאין.

משא"כ בזרת, כי כולו לצורך ז"א הנקרא "שמים", כי "מ"י" שהוא בראש הפסוק "תיכן השמים בזרת". וענין "תיכן" הוא שנותן קצבה וגבול ותחום, וע"י הזרת מדד בו ואמרה עד כאן יהיה גבול מוח חכמה, ועד כאן יהיה חסד, ועד כאן יהיה נצח. ועל דרך זה בקו שמאל ובקו אמצעי. ואחר כך "וכל בשליש עפר הארץ", פירוש כי מדדה הבינה בשליש עליון של ת"ת דז"א שהוא מקום החזה ושם בשליש ההוא יוצאת מדת מלכות נוקבא הנקרא 'עפר הארץ', כנזכר באדרא דנפקי מבין חדוהי מבין תרין דרועין דיליה. וזהו סוד המזוזה שהיא המלכות; כי מזוזה גי' אדנ"י, וראוי ליתנה בסוף שליש עליון של הפתח לרמז אל המלכות שיצאה בשליש עליון של ת"ת דז"א בסוד "והיה שדי בצריך", שהוא שם שדי המגין מהקליפות הנקרא "צרי"ך", כי לכך יצאה המלכות שהיא המזוזה באחורי ז"א כדי שלא יהיה אחיזה אל הקליפות באחוריו כנ"ל, לכן יש כח בשם שדי להבריח הקליפות שהם צרי"ך (שדי ר"ת ש'ומר ד'לתות י'שראל):


דברי יעקב צמח מ"כ דרוש התפשטות נה"י דאו"א בז"א להגדילו ורצוני לסומכו לכאן והוא ביאור נאה:

הנה המוחין דז"א נעשין מנה"י אמא וכך סדר הבנין: כי הלא כל מדה יש בו ג' פרקין. ויורד פרק תחתון דנצח אמא במקום שעתיד להיות חכמה דז"א, ועולין שם ב' פרקין דחסד ז"א ונעשים חכמה מג' פרקין. ואח"כ יורד פרק אמצעי דנצח אמא במקום חכמה דז"א, ונדחה משם פרק תחתון ונשאר פרק אמצעי בחכמה דז"א. ופרק תחתון יורד בחסד ז"א. ועולה שם פרק עליון דנצח ז"א ונעשה חסד של ג' פרקין. אח"כ יורד פרק עליון דנצח אמא במקום חכמה דז"א, ופ"ב דנצח שהוא בחכמה נדחה משם ויורד בחסד שלו ונדחה משם פרק תחתון, ופרק זה התחתון יורד בנצח ז"א ונעשה נצח ז"א מג' פרקין.

והנה ההוד הוא קו שמאל ונעשה בינה שלו מהוד אמא. ויורד פרק תחתון דהוד אמא במקום בינה דז"א, ועולין שם ב' פרקין דגבורה דז"א ונעשה בינה שלו מג' פרקין. אח"כ יורד פרק אמצעי דהוד אמא במקום בינה דז"א, במקום אותו פרק תחתון דהוד אמא, ויורד פרק תחתון בגבורה, ועולה שם פרק עליון דהוד ז"א ונעשה גבורה שלו מג' פרקין. אח"כ יורד פרק עליון דהוד אמא במקום בינה דז"א ונדחה משם פרק אמצעי, ונשאר פרק עליון בבינה שלו ופרק אמצעי יורד בגבורה שלו ונדחה משם פרק תחתון בהוד [ס"א דהוד דאמא בהוד דז"א] ונעשה הוד שלו מג' פרקין.

והנה היסוד הוא קו אמצעי. ויורד פרק תחתון דיסוד אמא בדעת ז"א, ועולין שם ב' פרקין דת"ת שלו ונעשה דעת שלו מג' פרקין. אח"כ יורד פרק עליון דיסוד אמא בדעת ז"א ונדחה משם פ"ב ונשאר פרק עליון בדעת, ופ"ב יורד בת"ת דז"א בשליש עליון. אמנם נגד היסוד דז"א אין בו לבוש מצד אמא בפרטות. והטעם כי גם מוחין אין לו, כי ה' חסדים נתפשטו עד ההוד דז"א, וזהו סוד "אמא עלאה עד הוד אתפשטת", אך עם כל זה מהארת התפשטות ה"ח מתקבץ הארתם ביסוד ונקרא "כל", וכמו שקבל הארץ החסדים כך מתפשטים הארת הלבוש שלהם מנה"י דאמא ומכח יסוד דאמא אשר בו גנוזים החסדים (כן) ברישא דז"א יורד משם ומעטרה שלו מאיר עד היסוד אשר בו.

ונחזור לענין כי ע"ד שביארנו שנתפשטו ג' פרקין דנצח דאימא בקו ימין דז"א וכן ג' פרקין הוד בקו שמאל דז"א -- ג"כ נתפשט יסוד דאמא בקו אמצעי באופן זה: כי מפרק עליון דיסוד אימא נתחבר עם שני פרקים עליונים דת"ת דזעיר אנפין ונעשה מהם דעת דז"א מג' פרקין. וכן פ"ב דיסוד אימא נתחבר עם פרק תחתון הנשאר מת"ת ז"א ועלה שם פרק עליון דיסוד ז"א ונעשה ת"ת דז"א מג' פרקין. ואמנם יסוד דז"א נשארו בו ב' פרקין לבד, כי יסוד אמא הוא יסוד נוקבא קצר ואין בו רק ב' שלישים. ושליש א' יורד לדעת ז"א ואחד לת"ת דז"א. ונמצא שאין מה ליתן ליסוד דז"א מחלק אמא כלל. ונשאר בבחינת ב' שלישים לבד. משא"כ בכל שאר הספירות שיש ג' שלישים בכל אחד מהם ע"י שלוקחתם מאמא. וזהו סוד "ויהי יוסף י'פה ת'ואר ו'יפה מ'ראה", ר"ת יתו"ם, כי נשאר יתום מאמא שהיא בינה; כי שאר הספירות אמא עומדת עמהם משא"כ ביסוד.

והנה סדר התפשטות הנ"ל הוא כך: כי תחלה נתקן חכמה דז"א ע"י פרק עליון דנצח אמא, ואח"כ בינה על דרך זה, ואח"כ דעת, ואח"כ חסד, ואח"כ גבורה, ואחר כך ת"ת, ואח"כ נו"ה, ואח"כ יסוד. ואז נשלם הגדלת דז"א על דרך הנ"ל:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק ה - מוחין וצלם דז"אעריכה

ועתה נשלים לבאר הגדלות דז"א ומה שנזכר בזוהר בתר דינקת להו אתעברת מינייהו ובחינת המוחין שלו ובחינת הצלם. גם מה שנזכר בזוהר כי אבא ואמא ירתי תרין עטרין לבנייהו .

והענין הוא, דע כי בדיקנא דאריך אנפין יש תרין מזלות: מזל עליון "נוצר חסד" (שהוא תיקון ח'), ומזל תחתון "ונקה" (שהוא תיקון הי"ג). והנה אבא יונק ממזל ח' עליון ואמא ממזל תחתון. והנה בטש מזל עליון במזל תחתון. ומכח בטישה זו -- שאין אנו יכולים לפרש פירוש בטישה זו מה ענינה -- ואז יוצאין משם ה' חסדים ממזל עליון וה' גבורות ממזל תחתון. ואז מזל עליון נותן אותן הה' חסדים דיליה לאבא, ומזל התחתון נותן הה' גבורות דיליה לאמא. ואחרי שקבלו אבא ואמא חסדים וגבורות אלו מב' מזלות -- אז מזדווגים אבא ואמא ואז נותן אבא ה' חסדים לאמא ואז נכללין החסדים וגבורות במעי אמא.

והנה כאשר אבא ואמא מזדווגים, הנה זולת החסדים וגבורות שקיבלו כנ"ל, הנה אבא מוציא טיפה ממוחין שלו ונקרא "חכמה", ואמא מוציא הטיפה הנקרא "בינה". וכל אלו מתערבין במעי אמא והם י"ב בחינות -- חכמה ובינה, ה' חסדים, ה' גבורות. נמצא מאבא יצאה חכמה וה' חסדים, ומאמא יצאה בינה וה' גבורות. וכולם מתערבין במעי אמא. וזהו סוד בתר דינקת להו אתעברת מנייהו , פי' כי אחר היניקה מתעברת אמא ממוחין אלו של זו"ן. ואלו החסדים וגבורות הם ב' עיטרין הנזכר בזוהר דירית אבא ואמא לבנייהו.

והנה כאשר אמא יולדת מוחין אלו הם נעשין בחינת ד' מוחין, שהם: חכמה ובינה חסדים וגבורות. וזהו סוד ם' של צלם, כי אותיות "צלם" הם מתתא לעילא, ום' זו כנגד ד' מוחין, כי כל אחד מהם כלול מי'. ואח"כ אמא עלאה מלבשת וכוללת אלו הד' מוחין תוך נה"י שלה -- חכמה בנצח, בינה בהוד, חסדים וגבורות ביסוד. ומרכנת ומשפלת עצמה ונכנסת תוך ז"א עם המוחין האלו. כי ז"א אינו יכול לקבל מוחין אלו לרוב גדלות אורם אם לא אחר התלבשותם תוך נה"י אמא. ואז נכנסים נצח דאמא, ובתוכו מוח חכמה, בחכמה דז"א. והוד דאמא, ובתוכו מוח בינה, בבינה דז"א. ויסוד דאמא, ובתוכו מוח חסדים וגבורות, בדעת ז"א.

ונמצא כי קודם התלבשותם היו ד' מוחין (שהם סוד ם' דצלם), ואחר התלבשותם, שנכללו חסדים וגבורות ביסוד אמא, ונעשה ג' מוחין, שהם ל' של צלם הבאה אחר ה-ם', מתתא לעילא. ובחינת ל' זו הוא אחר התלבשות המוחין בנה"י דאמא. והנה אחר שנכנסו נה"י דאמא (ובתוכן המוחין כנ"ל) ונכנסו בראש ז"א -- אז נגמר צ' של צלם, כי שם הוא בחינת צ', כי מוחין אלו אינם נשארים ברישא רק בכל גופא מתפשטים, שהם חב"ד חג"ת נה"י -- הרי צ'. ומתחלה היה ו' קצוות ועל ידי מוחין אלו נגדל בבחינת צ' ע"י כניסת נה"י דאמא עם המוחין שבתוכם בתוך ז"א, וכנ"ל בסוד הגדלת השלישים של ז"א. ואותו הדרוש שייך עתה, כי ע" אלו המוחין הגדיל ז"א.

גם צ' של צלם באופן אחר כי עתה נעשה דיקנא דז"א בט' תיקונים.

ונבאר עתה ט' תקוני דיקנא מהיכן נעשו. והענין, כי הלא כבר ביארנו כי ג' מוחין חב"ד, נתלבשו תוך נה"י אמא, ואח"כ נתלבשו תוך הכלים של ג' ראשונות דז"א. הרי הם ט' בחינות. ומכחם יצאו ט' תיקוני דיקנא דז"א.

ואמנם כבר בארנו כי תרין עטרין דאבא ואמא הם ה' חסדים וה' גבורות שבתוך היסוד ונעשה דעת דז"א. והכוונה כי יסוד דאבא נק' חסד על שם שהוא מימינא, ויסוד דאמא נקרא גבורה על שם שהיא משמאלא. לכן נקראו חסדים וגבורות "תרין עטרין" ע"ש המקום שמהם יצאו. ודע כי מ"ש לפעמים מלכות דאבא או מלכות דאמא -- הפירוש כי עטרת דיסוד אבא (אשר הם סוד מילה ופריעה - יסוד ועטרה), הנה עטרה זו אנו קורין אותה מלכות דאבא. וביסוד אמא יש בה נקודה אחת הנקרא נקודת ציון. והב' עטרין הם מורישין לבניהם זו"ן כדי שיזדווגו יחדו.

וזהו סוד "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו". ומ"ש "בעטרה" לשון יחיד ולא אמר "בעטרות" אחר שהם ב' עטרין -- הטעם לפי שהחסדים וגבורות תחילה הם נפרדין ונחלקין לב' מוחין בסוד ם' דצלם, ואחר שיתלבשו תוך נה"י של אמא אז נכללין החסדים וגבורות תוך יסוד אמא ונעשים חד מוחא, סוד ל' דצלם, ואז נקרא חד עטרה. וזהו ‏‏"בעטרה שעטרה לו אמו" לשון יחיד.

וזה סוד ש' של תפילין, של ד' ראשין ושל ג' ראשין. שמתחלה היו ד' מוחין ואח"כ נעשו ג' מוחין לבד. וזהו סוד שהקב"ה מניח תפילין בכל יום, פי' שאבא ואמא לא מתפרשין לעלמין לתת חיות ומוחין (נ"א ומזון) לזו"ן כדי שיחיו העולמות. אמנם לתת להם עטרין כדי שיזדווגו זו"ן אינו תלוי אלא במעשינו הטובים ובתפלתנו וביחוד ק"ש, ואז מתעברת אמא ומעטרת לז"א בב' עטרין שהם סוד חסדים וגבורות. וזהו סוד שהקב"ה מניח תפילין:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק ו - ירידת החסדים וגבורותעריכה

ועתה נבאר ענין החסדים וגבורות, כי הם ה' חסדים וה' גבורות. וזהו שכתוב "ובדעת חדרים ימלאו", כי הם י'. וה' חסדים שבדעת מתפשטים לה"ח‏[1] שהם מחסד דז"א עד הוד שלו, וה' גבורות הם יורדין ביסוד ושם נתנין בפקדון לתתם לנוקבא. וזהו סוד "והיה האוכל לפקדון לארץ".

וחילוק החסדים באופן זה הוא: כי ג' חסדים ניתנין לחג"ת, אך חסד של ת"ת לא היה מכוסה כי אם שליש אחד. משא"כ בזרועות, שהחסדים שבהם סתומים ומכוסים לגמרי. גם ב' חסדים של נצח-הוד כולם מגולין לגמרי. כי יסוד אמא -- אשר החסדים מכוסים בתוכו -- אינו מגיע רק עד שליש עליון של ת"ת. ואפילו עד כאן לא היה מגיע לפי שהוא יסוד הנוקבא והוא קצר מאד, אך על כל זה כשמרכנת עצמה מגיע עד שם.

נמצא כי ב' חסדים ושליש אחד מהם מכוסים, וב' חסדים וב' שלישים הם מגולים. ולכן היו שני החסדים (ס"א ולכן היה ענין הזה כי החסדים) המגולים -- אורם כפול מן המכוסים כפליים, וכל שליש מספיק לב' שלישים המכוסים. לכן ב' שלישי ת"ת המגולים, מספיק שליש לבד לעצמו, ושליש ב' לעשות רישא דנוקבא מבין חדוהי כנזכר באדרא. וב' חסדים המגולין דנצח והוד נכפלים גם כן, וחציין מספיק לז"א ומחציין נעשין תרין מוחין לנוקבא.

והנה כאשר ירדו ה' חסדים וה' גבורות מיסוד אמא עד יסוד ז"א ושם נתקבצו כולם, וע"י קיבוץ זה כאשר חוזרין החסדים לעלות מתתא לעילא בסוד אור מקיף מבחוץ (כי דרך ירידה בתוך היסוד הוא אור פנימי, ועתה עולין מבחוץ ליסוד אמא באור מקיף), והנה עם מ"ש כי החסד המגולה הספיק החצייו לבד -- א"כ עתה שגם הב' חסדים ושליש המכוסה נתגלו עתה בסוד אור מקיף, א"כ גם הם נכפלים לב', וא"כ חציים מספיק להם עצמן לב' זרועות ולשליש הת"ת והחצי אור המקיף עלה למעלה. כיצד? שליש החסד דזרוע ימין עלה לחכמה, ושליש חסד דזרוע שמאל עלה לבינת ז"א, וחצי-שליש לדעת ז"א לצד החסדים, וחצי-שליש לדעת ז"א לצד הגבורות:

והנה הטעם שחב"ד דז"א מספיק להם שליש אחד לבד לכל אחד מהם, וחג"ת נ"ה ז"א צריך שליש וחצי לכל אחד -- הטעם הוא לפי שהחכמה ובינה היו מתחילה בדעת דז"א, ושם הניחו רושם שלהם, והוא הארה גדולה מבחי' כל אלו החסדים וגבורות ומתקבצים יחד -- לכן מספיק אותה הארה (ר"ל רושם) לו ולשכנו, ולכן אין צריך חב"ד דז"א רק שליש אחד דחסד לבד לכל אחד מהם. משא"כ בשאר ספירות דז"א.

והנה לעיל אמרנו כי מב' שלישי חסד המגולים דז"א בת"ת, בו הספיק שליש לעצמו ושליש האחר נעשה כתר דנוקבא. דע כי חצי לבד הספיק לכתר נוקבא וחצי שליש נעשה כתר דז"א עצמו, ואדרבא יותר מחציו עלה לכתר ז"א ופחות מחציו ניתן לכתר נוקבא.

והנה עדיין נשאר בחינת שליש המכוסה שבת"ת, כי עתה בחזרת החסדים בבחינת אור מקיף נכפל אורו לשניים ג"כ, וחצי אור שלו עלה ג"כ לכתר ז"א עם חצי שליש תחתון דת"ת כנ"ל. ויש לו עתה ג"כ אל הכתר שליש דוגמת חב"ד המוחין. גם כתר של ז"א נעשה מחצי ת"ת התחתון של אמא כי מנה"י שלה נעשה ג' מוחין ושאר גופא דז"א:


  1. ^ נ"ל שהמילה כאן היא ה' חדרים, וכוונתו על מילוי החדרים שנזכרו בפסוק הנ"ל. וצע"ע. - ויקיעורך


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק ז - פרצוף נוקבאעריכה

ועתה נבאר ענין פרצוף נוקבא. כי כמו שהזעיר אנפין נעשה גידוליו מנצח-הוד-יסוד דבינה וחצי תפארת התחתון -- גם נוקבא נעשית מחצי ת"ת התחתון ומנצח-הוד-יסוד דז"א כמו שיתבאר.

והנה רישא דילה נפקא מאחוריו, ולא פנים בפנים. והטעם הוא כי אחוריים הם דינין ויש בהם אחיזה לחיצונים, ולכן נדבקו האחוריים יחד שלא יתאחזו בהם החיצונים. וזהו סוד "השיב אחור ימינו מפני אויב" (כי המלכות נקרא ימין כמ"ש הכתוב "נצבה שגל לימינך וגו'").

וא"ת אם כן היה ראוי שתצא נוקבא יותר עליונה שוה בכל אורך פרצוף ז"א שלא יאחזו החיצונים בכל קומתו? התשובה הוא כי ברישא דז"א אין יכולים החיצונים להתאחז, רק לתתא ממקום שהחסדים מתגלים, שלכן שם יוצאת נוקבא לכסות האחוריים. ובזה תבין ענין שבועות ונדרים; כי מאחר שהשבועה הם כנשבע במלך עצמו (שהוא מלכות), והנדרים הם כנודר בחיי המלך (שהוא בינה הנקרא "חיי המלך", בסוד תפילין הנקרא "חיים" כנודע) א"כ למה השבועה חמור מנדר? והטעם הוא כי למעלה נגד בינה אין אחיזה לחיצונים כל כך, אבל לתתא -- במקום מלכות, שם סביב רשעים יתהלכון, וניתן להם כח גדול להתחזק ולהתאחז שם. לכן עונשו מרובה.

גם בזה תבין למה נדרים חלין על דבר מצוה משא"כ בשבועה. והטעם לפי שהנדרים למעלה בבינה, והם גבוהין מן המצוה, לכן חלין עליהם. וזהו סוד התרת נדרים בליל יוה"כ לפי שבאותו יום אנו (מעלין) [ס"א עולים] עד הבינה ויש לנו יכולת להתיר נדרים אשר שם. אך השבועה היא במלכות לכן אינה חלה על המצוה.

ונחזור לענין, כי משליש א' דת"ת דז"א המגולה נעשה ב' כתרים לזו"ן. והנה מג' פרקין דנצח ז"א נעשה קו ימין דנוקבא, ג' ספירות: חכמה-חסד-נצח. ומג' פרקין דהוד נעשה קו שמאל שלה -- בינה-גבורה-הוד. ומג' פרקין דיסוד דיליה, שהוא ארוך להיותו דכורא לכן ממנו נעשה קו אמצעי דנוקבא, דעת-תפארת-יסוד שבה.

ובזה תבין סוד המעשר, כי העשירי יהיה קדש לפי שהנוקבא לא היה בה מתחילה רק נקודה א' לבד, שהיא המעשר שלה, וזהו שרשה ועיקרה. ושאר הט' ספירות באו מבחוץ, ממה שקבלה מז"א על דרך הנ"ל. כי בתחלה כשיוצאה אחורי ז"א אז יצאה בסוד נקודה כלולה מי' ואח"כ נתפשטה נקודה זו בכל י' ספירות דילה ע"י מה שקבלה מז"א. אם כן נקודה זו היא עיקר ונקודה זו נקראת 'מעשר' והיא נקודה עיקרית.

והנה הפנימיות של המוחין שבה -- נעשה מאותן החסדים המגולים בנצח-הוד שבו, המיותרין ועודפין כנ"ל. והדעת שבה -- מה' גבורות שהיו פקדון ביסוד ז"א כנ"ל. וזהו סוד "דעת של נשים קלה", פי' ק"ל ה', כי ה' גבורות הם ה' הויות והם ק"ל. אך דעת הז"א מה' חסדים וה' גבורות, והנוקבא אין לה רק חצי דעת שלו שהם ה' גבורות לבד.

ואח"כ מתפשטים ה' גבורות שבה מחסד עד הוד שבה. ואח"כ כללות כולן נכנסו ביסוד שלה, דוגמת ה' חסדים המתפשטים בז"א. ואלו ה' גבורות הנכללין ביסוד שלה הם מועילין לה למ"ן שלה (נ"א הם מעלין המ"ן שלה). וז"ש בזוהר כי דינין דנוקבא "נייחין ברישא ותקיפין בסופא", לפי שהמוחין שלה הנקראים "רישא" הם נעשים מהחסדים מגולים שלוקחת מנצח-הוד דז"א, ולכן דינין דילה "נייחין ברישא", כי החסדים ממתקין אותן. "ותקיפין בסופא", כי הגבורות מתפשטין בסופא. אך דינים דדכורא תקיפין ברישא, שאין שם התפשטות החסדים. אבל מחסד שבו ולמטה יש התפשטות חסדים, לכן נייחין בסיפא:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק ח - סדר כניסת פרקי הצלם בז"א ע"פ השניםעריכה

ועתה נחזור לבאר ענין ראשון. ובזה תבין מה שאמרו רז"ל הפעוטות מקחן מקח במטלטלין מבן ו' שנים ויום א', ובן ט' שנים ביאתו ביאה, ומבן י"ג ויום א' אז הוא גדול.

והענין כי כשנכנסין המוחין (שהם נה"י דבינה) תוך הז"א - הם יורדין תחלה לו' ספירות שבו, שהם כח"ב דח"ג, והם ו' שנים. ושליש עליון דת"ת שהוא מכוסה הם ו' שנים וד' חדשים. וכולם בחי' מכוסים. אח"כ כשחוזרים החסדים בסוד אור חוזר דרך ספירות אלו עצמם הם ו' שנים וד' חדשים אחרים -- הרי הכל י"ב שנים וח' חדשים.

והטעם שאלו הפרקים ירדו קודם בו' ספירות של ז"א מבפנים הוא כדי להגדילו. והטעם שירדו מכתר החסדים מפני שמכתר היה הטפה. והנה הם הו' שנים וד' חדשים שהיו בסוד ירידה. וזהו סוד שלא נתברך יעקב עד שהיה בן ס"ג שנה; כי עד שם היו חסדים מכוסים ושם נתגלו בסוד הבקיעה שנבקע. וזהו סוד אותיות יעקב - יבקע. כי הו' שנים, כל א' כלול י' -- הם ס', הם הו' ספירות כחב"ד ח"ג. ועוד שליש המכוסה הוא ג' שנים אחרות, שליש מי' שנים. והכל ס"ג. וזהו סוד שם ס"ג שהוא בבינה, כי בינה מתפשט עד החזה דז"א ושהוא ס"ג שנים כנ"ל.

והנה אח"כ חזרו החסדים לעלות מבחוץ בסוד אור מקיף כדי שיקבל הז"א הארת אבא ואמא דרך פנים בפנים. כי תחילה בירידה היו החסדים מכוסים, וכמו שהבריאה אינה מקבלת מהאצילות אלא ע"י מסך -- כן ז"א לא היה מקבל מאבא ואמא רק ע"י מסך, כי היו החסדים ומוחין שלו כולן מכוסין תוך מסך נה"י דאימא. וזהו סוד "יוצר אור ובורא חושך" -- יוצר אור גילוי ובורא חושך להיותו מסך, כי עד חזה דז"א יורדין החסדים מכוסין וכאן מתגלין לצורך עצמן. ועתה, אחר שנתגלו, חוזרים החסדים מבחוץ בסוד אור מקיף כדי להאיר לו בדרך אצילות בלתי מסך כלל.

ונחזור למ"ש לעיל, כי בירידתן ובחזרתן הוא י"ב שנים וח' חדשים. וצריך ד' חדשים אחרים להשלים י"ג שנים והם מהשליש המכוסה שחוזרין בסוד אור מקיף. ויום א' הוא אור שבין חצי ת"ת בינה לגלגלת דז"א. הרי י"ג שנים ויום א'.

או באופן אחר: כי הלא זמן היניקה ב' שנים, ובד' שנים אחרים נכנסים ב' פרקין דנצח אמא וב' פרקין דהוד אמא ברישא דז"א -- הם ו' שנים, והם סוד הפעוטות מבן ו' שנים ויום א' שהוא תחלת כניסת פרק תחתון של יסוד דאמא בדעת ז"א. לכן כיון שנכנס דבר מועט מן הדעת לכן מקחן מקח במטלטלין לבד, שהם נגד ו"ק המטולטלין מרחמים לדין ומדין לרחמים, כפי מעשינו.

ומו' שנים עד ט' שנים הם ג' שנים אחרים ואז נכנסין ב' פרקין עליונים הנקרא ירכין דנצח-הוד דבינה ופרק עליון דיסוד בינה, כי אין שעורו רק ב' פרקים. והנה כבר נכנס שליש א' ביום א' היותר על ו' שנים ואז נקרא פעוט, ועתה נכנס ב' פרקין של היסוד -- הרי ט' שנים ויום א'. לכן ביאתו ביאה כי כבר נכנס כל הדעת שלו. אבל אין ביאה זו מועלת להתעבר הנוקבא עד שיהיה בן י"ג שנים ויום א' שהם סוד חזרת החסדים לעלות באור החוזר.

והג' שנים הוא עליית שליש החסד דזרוע ימין אל החכמה ושליש דזרוע שמאל אל הבינה וב' חצאי שליש בדעת -- הרי הם ג' שנים. ושנה הד' הוא נגד שליש ת"ת המכוסה אשר נתגלה עתה ונתגדל ועלה לכתר ז"א -- הרי הם י"ג שנים. ויום א' -- הוא אותו שבין חצי ת"ת בינה לגלגתא דז"א, ויורד ממקומו עד שם הוא יום א'. או ג"כ אותו מועט שעלה יותר מחצי שליש המגולה דת"ת ז"א אל הכתר שלו וזהו יום א'. אך הנוקבא הוא פחות מחצי שליש בכתר שלה. והרי נשלמו י"ג שנים ויום א':



עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק ט - זמני גדלות נוקבא דז"אעריכה

ועתה נבאר בחינת נוקבא דז"א בג' זמנים דז"א --

  • כשהיה בעיבור תלת כלילת בתלת.
  • וזמן יניקה.
  • ועיבור שני דגדלות ז"א.

מה היתה אז הנוקבא?

והנה כבר ידעת כי אריך אנפין הוא נשמה לכל האצילות ומתפשט ומתלבש בכולו. וכבר ביארנו כי אבא ואמא הם עד חצי ת"ת דאריך אנפין וזו"ן משם ולמטה. והנה בעיבור ראשון דתלת כלילת בתלת, כבר ביארנו כי גם אריך אנפין עצמו העלה נה"י וחצי ת"ת תחתון שלו ונכללו בחצי ת"ת עליון ובחסד גבורה שלו, ואז נכלל ז"א גם כן ג' כליל בג'. ואז נוקבא -- שהיתה נקודה לבד -- נגדלה כשיעור יסוד דז"א הנקרא "ישראל". וכבר ידעת כי היסוד נקרא "רובע ישראל", פי' רביעי של ת"ת הוא מדת היסוד, כי שיעורה דגופא ד' בריתות הוא, והמלכות היתה רביעית היסוד, וכשנתעלו ועלו יסוד ומלכות ונכללו למעלה בחצי ת"ת כנ"ל -- הנה היסוד נגדל ונעשה כמדת ת"ת עצמו ונגדלה מלכות כמדת היסוד כולו שהיה בתחלה רובע ישראל, רביעית הת"ת.    ואח"כ ביניקה נגדלה המלכות כמדת הת"ת ממש. אח"כ בגדלות המוחין נתגדלה גם היא ונעשה פרצוף שלם.

ודע כי מחצי ת"ת דאריך אנפין עד סוף היסוד דאריך אנפין נעשה נשמה לז"א. ומעטרת יסוד דאריך אנפין נשמה לנוקבא דז"א. נמצא כי אריך אנפין מתפשט ומתלבש בכל אצילות כולו, ואור אין סוף עובר בתוך אריך אנפין ועליו נאמר (נחמיה ט, ו) "ואתה מחיה את כולם", כי הוא מחיה כל העולמות בהתלבשו בתוכם כנ"ל:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק י - דרוש יעקב ומשה מיסוד דאבאעריכה

והנה כמו שבאירנו לעיל שיש צלם דאמא וב' אותיות ל"ם לראשו דז"א -- כך יש בחינת צלם אבא על ראש ז"א, והם סוד חכמה ובינה וב' עטרין מתלבשים בנצח-הוד-יסוד דאבא ונעשה מהם בחי' צלם דוגמת אמא ממש.

ואח"כ מתלבשים נה"י דאבא תוך נה"י דאמא באופן זה: כי בינה-דחכמה מתלבשת בנצח אמא, ובינה-דאמא בהוד אמא. נמצא שיש להם ב' בינות. וזהו סוד (ישעיהו כז, יא) "כי לא עם בינות הוא". וחכמה-דאמא תוך הוד אבא, וחכמה-דאבא בתוך נצח דאבא, והם ב' חכמות. וזהו סוד (משלי א, כ) "חכמות בחוץ תרונה". והה' גבורות דאבא הם חסדים דאמא, וה' גבורות דאמא נכנסין ביסוד אמא. וה' חסדים דאבא מן החסדים שלו, וה' חסדים דאמא (הנעשים גבורות דאבא) נכנסין ביסוד אבא הם ג"כ ב' דעות -- (ש"א ב, ג) "כי אל דעות ה'".

והנה נה"י דאבא מתלבשים בנה"י דאמא. והנה היסוד דאבא הוא דוכרא והוא ארוך, ויסוד דאמא הוא נוקבא והוא קצר. וא"כ כשמתלבש יסוד אבא ביסוד אמא -- נמצא כיון ששיעור יסוד אמא הוא שיעור שליש אחד, א"כ יוצא יסוד אבא חוץ ליסוד אמא שיעור ב' שלישים מגולים, ונמשך יסוד אבא עד סוף יסוד ז"א עצמו. וזהו סוד "הבל הבלים". פי', הבל הכולל ב' הבלים, כי הבל היוצא מיסוד דז"א הם ב' הבלים -- אחד שלו ואחד של יסוד אבא.

והנה מן האור הגדול של החסדים שבתוך יסוד אבא -- שמתלבש תוך הת"ת דז"א והוא אור מגולה -- בוקע ויוצא האור לחוץ לבטן ז"א מצד פנים דז"א ושם נעשה יעקב, לשון בקיעת אור, בסוד "אז יבקע כשחר אורך", והוא אותיות יעקב. וזהו "אך יצא יצא יעקב", כי ב' יציאות וב' בקיעות יש ליעקב -- א' הוא אור שבתוך היסוד אבא שבוקע היסוד ויוצא תוך ז"א. בקיעה ב' הוא שחוזר האור לבקוע ובוקע מבטן ז"א ויוצא לחוץ בפני ז"א, כי אחוריו של יעקב נגד פני הזעיר אנפין, מהחזה ולמטה.

וכן על דרך זה יצאה רחל מאחורי דז"א אחור באחור, מהחזה ולמטה, כי שם נשלם יסוד אמא והאור שלה יוצא לחוץ. והנה שם מ"ה מילוי דאלפין הוא בז"א. והנה א' שבמלוי וא"ו -- מקומה שם בשליש אמצעי של ת"ת דז"א תחת החזה, אחר שכלה יסוד אמא אז מתגלית א' זו, והוא אהי"ה בסוד "דם האדם באדם" (כמבואר אצלינו). ואהי"ה זו במילוי ההי"ן, שהוא קו אמצעי כנודע, והוא גי' קנ"א[1], ועם הכולל גימטריה קנ"ב, כי שם נעשה נקב, ויוצא אור לחוץ תוך ז"א מתוך יסוד דאמא. פירוש שני: כי שם זה של קנ"א שהוא גימ' קנ"ב הוא נוקב ויוצא אור לחוץ לרחל באחור ז"א, כי שם מקומה, והיא נקרא ה' תתאה. ואז נתחבר נקב זה עם ה' תתאה ונעשה 'נקבה' באחורי ז"א.

וכותל א' יש לשניהם לבד -- לכן צריכה נסירה. משא"כ ביעקב שיש לו כותל לבדו חוץ מכותל הז"א, ויש הפסק בין ז"א ליעקב. באופן שאור אבא היוצא לחוץ לז"א נקרא יעקב, אך ההארה שהיא יוצאת מיסוד אבא תוך בטן ז"א בפנים זהו סוד משה. וז"ש משה מלגאו ויעקב מלבר :


והנה ה' בחינות יש למשה:

  • א' - הוא בדעת ז"א עצמו, כי שם יסוד אבא.
  • ב' - בשליש עליון המכוסה, כי שם יותר מקום רחב בין הזרועות יותר מבדעת, ואז הוא בחינה ב' שמתפשט שם היסוד דאבא. וכנגד זו הבחינה נאמר במשה "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט", פי' כי שם בחינת סתר ומכוסה.
  • בחינה ג' בשליש ת"ת האמצעי, אחר צאתו מיסוד אמא, ושם היתה נבואת משה. וז"ש בזוהר כי נבואת משה מן דכורא ושאר הנביאים מן נוקבא -- פירוש: כי משה מתנבא מיסוד אבא שבתוך ז"א ושאר הנביאים מיסוד אמא בהיותם תוך ז"א.
  • בחינה ד' כשמגיע יסוד אבא תוך יסוד ז"א ואז הוא בחינת "שת". וזהו סוד (ישעיהו כ, ד) "וחשופי שת", פירוש: כי הוא שת מקום יסוד, כשמסירין הערלה מהיסוד שמתגלה ונתוסף [ס"א ונחשוף] האור אשר שם. וזהו "חשופי שת".
  • בחינה ה' הוא הבל היוצא מיסוד אבא חוץ ליסוד ז"א, ושם הוא בחינת הבל.

וזהו סוד משה -- ר"ת מ'שה ש'ת ה'בל.

והנה הבל חטא שהביט בשכינה, פי' שהבל היה רוצה שאור היוצא מן יסוד אבא והוא בוקע ויוצא ליעקב, היה רוצה הבל להפכו לאחוריים ליתן לרחל הנקרא שכינה, וזהו "הציץ בשכינה" -- שרצה להאיר ולהציץ בשכינה מאותו אור הנוגע ליעקב:


  1. ^ אל"ף, ה"ה, יו"ד, ה"ה - ויקיעורך


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק יא - דור המדבר ובינה ותבונה ומ"ם שבלוחות שבנס היו עומדיםעריכה

והנה עם מה שביארנו לעיל -- כי זו"ן מתחברים בכותל א' משא"כ יעקב -- בזה תבין סוד מ"ש משה לישראל בכניסתן לא"י "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום", כי "ה' אלהיכם" הוא זו"ן, וישראל הנכנסין לא"י היו מבחינה זו אשר הם דבוקים אחור באחור, וזהו "ואתם הדבקים בה'". אבל דור המדבר, דור דעה, שהיו מבחינת יעקב, ולא היו דבוקים בכותל א' -- מתו כולם ולא נכנסו לא"י. לכן היה משה רועה שלהם.

ובזה יובן כמה טעמים -- למה משה היה רועה שלהם, ולמה נקרא "דור דעה" דור המדבר, ולמה נתנה התורה להם, ולמה ישבו מ' שנה במדבר, ולמה לא מצא משה בהם רק אנשי חיל ולא מצא בהם נבונים.     אך הענין כי יסוד אבא יוצא מתוך יסוד אמא ומתגלה מהחזה ולמטה ושם יוצא לחוץ בחינת יעקב. והנה כמו שיצאה בחינת לאה אחורי הדעת דז"א -- כן אחורי דעת יעקב יוצאת בחינת לאה אחרת, נוקבא של יעקב. לכן נקרא "דור דעה" -- דור היוצאים מבחינת דעת של יעקב.

והנה בהסתלקות יסוד אבא מאליו נסתלק דור דעה הנמשך משם -- לכן משה להיות ששרשו היה יסוד אבא, לכן היה רועה לדור המדבר, כי משה מלגאו ויעקב מלבר. לכן אותן הנכנסין לא"י אמר להם משה "ואתם הדבקים בה'", פי' שהוא ת"ת, "חיים כולכם", ותוכלו להכנס לא"י. אבל דור דעה להיות שמשה הוא יסוד אבא הרועה שלהם ודור דעה המה ג"כ משם -- ממילא כשנסתלק משה נסתלקו גם הם, כי כולם הם מבחינת חכמה ואינן נכנסין לארץ. ולכן לא נכנס משה ולא דור דעה לארץ.

ולכן ניתנה להם התורה. כי התורה מיסוד אבא שנבקע ויוצא האור לחוץ. וזה היה בזמנם שגם הם יצאו מן בקיעה ההיא. לכן ישבו מ' שנה במדבר, כי שם ע"ב דיודי"ן הוא באבא שהוא בחכמה ויש בו ד' יודין שהוא גי' מ'. לכן מצא משה בדור דעה "אנשי חיל". כי חי"ל גימטריה מ"ח, כ"ד כ"ד, שהם ב' שלישים דיסוד אבא המגולים מהחזה, כי בשם של ע"ב יש ג' פעמים כ"ד, וב' שלישים הם ב' פעמים כ"ד -- גימטריה מ"ח שהם ב' שלישים המגולים, גימטריה חי"ל, גימטריה מ"ח. אבל נבונים הבאים מבינה לא מצא, כי יסוד דבינה אינו משמש כלום ליעקב רק לזו"ן.

וזהו הטעם שיעקב יצא בפרצוף שלם בכותל בפני עצמו ואינו דבוק בז"א, כי הוא לבדו לקח מיסוד אבא. אך זו"ן -- שניהם באים מיסוד אמא. זה לוקח ה' חסדים, וזה לוקח ה' גבורות -- לכן יצאו שניהם מחוברים בכותל א' וצריכים נסירה.


ודע כמו שיש ד' רבתי וד' זעירא בשכינה -- בחינה עליונה לאה ובחינה התחתונה רחל -- כן יש באמא ב' בחינות אלו; ב' דלתות; ד' עליונה בינה, ד' תחתונה תבונה; וכל אחד מאלו יש בהם י' ספירות.

ודע שיש בזכר גם כן ב' בחינות אלו; כי הז"א שיעורו הוא מהחזה דאמא ולמטה. כן רחל היא על דרך זה נגדו מהחזה דז"א ולמטה כנ"ל הכל. וא"כ כמו שיש יעקב לתתא כנגד בחי' התחתונה דשכינה -- כן למעלה במקומו יצא יעקב אחר, והוא יוצא מיסוד חכמה עליונה. והענין הוא כי כמו שיש סוד הדעת למעלה באבא ואמא כשיש זווג -- כך למטה בזווג בחי' התחתונה הנקרא תבונה עם בחינת תחתונה דאבא ג"כ יש דעת אחר, לכן למטה בשכינה יש ב' בחי' אלו. וכמו ששתי בחינות עליונות נכללין כאחד -- כך ב' בחינות תחתונות נכללין כאחד. וזהו סוד "כי אל דעות ה'". וזהו סוד "והיו תואמים מלמטה", שהוא בחי' יעקב התחתון שהוא מהחזה ולמטה "ויחדיו יהיו תמי"ם", תאומי"ם, הוא יעקב האחר שהוא שוה בשוה עם ראש ז"א, ומתחילה ועד סוף הכל נק' ישראל. ממקום שיצאה רחל יצא יעקב ג"כ מלפניו. ויעקב מזדווג עם רחל וישראל מזדווג עם לאה. וז"ש בזוהר ויצא על הפסוק "וישכב עמה בלילה הוא", ולא הזכיר יעקב כי הכוונה על ישראל.

ודע כי בינה יש לה ג' בחינות: א' כשיש לה זווג עם אבא ואז נקרא "בינה". ב' כשאין לה יחוד עם אבא ואז נקרא "תבונה" כשעומדת לבדה. ג' כשיורדת ומתפשטת למטה תוך הז"א נקרא ג"כ תבונה. וכשזעיר אנפין עולה למעלה נקרא "איש תבונות ידלנה". פירוש: "ידלנה" אותה למעלה. ו"איש" הוא ז"א, ו"תבונות" הוא תבונה עולה למעלה עמו כשהיא עולה למעלה עמו אמר "ידלנה", פירוש: יגביהנה. ואחר שעלה ז"א למעלה -- אז נתייחדה הבינה עם אבא ואז נקראת השתי תבונות "בינות", כי עלו במדרגה עליונה הנקראת "בינה". וזהו סוד "כי לא עם בינות הוא".


ודע כי מציאות אבא הוא יו"ד של הוי"ה וקוצו של יו"ד הוא אריך אנפין. והנה יו"ד במלואה יש בה ג' אותיות כזה: יו"ד. והנה תכה י' על ו' (שהוא י' פעמים ו') -- גימטריה ס'. ואח"כ תכה י' על ד' -- גימטריה מ'. והנה כאשר בינה מתייחדת עם אבא אז נקרא (ם') [ס'], ר"ל סתומה, שהיא סתומה שמקבלת כל האורות וסותמת אותם, לכן הו' ראשה נטוי כלפי הד' של יו"ד, להיות שאבא משפיע אורות לאמא. וכשאין אבא משפיע לאמא, שאינה מזדווגת עמו אלא היא רביעא על בנין, נקרא מ' פתוחה. ופי' מ', ר"ל משפיע, פי' כשהיא משפעת לבנין. וזהו סוד אותיות מ"ס הנזכר בזוהר על בינה.

וזו היא הו' והד'. כשהם בחכמה (שהיא באות יו"ד) -- אז ו' קודם לד'. וכשהם בבינה (שהיא אות ה') -- אז ד' קודם לו'; כי צורת ה' - ד"ו, כזה ה'. אך כשהוא"ו תחת ד' (שהוא סוד ה') אז יושבת ו' זו בלתי ראש, וכשהוא"ו קודם לד' (שהוא סוד יו"ד) -- אז יש לה ראש נטוי כלפי ד'. והכוונה כנ"ל, כי כשהיא מזדווגת עם אבא -- אז אותה ו' יש לה ראש שמשפיע אבא בסוד ראש ו' הנטוי כנגדה. אך כשהוא בסוד ה' -- אז אין לה זווג עם אבא, אז אותה ו' אין לה ראש, כי האורות נשארים למעלה ואין אבא משפיע אותן לאמא, ואותו ראש של ו' נשאר למעלה בצורת י' העומדת אחורי ה'. ומבואר אצלינו בסוד צורת ה' כזה ה' בסוד "וחכם בבינה". אמנם ו' של תוך ה' בלי ראש מתפשטת ומשפעת בכל ז"א עד היסוד שלו. וכבר ידעת כי חכמה בינה דעת של הנקבה נגד ג' פרקי עליונים דנה"י דז"א כנודע. והנה ו' זו של ה' דבינה מתפשטת תוך ז"א עד היסוד שלו. נמצא שאמא משפיע עד חכמה ובינה דעת דנוקבא דז"א ולא יותר.

והנה דע כשאמא היא למעלה עם אבא אז נקראת נקבה בערך נקבה המתקבלת מן דכורא. וכשהיא רובצת על הבנים ומשפעת להם אז נקראת דכורא, דוגמת הזכר המשפיע בנוקבא. וזהו סוד עונש משכב זכור; כי הוא מוריד הכח שיש באמא כשהיא למעלה וגם את אבא המשפיע באמא למעלה ומורידן עד נה"י דז"א. וזהו סוד זכור שהוא גימטריה הוי"ה דיודי"ן ואהי"ה דיודי"ן, ע"ב וקס"א, ושניהם גימטריה זכו"ר. והם גימטריה רג"ל להורות שהורידן עד רגליו דז"א, ואז כביכול מתבטל הז"א לגמרי, שאינו יכול לסבול האורות ההם (שירשו את מקומו), ואז כביכול מתבטל לגמרי כענין "וימת בלע".

וזהו סוד העון הזה הנקרא "תועבה". פירוש: תועה אתה בה. ר"ל כי אתה חושב שהורדתה אמא על הבנים ומשפעת להם כזכר לנקבה ואתה עושה אותה נקבה שאתה שוכב עמה. ולכן תשובה על חטא זה שיתענה רג"ל תעניות כמספר ב' שמות הנ"ל שבהם חטא והורידן למטה. ויכוין להעלות בכל יום חלק אחד מהם עד שנמצא שבי' ימים הראשונים מעלה י' אחד דע"ב. וכן על דרך זה עד שישלמו רג"ל תעניות ואז נגמר להעלותן למעלה במקומן.

והנה החוטא הזה גרם פגם גם באחוריים של השמות הנ"ל שהורידן למטה, לכן גם בהם צריך תיקון, והם קפ"ד ותקמ"ד, גימטריה תשכ"ח. וזהו "זכו"ר אל תשכ"ח". כי הזכירה היא מהפנים והשכחה היא מהאחורים.

והנה ג' פעמים רג"ל (שהוא זכו"ר) -- גימטריה תשכ"ח. א"כ כשמתקן חלק א' מהפנים יכוין להעלות ולתקן עמו ג' חלקים מהאחורים. נמצא כי בי' תעניות ראשונים מתקן י' ראשונה דע"ב כנ"ל ומתקן ל' חלקים דאחוריים (שהם יו"ד י', מן יו"ד שני של אחוריים)‏[1] , כי הפנים רג"ל א' והאחוריים ג' רגלים. וביום התענית האחרון מרג"ל תעניות יכוין לכלול הכל ביחד ולהעלות כל הפנים (שהם הרג"ל) וכל האחוריים (שהם תשכ"ח) בבת אחת, ולהעלותן במקום של אבא ואמא.


ונחזור לענין מ"ס של בינה כנ"ל. כי משה זכה לבינה בהיותה בסוד ס' לפי שהוא יסוד (ס"א סוד) אבא מלגאו. אך יעקב, שהוא מלבר, לא זכה לבינה רק בהיותה בסוד מ' שהיא כד רביעא על בנין. וזהו סוד שאמרו רז"ל "מ"ס שבלוחות בנס היו עומדין". פירוש: כי הלא ב' בחינות יש בבינה ותבונה כנ"ל, כי בהיותה פנים בפנים עם אבא נקרא ס' שהיא כנגד ו' ספירות שבה (שהם כח"ב דח"ג). ונקרא מ' בהיותה בלי זווג בערך ד' תחתונות שלה שנכנסת בז"א. וז"א ג"כ באלו ב' בחינות נקרא ו' ד' כנ"ל והם ו' מדות עליונות שבו (שהם כחב"ד ח"ג) שנכנסין נה"י דאמא עד שליש ת"ת שלו עד החזה. וד' הם תנה"י שבו שאין בהם יסוד בינה. גם דע כי ו' ספירות עליונות (שהוא הו') הוא פרצוף א' וד' תחתונים (שהם סוד הד') הוא פרצוף ב'. ולמעלה ג"כ סוד מ"ס של הבינה שהם ב' פרצופים.

והנה אמא (נ"א ז"א), פרצוף א' שהם ו' עליונים שבו נקרא בינה, פי' בן י"ה. ופרצוף ב' שהוא ד' תחתונים שבו נקרא תבונה, בן ובת. וזהו סוד "מ"ס שבלוחות בנס היו עומדין", כי הלוחות הם נ"ה של מ', שהיא של תבונה תחתונה ונעשה ממנה פרצוף שלם מי' ספירות. וכן ס' למעלה שהם ו' בחי' נעשה פרצוף גמור די' ספירות באמא. ודאי שעל דרך נס הוא.

או נאמר באופן אחר: כי כמו שבינה הוא מ"ס כנ"ל גם בתבונה יש בו מ"ס. כי ו' העליונות שבה הם ס', וד' תחתונים הם מ'. וג"כ נקרא ו"ד כנ"ל בבינה -- כי ו' הם ו' עליונים, וד' הם ד' תחתונים. והנה מ' נקרא תבונה כי הם ד' תחתונות שלה שהם תנה"י שלה לבד והם נכנסין בז"א. והנה נמצא שכל פרצוף התבונה בכל בחינותיה (שהם מ"ס ו"ד הנ"ל) לא נעשה אלא מד' תחתוניות תנה"י דבינה. ונקרא בינה מ' וכנגד מ' זו של בינה נקרא ג"כ תבונה מ' כי משם נלקחה. ומה שנכנס מן התבונה בז"א אינו רק חציו לבד שהם מ' שלה, ד' ספירות תחתונות שבה אשר היא חצי מ' של הבינה עלאה, כי כל התבונה היא מ' אחרונה של הבינה עלאה.

נמצא כי חצי מ' לבד נכנס בז"א. וזהו סוד "מ"ס שבלוחות בנס היו עומדין", כי הלוחות הם נ"ה דז"א ומ"ס שבלוחות הוא כללות ז"א -- שהוא ס' למעלה (ו' ראשונות שבו), מ' למטה (ד' תחתונות שבו) -- וכל כללות מ"ס אלו לא נתהוו רק מן חצי מ' של בינה עלאה (שהיא חצי של התבונה הנקרא מ' של בינה עלאה), ובחצי מ' ההיא מתקיימים כל בחינת מ"ס שבלוחות (שהוא הז"א), ונס גדול הוא זה:

או יאמר באופן אחר: כי דע שמן הפה של אמא יוצא הבל המקיף לז"א כולו. ואין הבל זה יוצא ומקיף לז"א רק בעת שרביעה על בניה כדי לתת לו קיום וחיות לז"א. וכאשר מסתלקת מעל בנין -- גם אותה הארה מסתלקת מז"א. כפי זה לא היה אפשר להיות לו קיום לז"א לולי ע"י נס, וזהו "בנס היו עומדין". וסוד הנס הזה (המעמידן ומקיימם לזו"ן) -- באותה שעה שאמא מסתלקת מעליהן כדי להזדווג עם אבא. ונס זה הוא הנותן קיום להם והעמדה. והוא שם מ"ה דאלפין -- מקיים ומעמיד לז"א. ושם אדנ"י גימטריה ה"ס מעמיד לנוקבא. וב' שמות אלו -- מ"ה וה"ס -- גימטריה נ"ס. כי מ"ס שבלוחות (שהם ז"א הנקרא מ"ס), הם עומדין בנס, שהם כמנין ב' שמות הנ"ל:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק יב - פרצוף לאה וסוד תפיליןעריכה

ודע כי הלא חצי ת"ת תחתון ונה"י דאמא נכנס הכל תוך ז"א. והבחינה הראשונה שנכנסה היא מלכות-דתבונה בתחלה, כי התחתון נכנס בראשון כנודע, ומקומה בדעת ז"א. ושם כנגדה מהאחוריים דדעת ז"א, מכח הארה זו דמלכות, יצאה לאה מאחוריים. וזהו סוד "הראהו הקב"ה למשה קשר של תפילין". ולפי שאין לה כל כך הארה מהמוחין דז"א עצמן רק מן המלכות לבד, לכך היא בחינת עור לבד שהוא קשר של תפילין. אך התפילין עצמן הם הבתים של עור ובתוכם ד' פרשיות שהם הארת המוחין עצמן הבולטים במצחא דז"א. והענין כי האריך אנפין יש לו שערות ונימין וקוצין. והנה הנימין של אריך אנפין נמשכין על ראש ז"א, וכשיורדין נימין אלו יש בתוכם אור גדול. ומכה ברישא דז"א מאחוריו. ואז מהארת ד' המוחין דז"א, בכח ההכאה הנ"ל, יוצאין ארבעה בתים בחינת התפילין. ואח"כ חוזר האור של מלכות דאמא אשר שם, וחוזרת עד אחוריו דז"א ומוציא קשר של תפילין, וזה נקרא לאה, ונעשה בה ד' מוחין שבה (שהם חב"ד, שהם ד' מוחין כנודע). וזהו סוד ד' אלפין של ד' שמות אהי"ה אשר כתבנו בסוד היחוד של בשכמל"ו.


ועתה נבאר פרצוף לאה ואח"כ סוד התפילין. והנה לאה מגעת עד חזה דז"א ומשם מתחלת רחל. וזהו סוד "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא", כי עד שתכלה מלכות עלאה לאה ממש אז משם מתחלת מלכות תתאה רחל. וזהו "עקב ענוה יראת ה'" שאמרו רז"ל "מה שעשתה ענוה עקב לסנדלה עשתה יראה עטרה לראשה", כי ענוה היא בחינת לאה, ולפי שמשה השיגה -- כי עלה עד ן' שערי בינה -- לכן נקרא "עניו מאד" כי השיג עד מקום לאה. ובמקום שנשלם עקב ענוה (שהיא לאה) -- שם מתחלת העטרה של רחל, ובחינה שלה נקרא "אשת חיל יראת ה'". פי', כי היא נקרא "יראת" היוצאת מז"א שהוא הוי"ה, וזהו "יראת ה'".

ודע כי מהחסד דז"א שהוא זרוע ימין נעשה כל קו ימין כולה דלאה, שהוא חכמה-חסד-נצח. ומזרוע שמאל שהוא גבורה, מג"פ‏[2], משם נעשה קו שמאל דלאה בינה-גבורה-הוד. ומקו אמצעי דז"א עד החזה נעשה כל קו אמצעי דלאה.

ודע כי בלילה הוא זווג ז"א עם לאה. וזהו סוד "ויהי בבקר והנה היא לאה". וזווג יעקב ורחל אינו אלא ביום בעת תפלת השחר. לכן בתפלת שחרית [הז"א] הוא כעין חסד שמעורר אהבה, ובתפלת מנחה הוא "שמאלו תחת לראשי". וע"י ב' התפלות (שחרית ומנחה) נתונה לאה בין ב' דרועין דמלכא וכבר הזווג מוכן. לכן תפלת ערבית רשות כי כבר מוכן הזווג. ובק"ש של ערבית (ס"א שחרית) נעשה הזווג.

והנה לאחר הגלות והחרבן עשאוהו לתפלת ערבית חובה. והטעם כי הדינין אז מתדבקים בז"א, וגם לאה כולה דינין כנודע. כי רחל אע"פ שיש בה ה' גבורות עם כל זה היא עומדת נגד נה"י דז"א שבהם החסדים מגולין, לכן הה' גבורות שבה ממותקות קצת, כי זהו סוד "דינין דנוקבא נייחין ברישא". אך לאה היא עומדת עד החזה ששם כל החסדים סתומים וצריך הז"א להזדווג עמה למתק הדינין שבה (כנזכר באדרא שהזווג הם החסדים היוצאים מדכורא לבסם ה' גבורות דנוקבא). לכן אחר החורבן עשאוה חובה כי יש בה דינין רבים וצריכין לנו לזווגה עם ז"א למתקה. ומה שביארנו הוא סוד מ"ש רשב"י לההיא גברא דאתא למתבע סוד תפלת ערבית דאיהי בין דרועי דמלכא ע"ש.

וא"ת והרי לאה בחצי לילה הראשונה היא כנגד חזה, ויסוד דז"א הוא למטה, ואיך מזדווגים ז"א עם לאה? אך הענין הוא מה שנתבאר לעיל כי כשמתגדל ז"א עלה שליש עליון דיסוד ז"א וממנו נעשה ת"ת ז"א ועל ידו הוא זווג דערבית. ומחצי לילה ואילך מתפשטת לאה עד סיום דז"א והזווג הזה הוא בבקר כשמשחיר השחר. ואמנם רחל אחר חצות לילה היא בסוד נקודה ויורדת לבריאה. וזהו סוד "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה", שהם העולמות, כי יורדת לבריאה לתת טרף לביתה שהם העולמות.

ודע כי מן האור הגדול של לאה, ע"י אותו התפשטות שמתפשטת למטה אחר חצות -- משם לוקחת רחל מוחין דבריאה. ובזה תבין למה אנו מניחין תפלה של יד קודם. והטעם כי אלו הם מסוד הארה שלוקחת רחל מלאה בחצות לילה. אמנם המוחין דז"א -- ע"י תורה שאנו קורין בחצות לילה אחרונה מקבל ז"א הארת המוחין. ואחר כך על ידי תפילין שאנו מניחין ביום -- אז בטש האריך אנפין קוצי דשערי ברישא דז"א ומאיר בסוד אור מקיף. וזהו סוד הקב"ה מניח תפילין, כי הקב"ה הוא ז"א, והתפילין הוא הכאת אורות. ואח"כ כשאנו קורין ק"ש כבר יש תפילין לז"א והיחוד הוא לתת התעוררות לזווג זו"ן דבריאה.

וכבר ביארנו כי הד' מוחין דז"א כשיוצאין מבינה הם ד', והם מ' דצלם. אח"כ נכנסין בנה"י דתבונה ונעשית ג' והם סוד ל' דצלם. וזהו סוד "מגדל הפורח באויר", הוא סוד רמז בחינת לאה אשר שם שהוא סוד מלכות דתבונה מקבלת הארה שהוא סמוך ליסוד, וקוצי דשערי דעתיקא בטש שם ונעשה שם תפילין בכח אותו צלם, כמ"ש בזוהר כי בעבור צלם בו"ד יש לו צלם רוחניות. וזהו סוד "אך בצלם יתהלך איש". וזה שאותו צלם הוא מגדל הפורח באויר כעוף הפורח באויר [ס"א ועובר].

והנה כמו שלמטה בסוד צ' דצלם שנכנסין המוחין ברישא דז"א אז יוצאין תפילין -- כן כאן בסוד ל' דצלם שכבר יש שם מלכות דתבונה. משא"כ בסוד ם' דצלם שלא נתלבשו מוחין עדיין. אך ב-ל של צלם בטש שם קוצי דאריך אנפין ויצאו תפילין בכח ובדקות יותר משל מעלה ואז נעשית ג"כ לאה בסוד אור פנימי. ואלו הם סוד התפילין של שבת שהם למעלה מהראש בסוד ל' דצלם, וכשבא שבת בא פנים חדשות שהם אלו המוחין דסוד ל' דצלם שהיו למעלה מראשו בסוד התפילין ועתה בשבת נכנסו הראשונים בראשו ונעשו לו מוחין חדשים והם הראשונים נעשו פנימיות עתה, לכן אין אנו מניחין תפילין בשבת כי התפילין נעשו ממוחין פנימים ובתחלה היו מקיפין לז"א והיו בבחי' אור פנימי ללאה.

והנה נחזור לענין כי אחר בחינת ל' של הצלם (שהם תפילין לז"א ואור פנימי ללאה), אחר כך נכנסין המוחין בז"א והוא בחי' צ' דצלם כנ"ל, ואז בטש קוצי דשערי דאריך אנפין ברישא דז"א ויוצאין התפילין, וחוזרת ההכאה לאחור ויצאה קשר של תפילין שהיא לאה, ואז נעשה אור מקיף ללאה ופנימית לז"א:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק יג - סוד הנסירהעריכה

ודע כי מ"ש הפסוק "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן" -- הענין כי המוחין הבאים לז"א מסתלקין ממנו ונכנסין בנוקבא, שהם נה"י דישראל סבא ותבונה עם המוחין שבהם, והם מסתלקין מז"א ונכנסין בה שלא על ידי ז"א כבתחלה. וזהו סוד "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם" ממש. ואז לאה נכללת ברחל. לפי שלאה יצאת אחורי רישא דז"א כנודע, ועתה שהמוחין יוצאין מז"א ונכנסין ברחל העולה עד למעלה ברישא דז"א ואז נכללת בה לאה.

וא"ת א"כ כיון שהמוחין נסתלקו מז"א וניתנו לנוקבא א"כ האיך יכול עתה להזדווג עמה? והענין הוא כי ע"י הדורמיטה מקבל ז"א מוחין חדשים יותר מעולים מאבא ואמא, והזווג הוא אז יותר עליון בהיות שיש לו מוחין מלמעלה. וזהו שאמר הפסוק "ויקח אחת מצלעותיו". פי' שנסרו. ומ"ש "ויביאה אל האדם" הוא ז"א, שתחלה בהיותה אחורי ז"א היא יונקת ממנו ואז נעשין הכלים שלה כולם ע"י האור של ז"א היוצא לאחור. ועתה "ה' אלהים", שהוא אבא ואמא, לקחו הכלים שלה שהיו מאחור ועשאוהו פרצוף שלם כמו הז"א. ואח"כ "ויביאה אל האדם" - פנים בפנים.

וכשחטא אדה"ר חזרה לאחורי ז"א. גם עתה אחר החרבן היא באחור ז"א כל ימי החול חוץ משבת, שאז עולה פנים בפנים. אך על ידי תפלתינו אנו מחזירין אותה פנים בפנים מהחזה ולמטה, ואפי' בחול, בסוד "מלך עוזר ומושיע ומגן" כמבואר. ואחר התפלה חוזרת לאחור כבתחלה. לכן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפלה ואחר התפלה ושעה בתפלה כדי לעכב הארת פנים בפנים אחר התפלה ולא תחזור תכף אחר התפלה לאחור ז"א.

ודע כי כמו שלאה נכללת ברחל כנ"ל -- כך למעלה בזווג חכמה ובינה נכלל התבונה עם הבינה. וטעם שנכללו אלו הבחינות עם היותם כל אחד פרצוף בפני עצמם -- הטעם הוא מפני שבינה ורחל הם ב' ספירות עצמיות של י' ספירות דאצילות, אך תבונה ולאה אינם רק הארות הנמשכות מבינה לבד, ולכן יכולות להכלל עם הנקודה עצמית של י' ספירות.

ודע כי כמו שנכנס צלם דאמא תוך הז"א -- כך נכנס צלם דאבא בז"א. וכמו שמן המלכות דתבונה נעשית לאה כנ"ל -- כך ממלכות דאבא נעשית בחינה הנקרא "צפורה אשת משה" שהיא יסוד דאבא וזה מצד צלם דמוחין דגדלות.

והנה גם כן יש צלם דמוחין דקטנות דאבא וצלם דקטנות אמא. וממלכות דאמא דקטנות יצאה ממנה "תמנע פלגש אליפז", וממלכות דאבא יצאה "כושית אשת משה" (כמבואר בד"ה של משה שמשה הלך ומלך על כוש מ' שנה ונשא אשת המלך הכושי ונעץ חרב בינו לבינה ולא נגע בה). וכן תמנע באתה לחלות ליעקב שישאנה ולא רצה. גם יוסף לקח "אסנת בת פוטיפרע" ולא רצה לשכב עם "אשת פוטיפרע" הנקרא "פוטיפר שר הטבחים". והטעם שכל אחד מאלו הנ"ל דחו את הדינין.

והענין כי יש ג' מוחין דקטנות מצד אבא והם ג' "אלהים". וג' מוחין מצד אמא ונקרא "בני האלהים". כי יש באלהים פשוט ומילוי ומילוי דמילוי ב"ן אותיות. וזהו סוד "ויבואו בני האלהים". וג' אלהים אלו יורדין לגרון והם גימטריה גרון. וגם הם גימטריה נח"ר. וזהו (תהלים סט, ד) "נח"ר גרוני" הנמשך מן הדינין אלו אשר שם.

וזהו "וילך חרנה" -- חרן ה'. וזהו סוד ה' זו, כי הלא ש"ך דינין הם, והם סוד ל"ב נתיבות חכמה, כל אחד כלול מי', גימטריא ש"ך. ועוד ה' הם שכ"ה דינין, כי מן ה' אלו משם באו כל [נ"א מיתוק לכל] אלו הדינין. וכוונת ה' זו הם ה' אלפי"ן של אדני. וזהו סוד נער נערה, ש"ך שכ"ה, ועם הכולל -- גימטריא כו"ש. וזהו סוד הכושית שדחה אותה משה כי היא דינין.

ויעקב דחה תמנע כי כל הדינין וגבורות דקטנות היו בה. כי ב' פעמים מנצפ"ך גימטריה תמנע. וגם יוסף דחה פוטיפרע שהוא דינין, פוטיפרע גימטריא תנ"ה, שהם סוד אחורים כולם דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן*. אך לקח את אסנת בתו שהיא אחור לאה, פי' התפשטות למטה נקרא אסנת, ודחה אשת פוטיפרע שהיתה אחור תמנע דינין קשין. עד כאן מצאתי. סליק:

הערה *: (נלעד"ח שהם גימטריה ג' אהיה מלאים והם דינין) אמנם אני הכותב מצאתי נ"א וכתוב בה גם כן עסמ"ב אחוריים שלהם ועוד כתב תסיר שרש של השמות. ונלע"ד שהוא כך: כי אחורי ע"ב הוא דפ"ק. תסיר ע"ב (שהוא שורש להשם) -- נשאר קי"ב. וכן ק"ל דמ"ה -- תסיר מ"ה נשאר פ"ה. וכן אחור דב"ן -- קד"ם. תסיר ב"ן -- נשאר צ"ב. וכן אחור ס"ג -- קס"ו. תסיר ס"ג נשאר ק"ג. הרי לכולם לא עשינו אלא יה"ו לבד באחוריים אבל האחרון (שהוא יו"ד ה"י וי"ו ה"י) חסרנו אותו, שהוא שורש. א"כ ד' אחורי יה"ו בד' מלואים גימטריה שצ"ב. חסר לתנ"ה ס"ג. והם אלו ד' אחוריים יה"ו במלוי הם ס"ג אותיות‏[3] . ודוק ותשכח. הרי תנ"ה באחוריים ד' שמות שהם דינין.


מ"כ [=מצאתי כתוב] מכתב יד מורי זלה"ה בעצמו וז"ל לשון הזהב:

הנה הזווג נמצא בד' ספירות לבד -- חו"ב תו"מ. ונמצא לרשב"י הפרש גדול בין זווג לזווג, כי חו"ב לא מתפררשין לעלמין משא"כ תו"מ. וצריך לדעת מפני מה זווג חו"ב תדיר ואינו כן בזווג תו"מ? ועוד לענין מה הוא זווג חו"ב ומה היא מתחדשת ממנו? כי בשלמא בזווג תו"מ -- נותן נשמה לישראל כדכתיב ונשמות אני עשיתי, אבל זווג חו"ב מה יתן ומה יוסיף? שמא תאמר להעמיד הויות שהם הספירות על יחודם וכדי שיעטרו תו"מ באותם העטרות המשובחים ויתיחדו כמ"ש מורינו ורבינו נר"ו בש' מהות ההנהגה פי"ג -- ליתא, שא"כ לא היה ראוי להיות זווגם אם לא בשעת זווג תו"מ כדי לעטרם באותן עטרות, כי כן נראה מדברי הזוהר בפי' שעטרות אלו לצורך זווג תו"מ שהרי אמרו שם בשעתא דמלכא עילאה בתפנוקי דמלכא יתיב בעטרוהי כדין כתיב עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו דא יסוד דאפיק ברכאין להזדווג מלכא קדישא במטרוניתא בהאי דרגא -- הרי בפירוש שעטרות אלו הם לצורך זווג תו"מ, א"כ מהראוי היה להם שלא יהא זווגם אלא בשעת זווג תו"מ לא שיהיה לעולם. וכבר הרגיש בקושיא זו מורינו נר"ו וכתב וז"ל: ובהיות יחודם תמיד יהיה עטרת אל הבנים לעת הצורך. ואין זה התירוץ כלום.
והנראה אלינו כי ב' מיני זווגים אלו צריכין להיות למלאכים ורוחין קדישין ולהיות נשמות לעליונים ותחתונים וע"י זווג חו"ב מתהוין מלאכין ורוחין קדישין ומתהוים נשמות [מלאכים] עליונים. ואין כוונתינו נשמות ממש אלא חיותם, והוא אור השופע בהם להחיותן כמ"ש ואתה מחיה את כולם, מחיה לכולם, וזהו תמידי כמ"ש בזהר בלק ת"ח כל אינון מלאכין קדישין לא קיימין ולא יכלין למיקם בר בנהורא עלאה דנהיר , ולפיכך לא מתפרשין לעלמין כי הם צריכין לתת מזון ומחיה לעליונים לעולם ועד ולהיות מלאכים חדשים לבקרים. אמנם זווג תו"מ להיות נשמה לתחתונים, וזהו לפרקים ולעתים מזומנים.
ובזה הרווחנו שאין פירוש "שלא מתפרשין לעלמין" בשעת שלום לבד כמ"ש רבינו נר"ו, כי זה דוחק מאד שבפי' נראה באדרא זוטא שגם בעת הגלות לא מתפרשין וזה לשונו בספרא דר"ה סבא אמר שלמה מלכא כו', אלא לעולם ועד אין זווגם זה חסר אפילו רגע אחד כי הוא חיי המלאכין ואין להם חיות אלא ע"י זווג זה.
ודע כי אין כוונתינו באמרם שאין זווג חו"ב אלא לצורך המלאכין, לשלול בו שאין בו צורך לתחתונים; כי מבואר בזוהר כי מזווג חו"ב נעשה עטרות לבנים ועי"ז מזדווגים תו"מ. אבל כוונתינו לומר שהזווג חו"ב צריך לעליונים ותחתונים, משא"כ בתו"מ שאינו כי אם לנשמות תחתונים. ומזה יעלה לנו תירוץ למה שנמצא בתיקונים נשבע הקב"ה שלא יכנס כו' ובכמה מקומות נזכר דאתתרכת אימא עלאה וכיוצא בדברים אלו. והענין זה כי כדי להנחיל עטרות לבנים לייחדם ושיתייחדו -- זה חסר בעוונותינו הרבים בזמן הגלות. וזהו שכתב "אימא עילאה" , כי בערך שהיה אמא להנחיל עטרה לבנים "אתתרכת" , כי אינה מזדווגת להנחיל עטרות לבנים ליחדם. וזהו ענין קרבן עולה ויורד כי אינה מזדווגת י' בה' עד שיתחבר ו' בה' -- כי י"ה מורה שהזווג לצורך בנים; כי יו"ד במלואו ו"ד, שהם ד"ו פרצופים, וה' צורתה ד"ו.
נמצינו למדין שזווג חו"ב לא יחסר תמיד אלא שבזמן הגלות אינו זווג שלים, ר"ל לצורך בנים ואינו כ"כ משובח כדי שיגיע ממנו עטרה לבנים כדי שיוכלו להזדווג ולהתחבר, אבל יש זווג לצורך עליונים להחיותן, וזה לא יפסוק. ובזה יובן מ"ש בזוהר אחרי מות כתיב ונהר יוצא מעדן וגו'[4].

ע"כ מצאתי. סליק:


  1. ^ פירוש דבריו: כי משם ע"ב (יו"ד , ה"י , וי"ו , ה"י) עשר תעניות מתקן רק את האות י' לבד של מילוי השם (ללא יתר האותיות של ו"ד) ומתקן ל' חלקים באחוריים של השם (יו"ד , יו"ד ה"י , יו"ד ה"י וי"ו , יו"ד ה"י וי"ו ה"י), דהיינו 4 האותיות הראשונות; יו"ד שלם של היו"ד הראשונה ואות י' לבד של היו"ד השנייה ששווה ל-30, יו"ד י' - ויקיעורך
  2. ^ נ"ל שהכוונה מג' פרקיו - ויקיעורך
  3. ^ פירוש:כי בכל אחוריים של ד' שמות עסמ"ב יש 3+5+8 אותיות (מלבד השם של ב"ן שחסר בו אות א' של ו"ו) שעולה 16. 16 כפול 4 מינוס 1 שווה ל63 - ויקיעורך
  4. ^ הפסוק מצוטט לראשונה בזוהר בדף נח. אבל נראה שעיקר הכוונה לצורך דברי האריז"ל נמצית בדף סה: של הזהר שם - ויקיעורך


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל