משתמש:Inkbug/שד"ל/בראשית/ט


(ב) בכל אשר תרמוש וגו׳: הנכון כדברי מהר״שד שענין שני הבית׳׳ין הבאות זו אתר זו כענין מזכר עד נקבה כלו׳ כלומר זה וזה בשוה, וכן בגר ובאזרח הארץ (שמות י"ג י"ט), וכן למעלה ז' כ"א ולמטה ד'; אבל והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח' ל"ב) אינו ענין לכאן כי הב"ית נקשרת עם פעל נותר: אשר תרמש האדמה: הי"לל היה לו לומר אשר ירמוש על האדמה, ונתחלפה המליצה כמו ישרצו המים שרץ נפש חיה, כי באמת השרץ הוא השורץ, ולא המים, וכן כְּאֵלָה נבלת עלה (ישעיהו א, ל) והעלה הוא הנובל, וכן למטה (י״ט) נפצה כל הארץ. (ג) כירק עשב: אין ענינו כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, כי לאדם לא הזכיר ירק עשב, אלא כל עשב זורע זרע; אלא טעמו כירק עשב הצומח מאליו ויד כל בו והוא מאכל גם לכל חית הארץ ולכל עוף השמים (למעלה א׳ ל׳), כן נתתי לכם כל ב״ח בעל חי. (ח) אך בשר בנפשו דמו: בנפשו שהוא דמו, כלו׳ כלומר בעוד בו דמו. והטעם, שלא יאכלו בלא שחיטה [שהיא להוציא את הדם (מלשון שׂחט שענינו מצוי), והשחיטה היא המיתה היותר קלה, וכל הריגה חוץ ממנה ושתהיה בלא הוצאת הדם, יש בה אכזריות וצער ב״ח בעלי חיים]. כן נראה פשוטו של מקרא זה, ונכלל בו ג״כ גם כן איסור אבר מן החי, ולאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, הואיל והאוכל אבר מן החי הוא אוכל הבהמה שיש בה נפשה ודמה, ועוד הואיל וצער ב״ח אסור מן התורה: אמנם שיהיה עקר הכתוב על אבר מן החי לא יתכן, כי בשר ענינו ב״ח שלם, לא חלק ממנו. ואם כפירוש ר״שי, ה״ילל היה לו לומר "הבשר" בה״א, או "מִבָּשָׂר": [והנה כל משפטי השחיטה לשתי כוונות אלה הם מכוונות, להוציא הדם, ולמעט צער הבהמה]. ודעת בה״ט בעל הטעמים נראה שאיננה כן, כי היה ראוי להטעים אך־בשר בתביר, והוא שם עליו זקף, ונראה שהיתה דעתו שהצווי לאסור הדם, ויהיה "בנפשו" כמו "עם נפשו", וכטעם "ולא תאכל הנפש עם הבשר". או שיהיה לדעתו פירוש "בנפשו דמו", מה שהוא בנפשו (כמו "דמו בנפשו הוא") מה שבו נפשו, והוא דמו, לא תאכלו. [ושלמה מיללער בקונטריס חשק שלמה אומר כי אסר להם אכילת כל בעלי דם, ולא התיר להם אלא כל רמש, כל בעל מיץ לבן; וא״כ ואם כן מה טעם "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" וגו׳, ומה עניין "נתתי לכם את כל", ואם לא נתן להם אלא הרמשים כקטנים? גם מליצת "בנפשו דמו" אין ענינה בשר בעל נפש ודם. ועוד, מי הגיד לו שאין חיות הרמשים נקראת נפש אע״פי שאיננה דם אדום?] (ה) ואך את דמכם לנפשותיכם: דמכם שהוא דם נפשותיכם, שהנפש תלויה בו, אדרשהו, לאסור הריגת האדם, ולהוציא דם האברים שאין הנפש תלויה בו (רמ״בן). מיד כל חיה אדרשנו: אני אנקום דמו מן החיה ואפיל אותה בידכם ותמיתוה, וכמו שפירש אח״כ: שופך דם האדם באדם דמו ישפך. וזה נאמר כדי לעשות ק״ו לאדם השופך דם אחיו: מיד איש אחיו: כמו מאמר מוסגר, ואינו אלא להוסיף כח (energia) לענין הצווי. מיד האדם אדרוש את נפש האדם, מיד האדם שהוא איש אחיו, איש כמוהו, ולא חמל עליו; ק״ו קל וחומר מן החיה, אם מיד כל חיה אדרוש דם האדם, כל שכן מן האדם שהוא אחיו. וכמוהו "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו", ועיין למעלה א׳ כ״ז. ורבותינו דרשו בהורג את עצמו, דמכם מנפשותיכם אדרוש; והנה מלבד שאין כתוב מנפשותיכם, אלא לנפשותיכם, הנה לא יהיה לו יחס וקשר עם "מיד כל חיה אדרשנו". ורנ״הו ור' נפתלי הרץ ויזל הוציא הכתוב ממשמעו ופירש: "מיד כל חיה", מיד הנשמה החיה לנצח. ולפי זה מה טעם כל? והי״לל מיד חיתכם אדרשנו. (ו) באדם: ע״י על ידי אדם, והבי״ת משמשת שמוש האבלאטיווס שבשאר לשונות אצל פעל מקבל כפעולה, כי אין דרך לה״ק להשתמש במ״ם בענין זה. כי בצלם אלהים עשה את האדם: עיין למעלה א׳ כ״ז. והנה התורה נותנת מעלה וכבוד לאדם, יהיה מכל אומה שיהיה, וכן ר׳ עקיבא אמר: חביב אדם שנברא בצלם שנ׳ שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם (וזה כולל האומות כולן). ואח״כ אמר על ישראל בפרט חביבין ישראל שנקראו בנים למקום: והנה הדבר ברור כי רציחת הנכרי אסורה גם מן התורה וגם מן המשנה כי מעלת צלם אלהים איננה פרטית לישראל, אך היא כללית לכל האדם. (ז) שרצו: עיין למעלה ח׳ יז. (ט) מקים את בריתי אתכם: ברית הפוך משרש בתר, ע״ש על שם הבתרים שהיו רגילים לבַתֵר לשנים בכריתת ברית (ר׳ יוסף זארק בספרו רב פעלים) ולפיכך הרבוי ממנו בריתות (בלשון חכמים) ואם היתה התי״ו לשמוש היתה נשמטת ברבוי: וענין הברית איננו תמיד קשר אהבה (foedus) גם לא תנאי (pactum), אלא כל הבטחה נקראת ברית. (י) בעוף בבהמה: עיין למעלה ב׳: מכל יוצאי התבה: צריך עיון טעם המ״ם במלת מכל: (יב) זאת: בדבר הזה, והוא מה שמזכיר אח״כ את קשתי נתתי: אשר אני נותן: חוזר לאות. (יג) את קשתי: ידוע כי הקשת דבר טבעי, ויותר מזה ידוע כי אין האל צריך סימן שיזכירהו דבר (וראיתיה לזכור ברית עולם) אלא להיות הקשת נראית לפרקים ובלא זמן קבוע חשבו הגוים הקדמונים שהיא שליח האל (Iris) והרבו בה הבלים, והתורה טיהרה הענין ממה שיש בו קלקול ופגם והזק, ותקנה הדבר באופן שיהיה מועיל ולא מזיק. ונ״ל ונראה לי ג״כ גם כן כי קרוב הוא שהיו הקדמונים מכחשים ומעוננים בקשת לומר שהוא רומז לדבר עתיד, להיותה שליח האל, והתורה הרחיקה כל זה באמרה שאינה אלא סימן שלא יהיה עוד מבול, וכן מצאנו המשורר הקדמון הומערוס (Ilia. lib. 17. v. 547) אומר כי הקשת סימן מלחמה או סערה, והנה התורה האלהית מכזבת השבושים האלה ואמרה כי הקשת אות ברית שלום (קצת מזה מצאתי אח״כ אחר כך במעמר). (טו) המים למבול: המים לא יתהפכו למבול, כטעם כל היה ל...., כמו ויהי לנחש, ויהי למטה, והיו לדם, כלו׳ כלומר לא יהיו בשיעור שיהיה מהם מבול. (טז) וראיתיה. הכוונה כשתראו אותה אל תדאגו שיבוא מבול, או אל תדאגו שמא תרמוז לשום דבר רע, אלא תהיה בעיניכם כאות ברית ותחשבו שגם אני בראותי אותה אזכור את בריתי. (יח) ויהיו בני נח: אע״פי שהזכירם כבר, חוזר ומזכירם מפני שהוא בא לספר מאורע שנזכרו בו כולם; ופירש גם כן וחם הוא אבי כנען, כי הוא עתיד להזכיר את כנען. (יט) שלשה אלה בני נח ומאלה וגו׳{{גדול|: הזכיר זה לרמוז כי הברכה והקללה של אלו היא מתיחסת לכל האומות אשר יצאו מהם. נפצה כל הארץ: מליצה הפוכה, כמו למעלה (ב׳) "אשר תרמוש האדמה". והכוונה כי מאלו נולדו האומות אשר נפוצו בכל הארץ. נָֽפְצָה: ענין הפזור נמצא הרבה בשרש פוץ, ומשם הפיצם ה׳. ונ״ל ונראה לי כי פוץ ופצץ שני שרשים בענין אחד, ויהיה נפצה נפעל מן הכפולים אלא שהוקל, כמו נָֽבְלָה, שהוא במקום נָבֹלָּה, יָֽזְמוּ במקום יָזֹמּוּ: וכיוצא בזה נָֽפְצוּ גוים (ישעיהו לג, ג); ומן השרש והבנין הזה כי נָפַץ העם (שמואל א יג, יא) בשקל נָסַב. (כ) ויחל נח וגו׳: הוא החל לנטוע כרמים, כי הראשונים נטעו גפן, והוא החל לנטוע גפנים רבים שורות שורות, הנקרא כרם, כי ברצותו ביין לא נטע הגפן כשאר האילנות ועשה כרם (רמ״בן), ועיין למעלה ה׳ כ״ט; ואולי חש להזכיר זה, מפני שהיו הגוים עובדים אליל באקוס שהיה אצלם אלהי היין, ורצה הכתוב להודיע כי אדם היה כשאר האדם (תלמידי מוה׳׳רר יהודה אריה אוסימו); או מפני שהיו המצרים אומרים שהיין המצאת השטן; עיין למטה מ׳ י״א (אח״מ); גם רצה ללמד הרעות הנמשכות מן היין, כי נח שהיה צדיק תמים בכל אנשי דורו, נולדו לו תקלות על ידי השכרות. ויחל, הפעיל משרש חלל. (כב) וירא חם...ויגד: זה היה חטאו, שלא כסהו, אבל הגיד לאחיו דרך לעג; כי לולא שהיה מצחק באביו, היה משתתף עם שם ויפת לכסותו וגם הם היו משתפים אותו עמהם, וכיון שהגיד ולא כסהו, אין זה אלא מלעיג ומקלה אביו (תלמידי מוה״רר משה כהן פורטו). (כה) ויאמר ארור כנען: הכוונה לומר ארור חם, ולא רצה להזכיר הקללה על בנו, אלא על בן בנו (תלמידי אליעזר אברהם פואה). ומוה״רר יא״א מוסיף, כי אולי כנען היה חביב לאביו יותר משאר בניו, להיותו בנו הצעיר, ושאולי ג״כ גם כן לא רצה שיהיו כל בני חם וכל תולדותיהם בכלל הקללה, ולכן הזכיר כנען: עבד עבדים: הפחות שבעבדים, היותר ראוי לשם עבד בכל העבדים. ובהפך שיר השירים, הנכבד שבשירים, היותר ראוי להקרא שיר מכל השירים, וכן קדש קדשים. (כו) ברוך ה׳ אלהי שם: הכוונה לומר כי ה׳ יהיה אלהי שם ויהיה בעזרו תמיד, וזו ברכה שאין למעלה ממנה; והואיל והזכיר את השם, אמר ברוך: עבד למו: לאחיו שאמר למעלה. (כז) יפת: הפעיל מן פָתָה והוא לשון ארמית, תרגום של ירחיב. (ותלמידי שמשון יינטילומו נב״ת אומר כי מזה שרש פשה). וענין הרחבת גבול מושאל להורות כל מיני הצלחה כמו "אם ברך תברכני והרבית את גבולי" (דברי הימים א ד, י); "כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך" (דברים יב, כ), ועיין שם פירוש רש״י ופירושי, וכן "כי עתה הרחיב ה׳ לנו" (למטה כ״ו כ״ב): וישכן באהלי שם: האלהים הנזכר, כלו׳ כלומר תהיה השגחתו עליו: ודעת Bochart ואחרים כי יפת ישכן באהלי שם, והכוונה כי בני יפת כגון היונים והרומיים עתידים לכבוש ממלכות בני שם שהם באזיאה; אך לפי זה תהיה זו קללה לשם. וספור זה נכתב בתורה להרחיק את ישראל מחברת הכנענים שהיו ישראל באים להתיישב בארצם, והיו דרכיהם מקולקלים והיו צריכים להתרחק מהם.