משנה יבמות טז ו

ומשיאים על פי בת קול. כההוא דתנן במשנה ו' פרק ו' דגיטין מי שהיה מושלך לבור כו' כותבין ונותנין משום דשעת הסכנה הוא סומכין עליו בכל דבריו וה"נ סומכין משום שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה ולהכי לא חיישינן דלמא צרה הואי ומכוונת לקלקלה. גמרא:

בת קול. לשון הר"ב שמעו קול צווחת וכ"כ רש"י ונ"ל שהוא שם מושאל מבת קול שנזכר הרבה פעמים בדברי רז"ל שהוא קול שנשתמשו בו לאחר שפסקה הנבואה והוא קול מחודש לשעתו מהבורא יתברך להודיע סודו ליראיו ואותו קול קראוהו בת קול. וכתבו התוספות בפ"ק דמסכת סנהדרין ד' י"א וז"ל י"א שלא היו שומעים קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול ע"כ ולי נראה שנקרא בת קול לפי שאינו קול לו קול אליו כמו שנאמר (במדבר ז') וישמע את הקול מדבר אליו שזהו נבואה ממש אבל קול זה שאנו בו הוא מעינו ודוגמתו במדריגה למטה ממנו ולכך קראוהו בת קול שהיא הבת לאביה ולתשות כחה לא קראוהו בן קול אלא בת קול ועל זה הדרך אמר משה רבינו עליו השלום (שם י"א) ואם ככה את עושה לי כינהו ית' בלשון נקבה אם לא יעשה עמו נפלאותיו וכן אתה מוצא (דברים ל"ב) צור ילדך תשי שפירשו רבותינו אתם מתישים כחו מלהטיב לכם ורז"ל שאמרו תשש כחו של משה כנקיבה נתכונו גם לענין זה שכחו של משה גדול היה על כל הנביאים אשר לא קם עוד כמוהו וגו' לכל האותות והמופתים וגו' ועכשיו תש כחו כנקיבה שלא היה כחו אלא ככח שאר הנביאים. ובת קול דמשנתנו אינו מענין הזה, אלא לפי שהלכו ולא מצאו שם אדם השאילו לו זה השם כלפי שלא נמצא לעינינו שום אדם שהקול נשמע ממנו, אבל לפי האמת אנו דנין שהיה אדם שם והלך לו, וזהו ששנינו מעשה באחד שעמד וכו', ומי הגיד לנו שאדם עמד שם אחרי שהלכו ולא מצאוהו, אלא ודאי דהכי קאמר, מעשה שהיה ודאי כך היה שהיה אדם עומד שם, ועל זה אנו סומכין ודנין להשיא את אשתו, דאילו היינו מחשבין אותו לבת קול דעלמא וכעין נבואה, לא היינו סומכין עליו, דהלכה שאין משגיחין בבת קול בכל דוכתא, כמ"ש התוספות פרק קמא דמכילתין דף י"ד ע"א, ולזה נראה לי שנתכוין הרמב"ם שכתב בת קול הוא אשר ביאר במעשה באחד ובמעשה בצלמון. ע"כ. ור"ל שלא תחשוב דשני ענינים הם, ומשגיחים בבת קול אפילו אם ידענו בבירור שאין אדם שם ממקום שהקול נשמע. ועוד דאי הכי הוי מעשה לסתור דמעיקרא קאמר משיאין על פי בת קול אפילו ידענו שלא נשמע כן מפי אדם והדר קאמר מעשה באחד שעמד וכו' דבא לומר דדוקא כשיש לתלותו באדם וכמו שהצריכו בגמרא שראו לו דמות אדם כו', ואף על גב דלמסקנא לא קאי ההיא אוקימתא כמ"ש ב"י להרמב"ם אלא דבשעת הסכנה כי הא אין חוששין לצרה ולא לשד, מ"מ סברא זו אמיתית דיותר יש לסמוך כשידענו שאדם שם מכשלא ידענו. אלא שמשום הסכנה אין חוששין אפילו בלא ידענו וא"כ הוי מעשה לסתור. אלא כדאמרן דבת קול דהכא לאו היינו בת קול דעלמא אלא שם מושאל. כן נ"ל. וכעין זה יש לפרש בסוף פרק בני העיר במסכת מגילה, מנין שמשתמשין בבת קול כו' וה"מ דשמע קל גברא במתא, וקל אתתא בדברא וכו' ופי' רש"י קול שאינו מצוי היא ובת קול באה אליו. ע"כ. אפשר לומר לפי שאינו מצוי הוי סימנא ובת קול קרינא ליה. שהרי כתבו תוספות בשם ירושלמי דמשום סימנא שרי ולא הוה ניחוש.

איש פלוני בן איש פלוני נשכני וכו'. נ"ל דה"נ בעינן שיאמר ג"כ ממקום פלוני כמו ברישא. וארישא הוא דסמך. וכן פי' הר"ב ורש"י במשנה ו' פרק ו' דגיטין במתניתין דמושלך לבור שהזכיר שמו ושם עירו. והרי"ף והרא"ש ל"ג ברישא אלא איש פלוני והכא בסיפא גרסי איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני. וכן העתיק הטור הך סיפא. וכתב פלוני בן פלוני ממקום פלוני ובהרמב"ם פרק י"ג מה"ג ואמר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני. ונראה לי שהוא טעות סופר ובהדיא כתב בסוף הפרק ההוא ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו וכו' אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא. עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יט) (על המשנה) לאור כו'. שלא ראוה אלא לאור הנר או לאור הלבנה. נ"י:

(כ) (על הברטנורא) רש"י. ונ"ל שהוא שם מושא "ל מבת קול שנזכר הרבה פעמים בדברי רז"ל שהוא קול שנשתמשו בו לאחר שפסקה הנבואה. ול"נ שנקרא בת קול לפי שאינו קול לו קו"ל אליו והוא במדרגה למטה ולכך קראוהו ב"ק שהיא כבת לאביה, ולפי שהלכו ולא מצאו אדם שם השאילו לו שם זה אבל לפי האמת אנו דנין. שהיה שם אדם והלך לו. ועתוי"ט:

(כא) (על המשנה) אני כו'. נ"ל דה"נ בעינן שיאמר גם כן ממקום פלוני כמו רישא. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

מעידין לאור הנר: ביד פי"ג סי' כ"ב כ"ג ואיתא בירושלמי פ' התקבל:

ומשיאין על פי בת קול: סתמא דמתניתין כב"ה ודלא כב"ש דאמרי אין משיאין על פי בת קול, ושמעת אגב אורחך דאי משכחת תנא דתני סתמא אין משיאין ודאי ב"ש היא ולא סמכינן עלה:

מעשה באחד שעמד וכו': כצ"ל:

ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו: פי' דאמרינן בן אדם היה והלך לו ומשום תקנת עגונה התירו שאם לא תאמין לזה הרי תשאר עגונה: ואיתא בירושלמי פ' כל הגט ובגמרא פריך ודילמא שד הוה ומסיק דחזי ליה בבואה דבבואה דאינהו בבואה לחוד אית להו ולא בבואה דבבואה ותו מקשה ודילמא צרה הואי שנשא אשה במקום אחר ובאה לקלקלה והלכה לה ומשני תניא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין כגון מי שהיה מושלך בבור וכו' והכא נמי כשעת הסכנה דמי שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה: וכתב הריטב"א בשם רבו ז"ל דכיון דלא חיישי' לצרה בשעת הסכנה ה"ה דלא חיישי' לשד כלל ואע"ג דלא חזי ליה בבואה דבבואה ולהכי מייתי הא דר' ישמעאל לתרוצי אפי' קושיא דשד, ואומר ר"י בעל התוס' ז"ל דהא דחיישי' הכא ובמסכת גיטין ובפ"ק דמגילה לשד דוקא בשדה או בבורות שהשדים מצוין שם אבל בעיר אין חוששין לא לענין נתינת שלום ולא לענין גט ועדות אשה וכן הוא בירוש' ג"כ נמוקי יוסף:

מעשה בצלמון וכו': ביד פ' שני דהלכות גירושין סימן י"ג ובטור אה"ע סימן קמ"א, ושם וגם בהרי"ף והרא"ש ז"ל גרסי' בהאי סיפא ממקום פלוני, ואפשר להיות שהוא פירוש דודאי דסיפא הוי כמו רישא, אלא שקשה על זה קצת דבהרי"ף והרא"ש ז"ל ליתא לגרסת מקום פלוני ברישא ובקצת ספרים בהפך ברישא יש ובסיפא לא יש, וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פי"ג סי' כ"ז ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

ולאור הלבנה: אפילו ראהו העד שמת לאור הלבנה:

ומשיאין על פי בת קול: נראה לי שהוא הנקרא בל"א [עכא], ור"ל אף שלא שמעו הקול עצמו, רק ההברה היוצא מהקול כמדבר ביער או בעמק, ששומע הד הרים, כאילו המלות נשמעות בכפל:

והשיאו את אשתו: דאמרינן הלך לו המדבר ולא חיישינן שמא א' מה' הנשים היה המדבר, או עכומ"ז, דאין מחזיקין כך אם אין ידוע החשש [עי' (רמב"ם פי"ג מהל' גירושין הכ"ג), ודו"ק] דהרי לא חיישינן שמא שד הוא, ומטעמא דאמרן:

ושוב מעשה בצלמון: שם מקום:

בן איש פלוני: וממקום פלוני:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי