משנה יבמות טז ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת יבמות · פרק טז · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

אין מעידין אלא על פרצוף פנים ח עם החוטם, אף על פי ט שיש סימנין בגופו ובכליוי.

אין מעידין אלא עד שתצא נפשו, ואפלו ראוהו מגוייד, וצלוביב, והחיה אוכלת בו.

אין מעידין אלא עד שלשה ימים.

רבי יהודה בן בבא אומר, לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שווין.

משנה מנוקדת

אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם,

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו.
אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ,
וַאֲפִלּוּ רָאוּהוּ מְגֻיָּד, וְצָלוּב, וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת בּוֹ.
אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר:
לֹא כָּל הָאָדָם וְלֹא כָּל הַמָּקוֹם וְלֹא כָּל הַשָּׁעוֹת שָׁוִין:

נוסח הרמב"ם

אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידין אלא עד שלשה ימים אפילו ראוהו מגוייד וצלוב על הצלוב וחיה אוכלת בו אין מעידים אלא עד שתצא נפשו רבי יהודה בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות

פירוש הרמב"ם

אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כו': פרצוף צורה. וכשנשאר המת שלשה ימים לא יעידו על צורת פניו לפי שמשתנה ודומה לאחר. ואמרו חיה אוכלת ממנו כשאוכלת אבר שאם נחתך לא ימות אדם ממנו אבל אם ראה אותה אוכלת מוחו או בשר לבו מעיד שהוא מת ור' יהודה מפריש הענינים כמו שתראה ונפקא לן מהפרש הענינים פעם להקל פעם להחמיר לפי דברי חכמים. ומים שיש להם סוף בור או מערה של מים כשאדם עומד עליו אפשר לו לאדם לראות כל סביביו ומים שאין להם סוף מים שא"א לו לאדם לראות כל סביביו ולר"מ אין הפרש ביניהם וחכ"א מים שאין להם סוף אשתו אסורה שיש לנו לומר שמא יצא ממקום שאין אנו רואים אותו ומים שיש להם סוף אם שהה שם שיעור שא"א לו לאדם לחיות (בשעה זו) [בשיעור זה] בתוך המים אשתו מותרת. ור"מ חולק על זה והביא ראיה מאדם אחד שנפל לבור גדול ועלה לאחר שלשה ימים והוא מים שיש להם סוף ועמד שם שיעור גדול וחכמים אומרים אין מביאים ראיה ממעשה נסים. ודין מים שאין להם סוף אשתו אסורה כמו שבארנו אבל אם נשאת לא תצא והלכה כחכמים בכל הדברים וכמו שזכר רבי יוסי כמו כן:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

פרצוף פנים עם החוטם - אם לא ראהו בפרצוף פניו, או שניטל חוטמו, אין מעידין להשיא את אשתו, שמא אינו הוא:

מגוייד - מנותח. יא כמו גודו אילנא (דניאל ד יא:) או חיה אוכלת בו. דוקא במקום שאין נפשו יוצאה, אבל במקום שנפשו יוצאה, מעיד עליו שהוא מת:

אין מעידין אלא עד שלשה ימים - אם לא ראוהו עד לאחר שלשה ימים למיתתו אין מעידין עליו, דחיישינן שמא נשתנו מראית פניו ואינו זה שהם סבורים:

ר' יהודה בן בבא אומר לא כל אדם וכו' - יש לך אדם שממהר להנפח, כגון אדם שמן. ויש מקום שאדם ממהר להסריח ולהשתנות בו כגון מקום חמה. ויש לך שעה שהעולם חם ואדם ממהר להסריח ולהשתנות, והכל לפי האדם והמקום והשעה בין לקולא בין לחומרא. ואין הלכה כר' יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

פרצוף פנים. וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה זה הפרצוף פנים הם הלחיים עצמם. ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה. ב"י סימן י"ז:

אף על פי שיש סימנים בגופו. פירוש שאינו סימן מובהק ביותר [ופירוש מובהק ע' בספ"ב דב"מ] כגון קטן או ארוך או חיור וסמוק ואפילו שומא [ועיין פי' במ"ז פ"ז דכתובות] אבל בסימן המובהק ביותר כגון שהיה לו חסר או יתר באחד מאבריו מעידין עליו. תדע דבמשנה דלקמן התירו על ידי שעלה בידם רגלו מן הארכובה ולמעלה ואי אמרת בשלמא דסימן המובהק ביותר מהני ניחא. אלא אי אמרת דשום סימן לא מהני הא איכא למיחש דלמא אבר דאחר הוא. מסקנת הפוסקים. והביאו עוד ראייה. ועיין במשנה דלקמן ועיין מ"ש במשנה ג' פרק ג' דגיטין לענין טביעות עין:

ובכליו. אפילו סימן מובהק לא. דחיישינן לשאלה. מסקנת הפוסקים. ועין משנה ג' פרק ג' דגיטין וסוף פ"ק דב"מ:

מגוייד. פי' הר"ב מנותח ואפילו במקום שאינו יכול לחיות דחיישינן שמא בסכין מלובנת היה שמתוך המכוה מתרפא. גמרא. ונ"י:

וצלוב. תרגום ותלית אותו על עץ (דברים כ"א) ותצלוב יתיה על צליבא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על המשנה) פרצוף. הם הלחיים עצמם. ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה. רבינו ירוחם:

(ט) (על המשנה) אף על פי כו'. פירוש שאינו סימן מובהק ביותר כגון קטן או ארוך או חיור וסומק ואפילו שומא. אבל בסימן המובהק ביותר כגון שהיה לו חסר או יתר באחד מאבריו מעידין עליו. פוסקים:

(י) (על המשנה) ובכליו. אפילו סימן מובהק לא. דחיישינן לשאלה:

(יא) (על הברטנורא) ואפילו במקום שאינו יכול לחיות דחיישינן שמא בסכין מלובנת היה שמתוך המכוה מתרפא. גמרא:

(יב) (על המשנה) וצלוב. ותלית אותו על עץ תרגום ותצלוב יתיה על צליבא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם:    אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ואין מעידין בו אלא עד שלשה ימים:

ואפי' ראוהו מגויד:    צלוב על הצליבה וחיה אוכלת בו אין מעידין בו אלא עד שתצא נפשו ר' יהודה בן בבא אומר וכו' כך היה נראה שצריך לומר שכן הוא בירוש' וברב אלפס ובהרא"ש ז"ל: וכך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בשם כל הספרים: וכן נראה שהיא גירסת הרמב"ם ז"ל וכן בר"ע ז"ל, אבל רש"י ז"ל נראה דגריס כמו שהוא כתוב בדפוס וכן ג"כ בנמוקי יוסף ע"ש, אח"כ דקדקתי ברב אלפס ז"ל שבפסקיו בפירושו למתני' גם הוא ז"ל גריס בבא דאין מעידין אלא עד ג' ימים בסיפא שפירשה להפסקת דאין מעידין אלא עד ג' ימים אחר שהביא תלמוד שעל פסקת דחיה אוכלת בו, והכי מסתבר טפי למיגרס דה"ל פלוגתא דר' יהודה בן בבא דקאי אבבא דאין מעידין אלא עד שלשה ימים סמוך למילתיה אבל אי גרסי' לה ברישא הוא דוחק גדול דקאי ר' יהודא אדלעיל מיניה טובא, וראה זה מצאתי בירושלמי בלשון המשנה אין מעידין אלא לאחר ג' ימים ובתלמוד אשר עליה מצאתי כתוב כיני מתני' אין מעידין אלא עד לאחר שלשה ימים ע"כ. ואם אין טעות צריך עיון לעניות דעתי אף על פי שבדוחק יתיישב: ופשוט הוא דכל ראש בבא דתלתא בבי דמתני' הוא אין מעידין לפי גרסת רש"י ז"ל אבל לגרסא האחרת צ"ע אמאי שינה, ואיתא למתני' פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ז) ור"פ יש בכור וביד פי"ג דהל"ג סי' י"ח כ"א ובטור א"ה סימן קי"ח:

פרצוף הפנים עם החוטם:    דאמר קרא הכרת פניהם ענתה בם משמע ולא בשאר הגוף: וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל בשם ר"ת בספר הישר דהא דאמרינן אין מעידין אלא על פרצוף הפנים היינו כשאין שם אלא הראש דאז אין יכול להכירו בטביעות עין אם לא שיהא כל הפרצוף שלם עם החוטם, אבל אם כל גופו שלם אפי' אם אין פדחת וחוטם יכול להכירו בטביעות עין על ידי סימנין שהיה לו בגופו ואפילו אחר כמה ימים, והיכא שאינו נחבל בפניו נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו בטביעת עין של גופו וצורתו כי צורתו אינה משתנה כל כך ונראה הוא לעינים שמכירין אדם מת בטביעות עין אחר כמה ימים וגם יכול להיות דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך שלשה ימים דוקא ע"כ: אבל בנמוקי יוסף כתב שאין זה נכון בעיני הרשב"א והרא"ה והריטב"א ז"ל דהא מתני' סתמא קתני ואפי' כל הגוף שלם, ולא עוד אלא דכיון דקתני אפי' יש סימנין משמע אפי' שגופו שלם ויש בו סימנין אין מעידין עליו אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ומיהו ודאי אם יש להם סימן מובהק בגופו מעידין עליו בכל מקום שבגופו וכדאמרינן וכו' ע"ש: וסימן מובהק יקרא כגון חסר או יתר באחד מאבריו ובכליו אפי' סימן מובהק לא מהני דחיישי' לשאלה ובסמוך יתבאר עוד. גם על מה שכתבו התוס' בשם ר"ת ז"ל דהיכא שאינו נחבל בפנים נראה דדבר פשוט הוא וכו' גם זה אינו מחוור בעיניהם ז"ל דהא מילתא פסיקתא קתני אין מעידין אלא עד שלשה ימים ואפי' בשלא נחבל בפנים משמע ועוד וכו' ע"ש. גם על מה שכתבו דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא תוך שלשה ימים דכיון דטעמא דשמא נתפח חששא דרבנן ובספק חשש לא נחמיר דדיינינן ליה לקולא דתוך שלשה ימים הוא, ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דלישנא דמתני' מכרעא בזה דלספרים דגרסי אין מעידין אלא עד שלשה דיינינן לחומרא אבל למקצת ספרים דגרסי כל שעברו ג' ימים אין מעידין עליו משמע דדוקא לאחר שלשה הא סתמא מעידין עליו ע"כ. וכתב הריטב"א ז"ל דיש חוששין להחמיר גם בזו ע"כ:

אע"פ שיש סימנין בגופו:    בגמ' בעי לאוקומה למתני' דלא כר' אלעזר בן מהבאי דאיהו אמר בברייתא מעידין על השומא אלמא דסבר סימנים דאורייתא דלא כמתני', ומוקי לה רבא בלישנא בתרא דכ"ע סימנין דרבנן ובסימן מובהק כ"ע ל"פ דסמכינן אאיסור דאורייתא אע"ג דסימנין דרבנן ושומא ר' אלעזר סבר סימן מובהק הוי ורבנן סברי לא הוי סימן מובהק: וללישנא קמא דאמר רבא דכ"ע סימנין דאורייתא ומתני' דקתני אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו כשנותן סימנין בגוף שהיא ארוך או שהוא קצר שלאו סימנין נינהו וכליו נמי אע"פ שנותן סימנין מובהקין חיישי' שמא הוא השאילו לאחר ואותו אחר הוא שמת וסבורין הם שזהו בעל הבגדים, ואב"א לעולם לא חיישי' לשאלה וכליו דקתני במתני' דלא סמכינן אסימנייהו בשאומר הבגדים היו לבנים או שאומר שחורים היו או שאומר אדומים היו דאין אלו סימנין שהרבה בגדים יש לבנים שחורים ואדומים אבל אם נותן בהן סימנין אחרים אה"נ שאם הם מובהקין דסמכינן על פיו פי' כגון אם היה חסר אבר או יתר בידיו וברגליו או שום שנוי באחד מאבריו סומכין עליו:

אפי' ראוהו מגוייד:    בגמ' פריך למימרא דמגוייד חיי ורמינהו דתנן בפ"ק דאהלות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד אפי' גוסס טמוי הוא דלא מטמא הא מחייא לא חייא, מוקי אביי למתני' כר"ש בן אלעזר דאמר בהדיא בברייתא אף על המגוייד אין מעידין וההיא דפ"ק דאהלות אתיא כרבנן דאמרי בהדיא בברייתא מעידין על המגוייד, וסיפא דקתני מן הארכובה ולמעלה תנשא דמשמע מגוייד לא חיי שאני מייא שמחזיקות ומגדלות כאב המכה ונופח, ורבא מוקי למתני' בסכין מלובנת באש שמתוך המכוה מתרפא ואתיא מתני' לדברי הכל:

ר' יהודה בן בבא אומר לא וכו':    בגמ' בעי' ר' יהודה בן בבא לקולא פליג דקאמר ת"ק אין מעידין אלא עד שלשה ימים ואתא ר' יהודה למימר יש לך אדם או מקום או שעה שאינו ממהר לנפוח ולהשתנות ויכול להעיד אפי' לאחר ג' ימים, או לחומרא פליג דת"ק אמר עד שלשה ימים מעידין ואתא איהו למימר פעמים שאפי' תוך שלשה אין מעידין, ובעי למפשט מדרב דימי שהשיא את אשתו למי שהעלוהו אחר שלשה ימים ורבא השיא את אשת מי שהעלוהו אחר חמשה ימים דאי אמרת בשלמא לקולא פליג אינהו דעבוד כר' יהודה בן בבא אא"א לחומרא פליג אינהו דעבוד כמאן, ודחי שאני מיא דצמתי, ופרכי' והאמרת מיא מרזו, ומשני ה"מ היכא דאיכא מכה אז מכבידין המכה ונופח אבל היכא דליכא מכה מיצמת צמית ואין מניחין אותו לנפוח ולהשתנות, וה"מ דמיא מיצמת צמתי היכא דאין מכה דוקא דכי אסקיה חזייה בשעתיה אבל אי אישתהי אדרבא בתר הכי מיתפח תפח:

תפארת ישראל

יכין

אין מעידין:    בטביעת עין של הגוף. לאשה שמת בעלה, רק בטביעת עין דפרצוף וכו':

אלא על פרצוף פנים עם החוטם:    היינו הפדחת והלחיים וחוטם, ואין משגיחין בעין ופה:

אף על פי שיש סימנין בגופו:    סימן שאינו מובהק, כקטן או ארוך. לבן או אדום, או רושם בגופו. אבל סימן מובהק כחסר או יתר אבר או צואר עקום, או רושם במקום ידוע בגוף מהני אף בלי פרצוף, ואפילו לא מצאו רק אבר שהנשמה תלוייה בו שבו הסימן מובהק מהני, ודוקא באומדנא דמוכח שממנו הוא [י"ז ל"ב]:

ובכליו:    אפילו סימן מובהק, דחיישינן לשאלה. מיהו בראוהו שטבע במים שאין להם סוף בבגדים אלו, ומצאוהו אחר כך באותן הבגדים, מהני סימן מובהק בבגדים לי"א [י"ז ל"ב]:

ואפילו ראוהו מגוייד:    מחותך, ואפילו במקום שאינו יכול לחיות, שמא נחתך בסכין מלובן, שמתדבק ומתרפא:

וצלוב:    תלוי:

והחיה אוכלת בו:    דדוקא במקום שאין נפשו יוצאה, אבל במקום שנפשו יוצאה מהני:

אין מעידין אלא עד שלשה ימים:    דאחר ג"י הפנים משתנים. ובספק ג"י, יש מתירין ויש אוסרים. מיהו במת ונקרש בחורף, אפילי אחר ג"י מעידין עליו, וכ"כ בנהרג והושלך מיד למים, אם ראוהו תוך שעה משהועלה מהמים, וכשנטבע לא היה מכה בפניו [וי"א בכל מקום בגופו], אז אפילו אחר ג"י מעידין אט"ע של פרצוף, ואי שהה משהועלה קודם שראוהו, אפילו תוך ג"י אין מעידין, ובספק אם ראוהו תוך שעה משהועלה, אזלינן לחומרא [שם כ"ו]:

לא כל האדם:    אדם שמן מסריח גם תוך ג' ימים:

ולא כל המקום:    וכ"כ במקום חם:

ולא כל השעות:    וכ"כ בקיץ:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים