ספר המידות השלם שער הזכירה
הנדיבות · הציקנות · הזכירה · השכחה · השתיקה · א. הליצנות · ב. השקר · ג. החניפות · ד. לשון הרע · האמת · התשובה · התורה · יראת שמים · סימנים
סדר השערים בספר "אורחות צדיקים" · מידע על מהדורה זו
<< · ספר המידות השלם · שער הזכירה · >>
הזכירה היא מידה שאין העולם יכול להתקיים בלעדיה. כי כל משא ומתן של עולם הזה – הכל תלוי בזכירה. כי לא היה אדם מאמין לחברו או מלוה לו, אם לא היה זוכר. וכל העניינים שבעולם, כגון מקח וממכר, אם היו שוכחים דבריהם – לא היו יכולים לעשות מקח וממכר, או לעשות תנאי ביניהם בלא זכירה. ואין צריך להאריך בזה, כי הדבר ידוע לכל.
[ענייני הזכירה]
עריכה
לכן יקח האדם זאת המידה להשתמש בה לכל העניינים. כי הזכירה היא גדר לאמת: איך יזכור נדריו שנדר לקיים, ואם יש דבר בינו ובין חברו – יזכור העניין ולא ישנה דבריו. גילה לו דבר סתר וצווה לו שלא לגלות – יזכור צוויו ולא יגלה. לוה מחברו מעות או שאל ממנו כלי ביתו – יזכור כמה מעות לוה ממנו, וידקדק בחשבונו וישלם הכל. ומי שיש לו עסקים רבים והוא טרוד, צריך ליזהר מאוד שלא יִלווה מעות, או שלא ישאל עניינים מן בני אדם; כי כיון שהוא טרוד – ישכח הכל ולא יזכור. גמל לו חברו טובה – יזכור כדי שיוכל להשיב לו.
ולעניין הצדקה: צריך לזכור העניים ולהעלות על לבו דוחקם, ומתוך כך יעזור להם. ואם יבוא להעיד בבית דין על מה שראה וידע, צריך האדם שיזהר מאוד שיזכור, ולא יפחת ולא יוסיף על מה שראה וידע.
ראה איך הזהיר הקדוש ברוך הוא על הזכירה, שנאמר (דברים ח יא): "השמר לך פן תשכח את יי אלהיך, לבלתי שמור מצווֹתיו ומשפטיו וחוקותיו". וזה דבר גדול: הזוכר את השם יתברך בכל מעשיו. וכן אמר דוד (תהלים טז ח): "שויתי יי לנגדי תמיד".
הזכירה היא מעלה עליונה, והיא כלי שמחזקת כל המצוות וכל התורה. בציצית נאמר (במדבר טו לט-מ): "וזכרתם את כל מצוות יי ועשיתם אותם... למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי". בתפילין נאמר (שמות יג ט): "והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת יי בפיך"; וכתיב (דברים טז יב): "וזכרת כי עבד היית במצרים, ושמרת ועשית את החוקים האלה".
[שלושים דברים שיזכור האדם תמיד]
עריכהוכיון שהכל תלוי בזכירה, יש לי לכתוב שלושים דברים שתזכור בכל יום שתי פעמים, ותכניסם בעמקי הלב ובמחשבותיך. לא תזכרם בפיך בלבד, אך תכתבם על לוח לבך; ואז תהיה עבודתך מקובלת לפני המקום ברוך הוא, ותישא חן וחסד לפניו.
- הזכירה הראשונה: שתזכור איך הוציאך הבורא יתברך מאין ליש. וזכור הטובה שעשה עמך מעודך עד היום הזה, ואיך גידלך ונשאך על כל הבריות. וכל זה עשה לך ולא שהיה חייב לעשות לך, אלא בחינם עשה לך, ומרוב חסדיו גמל לך כל זה, ועבור זה אתה חייב להודות לבורא יתברך.
- השניה: שיזכור חסדי השם יתברך שהוא שלם באיבריו. ויחשוב: אם היה חולה איבר אחד, ובא רופא ורפא אותו – כמה היה נכנע ומחזיק טובה לרופא ההוא! קל וחומר שיעשה כן לפני השם יתברך שעשהו שלם.
- השלישית: שיזכור חסדי השם יתברך שנתן בו חכמה ודעת. ויחשוב: אם הוא היה שוטה ומקרע כסותו – כמה היו ענייניו מקולקלים, ולא היה נחשב למאומה. ואם היה רופא מרפא שטותו – כמה היה ראוי לשבחו! קל וחומר לבורא יתברך שמו.
- הרביעית: שיזכור הטובה שנתן לו האל יתברך, שנתן לו תורתו הקדושה להורות לו דרכיו הישרים, להגיע לעבודת האל יתברך; ויתרצה בה להודות לאל אדון העליון, שבה יגיע לאור באור החיים ליהנות מזיו השכינה.
- החמישית: שיזכור רחמי האל יתברך, שרחם עליו לתת תורתו הטהורה בידו. ואילו מלך בשר ודם שלח לו כתב, וקרא כל הכתב, והיה בו דבר שלא הבין – כמה היה מצטער על זה, שלא היה יודע מה שצוהו המלך. ואין ספק, אם היה במקומו אפילו קטן מן הקטנים שהיה יודע לפרש לו מה שלא הבין – היה ממהר ללכת אליו, ולא היה מתבייש. כל שכן שיעשה כן בתורת אלהינו.
- הששית: שיזכור אם יש בו שום דבר מה שיעבור בו על שציווהו יוצרו. ויחשוב על זה, שכל הדברים שברא הבורא יתברך, הם עושים מצוותו: החמור נושא משא, הסוס והשור חורשים, ואין שום יום שמורדים באדונם. השמש עושה בכל יום מה שציווהו האל יתברך, ואם היה יום אחד שלא היה זורח והיה חושך – כמה היה פלא בעיני העולם! או אם מי הים היו עוברים את הגבול שנתן להם הקדוש ברוך הוא – הוא מחריבים את העולם. או אם האדמה אינה נותנת יבולה ופרותיה, היו כל העולם מתים. ועתה ראה שכל הדברים עושים שליחותם, ואיך לא יתבייש האדם להרגיל איבריו, שנבראו לשמור התורה, והוא משנה אותם ומרגיל איבריו לעבור על התורה?
- השביעית: שיזכור בענייני העולם, עבד שראה אשר אדוניו מטיב עמו ומספיק לו צרכיו – כמה צריך אותו עבד לקבל עליו מורא אדוניו ואהבתו, ושייכנע לפניו, ושישתדל בכל כוחו שימצא חן בעיני אדוניו. קל וחומר שיקבל האדם עליו עול מלכות שמים, ויחשוב עצמו כעבד נכנע לפני רבו, ואל יַראה בעצמו שום שררה וגאות.
- השמינית: שיזכור כל עבדי המלך איך הם זריזים ומשתדלים בעבודתו. ואם עבדי המלך יעשו מעשה המלך, דבר שצריך חכמה ועצה – הנה יפנו לבם מכל דבר, וישימו כל מחשבותם וחכמתם לעשות עניין המלך בתבונה ובחכמה ובכיוון בכל לב אשר יוכלו לעשות. ואם יבוא לשבח את המלך ולהחזיק לו טובה על הטוב שעשה לו, הן אם יכתוב לו כתב או יעמוד אצלו על פה – יחפש בלבו לשון צח ונאה לשבח בו המלך. קל וחומר שיעשה כן לפני מלך מלכי המלכים, שישים כל כוונתו בעבודת השם יתברך לעשות כהלכתה ולייפותה. והנה כל מעשה עבודת השם יתברך נחלקו לשלושה חלקים:
- האחד: חובת הלב לבד. אם יתעסק במחשבתו לייחד השם יתברך – יפנה לבו מכל מחשבותיו, ויהיה ייחודו שלם לאלהים לבד.
- השני: עסק הלב והאיברים, כגון בתפילה – יפנה לבו מכל עסקיו, ויעמוד בכוונה גדולה לפני האל הגדול יתברך.
- השלישי: בעשותו לולב וציצית וכיוצא באלו, שהם מצוות איבריו לבד, ואין עיקר הכוונה כמו התפילה, כי עיקר התפילה היא הכוונה, אבל אלו עיקרם באיברים בלא לב – אפילו הכי קודם שיעשה המצווה יזכור לשם מי יעשה, ויעשה בהידור מצווה עד שליש (בבא קמא ט ב) לאדון עולמים.
- התשיעית: שיזכור אדם שיש לו אשה שאוהב אותה כנפשו, או בנו שהוא אוהבו בכל לב, והוא טורח תמיד להשיג להם כל צורכם ולעשות כל רצונם; ואינו עושה זה עבור שירא מהם או שהם ייטיבו עמו עבור שהוא עושה רצונם, אלא מרוב אהבה שהוא חושק בם עושה. קל וחומר שיעשה כן לפני האל יתברך, שיכוון כל מעשיו לשמו הגדול לבדו, ולא יעשה המצוות מאהבת בני אדם או מיראתם, או שיקווה לקבל טובה. אלא יש לו לייחד כל מעשיו לשמו הגדול לבד, ולא ישתף עמו דבר אחר.
- העשירית: שיזכור מה היו כל מעשיו עד היום הזה, אם עסק בעבודת יוצרו או אחר יצרו. וצריך שיזכור בכל יום כמה עשה עבודת השם יתברך וכמה מרד כנגדו. ולעולם יתן לבו שיעסוק יותר בעבודת השם יתברך ממה שיעסוק בצרכיו. ואם לא עסק כל ימיו בעבודת הבורא יתברך, לכל הפחות מכאן ואילך יעסוק בעבודת השם יתברך.
- האחת עשרה: שיזכור איך הוא זריז וממהר בענייניו לאסוף הון, וחושב יומם ולילה, ואינו חושש לאהוב אלא למי שיעזרהו לקבץ כסף וזהב. ואפשר שתהא יגיעתו לריק, שיאבד הכל, או שמא יהא ממונו לרעתו, או שמא ימות מהרה; אף על פי כן טורח כל כך. אם כן מה יעשה לנשמתו הקיימת לעולם ועד? ועוד: כמה אתה חייב לתקן ענייניך, ולהיות זריז לזכור תמיד לזכותם ולצחצחם בזכות הקיימת לעולם ועד ולעולמי עולמים. ועתה ראה מה חילוק יש בין שני העולמות, ומעלת האחד מן האחר "כיתרון האור מן החושך" (קהלת ב יג).
- השתים עשרה: שיזכור שהקדוש ברוך הוא רואה מחשבות לבו. ראה איך מקשט עצמו ומיַפה עצמו ההולך לשרת לפני המלך, כמו שכתוב (אסתר ד ב): "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק"; וכאשר תראה ביוסף הצדיק עליו השלום (בראשית מא יד): "וישלח פרעה ויקרא את יוסף, ויריצוהו מן הבור, ויגלח ויחלף שמלתיו, ויבוא אל פרעה". והנה ראה שאין תכשיט העומד לפני המלך לעולם, כמו שעומד לפני המלך שעה אחת. אם כן אנחנו העומדים לפני המלך מלכי המלכים לעולם, כי הוא רואה מחשבות לבנו בסתר ובגלוי, ואין מנוס ממנו כי בכל מקום הוא, שיש לנו לחשוב תמיד בגדולתו, ולהסכים בלבנו לעשות רצונו, ולהתקשט עם המחשבות לפניו.
- השלוש עשרה: שיזכור אשר חכמתו יותר ממעשיו, שאינו עושה כפי חכמתו. ויש לו ממון, ואינו עושה טובה עם ממונו כפי עושרו. ויחשוב: מי האיש אשר אם יבוא אליו אדם ויאמר לו "יהי לך מאה זהובים על מנת שתתן לאוהבי עשרה זהובים", שלא יעשה? קל וחומר שעושה כן לפני השם יתעלה. ואל תאמר: אלו הגעתי לעושר כך וכך, או אילו ידעתי לימוד יותר ממה שאני יודע – הייתי עושה מה שאני חייב מן העבודה. כי כל זה הבל גדול מי שאומר כך, כי כך דחיית יצר הרע. אלא כל אדם יעשה מיד כפי חכמתו ועושרו למה מה שהוא עתה. ואם יהיה לו יותר – יעשה יותר.
- הארבע עשרה: שיזכור האדם שמסביר פניו לחברו, איך לבו נוטה אליו לאהוב אותו, כדכתיב (משלי כז יט): "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". כל שכן אם רואה מלך שמקבלו בסבר פנים יפות, ומראה לו שהוא אוהבו – כמה יאהבנו, כמה יכבדנו וייכנע לפניו, וכמה ישתבחו ויתהללו בזה. קל וחומר להבורא יתברך, שהודיענו שהוא אוהב אותנו, והבטיחנו לאהוב אותנו בכל דור ודור, כמו שנאמר (ויקרא כו מד): "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם" – שאנו חייבים לאהוב להבורא יתברך בכל לב.
- החמש עשרה: שיזכור שהאדם מזמין צרכיו קודם שצריך, והוא אינו יודע אם יחיה עד שייהנה מהן אם לא. וההולך בדרך רחוקה – איך הוא מזמין צידה לדרך. קל וחומר שנעשה כן לעולם הארוך, שהוא דרך רחוקה, ופתאום שולח המקום שלוחו להביא האדם, ואם אין לו צידה או יש לו צידה. לכן יהיה זהיר שיש לו צידה קודם שהזמין לדרכו ושיצטרך לו.
- השש עשרה: שיזכור האדם חבריו, בחורים וגיבורים יותר ממנו, שהיו בהנאה גדולה, ולא האריכו ימים. ואין המוות מתעכב לבוא בכל שעה, ואין אדם שולט בו. ויחשוב: הנשמה היא פיקדון בידו, ואינו יודע מתי יבוא בעל הפיקדון ויתבע פיקדונו, וצריך שימהר לנקות את הפיקדון, שישיבהו נקי כאשר בא לידו.
- השבע עשרה: שיזכור מעלה טובה מאוד, להסתלק מבני אדם כשיכול להינצל מהם, וישב בחדרו יחיד. כי רוב העבירות אינן נגמרות אלא בשניים, כגון זנות ולשון הרע ושקרים וחניפות. מכל אלו ינצל היושב יחידי, כי הוא אינו מתגאה על בני אדם, ואינו שומע ליצנות שלהם.
- ובעמדו שם, חייב להוכיחם בשלושה עניינים:
- בפגיעת היד, כפינחס שלקח רומח בידו (במדבר כה ז);
- בדברים, כאשר עשה משה רבנו עליו השלום, שאמר לרשע (שמות ב יג): "למה תכה רעך";
- בלב, כמו שאמר דוד (תהלים כו ה): "שנאתי קהל מרעים, ועם רשעים לא אשב".
- ומי זה יכול להתקוטט עימהם תמיד, כיון שהם עוברים תמיד? וכשאתה יושב יחיד – ביטלת מעליך כל זה העונש, ואתה ניצלת מעונות הרבה. אבל עם החסידים יתחבר, וישב אצלם וילמד מהם, דכתיב (משלי יג כ): "הולך את חכמים יחכם".
- ובעמדו שם, חייב להוכיחם בשלושה עניינים:
- השמונה עשרה: שיזכור חסדי המקום, שהוא מציל אותו מפגעי העולם. שהוא רואה כמה בני אדם מתים בייסורין קשים: ברעב, ובצמא, ובסמי המוות, ובצרעת, ובחרב, ובמים, ובאש; והוא יודע בעצמו שהוא ראוי לכל הצרות בעבור כמה עבירות שעבר, שלא שמר משמרת האלהים. ואף על פי שהוא רשע גמור – חמל עליו השם יתברך והצילו מכל הצרות. וידע כמה הוא ראוי להיכנע לפני בוראו, ולבקש ממנו מחילה כל פעם, ויזהר בעבודתו לשבחו, ולבקש ממנו שישמרהו מכל הצרות המתרגשות בעולם, כמו שאמר הכתוב (שמות טו כו): "ויאמר אם שמוע תשמע לקול יי אלהיך... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני יי רופאך". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לג א): אין הערוד ממית, אלא החטא ממית.
- התשע עשרה: שיזכור ויחשוב אם יש לו ממון – שהוא פיקדון אצלו, כי כשירצה השם יתברך – יקחנו מידו ויפקידנו ביד אחר. לכן לא יצטער האדם לפרוע מה שהוא חייב לחברו, כגון אם הוא גזל – ישיב הגזלה בשמחה, וישבח להשם יתעלה שידו מגעת להשיב הגזלה. ויזהר שלא יפחד על ממון אלא יחשוב: מה שירצה הבורא יעשה, כי הכל הוא שלו. כשרוצה – נותנו בידו, וכשירצה – לוקח ממנו. לא יבזה עני בשביל עניותו, ולא יחשוב שבזכותו בא לו ממונו, אך יחשוב שהאל יתברך ברחמיו נתנו לו. ויבקש ממנו שישליטנו על ממונו לעשות רצון הבורא יתעלה, ולא יהיה עשרו שמור לבעליו לרעתו.
- העשרים: שיזכור ויתבונן בין העליונים ובין התחתונים, ויבין שהוא קטן ושפל נגד הדברים העליונים. ויבין שחלק לו הקדוש ברוך הוא חלק טוב, כי השליטו על כל העולם: על הבהמות, על החיות, על הדגים, על העופות, על הפירות, על העשבים; והודיעו סודות גדולתו וגבורותיו ונפלאותיו. וכמה הוא חייב להודות לו עבור כל זה, כמו עבד נבזה שגידלו אדוניו, ונשאו על כל שריו ועבדיו. קל וחומר שהגיע לידיעת בוראו, אשר הוא אדון האדונים, שהוא חייב להשפיל את עצמו לפניו, ולשבחו באימה וביראה.
- האחת ועשרים: שיזכור תמיד כל מצוות המלך. וירגיל עצמו לעשות הטוב עד שיהא רגיל בו מאוד, ואחר כך יוסיף יותר. וישאל מאלהים עזר, שיעזרהו ושיודיעהו חכמה, ויחזק איבריו לסבול מצוותיו, ולעלות ממדרגה אל מדרגה.
- השתים ועשרים: שיזכור לעולם לעשות טובה עם חבריו, לסייע להם בטרחם ובמשאם. ויאהב להם כמו שיאהב לנפשו, וישנא לעשות להם מה ששונא לעצמו. וישתדל לקנות אחים ורעים נאמנים, שיעזרוהו בלימוד תורתו, כי כשלבך שלם עמהם – אז יאהבוך. רבים יהיו בני שלומך, וגלה סודך לאחד מני אלף.
- השלוש ועשרים: שיזכור תמיד גדולתו של האל יתברך. ויבין בריאות העולם גדולים וקטנים, ואיך הגלגלים הולכים, השמש והירח והכוכבים, וירידת הגשמים ונשיבת הרוחות, וכאלו עוד הרבה עצמוּ מִסַפר. ובשביל שאדם רואה אלו הנפלאות תמיד אינו תמה לבו על כך, אבל כשהחמה או הלבנה לוקה אז הוא תמה מאוד – זהו בשביל שאינו תדיר ורגיל כמו סיבוב השמש בכל יום ממזרח למערב. לכן הבט אליהם, ועשה עצמך כאילו לא ראית הנפלאות מימיך, ויהא נראה כאילו היית סומא עד עתה ועכשיו פתחת עיניך – אז היה נפלא בעיניך מאוד, כך תעשה עצמך בכל יום. וכן אמר דוד (תהלים קלט יד): "נפלאים מעשיך, ונפשי ידעת מאוד".
- הארבע ועשרים: שיזכור ויחשוב, אדם שעיניו רכות – אינו יכול לראות בכלי כסף וזהב המצוירים בציור דק; אף על פי שרואה הכלי, מכל מקום אינו יכול להסתכל כל כך כמו מי שעיניו חזקות. כך אם למד תורה וחכמה בנעוריו, ונראה לו שהוא מבין אותם כראוי – לא יסמוך על אותה ההבנה, כי החוכמה מתחזקת כשמגיע לימים יותר ממה שהבין בנערותו. ולכן בעת שחכמתך מתחזקת, תתחיל להתבונן על ענייניך. ואז תבין ותוסיף להבחין, ותעמוד על בירור העניין יותר מבתחילה. ותוסיף לעולם לחקור מכל אדם מה שלא ידעת, כעניין שנאמר (תהלים קיט צט): "מכל מלמדי השכלתי". ואל תחשוב: מי יודע לחדש לך ממה שידעת בנעוריך בעצמך? ועל זה נאמר (משלי כו יב): "ראית איש חכם בעיניו – תקווה לכסיל ממנו".
- החמש ועשרים: שיזכור תמיד נעימות העולם הבא. ויוציא אהבת העולם הזה מלבו, ויגביר אהבת העולם הבא בקרבו. וכבר אמר אחד מן החסידים: כמו שאין מים ואש מתחברים בכלי אחד, כך לא יתחבר בלב המאמין העולם הזה והעולם הבא. ולא יאהב העולם הזה אלא משום שמעולם הזה יקח צידה לעולם הבא.
- השש ועשרים: שיזכור אותם העומדים במצוַת המלך, היראים ונבהלים מעונש המלך. קל וחומר שיירא מעונש מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, וימהר לרוץ לעבודתו.
- השבע ועשרים: שיזכור את מי שהכעיס את המלך ונתחייב מיתה, וחמל המלך עליו, והיה מייסר אותו מעט והחזירוהו על כנו – כמה ישמח אותו המכעיס לסבול מעט ייסורין תחת המיתה. וכך יחשוב אדם אם הוא מיוסר: יחשוב שהוא עבר על מצוות השם ונתחייב מיתה, והקל לו השם והביא לו ייסורין או איבוד ממון תחת המיתה שנתחייב – לכן יקבל אותם בשמחה ובאהבה, וזהו סימן טוב שהוא חפץ בגזרת השם.
- השמונה ועשרים: שיזכור מי שנותן ביתו לאדם במתנה גמורה, ורוצה המקבל להרוס ולבנות לפי דעתו, והנותן לא יוכל לעכב כי כבר הוציאו מתחת ידו. כך ימסור אדם את נפשו ואת אשתו ואת בניו וכל ממונו ביד השם יתברך, ויהא הכל נתון לו במתנה. וכיון שמתחילה מסר עצמו ביד השם יתברך, הרי שם בטחונו על השם יתברך, וכבר האמין לבו לקבל מאהבה מה שיגזור הבורא יתברך עליו. ואפילו אם לא שלח השם יתברך רעה, לא על גופו, לא על ממונו, ולא על בניו ולא על אשתו – אפילו הכי יש לו שכר גדול על דעתו הנכונה, אשר הכין לבו לסבול הכל לאהבת יוצרו.
- התשע ועשרים: שיזכור ויתבונן על בני אדם, ויראה שיש אדם אחד שקול כמאה, ואין זה מחמת הגוף, אלא מחמת תבונתו וחכמתו וצדקתו. לכן תמהר תקנת נשמתך, כי כל המעלות הן ממנה. כי אם היה אדם חזק ובריא ויפה תואר שאין דוגמתו – לא היה שווה כלום אם היה שוטה. ואם היה אדם מכוער וחלש, והוא מופלג בחוכמה – היה עולה לגדולה ולחשיבות.
- השלושים: שיזכור אם אדם בא אל ארץ נוכריה, ולא הכיר שום אדם ואין שום אדם מכירו, וחמל עליו אדון המדינה ונתן לו מזונו בכל יום ויום, והזהירו שלא ימרוד בו ולא יעבור על מצוותיו, והודיעו גמול טוב על עבודתו, והזהירו על הנסיעה ולא הודיעו העת – באמת העבד הזה חייב להיכנע ולעזוב הגאווה, ויחקור על עבודת המלך במה יעשה רצונו, ויאהב גר כמוהו, וישתדל להרבות בעבודת המדינה, מפני שאין לו חומל שיפגע בעדו. כן באמת האדם גר בעולם. כשיגיע זמן צאתו לאוויר העולם, ואם היו משתדלים כל העולם להקדימו רגע או לאחרו, או לקשור אחד מאיבריו – לא היו יכולים. וכן אחר צאתו לאוויר העולם – לא היו יכולים כל העולם לתת לו מזונות זולת האל הנאמן. והוא כיחיד שאין לו חבר, וכנוכרי שאין לו מכיר כי אם אדונו, ואין לו חומל כי אם בוראו.
הנה השלמנו שלושים דברים שיזכור האדם תמיד. ואנחנו הזכרנו אותם בדרך קצרה, וכל אחד יוסיף להעמיק בהם כפי חכמתו. וילמד מהם כל המידות הטובות החמודות והזכות, והן מזככות הנפשות להתייפות משחרוריתן. ותהיה זריז יותר לזוכרם, ויתחדש לך כוח עליון אשר לא ידעתו. וחייב אדם לחשוב בכל אלו הזיכרונות לעולם, בכל שעה והרף עין. ויזהר לזוכרם בכל נשימותיו, כדי שלא ייפרדו ממנו המורא והפחד והבושת מהאל, הרואה אותו תמיד בכל עת.
[לזכור האלהים בכל רגע]
עריכהצא ולמד מה שהזהירה התורה למלך ישראל, דכתיב (דברים יז יח-יט): "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכהנים הלוים... והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו"; וכתיב (יהושע א ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה"; ואומר (דברים ו ו-ט): "והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצוך היום, על לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. וקשרתם לאות על ידך, והיו לטטפת בין עיניך. וכתבתם..."; "והיה לכם לציצית... למען תזכרו..." (במדבר טו לט-מ). ולפי זה ראוי לזכור האלהים בכל רגע. וכתיב (קהלת ט ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים".
[הזכירה והמידות]
עריכהראה מידת הזכירה היא חביבה לפני המקום. כי בשעה שעשו ישראל את העגל ונתחייבו מיתה, ואמר משה (שמות לב) "זכור לאברהם... ויאמר יי סלחתי כדבריך...". ראה כי מידת הזכירה רחבה מאוד, כי בה יזכור כל המידות הטובות, ולולא הזכירה ההיא שכח הכל ויהיה נשאר ריק מכל. לכן יתחזק בזאת המידה, החזקה בכל המידות.
וזה תקנה גדולה לקנות כל המידות: שיהא רגיל לחזור זה הספר, ואז יזכור כל המידות וישמרם; ולכל הפחות יחזור אותו פעם אחת לשבוע. וסימני כללות של המידות הכתובים בסוף הספר – יחזור בכל יום פעמיים, ויבדוק עצמו תמיד אם קיצר לקיים המידות, עד שיהא רגיל ליקח מכל מידה הטוב שבה.
ודע לך שהזכירה מביא לידי עשייה, כדכתיב (במדבר טו לט): "וזכרתם... ועשיתם" – לכך התחזק מאוד במידת הזכירה. והיזהר לזכור כל מצווה ומצווה לשם מי שתעשנה, ומי הוא בעל מלאכתך. ויזהר אדם מאוד שלא יזכור אם חברו עשה לו רעה, ועל זה נאמר (ויקרא יט יח): "ולא תטור"; אלא ישכח מלבו כל שנאה. ואם הוא הרע לחברו – יזכור, כדי שיתקן מה שעשה לו. ואם שמע דברים בטלים – לא יזכרם, אך יהיה כנפה הקולטת את הסולת ומוציאה את הפסולת. אבל לא יהיה כמשמרת שקולטת את השמרים ומוציאה את היין.
עניין זכירת התורה נבאר בעזרת השם בשער התורה.