עיקר תוי"ט על נגעים ח

משנה נגעים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) מן הטמא. פירוש, מתוך הסגר. והדר מפרש פורח מתוך חלוט, מחיה, שער לבן, ופשיון. מהר"ם:

(ב) (על הברטנורא) דלא קאי אלא על ראשי אברים, דבשאר מקומות אם בלא פרח בכולו הוי מחיה סימן טומאה, הוא הדין בפרח, ולא הוה צריך למכתב זה אלא על המקומות שאינם מיטמאים במחיה כשלא פרח, לומר, שאם פרח אף באלו המקומות המחיה סימן טומאה. ק"א. ועתוי"ט:

(ג) (על המשנה) טמא. בספרא יליף ליה. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) או פשתה וכנסה. הר"ש:

(ב)

(ה) (על המשנה) ואח"כ. קודם שהראהו לכהן. דאם לא כן, הוי ליה פרח מתוך פטור וטמא. כ"מ:

(ו) (על המשנה) טמא. ונראה לי דלא תני ליה אלא משום פלוגתא דר' יהושע ורבנן. דהא תני לעיל חזרו בו ראשי אברים טמא, וכל שכן מחיה דשאר הגוף:

(ז) (על המשנה) ר' יהושע כו'. ר' יהושע מדמה ליה למחיה, הואיל ושניהם סימני טומאה הם. ורבנן דייקי לישנא דקאמר [או כי ישוב] הבשר החי. ועתוי"ט. ות"ח:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) כדיליף להו בתורת כהנים:

(ט) (על המשנה) טהור. ואפילו לר' יהושע. הר"מ ומהר"ם:

(י) (על המשנה) טמאין. דכתיב טמא הוא, לרבות ראשי אברים שנתגלו אחר פריחת [חלוט] פסיון והסגר [ושער לבן]. ת"כ. ודלא תני הכא עד שנתמעט מכגריס כדתני ברישא, משום דרישא דמיירי בפורח מתוך הסגר, שייך למתני הכי, אבל הכא אפילו עמדה על כגריס אם הלכו סימני טומאה טהור. ואף דהוה מצי למתני עד שהלכו סימני טומאה, לא איצטריך, דברישא נמי לא תני אלא משום דזמנין טמא עד שתתמעט, וזמנין טמא ער שתחזור לכמות שהיתה דהיינו כשפרח לאחר פטור כו'. מהר"ם:

(יא) (על המשנה) טהור. הודיעך אע"פ שפרח מעט מעט טהור. הר"מ. והוא מהתורת כהנים:

(ד)

(יב) (על המשנה) אפילו כו'. בתורת כהנים יליף ליה:

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

(יג) (על הברטנורא) ובתורת כהנים יליף ליה מכפל ואם פרוח תפרח. ומהר"מ הקשה על הר"ב, דבכהן תלי מילתא, וכל זמן דלא נזדקק ליה כהן, פורח מן הטהור קרינן ליה. ועוד, למאי תני פרחה מזו לזו כו', ליתני סתמא פרחה בכולו טהור. על כן נראה לפרש דדוקא בהכי טהור. אבל אי פרחה מן הטהורה לצד חוץ ואח"כ פרח מזו לזו הוי ליה פורח מטהור, וטמא. אבל השתא דפרח מזו לזו אפילו מטהורה לטמאה כיון שנתחברו אמרינן שהטהורה טפלה לגבי טמאה, דכל היכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי בנגעים אמרינן לקולא. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) הר"ש. וכלומר, מאחר דעל ידי דיבוקם נראה כגריס, הוי טמא. וכשפרח ממנה, הוי פורח מן הטמא, וטהור. כ"מ. ולשון אע"פ שמדובקים כו', כלומר, אע"פ שדוקא כשמדובקים כו'. ועתוי"ט:

(טו) (על הברטנורא) כל זה יליף ליה בתורת כהנים:

(טז) (על המשנה) ראשי אברים פחות כו'. נראה לי מדלא קאמר בהדיא בוהק, שמע מינה דהוא הדין בנעשו בשר חי לגמרי מטמא ר' מאיר. וכן הוא בהדיא בתורת כהנים. מהר"ם:

(יז) (על הברטנורא) ומשום בתחלה דדוקא [פחות], הוא דנקטי פחות מכעדשה. וכי היכי דלא נטעי למימר דוקא כעדשה דומיא דמחיה. אבל נראה לי דאין צריך לדחוקי בהכי, דהכי פירושו, ואין סימן טומאה בסוף כלל, דהא לא קאמר ואין פחות מכעדשה כו'. ויש לפרש נמי דאיירי נמי בלא בוהק, וקאי אפחות מכעדשה, שאין בשר חי סימן טומאה בסוף בפחות מכעדשה. ובתרי גווני מיירי. וניחא רקיימי ארבי מאיר דאיירי נמי בתרתי. מהר"ם:

(ז)

(יח) (על הברטנורא) דשער לבן דמתניתין לאו דוקא, והוא הדין מחיה. כדאיתא בתורת כהנים:

(יט) (על הברטנורא) דיליף מקרא דחזרת ראשי אברים אחר החלט והסגר דטמאים דוקא בבהרת קטנה, אבל בבהרת גדולה חזרתן מתוך החלט והסגר ופטור, טהור. וכן פירש הר"ש. ומה שכתב ואם כו' בסוף שבוע שני בלא נולדו לו סימני טומאה היינו מתוך הפטור ואי נולדו והלכו היינו החלט. ובחנם נקטיה. ואלא קשה, דאי אפשר לפרש נמי משנתינו בשבוע ראשון, דהא לכמות שהיו תנן, וראוי להסגירו ולא לטהרו לגמרי. ועתוי"ט:

(ח)

.אין פירוש למשנה זו

(ט)

.אין פירוש למשנה זו

(י)

(כ) (על המשנה) יש כו'. הלשון משמע שזריז ונשכר הוא בזה שהקדים להראות, והדר תני שאילו הראה כו'. וכן בסיפא: