עיקר תוי"ט על יבמות טז

(א)

(א) (על המשנה) לא תנשא. דאע"ג דרוב נשים מתעברות ויולדות וא"כ שילדה צרתה ולד של קיימא מותרת אשה זו לשוק מ"מ איכא מיעוט דמפילות וחזקה שאסורה לשוק דבחזקת יבום קיימא כיון דאית לה יבם וסמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ופלגא דחזקה לא עדיף כי רובא וא"צ לומר דאתיא כר"מ דחייש למיעוטא. נ"י. וכ"נ דעת הר"ב:

(ב) (על המשנה) היא צרתה. צרתה מיותר היא. ומפרש בגמרא הא קמ"ל להא צרתה הוא דחיישינן לצרה אחריתא לא חיישינן. פירש"י אינה חוששת שמא אשה אחרת נשא:

(ג) (על המשנה) מלאה. דכיון שיצאה מלאה ועבר זמן לידתה אין אומרים שמא הפילה דהוה ליה כמיתה ואסיקנא בפרק כל הגט דלמא מת לא חיישינן וכיון שנסתלק מעוט מפילות וחזקה דשוקא לא נשאר כאן אלא ספק דמחצה זכרים ומחצה נקבות ולפיכך חוששת. נ"י:

(ב)

(ד) (על המשנה) עדים. פירוש בעדות המועיל לה והיינו עד אחד:

(ה) (על המשנה) נתיבמו. ארישא קאי שאין להם לא עדי' ולא בנים. רש"י:

(ו) (על המשנה) ומתו. דאלו נתגרשה מותרת לזר. הר"מ. שאפילו היה בעל חברתה קיים אסורה לו מפני שהיא גרושת אחיו ומיירי שמתו בלי בנים דאל"ה מותרת לעלמא מה"ט גופיה. המגיד:

(ז) (על המשנה) הואיל כו'. דהואיל ואנסיבא לא מקלקלא נפשה ולא פליג בפרק דלעיל מ"ז, דהתם באה להעיד על חברתה אבל הכא עיקר עדותה על עצמה וממילא נאמנת אצרתה. תוספ':

(ג)

(ח) (על המשנה) פרצוף. הם הלחיים עצמם. ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה. רבינו ירוחם:

(ט) (על המשנה) אף על פי כו'. פירוש שאינו סימן מובהק ביותר כגון קטן או ארוך או חיור וסומק ואפילו שומא. אבל בסימן המובהק ביותר כגון שהיה לו חסר או יתר באחד מאבריו מעידין עליו. פוסקים:

(י) (על המשנה) ובכליו. אפילו סימן מובהק לא. דחיישינן לשאלה:

(יא) (על הברטנורא) ואפילו במקום שאינו יכול לחיות דחיישינן שמא בסכין מלובנת היה שמתוך המכוה מתרפא. גמרא:

(יב) (על המשנה) וצלוב. ותלית אותו על עץ תרגום ותצלוב יתיה על צליבא:

(ד)

(יג) (על הברטנורא) וא"ל לר"מ אין מזכירין מעשה נסים דמדלא ניים ג' ימים אי אפשר לו לחיות. ור"מ אפשר דמיסרך באבנים שבמים וניים פורתא. גמרא:

(יד) (על המשנה) רגלו. פירוש שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו דאל"כ חוששין זה הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר. הרשב"א. ואי מיירי בשיש להם סימן מובהק ברגלו, לא בעינן קשרוהו ברגלו, ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) תנשא. לפי שנעשה טריפה בכך ואינו יכול לחיות ולא התירוה אלא לאחר י"ב חודש לפי שטריפה אינו חי י"ב חודש. הרמב"ן והרשב"א. עתוי"ט:

(ה)

(טז) (על הברטנורא) ומתניתין הכי פירושא הרי אנו הולכים לבתינו שבאנו מלספוד. תוספ':

(יז) (על המשנה) מתכוין. לשון רש"י לעדות. וכ"כ נ"י. ומשמע דאלו נתכוין להתיר לא צ"ע:

(יח) (על המשנה) מתכוין. בין להתיר שאמר איש פלוני מת השיאו את אשתו ובין להעיד שאמר מת סתם א, לא היכי משכחת לה דנאמן דהא קתני אם כו' במסיח לפי תומו כי ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא ביה חיואי שכיב חיואי. גמרא:

(ו)

(יט) (על המשנה) לאור כו'. שלא ראוה אלא לאור הנר או לאור ה, לבנה. נ"י:

(כ) (על הברטנורא) רש"י. ונ"ל שהוא שם מושא "ל מבת קול שנזכר הרבה פעמים בדברי רז"ל שהוא קול שנשתמשו בו לאחר שפסקה הנבואה. ול"נ שנקרא בת קול לפי שאינו קול לו קו"ל אליו והוא במדרגה למטה ולכך קראוהו ב"ק שהיא כבת לאביה, ולפי שהלכו ולא מצאו אדם שם השאילו לו שם זה אבל לפי האמת אנו דנין. שהיה שם אדם והלך לו. ועתוי"ט:

(כא) (על המשנה) אני כו'. נ"ל דה"נ בעינן שיאמר גם כן ממקום פלוני כמו רישא. ועתוי"ט:

(ז)

(כב) (על המשנה) ונ"ל שהיא מלשון נאום כמו ונאומתי והאל"ף נבלע כדין אותיות יהו"א:

(כג) (על המשנה) והרצתי. לשון הרצה דברים לפני ריב"ז. ונ"ל שהמלה ארמית. מלשון והקיצות היא תשיחך תרגום תהוי רציך:

(כד) (על הברטנורא) דעו"ג היתה ושהיתה בוכה כשראתה אותם קודם שאמרו לה איה חבירנו דאל"ה לא הוה לפי תומה. גמרא:

(כה) (על המשנה) מקלו כו'. הרי שלא עליה סמכו אלא לפי תומה הסיחה והביאה להם מקלו ותרמילו. רש"י: