משתמש:אלישיב ליפא/ביאור הלכה
קטע ב עריכה
סימן תרלה עריכה
(*) כגון סוכת עכו"ם וכו': לאו אדסמיך ליה קאי שתהא עשויה לצל כגון וכו' ולומר דזו ודאי נעשית לצל דליתא אלא אעיקרא דדינא קאי שכתב דאע"פ שאין הסוכה עשויה לשם מצוה כשירה בתנאי שתהא עשויה לצל וקאמר ע"ז כגון סוכת גנב"ך ורקב"ש וכו' דאע"פ שלא נעשו לשם מצות סוכה כשירות בתנאי הנזכר [מאמר מרדכי] ופשוט. ודע דרש"י פירש על סוכת נכרים שעשויים לדור בה בימות החמה משמע מזה דדוקא כשדר בה כל השנה הוא דנקרא לשם דירה ולא באופן זה. ודע עוד דבעשויה לדירה ולאוצר או לצניעותא אין מועיל בה חידוש כל שהוא להכשיר על ידה כל הסוכה [ב"ח וש"א]:
(*) בהמה: ואם מוטל שם אשפה המסריח וכ"ש אם עשוי לפעמים לפנות שם לאדם אין להכשיר אותו המקום לסוכה ועיין לעיל בסימן פ"ג בבה"ל ד"ה ויראה:
(*) אבל סוכה שנעשית מאליה פסולה לפי שלא נעשית לצל וכו': לכאורה לשון זה דחוק מאוד דאפילו אם כונתו בעת עשיית הגדיש לחטוט אח"כ ושישאר הסכך שלמעלה לצל ג"כ פסול שהרי מ"מ לא נגע בסכך אלא חקיקה בדפנות והסכך נעשית מאליו וכמו שפירש"י בדף י"א וז"ל וה"ד תעשה ולא מן העשוי כגון החוטט בגדיש לעשות לו סוכה שהסיכוך היה מאיליו ואינו נוגע בו לעשות שום מעשה אלא פוחת אחת מדפנותיו ונכנס לעומקו ונוטל העומרים ומשליך והסוכה נעשית מאליה וכו' וכ"מ בלבוש שכתב אבל אם אינה עשויה אלא לצניעות בעלמא ולא לצילה או שעשויה לצל ולא עשה מעשה בסכך אלא שעשה הדפנות ונעשה הסכך מאיליו פסולה ולכאורה היה אפשר לומר דסבר הרמב"ם (שהעתיק המחבר לשונו) כדעת בעל המאור שכתב בסוגין דדף י"ב שאם העלה מתחלה העומרים בגדיש לשם סוכה שיחוט לו בגדיש כשרה אבל מכל הפוסקים לא משמע כן דאפילו אם עשאה לשם צל בעינן דוקא שיעשה חלל טפח במשך שבעה וכן מוכח נמי קצת ממה שסיים לפיכך וכו' חלל טפח במשך ז' לשם סוכה וע"כ נלענ"ד ליישב קצת דכונתו רק לאפוקי דאם עשה בתחלה חלל טפח במשך ז' לשם סוכה דזה הרי נעשית סכך שלה לצל וכמו שמסיים אח"כ:
(*) וחטט בו אח"כ והשלימה וכו': לכאורה פשוט דזה אינו צריך לעשות לשם סוכה דשם סוכה חייל עלה ע"י טפח זה וכמו שכתבו הפוסקים דשם אהל חל על טפח וכן ברמב"ם וכל הפוסקים לא הזכירו שצריך לעשות לשם צל אלא בטפח הראשון דעי"ז חייל עלה שם סוכה וכן מוכח ברא"ש בהדיא אבל מה נעשה דברי"ף איתא וחטט לשם סוכה וצע"ג:
(*) כשרה: ואפילו לדעת המחמירין באין המטר יכול לירד מותר בזה דלא אסרו מדרבנן באין המטר יכול לירד אלא כשיש לו דמיון לבית משא"כ בגדיש דאין לו דמיון לבית כלל [ט"ז] ודעת הא"ר דמיירי בזה שנטל מקצתו בענין שיהא הגשמים יכולין לירד:
(*) ואם חקק משני צדדים ד"א וכו': לענין סכך פסול לא בעינן שיהיו ד"א משני צדדין ואפילו מצד אחד פוסל כדלעיל בסימן תרל"ב ס"א וכן לא נוכל לומר דכונתו שיצטרף ב' אמות מצד זה וב' אמות מצד זה וכנ"ל שם וכן מוכח בפסקי הרא"ש שכתב סתם אם יש ד"א ממשך ז' הראשונים עד הכותל אפילו ז' הראשונים פסול וכ"מ בלבוש אכן באמת יש לתרץ בפשיטות דמ"ט סגי בד"א מצד אחד לפוסלו משום דעי"ז לא נשאר לסוכה שהיה לה מתחלה ג' דפנות כ"א ב' דפנות וע"כ בענינינו יש לאשכוחי לפעמים דצריך חקיקה משני צדדים לפוסלו כגון שבעת שחטט בגדיש מן הצד ד"א ונעשה חלל עמד בצד זה ופינה העומרים מן הגדיש במקום שהיה חלל טפח ועשהו גובה עשרה טפחים בשטח ג' דפנות סביבותיו ובאופן זה בודאי לא יוכל הד"א לפוסלו דהא לו יהי דבד"א לא נוכל לומר דופן עקומה וחסרה דופן אחד עכ"פ ישאר עוד ג' דפנות וע"כ צייר המחבר כגון שעשה חקיקת ד"א משני הצדדין וא"כ לא ישאר להסוכה כ"א שתי דפנות:
סימן תרלז עריכה
(*) עושה סוכה בחולו של מועד: ראיתי דבר חדש בספר מאמר מרדכי וז"ל דבר ברור הוא דמיירי בא"צ לעשות דבר האסור לעשותו בחוה"מ משום בנין וסתירה שאינו עושה אלא הסכך בלבד לתת קנים וערבה על קונדסים הקבועים כבר מעיו"ט וכיו"ב ונהי דהא נמי אסור לעשותו ביו"ט דהא אסור לסתור או לעשות אוהל ארעי ביו"ט וכ"מ לקמן סי' תרס"ו שאסור לפחות הסוכה בשמיני לפי שהוא יו"ט והיא מטעם בנין וסתירה מ"מ דבר ברור הוא דבחוה"מ ליכא איסורא כלל בעשיית אוהל עראי וכו' עכ"ל והנה אף שהמחבר כתב דבר ברור הוא לענ"ד לא נהירא כלל דפשטיות הסוגיא משמע דמותר לבנותה מחדש בחוה"מ וכן מוכח לשון הרמב"ם שכתב אפילו בסוף יום שביעי עושה סוכה שמצותה כל שבעה. והנה לא מיבעי אם איסור מלאכה בחוה"מ הוא מדרבנן בודאי מותר לבנותה מחדש אפילו אם האיסור הוא בעלמא דאורייתא ג"כ הכא מותר לבנותה מחדש דהא המצוה הוא כל שבעה ודומיא דמה שאמרו כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו ובפרט כשצריך להניחן וכדלעיל בסימן תקמ"ה וכ"מ לשון הגמרא שאמר ושוין שאם נפל שמותר לבנותה ומשמע דרבנן מתירין לבנותה אפילו לא נפל וכ"מ ממה שאמרו דלרבנן מה דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים היינו עשה סוכה בחג משמע כפשטיה דעשייה גמורה מותר כנלענ"ד ברור:
(*) וכן בקרקע שהיא של רבים: עיין במ"ב מה שכתבנו בשם המגן אברהם דהוא חושש לברכה לבטלה והנה כמה אחרונים השיגו עליו [עיין בא"ר והעתיקו הפמ"ג דאין ראיה מסימן תרמ"ט ובמור וקציעה ובבגדי ישע ובמאמר מרדכי] ועולה מדעת כולם דברכה לבטלה בודאי לא הוי וז"ל הבית מאיר הג"ה וכן בקרקע וכו'. בד"מ כתב ע"ז ולא ראיתי נזהרין בזה אלא שהמ"א כתב ואף דבדיעבד וכו' מ"מ נ"ל דאין לברך עליה כמ"ש ריש סי' תרמ"ט וא"כ הוי ברכה לבטלה ועיין סימן תנ"ד מה שכתבתי על גוף הדין דסי' תרמ"ט והכא ברור דיברך ואין זה ענין לסימן הנ"ל דשם קנה הגזילה וכו' וכ"ז בתוקף חבירו ומכוין לגזול משא"כ בנידון דידן שעושה סוכה בר"ה הא אינה אלא שאולה ממש שהרי אינו מכוין כלל אלא לישאל המקום עד אחר החג ולהחזירה בעינה בלי שום חסרון ואפילו שואל שלא מדעת אינו שהרי הרבים ואפילו עכו"ם רואין ואינם מוחין והוי שואל מדעת ממש ופשיטא דיברך עי"ש עוד עכ"ל וכזה ממש כתב הבגדי ישע אבל מה נעשה במה דאיתא בד"מ בשם הירושלמי והעתיקו הגר"א בביאורו גמליאל זווגא עבד ליה מטללתא בשוקא עבר רשב"ל א"ל מאן שרי לך וביאר הא"ז דע"כ לא הכשירו רבנן במסכך בר"ה אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה ואפשר לומר דדוקא בשוקא במקום שמצוי עוברים ושבים ומפסיק עליהם הדרך אבל לא במי שמסכך בצדי ר"ה סמוך לפתח ביתו. וכעין זה העתקתי בפנים מתשובת שואל ומשיב אח"כ מצאתי בבכורי יעקב שמיקל בזה לגמרי ומטעם אחר דהא כתב רמ"א בחושן משפט סימן קס"ב ס"א דאם נתן המלך רשות להעמיד דלתות במבוי שלהן דינא דמלכותא דינא כי השוקים והרחובות שלהן ויכולים לעשות בהן מה שירצו ומעתה כיון שהכל תחת רשות המלך בין הרחובות שבתוך העיר בין אותן שחוץ לעיר וכיון שהמלכות יש לה רשות למחות ואינה מוחה מסתמא מוחלת ע"ז לעשות סוכה בר"ה ואין כאן איסור גזילה כלל וע"ש שדעתו דא"צ ליטול רשות בפירוש ע"ז משר העיר דמסתמא נתון לו מדלא מוחין בידו ולכן שפיר יכול לברך ע"ש. סוף דבר הנוהגים להקל בזה אין למחות בידן כי רבו המתירין.
עוד נ"ל דאם באנו להחמיר שלא לעשות אפילו סמוך לפתח ביתו יצא קלקול גדול וכזה ראיתי בעיני שעושין הסוכה אחורי הבתים ובעיירות הקטנות שם אינו מצוי כ"כ שיהיה לכ"א בה"כ מיוחד והוא מקום מיוחד לקטנים לפנות שם ופעמים אף לגדולים ומצוי שאותו המקום אינו נקי שם ואפילו אם ירצו לנקות כעת א"י אם יועיל מדינא שהוא בכלל בה"כ ישן ועכ"פ צריך מדינא לבדוק הכתלים של הבית שם וכבר הארכתי לעיל בסימן פ"ג בבה"ל ד"ה ויראה עי"ש וטוב יותר לעשות סוכה בר"ה ממש מלעשות סוכה במקומות כאלו עיין ברכות כ"ד ע"ב:
(*) לא יקצצו וכו': עיין במ"ב במש"כ ובמקום וכו' והוא מהט"ז עוד כתב בסימן תרס"ד דה"ה במקום שהעצי היער הם משר העיר והוא נותן רשות לקצוץ שם כל מי שירצה בחנם או בדמים ג"כ אין איסור אם קוצץ הישראל בעצמו וכן אם נכרי יש לו שדות ויערים מדין המלכות ג"כ שרי כשנותן רשות לישראל לקצוץ דמעתה אין חשש במה שסתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל הם כיון שעתה הם שלו מדין המלכות אבל בלא רשות הנכרי ודאי אין לקצוץ כיון דעתה גוזל מנכרי וגזל נכרי אסור ואף שהא"ר כתב על פסק הט"ז וצ"ע מ"מ לענ"ד יש לסמוך ע"ז דהא בלא"ה ריא"ז בש"ג ור"י מתירין במקומות שלא היו רוב ישראל מעולם ולכן עכ"פ יש לסמוך בצירוף ב' התירים ביחד [בכורי יעקב]:
(*) אלא יקנו אותם מעכו"ם: ואם העכו"ם גנב מן היער אם היער הוא שייך לאדון אחד לכאורה הא כל ההיתר הוא משום דהוי יאוש בידו של עכו"ם ושינוי רשות בידו של ישראל וזה שייך רק באוונכרי המובא שם בגמרא (דף ל"א) דהוי היאוש מכבר אלא דלא חל היאוש על הקרקע וחל עתה על הפירות שנקצצו משא"כ הכא האדון לא ידע מזה שגנב אצלו העצים והוי יאוש שלא מדעת אפילו כשיתיאש לבסוף וא"כ לא נשאר כ"א שינוי רשות ביד ישראל אמנם באמת זה אינו דאמרינן דהאדון זה מסתמא גזל אותה מכבר מאדם אחר ויאוש של אותו אדם חל עתה בשעת קציצת העצים אבל כ"ז ניחא אם היער שייך לאדון אבל אם היער הוא שייך להממשלה וגנב העכו"ם ממנה העצים יש לעיין איך שייך יאוש ואולי נאמר דהממשלה ידעה מקודם שבודאי ימצאו גנבים וחל היאוש:
(*) ואם גזל עצים וכו': אם אחד שאל לחבירו לטי"ש וכדומה להעמיד עליהם הסכך והוא שאלן לחבירו י"ל דהוי גזל ואין יוצא ידי חובתו ואפילו להפוסקים דס"ל דאין אנו מקפידין על מעמיד בסכך פסול אפשר דבגזל חמיר טפי [פמ"ג] וכוונתו אם השואל השני לא ישלם לו עבור הלטי"ש וישאר תשמישו בתורת גזילה וכמו שפסקו האחרונים דאם לא ישלם לו הדמי עצים נשאר הכל בתורת גזילה ואין יוצא ידי חובתו בהסוכה אבל אם ישלם לו לא גרע מאלו הוא עצמו גזלו דאין משלם לו אלא דמי עצים ויוצא י"ח בהסוכה. ודע דהא דאסרינן סוכה גזולה לאו דוקא אם הסכך היה גזול דה"ה לענין הדפנות [פמ"ג וכ"כ בבכורי יעקב] ובעו"ה הרבה אנשים אין נזהרין בזה שלוקחין קרשים שלא מדעת בעליהן להעמיד מהן הדפנות וכונתן להחזיר תיכף אחר סוכות אבל באמת אין יוצאין בזה שעכ"פ משתמש עכשיו בהן בגזילה ואסור לברך על סוכה כזו:
(*) ועשה מהם סוכה אע"פ שלא חיברן: ר"ל שסיכך אותה בהעצים ולא חיבר העצים להבנין כלל והו"א דלא שייך בזה תקנת השבים כלל קמ"ל:
(*) יצא תקנת חכמים: ואם משיב לו שימתין עד אחר סוכות וישיב לו הגזילה בעין מסתברא דלא יצא שהרי הוא עכשיו משמש בם בגזילה ובשלמא אם אמר שמתרצה לשלם לו עבור עציו בדמי אמרינן שרבנן הפקיעו איסור גזילה ממנו אבל לא בכה"ג ועיין בשעה"צ מה שכתבנו בשם המח"ה ויש לחלק:
(*) העשויה בראש העגלה וכו': וה"ה סוכה הבנויה ע"ג קרקע ואינה מחוברת כלל לקרקע וכ"ש על גלגלים שיכול לטלטלה ממקום למקום דשייך בה גזילה [פמ"ג]:
(*) לא יצא: עיין במ"ב במש"כ דאף אחרים שישבו בה ג"כ לא יצאו והוא מדברי מחצית השקל שמדייק זה מהמ"א במה שכתב עיין ריש סימן תרמ"ט ולענ"ד אין זה ברור דהתם בלולב דכתבה התורה לכם בעינן לכם ממש שיהא שלו בעצם דפסול אפילו שאול לכך אם אחד גזל לולב ונתן לחבירו לצאת בו אף דאותו חבירו לא גזלו מ"מ אינו יוצא דעכ"פ לא שלו הוא ולא עדיף משאול דאינו יוצא ביום ראשון משא"כ בסוכה דלא אסרה התורה רק גזול ולא שאול כדאיתא בגמרא וכן נפסק בשו"ע ס"ב אפשר דזה ג"כ יוצא דהלא אינו מתכוין לגוזלו וגם אפשר דדעת בעה"ב להרשות לזה האחר שישב בסוכתו דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה והכא לא שייך הטעם הנאמר במ"ב סק"ט וצ"ע ומה שרמז המגן אברהם לעיין ריש סימן תרמ"ט היינו דאסור בין לפני יאוש בין לאחר יאוש כמו התם ומה שכתב עוד וגבי סוכה הוי כמו לולב ביו"ט ראשון אשמועינן דבענינינו אינו יוצא בכל שבעת הימים מן התורה כמו לולב ביו"ט ראשון מדכתיב תעשה לך שבעת ימים למעוטי גזולה:
סימן תרלח עריכה
(*) בין עצי דפנות בין עצי סכך: דע דדעת הרא"ש והעתיקו הטור דבעצי דפנות ליכא איסורא כלל דהקרא קאי רק על הסכך אכן המחבר סתם לדינא כדעת הרמב"ם דעצי דפנות ג"כ אסורים דדפנות צריכות לה דאי לאו דפנות לא קיימא הסוכה אכן נחלקו בפירושו דדעת הב"י דלהרמב"ם איסורו הוא רק מדרבנן וכ"כ הט"ז אכן הב"ח ועוד כמה אחרונים סוברים דלהרמב"ם הוא איסור דאורייתא וכן מן הר"ן משמע דס"ל דהוי דאורייתא ועיין בעיטור דהביא ג"כ הראיה מן דף יו"ד שאמרו שם דלמא מן הצד ולפי פירש"י שם דהיינו מן הצד של הדפנות ובודאי דפנות לא גריעא מן נוי שלהן עי"ש אכן מסתפק דילמא הפירוש שם בגמרא מן הצד של סכך:
(*) עצים הסמוכים לסוכה: ואם הוסיף בסכך עד שאין גשמים יורדים לתוכה די"א דפסולה כבסימן תרל"א במגן אברהם סק"ב נהי דאפ"ה כל הסכך אסור בהנאה לדבריהם כל שבעה עכ"פ מדרבנן ועוד דאינו יכול לשער באומד יפה מה ששייך לסכך מ"מ אם רוצה ליטול ביו"ט ע"י עכו"ם להכשיר הסוכה שלא תהיה מעובה כ"כ שרי דהוא שבות דשבות במקום מצוה דלא הוי סתירת אהל רק מדרבנן [פמ"ג]:
(*) ואם אחר שעשה השיעור וכו': ארבעתן סתם לא מיתסרא. עיין בחידושי אנשי שם דמצדד לומר דהר"ן סובר ג"כ כהתוספות דדוקא כדי הכשר סוכה הוא מן התורה והיתר מזה הוא מדרבנן וכונת הר"ן ג"כ לענין ארבעתן דעל כדי שיעור הוא מן התורה והיתר מזה הוא רק מדרבנן ולענ"ד לא נהירא כלל ודברי הר"ן הוא כעין מה שאמרו בשבת קל"ג בענין מילה כ"ז שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין והטעם דכולה חדא מלתא הוא כפירש"י ולאחר שפירש אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין ולכן אמר אם אחר שעשה וכו' הוסיף דופן ור"ל דלאחר שגמר שיעור הכשר סוכה נתיישב בדעתו שצריך לעשות עוד דופן רביעי הוא מלתא באנפי נפשיה אבל אם עשה ארבעתן ר"ל שלא הפסיק בינתיים נחשבו כל הארבעה בכלל סוכה וכולן הן מן התורה ולכאורה יש לומר דלהכי לא אמר כר"ת דרק כדי הכשר סוכה כשר דמאן מפיס דאלו הן בכלל סוכה ואלו הן בכלל יתר אימא איפכא ויותר נ"ל דגם הוא ס"ל כר"ת אך הוא מפרש דברי ר"ת דר"ל דמתחלה עשה כדי הכשר ואח"כ הוסיף אבל אם עשה כל הדפנות זה אח"ז כסדרן הם שוות כולם כאחד לדינא ולהכי העתיק הב"י בשו"ע דברי הר"ן אף דבתוספות והרא"ש הוזכר שיטת ר"ת משום דהר"ן מפרש דברי ר"ת ואך בזה חלוק על ר"ת דלר"ת אפילו ביותר מכדי הכשר אסור עכ"פ מדרבנן ואיהו ס"ל דלא מיתסרא כלל ובזה ס"ל להב"י כהר"ן:
(*) סתם: נ"ל דר"ל לאפוקי אם פירש דאלו עושה לשם סוכה ואלו להוספה בעלמא:
(*) אבל אם הזמינה לסוכה: ואפילו אם עשאה לשם סוכה וכנ"ל בסימן מ"ב בדיני הזמנה עי"ש:
(*) לא נאסרה: נ"ל דלא אמרה אלא לענין קדושת החג שחל על הסכך הוא דבעינן ישב בה בחג אבל משום מוקצה דסתירת אוהל דאסור בכל יו"ט הרי לא תלי בישב בה לגמרי אלא דאינה אסורה רק ביו"ט ובחוה"מ שרי כהאי גוונא [מור וקציעה]:
(*) דהזמנה לאו מילתא היא: וצ"ע אי הכי אפילו אי ישב בה אחר שקידש היום לא ליתסרא כולא יומא אלא לשעה שישב בה בלבד דהא אכתי לא הוי איתקצאי לבין השמשות ולא איתקצאי לכולא יומא ולכי נפק תשתרי [מו"ק הנ"ל] והנה לפי מה שכתב מקודם אפילו לא ישב בה כלל אסור עד חוה"מ דמשום סתירת אהל הוא מוקצה ונראה דכונתו דמשום קדושת החג לא מיתסרא אלא לשעה שישב בה:
(*) אסור להסתפק מהם וכו': זהו אם תלאן קודם ביה"ש ראשון ואם תלאן ביום א' או בחוה"מ מתחיל איסורו מן בין השמשות הראשון שאחר זה עד סוף יו"ט אבל מן עת התליה עד הערב לא מיתסרא [כן מוכח לקמיה]:
(*) כל שמנה: עיין בשו"ת חתם סופר או"ח סימן קפ"ד באחד שהיה לו אתרוג מיותר ותלאו בהסוכה לנוי ואח"כ ביו"ט בא אחד מן הכפר שלא מצא אתרוג לקנות והורה שמותר ליטול האתרוג התלוי בסוכה לנוי ולצאת בו ונהי דביו"ט אסור בטלטול משום מוקצה מ"מ בחוה"מ שמותר לטלטלו ה"ה דמותר לצאת בו דמצות לאו להנות ניתנו ועוד דהא דאסור ליהנות הוא משום ביזוי מצוה וכאן ליכא ביזוי דמעיקרא הוי רק נוי מצוה והשתא מצוה גופא ומברכים עליו וע"ש עוד שהאריך בזה ומסיק דמותר נמי לבעל האתרוג ליקח מעות מחיר האתרוג ע"ש טעמו:
(*) וביו"ט ושבת אסור: ואם נפלו הנויין על השולחן וא"א לאכול י"א דמשום אוכל נפש ביו"ט מותר לטלטל המוקצה ולהסירן והפמ"ג מסיק דאם אפשר ע"י טלטול מן הצד לנער הטבלא וכדומה יעשה ולא יטלטל בידים ע"ש ולענ"ד אם קסמי הסכך נושרין הרבה על השלחן אפשר דמותר לטלטל אף בשבת להסירן אם נמאס מזה מידי דהוי אגרף של רעי:
(*) דמוקצים הם: היינו בין כשתלויין על הכותל ובין כשנפלו:
סימן תרלט עריכה
(*) אבל כלי אכילה וכו': עיין במ"ב מש"כ כד או דלי ששואבין בו מים כ"כ מגן אברהם והוא מהגמרא דאמר חצבא ושחיל בר ממטללתא ופירש"י שחיל הוא דלי של עץ ולא תקשה ע"ז מהא דאיתא במשנה כ"ז ע"ב שהביאו לר"ג ב' כותבות ודלי של מים ואמר העלום לסוכה דהכא מיירי לאחר שנשתמש בהם דהוי שלא לצורך ודומיא דאמר התם מאני מיכלא בר ממטללתא ופירש"י לאחר שאכלו צריך להוציאן לחוץ ואח"כ מצאתי כדברי בספר ערוך לנר עי"ש:
(*) ואל יעשה שום תשמיש בזוי: ותשמיש המטה לא מקרי תשמיש בזוי דהוא בכלל תשבו כעין תדורו וגם בעצם לא מקרי תשמיש בזוי במה שהוא מקיים מ"ע של פו"ר ועונה [אחרונים]:
(*) אפילו שינת עראי: ואפילו מניח ראשו בין ברכיו דודאי לא אתי להשתקע בשינה ג"כ אסור לתירוצא דרבא דהוא בתרא [פמ"ג ופשוט]:
(*) אבל מותר לאכול אכילת עראי: ואפילו ת"ח אם רוצה שלא להחמיר ע"ע בכך רשאי ולא הוי כמי שאינו מדקדק במצות [ר"ן והובא באחרונים]:
(*) כביצה מפת: אבל יותר מעט חשיב קבע [אפי' אכלן דרך עראי ש"ת]. וכן סתם לעיל בסוף סימן רל"ב והוא כדעת רש"י ותוס' והרא"ש והר"ן דכדטעים בר בי רב ועייל לכלה הוא רק כשיעור ביצה דאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה ולא כדעת הרמב"ם והרי"ץ גיאות דאפילו יותר מעט מכביצה ג"כ הוא בכלל אכילת עראי:
(*) ויין: עיין במ"ב דאפילו קבע עלייהו כן מוכח בב"י וד"מ ויש שחולקין ע"ז. ואביא בקיצור דעת כ"א וטעמו והנה הגר"א מביא מקור לדעת השו"ע מברכות דף ל"ו ע"ב דאמרינן שם בהדיא לענין בהמ"ז דלא קבעי אינשי סעודתא על היין ואפילו אי קבע בטלה דעתו אצל כ"א וה"ה לענין סוכה והראיה דמביאין החולקין מהא דאמר שם בדף מ"ב ע"ב לא שנו אלא בשבתות ויו"ט שדרך לקבוע סעודה על היין אין ראיה כלל דהתם הכונה בסוף הסעודה ולכך פטר את שלאחר המזון וכפירש"י שם אבל לא יין בלבד בלא אכילה דאין שתיה בלי אכילה כמ"ש בהגהת אשרי וכן מה שמביאין מהא דאמר שם בדף מ"ג דבפת ויין מהני הסיבתן לקבען יחד שיהא אחד מוציא את חבירו ג"כ אין ראיה כ"כ די"ל דבפת ויין דחשיבי מהני הסיבתן לחברן יחד ועי"ז אחד מברך לכולם אבל לא שנאמר דנחשב קביעות גמורה לחייבו בסוכה דאי הכי נימא דבני חבורה שנקבעו יחד לשתות יין יהיו רשאין לברך עי"ז בהמ"ז. ועתה נבאר דעת החולקין והביאו ראיתם מהא דלעיל והנה אף שיש לדחות ראיתם וכנ"ל מ"מ נ"ל סעד גדול לשיטתן מהא דאיתא בגמרא דף כ"ח ע"ב ת"ר תשבו כעין תדורו וכו' אוכל ושותה בסוכה וכן פירש"י בריש פרק הישן דעיקר ישיבת הסוכה אכילה ושתיה ושינה ובסוגיין משמע דמה דאמר ר"ג לענין דלי של מים העלום לסוכה דהוא חומרא בעלמא וע"כ שם מיירי לענין יין דחשיבי וכן מוכח מדעת הרמב"ם שלא העתיק אלא דמותר לשתות מים חוץ לסוכה ולא הזכיר יין כלל וע"כ דלענין יין חייב בסוכה אלא דצ"ל דכמו לענין פת לא חייבו אלא באכילת קבע ולא בארעי כן ביין כה"ג וזהו דאיתא במשנה אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה מכלל דשתית קבע אסור והיינו ביין דמים לא חשיבו כלל [ולא ס"ל לשיטה זו כמה דדחק הר"ן דעראי לא קאי רק אאכילה דהוא דוחק גדול] ומצאתי בעזה"י לתנא גדול כדברי והוא הריטב"א בחידושיו דכתב בהדיא דשתיית יין רביעית חשיב קבע ע"ש ומהא דברכות דף ל"ו ג"כ אין ראיה כלל דלענין סוכה דבעינן תשבו כעין תדורו שאני בין לקולא בין לחומרא היינו דאכילת עראי דהוא כביצה אפילו לשיטת הסוברים בעלמא דכביצה חייב מן התורה בבהמ"ז הכא פטור מסוכה דגם בביתו מצוי שאוכל אכילת עראי חוץ לביתו ושיערו חכמים דהוא כביצה וכן לענין שתיה אף דבעלמא לא חשיבא קביעות לחייבו בבהמ"ז אפילו שתה כמה קבין יין הכא דבעינן כעין תדורו ואין דרך לשתות יין בקביעות חוץ לביתו ע"כ חייב בסוכה כן נ"ל נכון בעזה"י:
(*) אם קובע עליו חשיב קבע: עיין במאמר מרדכי שמסיק דבדידיה תליא מילתא דכל שהוא קבע עליו אע"פ שלא היה שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו חשיב קבע אף דלענין פת הבאה בכיסנין מבואר לעיל בסימן קס"ח דבעינן דוקא שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו הכא דבעינן תשבו כעין תדורו כל שקובע עליו הויא קביעות להצריכו סוכה ובדידיה תליא מלתא ע"ש:
(*) בליל יו"ט הראשון חובה: עיין מ"ב והוא מהר"ן וכדי ליישב מה שתמהו כל הפוסקים דהלא גם בשבת ויו"ט חובה לאכול פת וממילא מצוה מן התורה לאכול בסוכה ומאי רבותא דליל זה ולענ"ד לא אבין קושיא זו דנ"מ להא דאיתא לעיל בסימן רפ"ח דאדם הרגיל להתענות בכל יום ואכילה בשבת הוא צער לו פטור מלאכול דלעונג ניתן השבת ולא לצער משא"כ בליל א' של סוכות דאכילה גופא הוא מ"ע כשאר מ"ע ולא משום עונג ניתן:
(*) ולא יאכל וכו': והנה קידוש היה יכול לעשות מבע"י קצת על היין (ור"ל דישתה כל הכוס במקום סעודה והוא רק לדעת השו"ע דיכול לשתות אפילו רביעית יין חוץ לסוכה ולא צריך לברך אפילו כשיושב בסוכה) והמוציא וברכת לישב בסוכה יאמר בלילה אכן כיון דאומר סוכה ואח"כ זמן ממילא צריך לעשות גם הקידוש בלילה [מ"א] ולפ"ז בליל שני לדעת הסוברים דיוכל לומר זמן ואח"כ סוכה יכול לעשות קידוש מבע"י קצת ויאמר ג"כ זמן וברכת המוציא ולישב בסוכה יאמר בלילה [פמ"ג] אכן מלשון הרמ"א דכתב בלילה הראשונה משמע דבלילה שניה מותר לאכול בין השמשות משום שהוא מדרבנן דאנן בקיאין בקביעא דירחא ודומיא דספירה בין השמשות מקילין כמה פוסקים מטעם זה ונראה דסבר הפמ"ג דמה שכתב בלילה הראשונה היינו בא"י וה"ה לדידן בחו"ל בלילה שניה (וכעין זה בסימן תע"ה ס"ז עיי"ש) ומספירה יש לחלק דהתם עיקר ספירה בזמנינו הוא מדרבנן משא"כ יו"ט שני:
(*) היה אוכל בסוכה והלך לביתו ופסקו הגשמים וכו': הנה בלבוש איתא כשהתחיל לאכול וכן איתא בכל בו ורי"ו אמנם ברש"י איתא כשישב לו פסקו וכן משמע לשון הברייתא ועכ"פ אם פסקו קודם שישב משמע דאפילו לרש"י מחויב לחזור לסוכה וכ"כ בא"ר וכן סתמתי בפנים:
(*) וכל הפטור מן הסוכה וכו': זה הכלל הוא דוקא במקום שיש בו צד איסור כמו במצטער דהוי חילול יו"ט ואפילו בחוה"מ חייב לכבדו אבל אם אינו מצטער רשאי להחמיר כמו ר"ג שהחמיר על עצמו בדלי של מים ואמר העלום לסוכה [פ"ת בשם עולת שמואל סי' צ"ח]:
(*) הדיוטות: עיין במ"ב וכתב בספר בכורי יעקב נ"ל דמה דאמרינן שאינו אלא מעשה הדיוטות ואינו מקבל שכר זה דוקא כשפטור בעת הישיבה כגון שמצטער וכדומה ובפרט בגשמים כיון שהם כשפיכת כוס על פניו שרבו הראה לו שאינו רוצה בעבדותו והוא רוצה לכוף רבו לעבדו שאין זה ד"א אבל מי שפטור משום טרחה לחזור לסוכה כגון בפסקו גשמים בלילה או באמצע סעודתו או בהולך לסוכת חבירו לזה יש קבול שכר עליו דלא גרע משותה מים בסוכה דאמרינן הרי זה משובח אף שפטור מן הדין וכנ"ל וכ"ש זה שבשעת ישיבה מקיים מצות סוכה כראוי רק שלכתחלה לא היה מחוייב לילך לשם ולכן גם הגהת מיימוני לא כתב רק כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא דמשמע שבעת ישיבתו פטור עכ"ל ועיין לקמן בסימן תר"מ ס"ד בהג"ה מה שכתבנו שם בשם הח"א לענין הולך לסוכת חבירו:
סימן תרמ עריכה
(*) מפני הרוח: וה"ה מפני הצינה במקומות הקרים וכדלעיל בסימן תרל"ט ס"ב בהג"ה ועיין בלבוש דאפילו יש לו כרים וכסתות להנצל מן הצינה ג"כ יש להקל דאין כל אדם יכול לטרוח בכל לילה להביאם שם ולמחר לפנותם [אם לא דיש לו מקום בסוכה להניחם שם לכל ימי החג וכן מוכח במגן אברהם שם בסק"ז דבאופן זה לא נוכל לפטרו מחמת הטעם דצינה עי"ש]. ודע דהסכמת רוב הפוסקים דמצטער פטור אף מאכילה כמש"כ המגן אברהם בשם הב"י וע"כ נראה דיש ליזהר בזמן הקור שיהא לבוש בגדים חמים כשסועד בסוכה כדי שלא יהיה מצטער מחמת הקור ויהיה חשש ברכה לבטלה:
(*) דמתיירא מלסטים וכו': עיין במגן אברהם בשם הלבוש שיש למחות באותן שעושין סוכות ברחובות שא"א לישן שם מחמת מורא הגנבים שיזיקו לגופו. והנה לפי מה שמפרש היד אפרים בסק"ו את דברי המגן אברהם משמע דדעת המגן אברהם בעצמו להקל בענין זה דלא כלבוש ונוכל לצרף בזה דעת הח"צ שמיקל בעיקר הדין של הרמ"א כמו שהעתקתי במ"ב וע"כ נראה דהמיקל בענין זה יש לו על מי לסמוך ומ"מ אם יוכל לעשות הסוכה במקום אחר בודאי טוב יותר:
(*) אלא בדבר שדרך ב"א להצטער בו [טור]: ולענ"ד דעת הר"ן אינו כן דז"ל גבי סירחא דגרגישתא לא שיהא מאוס לכל דא"ה מיפסלא הסוכה כדאמרינן גבי שוציא ושצארי אין מסככין בהם דכיון דסני ריחייהו שביק להו ונפיק אלא הכא בדמצטער איהו לחודיה עסקינן עכ"ל ובאמת לא אבין דברי הר"ן דהרי שם בדיעבד לא מיפסלא כמו שכתבו הרמב"ם והרא"ש וכן מוכח לעיל בסימן תרכ"ט סי"ד ע"ש א"כ אזדא ראיתו אח"כ מצאתי שהד"מ העיר בזה על דברי הר"ן ע"ש אולם אם הוא מאניני הדעת גם הטור מודה דפטור כמו שכתבו הב"ח והט"ז וש"א וכמו שכתבתי במ"ב:
(*) וסעודת ברית מילה וכו': עיין במ"ב מש"כ בשם המגן אברהם דדי להם בעשרה אנשים ומשמע מזה דאם הסוכה קטנה מהכיל אף עשרה אנשים מותר חוץ לסוכה ולפי מה שהעתיק הגר"א הטעם דלאו מצוה מדאורייתא היא שידחה הסוכה כמו נישואין אפילו באופן זה אסור חוץ לסוכה וכן בפמ"ג מצדד דאין להקל בזה בכל גווני. וכן בסעודת אירוסין ופדיון הבן ובר מצוה וסיום וכדומה פשיטא דבעי סוכה [בכורי יעקב] עוד כתב שמי שיש לו סוכה קטנה מותר לבנות לו סוכה גדולה בחוה"מ לצורך סעודת ברית מילה דהוי לצורך המועד ואף דלצורך המועד ג"כ לא מותר רק בצינעא מ"מ הכא ניכר דלצורך המועד הוא ובניכר מותר לעשות בפרהסיא כמבואר סימן תקל"ג ס"ד עכ"ל:
(*) שלוחי מצוה וכו': עיין בתשובת ח"ס סקי"ט דדוקא כשהיא כולה לד' ואין בה הנאה לעצמה אבל בהולך בשכר ועיקרו של השליח להנאתו מתכוין לא נפטר עי"ז ממצות סוכה ע"ש [פ"ת] ועיין לעיל סימן ל"ח בבה"ל ד"ה הם ותגריהם כו':
(*) הולכי דרכים ביום וכו': דע דאחרונים מחולקין בפירושו דעת הלבוש דמה שאמרו פטורין ביום היינו שא"צ להמתין מלאכול עד שיגיע לסוכה [אם לא שיזדמן לפניו סוכה בעת האוכל בלי טורח] ומה שאמרו וחייבין בלילה היינו כשבא ללון במקום ישוב מחוייב לחפש סביבותיו אולי יש שם סוכה לאכול ולישן שם אמנם אם נזדמן לו שלן שם בין הנכרים שאין שם סוכה וסביבותיו אין יהודים פטור מלעשות שם סוכה ולפי דבריו מה שאמר הרמ"א ודוקא כשיוכלו למצוא שם סוכה הוא כפשטיה כמו שכתבנו וזהו ג"כ מה שכתב הרמ"א בסוף דבריו ואע"ג דיש להקל ר"ל דמה שאמרו וחייבין בלילה היינו דוקא כשמוצא סוכה במקומו. ודעת המגן אברהם דמה שאמרו פטורין מן הסוכה ביום היינו אף כשהגיע למלון פטור לטרוח לעשות שם סוכה בעת האוכל כיון שדעתם לילך לאלתר וחייבין בלילה לעשות שם סוכה כיון שנח שם אפילו אם לן אצל נכרי אם יש לו שם ממה לעשות סוכה [ואפילו אם צריך להוציא ע"ז מעט מעות אפשר דצריך להשתדל ע"ז]. אמנם אם בא לכפר סמוך לעת האוכל א"צ להמתין על עשית סוכה כמו בירידת גשמים דלא אמרינן שימתין מלאכול אלא כיון שעכשיו רוצה לאכול ואין לו סוכה פטור ה"ה בזה. ולפי דבריו מה שכתב הרמ"א ודוקא כשיוכלו למצוא סוכה היינו לעשות סוכה (כן ביאר הפמ"ג לדבריו) ומה שכתב הרמ"א ואע"ג דיש להקל היינו כיון שהגיע עת האוכל ואין לו סוכה מ"מ יחמירו לשוב לבתיהם דפשע דהיה לו לעשות סוכה איזה שעות מקודם כשבא שם בתחלת הלילה ע"ש והנה הגר"ז ודה"ח העתיקו דברי המגן אברהם דמה שאמרו וחייבין בלילה היינו לעשות שם סוכה אבל בבגדי ישע וח"א מצדדין כדברי הלבוש דאם יצטרך לעשות סוכה א"כ יעמול בה רוב הלילה או עכ"פ איזה שעות וזה לא הוי כעין תדורו וכן הגאון ר"י עמדין כתב דמה שאמרו וחייבין בלילה היינו כשאפשר להם להשיגה בקלות וכן משמע מביאור הגר"א דמה שאמרו וחייבין בלילה היינו כשמוצא סוכה במקומו אח"כ מצאתי ברבינו מנוח (מבאר דברי הרמב"ם) שכתב בהדיא וז"ל וחייבים בלילה אם מגיעים למקום שיש שם סוכה אבל אם דרים בלילה במקום גוים שאין שם סוכה פטורים עכ"ל וגם לשון רמ"א דחוק מאוד לפי דברי המגן אברהם לכן סתמתי במ"ב כדעת הלבוש והאחרונים העומדים בשיטתו. ומה שהקשה המגן אברהם על הלבוש כפי מה שביארנוהו מיושב הכל וכמו שכתבו הח"א והבגדי ישע:
סימן תרמא עריכה
(*) כשעושה אותה: ודוקא כשעשה אותה תוך שלשים לחג אבל קודם ל' אע"פ שכשרה בשעשאה אותה לשם חג כמבואר סימן תרל"ו מכ"מ לא מקרי שעת עשייה לברך עליה זמן עיי"ש:
(*) לעצמו: משמע דכשעושה אותה לאחרים אינו יכול לברך שהחיינו ורק הבעה"ב בעצמו יברך שהחיינו כמ"ש המגן אברהם ועיין בפמ"ג והא דסתם הרמ"א לעיל בסימן תקפ"ה ס"ב דאפילו היכי שכבר יצא ומברך להוציא אחרים אפ"ה יברך שהחיינו התם הלא איירי שמי שעדיין לא יצא עומד בצדו לצאת בברכת התוקע התם אמרינן דיוכל להוציאו דשומע כעונה והוי כאלו מברך לעצמו משא"כ בזה שאינו מיירי באופן זה ואה"נ דאם הבעה"ב עומד פה ומבקשו שיכוין להוציאו ה"נ דמותר כך העליתי מדברי הגר"א שם אלא שכבר העלו האחרונים שם דאם יוכל לברך בעצמו אין כדאי שיוציאו בברכתו ודע עוד דמדברי התוספות בדף מ"ו ד"ה העושה סוכה לעצמו משמע דלהכי לא יוכל לברך שהחיינו כשעושה בשביל אחר מדס"ל להאי תנא דאין מברך לעשות (ר"ל וא"כ אין עשייה עיקר המצוה וע"כ אין מברך שהחיינו בשביל אחרים) ולפ"ז במצוה שעשייה עיקר המצוה לדעת התוספות יוכל לברך שהחיינו גם כשעושה המצוה בשביל אחרים ולשיטתם ניחא ג"כ מה שהקשינו מסימן תקפ"ה אדהכא דהתם שמועת השופר הוא עיקר המצוה ולהכי יוכל לברך שהחיינו גם בשביל אחרים משא"כ בסוכה דעיקר המצוה הוא הישיבה בסוכה ולא העשייה:
(*) אלא שאנו וכו': ואם בירך שהחיינו בשעת עשייה מסתפק בפמ"ג אם שוב יברך זמן בשעת קידוש על יו"ט וכו' ע"ש וראיתי בברכי יוסף שנסתפק ג"כ בזה והעלה דלדעת התוספות והרא"ש והר"ן וכל בו וא"ח לא יברך אבל לדעת הרמב"ם והרמב"ן והריטב"א ודעימייהו יברך ומסיק כיון דספק פלוגתא הוא לא יברך דספק ברכות להקל [בכורי יעקב]:
סימן תרמג עריכה
(*) ואח"כ זמן: עיין במ"ב במש"כ שאין נ"מ בין שהסוכה היתה עשויה ועומדת עם הסכך מכבר וכו' והיינו דאפילו באופן זה ברכת הזמן קאי על הסוכה דהיינו על קיום המצוה של סוכה כן הוא הסכמת האחרונים (עיין בלבושי שרד וא"ר ונהר שלום והח"א ובכורי יעקב) דלא כמה שכתב המגן אברהם בשם הב"ח ויש מאחרונים שכתבו שגם הב"ח מודה לזה אלא שיש ט"ס בדבריו וכן מוכח להמעיין בו. ומה שכתבנו כיון שלא בירך עליה בשעת עשייה דאם היה מברך בשעת עשייה אז ברכת הזמן קאי רק ארגל וע"כ צריך לברך זמן ואח"כ סוכה ולדעת התוספות והרא"ש א"צ לברך בזה כלל ברכת הזמן דברכת הזמן שבירך קודם החג על הסוכה מהני ממילא גם לרגל וכמו שכתבנו בסימן תרמ"א.
עוד כתב המגן אברהם דאם לא בירך זמן בליל ראשון מברך כל שבעה [גמרא] ולא אבין דהלא קי"ל דאפילו בליל שני מברך זמן משום רגל וא"כ אפילו אם לא בירך בליל שני ג"כ מברך כל שבעה משום רגל (דאינו דומה זמן דרגל לזמן דסוכה דזמן דסוכה אפילו אם בירך קודם הסוכות בשעת עשייה יוצא בה ולכן בליל שני א"צ לברך זמן משום סוכה דיוצא במה שבירך מאתמול משא"כ לענין זמן דרגל אם היום שני הוא רגל אינו יוצא במה שבירך מאתמול ברכת הזמן אף שכיון גם משום רגל ובאמת בגמרא לא נזכר ליל ראשון דז"ל הגמרא אי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אחרא ונוכל לומר דבחו"ל לענין ליל שני שייך ג"כ לומר אי לא בריך האידנא וכו') וכ"כ בדרך החיים בהדיא וצ"ע:
(*) להרמב"ם וכו': ואין נוהגין כן וכו'. ובביאור הגר"א מצדד כדעת הרמב"ם ועיין במור וקציעה דדעתו דבקידוש היכי שהוא מוציא בזה לאחרים בודאי יש לנהוג לקדש מיושב וכדלעיל בסימן קס"ז ועיין בסימן רע"א ס"י בהג"ה ובמש"כ שם במ"ב סקמ"ו בשם הגר"א:
סימן תרמה עריכה
(*) ועדיין הלולב נשאר מכוסה בעלין: עיין בביאור הגר"א שכתב ר"ל שיעור הלולב ועיין רשב"א ור"ן שכתבו וכן בהדס בעינן שיהא כל שיעורו עבות ואם נשרו מקצת העלין פסול שאין שמו עליו שאין נקרא עבות וכן הדין בלולב שאין שמו עליו ונקרא אופתא כמ"ש בגמרא כנ"ל וכתבו ואין ללמוד באלו מערבה עכ"ל ומשמע מדברי הגר"א בפשיטות דענינינו כשנשאר השדרה מגולה דומה ממש להדס ולפ"ז למאי דפסקינן לקמן בסימן תרמ"ו ס"ה לגבי הדס דרק אורך רוב ההדס בעינן עבות לעכובא ולא כולו ומשום דילפינן מערבה כדפירש הגר"א שם א"כ בענינינו ג"כ לעיכובא הוא דוקא רוב אורך שיעור השדרה בעינן לעיכובא שיהא מכוסה ולא כולו וגם דעת הר"ן שכתב לענין הדס שפסול כשנשרו מקצת עליו הוא רק דעת היש מי שאומר שהביא בד"ה משכחת לה באסא מצראה אבל דעת הרא"ה שם אינו כן עי"ש אלא שסיים שם שאינו ראוי להקל בכך ואלמא דמספקא ליה בזה וברשב"א דף ל"ב ע"ב סד"ה ת"ר נשרו רוב עליו שם מביא ג"כ שיטת הרא"ה וכתב ע"ז דכן עיקר וממילא אפשר דאין להחמיר ג"כ בענינינו ומש"כ הרמ"א ועדיין הלולב נשאר מכוסה בעלין ר"ל רוב השדרה אח"כ מצאתי בשו"ע הגר"ז שכתב ג"כ דכיסוי לרוב השדרה בעינן ואפשר דטעם הגר"א משום דבענינינו כתב סתם שדרו של לולב מכוסה בעלין משמע דבעינן שיהא כולו מכוסה וצ"ע בכל זה:
(*) רוב העלין העליונים: הנה הב"ח והט"ז והגר"א פירשו וכעין זה משמע מלבוש דהיינו רוב ממספר העלים העליונים הגבוהים מן השדרה והוא נקרא ראש הלולב ומוכח בט"ז והגר"א דלדעה זו אין יתרון להעלים האמצעיים בענין הזה והרמ"א בשם הרה"מ פליג עליו [ושיעור הקטימה לא נזכר בשו"ע ובלבוש משמע דשיעורן בכל שהוא ודבריו נובעין מדברי הרא"ש שכתב וצ"ל דנקטם ראשו מיירי בנקטם ראש רוב העלין וראשו של כל עלה ועלה אכן מדברי הר"ן דאסבר לן טעמא על כל שהוא בנקטם עלה האמצעי דהוא דומה לחוטמו של אתרוג דשם פוסל בכל שהוא משמע דבשאר עלים לדעה ראשונה דלא שייך האי טעמא אינו פוסל בכל שהוא וגם במאמר מרדכי מפקפק עליו ע"ש] והנהר שלום והמאמר מרדכי מפרשים דמה שכתב בשו"ע העלים העליונים היינו השני עלים העליונים האמצעיים שכלה בהם הלולב ומה שכתב שנקטמו רוב היינו דלא בעינן שיקטמו לגמרי כדעת בעל העיטור המובא בטור אלא די כשיקטמו ברובן אבל גם המחבר מודה דאם למעלה הם שלשה שכלה בהם הלולב העלה האמצעי שבו הוא העיקר ואם נקטם ראשו פסולה וכמו שכתב בב"י ובזה מיירי הרמ"א ולא פליגי כלל. [והנה הפמ"ג רצה לפרש עוד דהאי רוב העלין היינו אם למעלה כלה הלולב בשלשה עלין אם נקטם הרוב מהן דהיינו שנים פסול ומה שכתב הרמ"א אם נקטם העלה העליון האמצעי היינו אם כלה הלולב באחת וגם המחבר מודה לזה ע"ש אמנם המעיין בד"מ יראה דמה שמצייר הר"ן והרה"מ עלה עליון אמצעי היינו ביש ג' עלים שכלה הלולב בהם העלה האמצעי שבו הוא העיקר ואם נקטם פסול וזה הדין מעתיק בכאן ג"כ בשם הרה"מ והר"ן וא"כ מוכח להדיא אף לדידיה דהרה"מ והר"ן פליגי אדעה ראשונה דלדעה ראשונה דוקא אם נקטמו שנים מהן ולדידהו אפילו באמצעי לחוד]:
(*) פסול: דע דדוקא לענין לולב הסכימו לדינא דנקטם ראשו הוא אפילו מן העלין לבד אבל לענין הדס וערבה לא מקרי נקטם ראשה עד שיהיה נקטם מעצו שלהם [כ"כ הפוסקים] ושיעור הקטימה לא מצאתי מפורש ומסתברא דשיעורו בכל שהוא וכמו שכתב הר"ן לענין נקטם ראש הלולב:
(*) אבל ליכא אחר מברכין עליו: הנה המגן אברהם כתב עליו דלא דק דהמרדכי קאי רק אהדס וכדלקמן בסימן תרמ"ו ס"י אבל לא בלולב אבל כמה אחרונים יישבו דברי הרמ"א [א"ר ובגדי ישע ומא"מ וש"א] דסמך בדליכא אחר על כמה פוסקים המקילין לענין עלה אמצעי דס"ל דנקטם ראשו הוא דוקא ברוב עלין וכדעה קמייתא של המחבר וגם אם נסבור דאעלה אמצעי קאי הא יש דעת הראב"ד דדוקא אם נקטם גם מהשדרה או דעת בעה"ע דבעינן שיגיע הקטימה עד השדרה ומצורף לזה הפוסקים דמקילין בפסולין במקום הדחק ואף דלענין ברכה כמה מחמירין הכא דיש בלא"ה הרבה דעות להקל אין להחמיר לענין ברכה:
(*) נסדק אם נתרחקו וכו': דע דלדעת המחבר בס"ג בענין נחלקה התיומת דדוקא ברוב עלין יהיה קאי הדין זה על רוב העלין וקמ"ל דאף דשם מבואר בפוסקים דוקא אם החלוקה היה ברוב כל עלה ולא במקצתה דוקא אם לא ניכר החלוקה שהיו סמוכין זה לזה משא"כ אם נתרחקו הסדקין עד שנראו כשנים פסול וכן מבואר בלבוש ובלבושי שרד והרמ"א דצייר על העלה האמצעי קאי לשיטתו שהעתיק שם דעת הי"א אמנם לדעת המחבר בס"ג אף אם נחלק העלה האמצעית בכולו או ברובו עד דעביד כהימנק אפשר דכשר דאין לו שום יתרון כלל משאר עלין וכן משמע בלבושי שרד אמנם מדברי הר"ן סוף ד"ה אמר רב הונא משמע קצת שיש להחמיר בזה וצ"ע. ודע עוד דמה שתפס הח"א לדברי הט"ז שכתב דכונת הר"ן מה שהחמיר בנחלק העלה האמצעית במיעוטו היינו דוקא כשהיה עכ"פ טפח והשיג עליו דהר"ן כתב בהדיא סוף ד"ה נקטם ראשו וז"ל וכן מה שאמרו בברייתא בגמרא לולב הכפוף סדוק בעלה זה אמרו ומשמע דפסלינן בכל דהוא לפי שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג דאמרינן בגמרא דאפילו כל שהוא פסול בו עכ"ל לענ"ד לא עיין הח"א בט"ז סק"ז ובלא"ה אפילו אם נאמר דהח"א ס"ל דברי הט"ז שם לדוחק דהר"ן דכתב כל שהוא משמע דאכולהו קאי מ"מ אין לתפוס עליו דהלא מסקינן בגמרא על האי ברייתא דסדוק דמיירי בדעביד כהימנק דהיינו כשני ראשים ובודאי כשנראו כשני ראשים אפילו אם נסדק רק מעט מן המעט אם נתרחקו הסדקין עד שנראו כשנים גם לדברי הט"ז פסול וכ"כ בלבושי שרד ובזה יהיה מיירי הר"ן והט"ז מיירי היכא דהסדקין סמוכין זה לזה. ותדע דהריטב"א בחידושיו לשונו ממש שם כדברי הר"ן [ובודאי דברי הר"ן נובע בזה ובכמה מקומות ממנו] וז"ל שם וכן כל הפסולין יבש וסדוק כהימנק וכיו"ב שעשו אותו כחוטמו של אתרוג שכל הפסולין פוסלין בו במשהו וכו' הרי דכתב בהדיא בסדוק כהימנק ובודאי גם דברי הר"ן כונתו באופן זה דוקא. והנה הט"ז בסק"ז שכתב דלא סיים כן הר"ן לפסול דומיא לאתרוג אלא בנקטם ראשו דהא בסדוק אמרינן דכל שלא נסדק כהימנק כשר הוא מחמת שהיה קשה לו הדמיון לאתרוג משמע לכאורה בכל גווני וזה אינו באמת לפי מה דקי"ל דכל שלא נסדק כהימנק כשר וע"כ דחק עצמו דקאי רק אנקטם אבל אם נאמר כדברינו דהר"ן קאי רק אהיכי דעביד כהימנק וכמו שמסיק הגמרא דהברייתא דסדוק מיירי בעביד כהימנק י"ל דדברי הר"ן קאי אנסדק ג"כ וכמו שכתב הריטב"א. סוף דבר בין לדברי הט"ז סק"ז ובין לדברינו אין לתפוס מדברי הר"ן על מה שפסק בסק"ה דדוקא בנחלק כשיעור טפח:
סימן תרמו עריכה
(*) הדס וכו': כתב המגן אברהם בשם תמים דעים פסולי דעבות פסולים כל ז' ומשמע מזה דדוקא מה שפסול משום עבות אבל שאר פסולים כגון יבשו עליו או ענביו מרובות מעליו לא פסול רק ביום ראשון אבל האמת דראב"ד לשיטתו אזיל דס"ל בת"ד שם דהפסולים משום הדר לא פסולים רק ביום ראשון אבל לפי מה דפסק [הרמ"א בסימן תרמ"ט ס"ה לענין חזזית] וכמו שפסק המגן אברהם בעצמו לענין ענביו מרובות מעליו כל פסולי הדס שנזכרו בסימן זה פסולים כל שבעה דכולם או משום עבות או משום הדר הן עכ"ל הבכורי יעקב אמנם דבר זה דהפסולים משום הדר פסולים כל ז' לאו מילתא ברירא היא עיין לקמן בסימן תרמ"ט לענין חזזית מה שכתבנו שם:
(*) עבר וליקטן וכו': הנה המחבר סתם בזה משמע דס"ל אפילו אם השחירו ביו"ט דהו"ל נראה ונדחה אפ"ה חוזר ונראה כשתקנן ובאמת בעיא היא זו בגמרא ועיין בב"י דמתרץ זה וכן הט"ז והגר"א חתרו ליישב אמאי אזלינן להקל בזה. והנה טעם המחבר שסתם בזה משום דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם סתמו בזה ולא חילקו אכן לענ"ד לאו ראיה היא דסתם שחורות לא משמע כלל שנשחרו היום אלא דשחורות מאתמול. ובין כך ובין כך כיון דהם לא הקילו בפירוש ומצינו לכמה ראשונים קמאי דקמאי שיש להחמיר בזה אין להקל בזה היינו הרי"ץ גיאת וכן משמע מהר"ח וכ"כ המאור [והובא דבריו גם בשבולי הלקט] והעיטור והאור זרוע והר"ן עיין שם בדברי כולם שנקטו דאין להקל כ"א בדאשחור מעיו"ט דהו"ל רק דיחוי מעיקרא ולא שמיה דיחוי ולא באשחור ביו"ט:
(*) הואיל והם ב' ע"ג ב' ואינן בכלל הדס שוטה: עיין בבכורי יעקב שתמה ע"ז הא מ"מ אינו בכלל עבות האמור בתורה דהוא דוקא בת תלתא טרפי וע"ש שהוכיח דאף אלו המקילים בשעת הדחק הוא דוקא בתרי וחד אבל על תרי ותרי אין לנו שום סמך אם לא דנסמוך על דעת בעל השלמה שמתיר בשעת הדחק לברך על ג' מינים. והנה בלא"ה שכל הפוסקים חולקים עליו מ"מ בלא"ה לא שייך אצלנו טעם זה כיון שגדלים אצלנו הדסים נאים של ג' על ג' ואף שבשו"ת שבות יעקב רצה לפוסלם מטעם מורכבים כבר חלקו עליו בתשובת ח"צ ופנים מאירות והדין עמהם וכבר פשט המנהג עתה בכל מקום להכשירם שידוע הוא שאינם מורכבים וכיון שיכול לקיים המצות באלו אפילו אין בעיר מהם רק אחד לא מקרי תו שעת הדחק לברך על ג' מינים בלא הדס כשר. ולכן אשרי הקונה לו אפילו רק הדס א' של ג' ע"ג וישלים בשנים בדים של הדס אחרים שהם של ב' על ב' אם אין ידו משגת ליקח שלשה בדים של הדס שהם ג' על ג' או הקהל יקחו להם לולב עם הדסים ג' על ג' ויצאו בו כל הקהל עכ"ל:
(*) ולעיכובא ברובו: עיין במ"ב שכתבנו דהסכימו כמה אחרונים להקל כהרא"ה דאפילו נשרו מכל קן בכל ארכו עלה אחד ג"כ כשר כיון דנשאר שנים בכל קן דהוי רובא ונסתפקתי אם נשרו מאורך ההדס מקצת עליו דפסק המחבר דכשר כהראב"ד דלא בעינן עבות רק ברובו אם מן הרוב ההוא נשר ג"כ מכל קן עלה אחד אם אמרינן בזה תרי רובא להכשיר. והנה ראיתי לאחד מן האחרונים דמשמע מדבריו דיש להכשיר גם באופן זה וכן משמע מח"א אכן לענ"ד צ"ע דמנין לנו לומר דנחשיב בכל אחד בתר רובא בין לענין רחבו בין לענין ארכו ודי לנו אם נקיל כהרא"ה להכשיר אם חסר עלה אחד מכל קן לכל ארכו או כהראב"ד אם חסר המיעוט בכל רחבו מרובו ולמטה אבל לא שנחבר שניהם יחד הלא עכ"פ יקרא עי"ז נשרו רוב עליה דהיינו אם יש בהבד של הדס ז' שורות של קנים תלתא בכל קן ונשר מהם ג' שורות לגמרי ומן ארבעה שורות הנשארים חסר עלה אחת בכל שורה הרי שחסר י"ג עלים בס"ה ובהדס לא נשאר אלא שמנה עלים שהוא המיעוט. ומן הב"ח שכתב אפילו בקן אחד שהוא מהרוב אם נשרו ממנו שני עלין פסול מאחר שלא נשאר רוב שיעור ההדס עבות אין ראיה דאפשר דמה דמכשיר בנשר ממנו עלה אחת היינו בחסר רק מקן אחת דבזה עכ"פ ישאר רוב עלין בהדס [כגון בציור הנ"ל ישאר י"א עלין בהדס והחסר הוא רק עשרה עלין] אבל לא ביותר מזה וצ"ע ועכ"פ אין להקל כ"א במקום שלא ימצא הדס אחר בעיר כנלענ"ד ואפשר דגם לדעתם הוא כן. ודע עוד דכתב הב"ח דאם היה רוב שיעור ההדס עבות אף שהוא גדול מאוד לא בעינן שיהא רוב גדלו בעבות אלא רוב שיעורו דהיינו קרוב לשני טפחים ועיין בפמ"ג שמסתפק אם מהני אפילו אם הם מפוזרים באורך ההדס או דדוקא אם הם עכ"פ במקום אחד והבכורי יעקב מיקל גם בזה:
(*) במקום שאפשר באחר: עיין במ"ב מש"כ בשם הב"ח והנה הנ"ץ והא"ר דחו דבריו ודעתם דאם א"א באחר אין להחמיר ומותר לברך גם בבגדי ישע מסכים כן להלכה מדקתני נקטם ולא קתני יבש ראשו א"ו מדקתני רישא סתם הדס הגזול והיבש פסול ומשמע שכולו יבש משום שנאמר לא המתים יהללו יה [וגם דאם היה בראש ג' בדי עלין לחין כשר כדאיתא בגמרא] אבל יבש בראשו לבד אין לפסול כלל עכ"ל ועיין בא"ר שהוכיח שיטתו מדברי הראב"ד בתמים דעים שגם הוא מיקל ביבש ראשו היינו העלים העליונים ובביכורי יעקב מצא ג"כ בתמים דעים סימן רל"ב שכתב ג"כ בהדיא וז"ל ומיבעי לן בהדס אם יבשו בו ג' בדין העליונים שבראשו והשאר כולן לחין מהו ומסתברא לקולא שהרי נתברר לנו נקטם ראשו פסול כגון מראש השדרה עצמה אבל אם נקטמו העלים העליונים לבד אינו נפסל וכיון דכי נקטמו לא פסלי כ"ש יבשו דלא פסלי דהא אי בעי שקיל להו עכ"ל והנה בבכורי יעקב כתב דהשו"ע ע"כ דלא ס"ל להאי סברא דאי בעי שקיל ליה מהא דסימן תרמ"ח סי"ד בענין חזזית אם כשקולפו חוזר למראה אתרוג כשר ולא אמרינן דכיון שיוכל לקלפו יוכשר תיכף ולאו ראיה היא דשם לא ידעינן מקודם אם יוחזר למראה אתרוג וגם לא יחסר כלום וגם מה שכתב דהטור שמכשיר ביבש היינו רק ביבש עצו ולא בעלין דוחק הוא דיבש סתמא קאמר משמע בין בעץ ובין בעלין ועיין לקמן בסימן תרמ"ט בסופו וע"כ נראה דמאן דמיקל בזה במקום דלית ליה אחר אין למחות בידו:
(*) נוטלו ואינו מברך עליו: עיין בב"י שהביא בשם או"ח שהביא בשם בעל ההשלמה שכשר בשאר הימים וכתב ע"ז בבדק הבית ולא נראה לי אלא פסול בכל הימים ולענ"ד בעל ההשלמה איננו יחיד בדבר הזה דגם דעת הרה"מ כן הוא בדעת הרמב"ם שכתב בפ"ח מהלכות לולב הלכה ט' ודע שכל הפסולים שהזכיר רבינו בפרק שביעי וכו' פסולין בשני כראשון משמע שמה שהזכיר בפ"ח כשרין בשאר הימים וזה הדין דענביו מרובין מעליו הוא בפ"ח. אולם דברי הפמ"ג בענין זה צ"ע דמוכח מדבריו בסימן תרמ"ט במשב"ז סקי"ב דגם דעת המחבר הוא כן להכשיר בענביו מרובין מעליו בשאר הימים ואישתמיטתיה מה שכתב בבד"ה בהדיא דפסול גם בשאר הימים:
סימן תרמח עריכה
(*) ואם חסר כל שהוא פסול: ודוקא כשנחסר מגוף האתרוג אבל אם נחסר רק הקליפה העליונה שהיא כמין גליד על האתרוג כשר לכו"ע כדלקמן בס"ו דזהו אינו בכלל חסר וע"ש במ"ב סקכ"ו:
(*) אתרוג שנימוח וכו': זהו בעיא בגמרא ולא נפשטה ופסק בה לקולא משום דס"ל דכל הנך פסולין אין עיקרם אלא מד"ס וספיקא לקולא והי"א ס"ל דהוא ספיקא דאורייתא וצריך להחמיר מספיקא [הגר"א] וכתב הפמ"ג דאם נימוח בפנים ונסרח י"ל דפסול לכו"ע וצ"ע:
(*) ויש מי שאומר דדוקא מלמטה וכו': עיין בהגר"א שכתב דסברא ראשונה ס"ל דכי פסלינן בחוטמו בכל שהוא דוקא אותן הפסולין שפוסלין ברובו כמו חזזית וכמ"ש בירושלמי חוטמו כרובו לפסול עכ"ל ור"ל משא"כ בזה דלא בעינן רק שישתייר משהו למעלה ומשהו למטה ולפ"ז להיש מחמירין דס"ל דגם בענינינו מחמירין לפסול ברובו צריך להחמיר גם לענין חוטמו ממילא בכל שהוא ובהכי ניחא דעת הר"ן דמצדד להחמיר לענין חוטמו:
(*) ויש מחמירים לפסול בנסדק רובו: אף דלדעת המחבר דמדמה לנפסק הגרגרת ג"כ פסול בנסדק רובו במקום אחד ומצד זה של מקום הסדיקה לא נשאר משהו דגם בגרגרת טרפה באופן זה אכן יש נ"מ במה דזכר המחבר בנסדק מראשו לסופו כולו ולא נשתייר רק משהו למעלה ומשהו למטה דלדעת המחבר הוא כשר ולהיש מחמירין פסול דהרי עכ"פ נסדק רובו של אתרוג והא דפריך הגמרא אי נסדק תנינא אין כונתו לדמותו לגמרי לענין גרגרת אלא דגם בענינינו סדיקה הוא סימן טרפה דסופו שירקב כולו ופסול:
(*) וכל שלא נסדק וכו': הרמ"א תפס לשון שלילה דבאופן זה בודאי שרי ומ"מ אפילו נסדק רוב קליפתו ג"כ יש דיעות די"א דוקא כשהגיע הסדק עד חללו [ואף דא"כ לא גרע מניקב מ"מ נ"מ לאותן פוסקים דס"ל דלא מקרי נקב מפולש עד שיגיע מעבר לעבר דמצד נקב אין לפסלו אבל כשנסדק כל אורכו או רובו לדעת ההג"ה יש לפוסלו משום נסדק] עיין בר"ן:
(*) מיהו לענין דינא אין לפסול וכו': וכן הסכימו האחרונים דבניטלה השושנה לבד בודאי אין להחמיר כדמוכח מן המחבר ומור"ם וש"פ. וכתב במאמר מרדכי דמאי דמשמע מדברי הרב ב"ח דשושנתו ודדו חדא מילתא היא ואין היתר אלא בנפילת הפרח שהוא הנץ שנופל ממנו על הרוב קודם שיגמר ויעשה בו פיטמא הוא היפך משמעות דברי הפוסקים ע"ש. גם על יתר דבריו שם שכתב דלדעת הר"י בר יקר יש להחמיר בניטל קצת מן הדד השיג הרבה ע"ש. ודע עוד דעיקר מה שאיזה מחמירים בניטל שושנתא לבד הוא מפני לשון הרי"ף אכן כבר דחה הב"י ואמר דמהרי"ף אין ראיה דאפשר דהוא סובר ג"כ כמו הרמב"ם שאינו פוסל בניטלה השושנה לבד ע"ש. ולפי מה שזכינו עתה לאורו של רבינו חננאל שיצא לאור יראה בהדיא שכל דברי הרי"ף בענינינו לקוחין מדברי הר"ח ובדברי הר"ח כתוב בהדיא ניטלה פטמתו חוטמו של אתרוג ושושנתו וכו' והוא ממש כדברי הרה"מ בדעת הרמב"ם וכן הוא ג"כ כונת הרי"ף בבירור וכמו שכתב הב"י מדעתו הרחבה:
(*) בשנים או בשלשה מקומות: הקשה הכ"מ השתא שנים שלשה מיבעי ותירץ הט"ז דה"ק דמקיש שלשה לשנים דהיינו דאף בשנים בעינן שיתפשטו אחד מחבירו עכ"פ כדי שיעור לחזזית שלישי (דהיינו כדי שיעור ב' אבעבועות דקות ומראה אתרוג משהו כחוט השערה מפסיק בין חזזית זו לחזזית שאצלה מצ"א וכן מצד השני) אבל בפחות מזה לא מקרי מנומר ורבים מאחרונים מיאנו בתירוצו דמי ידעינן כמה שיעור האבעבועות דנמדוד עי"ז הפסק בין שתי חזזית ותירצו דכה"ג פריך הש"ס בפרק מפנין ותירצו כדאמרי אינשי עיין בפמ"ג ובגדי ישע ונה"ש. ומ"מ עיקר סברתו שכתב דמסתברא שע"י חוט השערה מראה אתרוג שמפסיק בין חזזית לחזזית לא מיחזי כמנומר נראה דנכון הוא לדינא:
(*) על רובו: עיין במ"ב אכן על חוטמו דקי"ל דאפילו בכל שהוא שם בודאי אפילו בצד אחד:
(*) ממקום שמתחיל להתקצר וכו': עיין בב"י דדעת הרמב"ם והרי"ץ גיאות דחוטמו היינו למעלה קרוב לשושנתא אבל בטוש"ע סתמו כדעת הרא"ש דהשפוע קרוי חוטם ומצדד ברא"ש דכן הוא ג"כ דעת הר"ח והרי"ף ולכן כתב הטור ממקום שמתחיל לשפע וכן ג"כ כונת השו"ע והנה לכאורה היה נראה לומר דהוא מחצי האתרוג ולמעלה אבל באמת זה אינו דא"כ אם החזזית מתפשט על רובו של האתרוג ממילא הוא על חוטמו ג"כ ובפרט לדעת רש"י שכתב דעובי גבהו של האתרוג הוא נקרא חוטם א"כ אם החזזית מתפשט על רובו הרי חוטמו בכלל ובגמרא וכן בפוסקים מוכח דתרי מילי נינהו [וביותר יקשה על המגן אברהם וש"א שכתבו דהא דברובו פסול דוקא אם הוא משני צדדים ולא מצד אחד ולמה לא נפסל בכ"ג מטעם דהוא על חוטמו] וע"כ אנו צריכין לומר דלכו"ע מתחיל החוטם באתרוג אחר שיעור רובו של האתרוג ולא קודם. ועיין בשע"ת דמצריך לחוש גם לדעת רש"י באם מתרמי החזזית במקום גבהו לבד ודוחק א"ע דגם כונת השו"ע הוא כן ולע"ד לשון השו"ע לא משמע כן וכן בלבוש מוכח בהדיא דכונת השו"ע הוא על השפוע לבד ולא על מקום גובהו [שהעתיק טעמו דרש"י והשמיט תיבת עובי גבהו] ועכ"פ במקום הדחק בודאי יש להקל גם ביום ראשון ולברך עליו:
(*) שכולם מצד א' של אתרוג וכו': עיין בבית מאיר שמצדד דאפילו היה יותר משלשה חזזית כשר בזה כיון שעכ"פ הם מיעוטו של כל האתרוג אך לפי מה שמסיים לבסוף אין הדבר ברור בידו כ"כ ע"ש. ומיום ראשון ואילך בודאי יש להקל בזה:
(*) אם הוא מחצה על מחצה וכו' ויש פוסלין: עיין במגן אברהם שהקשה דא"כ למה כתב בס"י דאם כולה בצד אחד כשר הא הו"ל מחצה על מחצה ובספר בגדי ישע תירץ בפשיטות דשם מיירי שעומדים במיעוטו ואינו מחזיק מחצה וכאן מיירי שמחזיק מחצה מכוון מכח דאפשר לצמצם ע"ש:
(*) ממקום שמתחיל לשפע עד הפיטמא: ופיטמא בכלל וכדמוכח בב"י דתפס לחומרא כדעת הר"ח והרי"ף דשפוע ג"כ בכלל חוטם אבל מ"מ לא הוציא מכלל זה שיטת הרמב"ם והרי"ץ גיאות דהדד קרוי חוטם וכ"מ מלשון הר"ח להמעיין בו וכ"כ מחצית השקל בסוף הסימן (אכן מה שכתב דפטמא מבואר בהגהת רמ"א ס"ז היא מה שקורין שושנתא שלא בדקדוק כתב דאנו תופסין לדינא דפיטמא הוא הדד ששושנתא עליו ולא השושנתא עצמו ואפשר שתפס לשון הרמ"א לסימנא בעלמא מקום הפיטם וכ"מ ממה שסיים ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם):
(*) שינוי: משמע דוקא שינוי מראה ולא שארי פסולים וכ"כ רבינו ירוחם והרא"ש דלא כר"ן שפוסל גם בנסדק כל שהוא בחוטמו ולדידיה אם נסדק בחוטמו פסול כל ז' דאין זה הדר וה"ה כל פסולי אתרוג [מ"א] והנה להר"ן בין נסדק בין חסר בין נקלף ונשאר גוון האתרוג הכל פסול בחוטמו בכל שהוא ופסול כל זיי"ן ומיהו אין הלכה כן אלא כדעה הראשונה דרק שינוי מראה וחזזית פוסלים בחוטמו בכל שהוא ולא שאר פסולים ומ"מ ביבש כל שהוא וכן בשאר פסולי הדר דעת הא"ר להחמיר כיש מי שאומר שהובא בשו"ע [בכורי יעקב] אכן לפי מה שכתב הגר"א בסעיף יו"ד טעם הדעה הראשונה המתירין בחוטמו בנסדק עי"ש ממילא לפי דעת היש מחמירין שם דאף ברובו מיפסל ממילא בחוטמו בכל שהוא וכן ג"כ דעת הרמב"ן הובא בב"י בסימן תרמ"ה וע"כ נראה דיש להחמיר גם בנסדק בחוטמו אם לא במקום הדחק:
(*) ויש מי שאומר דה"ה דיבש וכו': היינו אפילו לדעה קמייתא בס"ה דס"ל שם בנסדק לא פסלינן בחוטמו יותר משאר מקומות הכא לענין יבש חמיר טפי דיבש טעמו משום הדר ובחוטמו שניכר יותר לעין הרואה אפילו נתייבש כל שהוא תו לא הוי הדר ועיין במגן אברהם שדעתו דגם דעה הראשונה ס"ל כן ולא אתי האי י"א אלא לאפוקי מדעת ש"ג דלדידיה אין להחמיר לענין יבש בחוטמו יותר משאר מקומות אכן בביאור הגר"א כתב דדעה ראשונה ס"ל דאין להחמיר לענין יבש בחוטמו יותר משאר מקומות:
(*) בכל שהוא: עיין במ"ב דבמקום אחד ברובו או בב' וג' מקומות אף במיעוטו כ"כ פמ"ג ולענ"ד לא ברירא ד"ז של ד' וג' מקומות דהא הטעם בחזזית איתא בגמרא משום דהנ"ל מנומר וע"י שנתייבש באיזה מקומות לא ידענא אם חשיב נימור עי"ז אם לא שאנו רואין שנשתנה מראה האתרוג ע"י היובש וצ"ע:
(*) אבעבועות: עיין במ"ב מש"כ דדוקא כשנולד החזזית מעצמות האתרוג וכו' ועיין בא"ר שהביא מאגודה דבמקום ששוכב על קוצים גדל בו חזזית ונדחק ליישב בשע"ת דשם הוא גבוה משאר אתרוג ולשון המבי"ט דחוק לפ"ז ובבכורי יעקב יישב בפשיטות כיון שחזזית הוא מה שנולד ע"י עיפוש הפרי הן בתלוש הן במחובר כמו שכתב התוי"ט פ"ג דסוכה א"כ דרך הוא דבמקום ששוכב על הקוצים מדלא שולט שום אויר שמתעפש שם ונולד שם חזזית ומזה מיירי האגודה אבל מה שנעשה עקום ואדום ע"י עיקוץ וקוצים אין בזה עיפוש וריקבון ולכן אין זה חזזית וכשר עכ"ד:
(*) דנחשבים מראה אתרוג: עיין בביאור הגר"א דהיינו אע"פ שאין מראה זה שוה לשאר מקומות האתרוג מ"מ הואיל והוא נחשב למראה האתרוג כשר:
(*) אם כשקולפו וכו' כשר: עיין במ"ב דאפילו לכתחלה מותר וכתב הפמ"ג דמ"מ ביו"ט אסור לקלפו ולהכשירו דהוי מתקן כמו שאסור ללקוט ענבי הדס ביו"ט:
(*) נפל עליו מים בתלוש ותפח: הנה בגמרא איתא תפוח סרוח פסול ופירש"י שתי לשונות בפי' א' כגון שנפלו עליו גשמים בתלוש ותפח וסרח נרקב ול"א תפח נרקב וסרח ריחו רע מחמת תולעים שאכלוהו ומשמע לל"ב ע"י תפיחה בלבד לא נפסל והטוש"ע סתמו כלישנא קמא דרש"י והמ"א שכתב ותפח ר"ל נרקב צ"ע. והנה לא נתבאר השיעור דתפח או סרח וכבוש ומבושל ומסתברא דשיעורו ברובו ולענין אם גם בזה בחוטמו בכל שהוא צ"ע אחרי דהטעם הוא בחוטמו משום דהחוטם הוא נראה לעינים יותר ואפשר דזהו דוקא בחזזית ושאר שינוי מראה דמינכר טפי אבל לא בתפח כל שהוא וכן בהשאר לבד מנומר וצ"ע:
(*) אם הוא שחור או לבן: ועיין בח"א שכתב דאדום הוא ממראה אתרוג. ודעת הפמ"ג דאדום באדמימות הוא מראה פסולה אבל כאהינא סומקא י"ל שמראה כשרה היא:
(*) מקום שהאתרוגים שלהם כעין שחורות וכו': ואתרוג שחור מעט שגדל בשאר ארצות שאתרוגיהן אינן שחורות כלל והובא למקום זה לדעת רש"י וסייעתו הוא פסול אף במקום זה דהוא בכלל נדמה והוא מה שאמר בגמרא דומה לכושי פסול אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם לא נזכר זה בגמרא:
(*) העגול ככדור פסול: עיין בעט"ז ולא העתקתיו כי ראיתי ברי"ף ורא"ש ורש"י ורי"ץ גיאות ואור זרוע ושיבולי הלקט והרה"מ וסמ"ג שכולם גורסין כדור:
(*) ועשאו כמין בריה אחרת: נראה דל"ד שדומה לאחרת אלא אפי' אינו דומה לשום בריה רק שגם דמיון אתרוג אין לו מ"מ פסול וכ"נ מרש"י שכתב שאינו דומה לאתרוג כלל משמע שעיקר פסול הוא מה שאינו דומה לאתרוג [בכורי יעקב]:
(*) שדומה וכו': עיין במ"ב מה שכתבנו לענין אתרוגים המורכבים וזה לשון הבכורי יעקב זה פשוט שהאתרוגים הגדלים אצלנו במדינת אשכנז בגנות של שרים כולם מורכבים הם אבל אותם שבאים מאיטליא והם ספק מורכבים לכאורה יהיו כשרים אם א"א להכריע דניזל בתר רובא ורוב האתרוגים שבעולם ידוע שאינם מורכבים אכן לדינא צ"ע ועכ"פ ספק מורכב אם אין לו אחר יטלו בלא ברכה עכ"ל. ולענ"ד אפשר לומר דלהכי סמכו כמה פוסקים על הסימנים אף דאין ראיה כ"כ כמו שכתבו הפוסקים האחרונים משום דבצירוף רובא יש לסמוך ע"ז וע"כ אין למחות במי שסומך ע"ז ומברך כנלענ"ד:
(*) פחות מכביצה: עיין בתשובת חתם סופר סי' קפ"א שדי כביצה שבזמנינו שאף שהביצים נתקטנו כפי מה שהעיד הצל"ח בפ' ערבי פסחים כי הכל לפי הזמן אם הביצים נשתנו גם גידול האתרוגים נשתנו ע"ש. ולפי דעת הבכורי יעקב נכון לבעל נפש להדר לכתחלה אחר אתרוג שגדול כשני ביצים:
(*) פסול: כל שבעה שלא נגמר פריו ולא נקרא פרי ואפילו אם היה בו כשיעור ובימי החג נצטמק ועמד על פחות מכביצה מ"מ פסול משום שאינו הדר [ח"א] ואם אין לו אחר יטלנו בלא ברכה ואפילו ביום ראשון [בכורי יעקב ע"ש]:
(*) אפילו אם הוא בוסר וכו': עיין בשע"ת שהביא בשם ח"צ שהקשה על דברי הב"י שכתב דאפשר לומר דסמ"ג סובר כמו שכתבו התוס' בסוף דבריהם וכו' והשיג עליו הח"צ דאין כונת התוספות כן ע"ש והנה איך שיהיה הכונה בדברי התוס' אבל מ"מ סברתו נמצא בשבולי הלקט שלפנינו בשם רבינו שלמה דמשום שסופו ליגדל הוא חשיב אפילו כפול הלבן ע"ש אכן לדינא אין לנו לזוז מפסק השו"ע:
סימן תרמט עריכה
(*) כל ארבעה המינים פסולים וכו': עיין במ"ב ועיין לעיל בסימן י"א במ"ב סקכ"ז ושייך לענינינו ג"כ:
(*) בגזול ובגנוב: בין מישראל ובין מנכרי ולכן מי שגנב אחד מהמינים מהנכרי פסול ואינו יוצא בו עד שישלם הדמים לבעליו. ובגנב וגזל ושילם לבסוף ופייס לבעל הגינה אם יצא למפרע עיין סי' תרנ"ח בשע"ת סק"ג ובמ"ב סקט"ו:
(*) כגון גזל לולב ושיפהו וכו': דין זה הוא לכו"ע דהיינו אפילו לדעת המחבר דסותם בסוף הסעיף דלגנב וגזלן עצמו פסול הלולב אפילו בשאר הימים דלא בעינן לכם ופסולו הוא משום מצוה הבאה בעבירה הכא שאני דשם כיון שהחפץ עתה בשעה שיוצא בו אינו שלו רק של הנגזל מקרי מצוה הבאה בעבירה היינו שבעת קיום המצוה חפץ של גזל בידו דהא אלו היו תובעים אותו בדין היה מחוייב להחזיר אותו החפץ עצמו משא"כ הכא דקנייה בשינוי מעשה ואינו מחוייב להחזיר החפץ אלא דמים בעלמא נמצא שכעת אין החפץ של הנגזל אלא שלו (ואין העולה עליו רק על זמן הקודם שגזלו) לא מקרי מצוה הבאה בעבירה ורק לענין ברכה דאית ביה הזכרת ש"ש מחמרינן טפי כיון דמיעקרא בא החפץ לידו בגזילה:
(*) ומיהו לא יברך: ואם עבר ונטלו א"צ ליטול שוב לולב אחר וכ"ש שלא יברך עליו דכיון דמדינא יצא בנטילה ראשונה שוב הוי ברכה לבטלה [בכורי יעקב]:
(*) אבל לאחרים כשר: ואין היורש בכלל זה דיורש לא מקרי שינוי רשות כמבואר בח"מ [פמ"ג]:
(*) שלא יקצץ וכו': עיין לקמיה בבה"ל מה שכתבנו בשם הפוסקים לענין זמנינו. והנה בערבות נוהגין בכל המקומות שהשמשים הולכין בעצמן לפני חג הסוכות וקוצצין ערבות הרבה לצורך הקהילה ומצוי הוא שאפילו רשות אין נוטלין לזה מן בעל השדה ואיני מדיין לענין השמשים גופא כ"א לענין הקהל איך יוצאין בזה ביום הראשון דבעינן לכם ואין להקל משום דהוי יאוש ביד השמשים ושינוי רשות ביד הקונה דזה אין שייך רק לענין אוונכרי דמייתי בגמרא דשם היתה הקרקע גזולה מכבר ובודאי כבר נתייאשו הבעלים אלא משום דקרקע אינה נגזלת לא חל היאוש עד עתה שקצצו ונעשה תלוש משא"כ בענינינו שלא ידע בעל השדה כלל בעת הקציצה לא שייך יאוש ואף דיתייאש לבסוף כשיודע לו הוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש ולא נשאר כ"א שינוי רשות לבד ולא קנה וע"כ לענ"ד אין להקל כ"א כשנוטל רשות מבעל השדה או מן השומר שם או שידוע שהמקום הזה הוא מקום הפקר לכל:
(*) בעצמו: לפ"ז לא יקוץ הישראל בעצמו אפילו משדה של עצמו כשנקנה שדה זו מעכו"ם אלא יניח לנכרי לקוץ ויקבל ממנו אכן כבר הביא הברכי יוסף בשם סה"ת והסמ"ג והרדב"ז דבזמנינו לא אמרינן נכרים גוזלי ארעא הם וכן העלה גם הט"ז בסימן תרס"ד עיי"ש. ולכן אצלנו שאין מוחזקים הנכרים לגזול קרקעות מישראל וגם כל הקרקעות מוחזקים לבעליהם ע"פ דינא דמלכותא אפשר להקל בזה שיקוץ הישראל אפילו משדה עכו"ם ברשותו [בכורי יעקב]. והנה כ"ז כתב הבכורי יעקב בזמנו אבל בזמנינו לפי מה שמצוי הפרעות יש להתבונן מאוד בזה ותלוי לפי המקום:
(*) אלא יקצצנו עכו"ם וכו': כתב הפ"מ אותם הלוקחים מן האריס שלא בידיעת בעל הגן י"ל דידע ומחיל ולית בהו משום גזל עכ"ל ובבכורי יעקב מפקפק בזה מאוד דהדבר ידוע שבסתמא אינו מוחל דלולבים והדסים הם דברים חשובים במדינותינו ואינם נמצאים אלא בגנות השרים וכיון שכן אף שלא ידע שגזל ממנו מכ"מ הוי יאוש שלא מדעת דהלכתא כאביי ושינוי רשות לבד הלא לא קנה לכן צריך להזהר שלא לקנות מהאריסים שלא מדעת בעלי הגנות דלא מקרי לכם ביום ראשון וגם בשאר הימים הוי מצוה הבאה בעבירה דגזל נכרי אסור עכ"ל:
(*) בין ארץ ישראל וכו': עיין במגן אברהם שכתב בשם תשובת ר"ב דבאתרוג בא"י אם קצצו בעצמו לבד האיסור האמור פה יש עוד איסור אחר דהו"ל נתמרח ביד ישראל והוי טבל ובטבל יש מחלוקת בפוסקים אם יוצא בו עיין בר"ן ועיין בפמ"ג שנראה מדבריו דלענין גזול אפילו עדיין לא קנה ישראל מעכו"ם מ"מ לא יקצוץ ישראל לצאת בו שהוא הגוזל אבל לענין מרוח ביד ישראל לא שייך איסור אלא אם כבר קנה הישראל מנכרי בדמים בשעה שקוצצו:
(*) והמודר הנאה מלולבו של חבירו וכו': עיין בפמ"ג שמפקפק על לשון הרמ"א דהל"ל המודר הנאה מנכסי חבירו אינו יוצא י"ח בלולבו דהכי איתא שם בתשובת הרשב"א. ונ"ל לפי מה שכתב הפמ"ג דלענין אתרוג אפילו לא אסר ע"ע רק מאכילתו ג"כ אינו יוצא ניחא קצת דנקט לולב לאפוקי אתרוג:
(*) או מלולבו של עצמו: ואם אסר על עצמו מאתרוג אפילו לא אסר ע"ע רק מאכילתו ג"כ אינו יוצא דהיתר אכילה בעינן ביה עי"ש בפמ"ג ובספר בכורי יעקב חולק עליו דלדעת רש"י והרשב"א אם נטל ישראל אתרוג של תרומה יוצא בו משום דראוי להאכילו לאחרים דהיינו לכהן וה"נ הרי יכול להאכילו לאחרים אבל אי אסר ע"ע האתרוג בהנאה אין יכול להנות לאחרים [דמה שאסור לו בהנאה אסור ליתן במתנה לאחר כדמוכח מהא דדייק בפסחים דף כ"ב מהא דשולח אדם ירך לנכרי דגיד הנשה מותר בהנאה] לכן אין לו דין ממון קרינא ביה ע"ש:
(*) אינו יוצא בו ביום א' וכו': ולפי מה שהעתיק המחבר לקמיה בס"ה דאתרוג האסור באכילה פסול כל ז' והוא מלשון הרמב"ם וכתב שם הגר"א דטעמו דדבר שאין בו היתר אכילה או שאין בו דין ממון (דהיינו שהוא של איסור הנאה) הוא כתותי מיכתת שיעוריה. וכן אם אסר האתרוג על עצמו באכילה לכאור' אינו יוצא בו כל ז' דהיתר אכילה בעינן כל שבעה אכן יש לדחות דאפשר דוקא דבר שאין בו היתר אכילה לכל ע"ז אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה משא"כ בזה:
(*) גנות הצעירים וכו': עיין במ"ב במש"כ דהכא מיירי שהגינה לא נדבו מעולם לשם ע"ג [ולהרמ"א שם בסימן קמ"ג ס"ג בהג"ה יהיה עכ"פ מיירי דהגינה אינה עומדת בחצר העכו"ם] וכן הדין של הרמ"א דכתב אפי' האילן הנטוע לפני העכו"ם שרי מיירי כאן דנטעו שמשיהם או הנכרים לצורך שמשיהם לאכול פירותיהן ולא מיירי דנטעו אותן לשם הע"ג הסמוך להן דאי היו נוטעין אותן לשם הע"ג והפירות יהיו שייך למשמשיהן אפילו להרמ"א שם בסימן קמ"ג היה אסור לישראל לקנותו אפילו בכל השנה להיות מהנה לכהניהם. ומיושב בזה מה שהקשו השער המלך בהלכות לולב [והגר"א רמז ג"כ לזה בענינינו] דהשו"ע סותר א"ע דשם ביורה דעה סימן קמ"ב סי"ג באילני סרק הנטוע לפני העכו"ם פסק דבכלל נוי עכו"ם הוא והכא מתיר ליקח מהם למצוה דהכא מיירי היכי דלצורך עצמן נטעוהו וכעין זה מצאתי בלבוש וז"ל גנות של שמשי עכו"ם מותר ליטול מהם לולב או שאר מינים למצוה שהם אינם שמורים שם אלא להנאת עצמן ולא לשם עכו"ם ואפילו האילן נטוע לפני עכו"ם כ"ז שאינם עובדין האילן להנאת עצמן נטעוהו עכ"ל ור"ל דמסתמא אמרינן להנאת עצמן נטעוהו אם לא היכא דידעינן דהנטיעה היה לנוי לע"ג ורק הפירות יהיה שייך לכהניהם דאז נקראו נוי עכו"ם ואסור להנות מהן ואינו יוצא בהן ביום ראשון מן הדין דלא מקרי לכם ואף ביום שני לכתחלה אסור וכנ"ל.
ומצאתי בנהר שלום שהקשה ג"כ קושיא זו מיורה דעה סימן קמ"ב סי"ג ותירץ באופן אחר וג"כ כעין שכתבנו דשם דמיירי באילני סרק שאין בהן פירות אנו צריכין לתלות דמסתמא נטעוהו שיהיה לנוי לע"ז משא"כ הכא דמיירי באילנות שיש בהן פירות יותר טוב לתלות שנטעוהו לצורך פירותיהן וכמו שכתב הלבוש.
עוד נלענ"ד לתרץ באופן אחר קצת דהכא דמיירי בארבעה מינים דאיתא לעיל דצריך העכו"ם לקצוץ אותן בעצמן וא"כ לדעת רי"ו המובא בד"מ הוא בכלל ביטול ונתבטל האיסור של נוי עכו"ם ולא נשאר לנו רק דלגבוה צריך להחמיר לכתחלה ולזה מקילינן ואמרינן דלצורך עצמן נטעוהו משא"כ התם לא מיירי רק לענין עצם הדין אם הוא בכלל נוי עכו"ם ונ"מ דאסור לישראל לקצוץ בעצמו:
(*) למצוה: עיין מ"ב מש"כ בשם הס"ח דמ"מ אם יש אחרים יקח האחרים והנה בפמ"ג כתב דמ"מ י"ל גנות עובדי עכו"ם שבחוץ מותר ליטול אתרוג אף שמיוחד להם עכ"ל ודבריו יהיו שייכים רק לתירוץ הראשון שכתבנו למעלה דהמחבר מיירי אף בעומדין בחצר של הע"ז ורק דלא נדבוהו לשם הע"ג ולזה כתב הפמ"ג דבהצטרף לזה מה שעומדין בחוץ לחצר לא מיירי הס"ח אבל לדעת הרמ"א שם מיירי דינא דידן אף היכא דנדבו הגינה לשם ע"ג ואפ"ה מותר משום דמיירי דעומדין חוץ לחצר ואפ"ה הביא במגן אברהם בשם ס"ח דטוב יותר ליקח אחרים. היוצא לדינא היכא דלא נדבו הגינה לשם ע"ג וגם עומדין מחוץ לחצר העכו"ם אין להקפיד ע"ז:
(*) מפני גזל וגנבה וכו': עיין במ"ב מש"כ וקשה דבס"א קאמר וכו' ותירץ המגן אברהם וכו' ובמטה יהודא כתב וליתא לענ"ד דהא בס"א הזכיר לשון פסול ומשמעות פסול הוא אפילו דיעבד ויותר נ"ל דהך דגזל וגנבה באשגרת לישנא נקט הב"י וכדי נסבה ותפס לשון הרמב"ם ז"ל כצורתו ועיקרו הוא משום החילוק דמחלק בין פסולי המומין ובין פסולי שארי ענינים שהם משום ע"ז או מפני שאינם מינם ולפ"ז מה דהוסיף הרמ"א ויש פוסלין בגזול וכו' הוא רק אדעת הרמב"ם ולא על ב"י דהוא סובר ג"כ הכי לדינא וכמו שפסק בס"א וכן משמע מהגר"א דהמחבר העתיק רק לשון הרמב"ם להורות לענין כל הפסולין בין אלו שהוא משום הדר או משום חסר דאינו נוהג אלא ביום א' אבל לענין גזל סתם בריש הסימן להחמיר דכן כתב הגר"א בסוף ד"ה וחזזית ע"ש:
(*) אבל אם היה יבש או מנומר וכו' אף אם חתך וכו': לפי מה שמבואר לעיל בסימן תרמ"ח סי"ב במ"ב שם דלכו"ע יבש במקום אחד אינו פוסל שלא ברובו ע"כ דהכא מיירי שהיה יבש ברובו או שהיה בשנים ושלשה מקומות או בחוטמו וסובר כהי"א שם דאל"ה כשר אף בלא חתך וגם ביום ראשון:
(*) פסולי ראשון נוטלין בשני אבל ברוכי וכו': וה"ה בשאול בשני אין לברך עליו [א"ר ופמ"ג בסימן תרנ"ח וכ"כ בברכי יוסף וכן משמע מדברי הרמ"א לקמיה וכן מוכח ברי"ו ובכל בו והעולם אין נזהרין בזה. בכורי יעקב]:
סימן תרנא עריכה
(*) מארבע צדדין: למי שד' רוחות שלו כדי לעצור רוחות רעות [גמרא]:
(*) ומעלה ומטה: כדי לעצור טללים רעים [שם]:
(*) אבל נוטלן לזכר בעלמא: וצריך ליזהר שלא יכוין לשם מצוה דיש בזה משום בל תגרע כמו שכתב הט"ז בסקי"ז ובאמת כן הוא מפורש בהדיא בספרי ראה עי"ש. אכן מה שכתב הט"ז דבר חדש דאפילו בעת שהוא נוטלו להלולב אחר שכבר קיים המצוה ורק משום חבוב מצוה בעלמא גם אז יזהר ליקח דוקא כל הד' מינים שלא לגרוע ממנו ולא להוסיף עליו כדי שלא יעבור על בל תוסיף ובל תגרע השיגו עליו כל האחרונים [הא"ר והחמד משה והנהר שלום ומטה יהודא] ודעתם כיון שכבר קיים המצוה אין שייך בזה בל תוסיף ובל תגרע:
(*) ואם סח ביניהם צריך לברך וכו': עיין במגן אברהם שתמה דלפי מה דקי"ל בסימן תקצ"ב דאם שח בין התקיעות א"צ לחזור ולברך דכולה חדא מצוה היא א"כ ה"נ בענינינו חדא מצוה היא כדאיתא במנחות ונדחק לישבו ע"ש ולענ"ד נראה בפשיטות דטעם הגה"מ דאף דאין אנו סוברין כשיטת ר"ת דבעינן שיקחם כולם בידו בבת אחת דאל"ה לא מיקרי לקיחה תמה עכ"פ בעינן שיהיו בזה אחר זה בלא הפסק בינתיים דאל"ה ס"ל דזה בודאי לא מקרי לקיחה תמה [אלא הא קשיא לי דא"כ גם על הלולב לא יצא ויצטרך לחזור וליקחנו ג"כ ולברך על כולם על נטילת לולב ומלשון הרמ"א לא משמע הכי ועיינתי בהגהת מיימוני על מה שכתב הרמב"ם שאם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא כתב הגה"מ וע"ז כתב רבינו שמחה שאם שח בין מין ומין חוזר ומברך עכ"ל אפשר נמי דכונתו שיחזור ויברך על כולם על נטילת לולב]. וכן משמע לענ"ד מלשון הרא"ש והטור ורי"ו שכתבו אפילו לא נטלן ביחד אלא בזה אחר זה משמע דבעינן עכ"פ שיהיה בזה אחר זה ולא שישיח בדברים בטלים בינתיים. והנה ראיתי אח"כ בברכי יוסף שהשיב על דברי הגה"מ ממה שכתב בריטב"א בשם רבותיו היפך זה ולענ"ד משום זה אין לדחות דברי הגה"מ דידוע דרבותיו של הריטב"א הוא הרמב"ן ושיטה זו הובאה ג"כ בר"ן בשם הרמב"ן וידוע דדעת הרמב"ן נדחה לדינא מחמת דעת הרמב"ם והרא"ש דלא סברי הכי וכן סתם המחבר דלא כוותיה:
(*) משום בל תוסיף: הנה יש דיעות בין הראשונים אית דאמרי דאע"ג דאמרינן בגמרא (סנהדרין פח, א) דלפי מה דקי"ל לולב א"צ אגד אפילו אם אגדו למין החמישי ביחד עם הארבעה מינים כמאן דלא אגדו דמי וכל אחד לחודיה קאי היינו רק לענין שאין מגרע בזה את הארבעה מינין ויוצא בהן אבל עכ"פ עובר בזה על הלאו דבל תוסיף (עיין בתוס' סוכה ל"א ע"ב ד"ה הואיל) אכן בזה ג"כ יש דיעות דמטור משמע דאינו עובר עד שיכוין לשם מצות לולב ובא"ר מוכיח מהרא"ש דס"ל כהב"י (ודלא כרי"ו) דכיון שהוא בזמנו אפילו בסתמא ג"כ עובר אם לא דהוא מתכוין לשם נוי בעלמא ואית דאמרי דכיון דכל אחד לחודיה קאי ממילא אינו עובר ג"כ על בל תוסיף אבל מ"מ לכתחלה אסור מדרבנן לכו"ע דנראה כמוסיף (שם בסנהדרין בתוספות והרה"מ והר"ן) ושיטה זו הזכיר הגר"א בביאורו ואף דלענין אגד מקילינן לעיל בס"א לאוגדו במין אחר אף לכתחלה ולא חיישינן להוספה שאני אגד דאינו נוטלו דרך גדילתו א"נ התם מוכח דאינו עושה למצוה אלא לנוי בעלמא משא"כ בענינינו. הצובע את הלולב בצבע ירוק כדי שיהיה נראה לח אין בו משום בל תוסיף [שבות יעקב ח"ב סימן ק"ח] ובספר א"ר מפקפק בזה ע"ש:
(*) והמדקדקים וכו' על ב' ערבות ועל ג' הדסים עבות: הנה ב' ערבות הוא אפשר כדי לצאת דעת הרמב"ם שמתחלה היה דעתו לאסור בזה אבל בהדסים גם הוא מודה בה להתירא כמבואר בהדיא בדבריו דמסתמא הוא לנוי ואולי הטעם ע"פ סוד עיין בלבוש. ופשוט דהיכי שיש לו קצת ספק על איזה בד של הדס וערבה או שרואה שעליהם רכים מאוד ועלולים ליפול מאוד עליהם באופן זה פשוט דיוכל להוסיף כמה שירצה ואין למדקדק לדקדק בזה:
סימן תרנב עריכה
(*) אסור לאכול קודם שיטלנו: וה"ה בכל הדברים הנזכרים לעיל בסימן רל"ב קודם תפלת המנחה עי"ש דהא הגמרא מדמה להו בסוכה דף ל"ח להדדי עי"ש וכן למדו הפוסקים בסימן רל"ה לגבי ק"ש של ערבית ג"כ מהאי ענינא:
(*) יותר מחצי שעה וכו': עיין במ"ב מה שכתבנו בשם הבכורי יעקב מה שתירץ על קושית הט"ז ולענ"ד לא ברירא תירוצו כיון דכבר הפסיק בתפלה ומדינא אם לא היה שוכח היה מחוייב ליטול הלולב קודם שיאכל וכי בשביל ששכח לעשות כן מקרי התחיל בהיתר [דע"י שכחה בודאי לא מקרי התחיל בהיתר כדמוכח מהשו"ע וכל סברתו הוא משום שהתחיל קודם עה"ש לאכול ואז עדיין לא היה מחוייב ליטול לולב והיה אכילתו בהיתר אבל כיון דהוכרח להפסיק משום תפלה הרי נפסק סעודתו ומחוייב היה ליטול הלולב קודם שישלים סעודתו]:
(*) בדאיכא שהות ביום: לשון זה אינו מדוקדק כ"כ דאם התחיל לאכול קודם עה"ש בודאי יהיה שהות ליטול ביום אחר שיגמור סעודתו אבל האמת דהר"ן לאו אהאי ענינא לבד קאי אלא על כל ענינא דאורייתא כמו ק"ש אם התחיל בהיתר ואיכא שהות ביום א"צ להפסיק. ולולי דברי הרמ"א היה נ"ל לומר דגבי לולב דהתחיל בהיתר שלו הוא קודם עה"ש גם הר"ן מודה דכיון שצריך להפסיק משום תפלה ממילא צריך ליטול לולב ג"כ כדעת הט"ז אלא קאי רק אשאר דברים שהוא דאורייתא כמו ק"ש של ערבית וכיו"ב דבהו אם התחיל בהיתר א"צ להפסיק בדאיכא שהות:
סימן תרנו עריכה
(*) אם קנה וכו': עיין מ"ב במש"כ שאינו ר"ל שיש לפניו שני אתרוגים וכו' ואין סוף לדבר. ומ"מ באתרוג או לולב שיש בו חשש פסול [וה"ה בכל המצות כה"ג] שתלוי בפלוגתא דרבוותא אף שהלכה דכשר מכ"מ י"ל דבזה לכו"ע צריך לקיים הידור מצוה עד שליש לקנות אחר לצאת כל הדיעות [כ"מ מפמ"ג ועיין בבגדי ישע שהחמיר עוד ביותר מזה]:
(*) בצמצום: לפי שיטה זו אם גדול יותר מכשיעור אע"פ ששניהם באים לפניו כאחד לקנות מ"מ א"צ לקנות ההדר ומדסתם השו"ע כסברא זו משמע דהכי ס"ל להלכה שהיא שיטת הרא"ש והגר"א בביאורו משמע דנוטה להיש אומרים דהוא שיטת רש"י משום דבירושלמי מפורש כן וכן הא"ר מחמיר בזה כהיש אומרים אח"כ מצאתי בפני משה על הירושלמי שכתב ג"כ דמהירושלמי מוכח להדיא כרש"י וכתב עוד ובענין הקושיא שהקשו שהרי לעולם ימצא נאה ונאה יש לומר דלא הטריחו עליו אלא בפעם ראשונה בלבד דאל"כ אין לדבר סוף עכ"ל ובזה כתבו ג"כ עוד איזה אחרונים:
(*) יותר משליש: עיין במ"ב במש"כ דאפילו מי שאין חייו נדחקין א"צ לבזבז יותר משליש ולהיפך מי שמזונותיו מצומצמין אם צריך לדחוק חייו להוסיף שליש בשביל הידור יש ג"כ דיעות בפוסקים דמן נ"י והרמ"ה משמע דגם בזה צריך להוסיף עד שליש והמהרש"ל ביש"ש בב"ק חולק ע"ז ועיין בשמ"ק בשם הראב"ד וז"ל עד שליש משלו. פי' בהדור מצוה עד שליש למצוה לקנות לו לולב נאה אם יש לו מעט או הרבה וכו' ומשמע לכאורה דס"ל כשיטת הנ"י והרמ"ה ואפשר דמה שכתב אם מעט היינו באדם שנכסיו מועטין אבל אין חייו נדחקין והנה מפירש"י והרא"ש ותוס' והריא"ז והרשב"א בביאור דברי הגמרא עד כאן משלו לא הוזכר כלל חילוק לענין מצות הידור עד שליש בין איש אמיד או לא ומ"מ י"ל דלדחוק חייב בשביל הידור גם הם מודים דא"צ והגמרא לא איירי באיש כזה:
(*) יותר מחומש: עיין במגן אברהם שכתב בשם רבינו ירוחם דמ"מ חייב להוציא עישור נכסיו לזה וכתב הב"י ע"ז ולא ידעתי מנין לו וכתב הא"ר ע"ז דלא סיימיה קמיה דהב"י דהא סיים רי"ו כדפירשתי גבי צדקה ולענ"ד דסברת הב"י דאין אנו יכולין ללמוד משם דאף דהון רב מסתברא דאין אנו חייבין מהא דר"ג דאמר ע"ז בגמרא דכמה חביבין מצות על ישראל ומשמע לא מדינא וגם דשליש בית אין חייבין מהא דב"ק דקמקשה אלו איתרמי תלתא מצותא וכו' עכ"פ אולי ביותר מזה יש חיוב חמישית או ששית וכדומה ואין אנו יכולין ללמוד מצדקה [דשם השיעור חומש לא מדינא רק המבזבז וכו'] דשם הוא מצוה שאינה עוברת ואפילו אם איכא עניים דקיימי הלא יכול להתקיים ע"י אחרים משא"כ באתרוג וכדומה שהיא מצוה עוברת וחל על גוף האדם ותדע דקמקשה הגמרא אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצותא וכו' ולא קמקשה בפשיטות והא אמרו אל יבזבז יותר מחומש אלא ע"כ דהכא בענינינו דהוא מצוה עוברת חמור טפי ומה דסמכו הפוסקים לענינינו מהא דהמבזבז היא רק להשמעינו כמו שם חששו שמא יעני ויצטרך לבריות וע"כ אין נכון יותר מחומש כן יש לחוש בענינינו. ובדוחק יש ליישב דבר הרי"ו דכונתו דמעשר בודאי חייב להוציא על מצוה דעכ"פ לא גרע משם אבל אין כונתו להחליט דזהו שיעורו. וע"כ מה שסיים רי"ו והעישור כדפירשתי גבי צדקה ור"ל דשנה ראשונה מן הקרן ואח"כ מן הריוח כמו שפירש הא"ר ר"ל ג"כ דשיעור זה בודאי חייב בענינינו דעכ"פ לא גרע משם ואפשר דיותר מזה:
(*) אפילו מצוה עוברת: כצ"ל וכן הוא בדפוס ישן ור"ל דאף דהמבזבז לא איירי במצוה עוברת מ"מ דינא הוא דאף בעוברת א"צ לבזבז הון רב וכדאיתא ברא"ש ורי"ו. והנה על עצם הדין דמבואר כאן בשו"ע דאין צריך לפזר הון רב על מצוה ונובע זה מסוגיא דב"ק אלא מעתה אי אתרמי לי תלתא מצותא ליתיב לכולא ביתה וסמכו זה לדין צדקה דהמבזבז וכו' לכאורה צ"ע מסוגיא דקידושין דף כ"ט דמבואר שם גבי פדיון הבן דאף אם אין לו רק ה' סלעים צריך לפדות עצמו וכן לענין לעלות לרגל ושם מיירי שאין לו נכסים כלל זולת אלו החמשה סלעים עי"ש ולכאורה לפי סוגיא דב"ק אשר ממנו נובע דין השו"ע דכאן אינו מחוייב לתת כל אשר יש לו בענין מצוה ואף רק שליש ביתו ג"כ אין מחוייב. וגם מעשה דר"ג לכאורה קשה לפ"ז דמאי רבותא שלקח אתרוג באלף זוז משום חבוב מצוה הלא אף מי שאין לו רק ה' סלעים מחוייב ליתן לכהן לפדות עצמו או לעלות לרגל וכ"ש ר"ג שהיה עשיר ושיעור זה בודאי היה רק חלק מהונו. ולמען ליישב הסוגיות שלא יהיו סותרות היה אפשר לכאורה לומר במעשה דר"ג דהרבותא היתה שם שפיזר הון רב יותר על שויה דאינו שכר המצוה ורק מפני ששם בספינה לא היה אפשר להשיג אתרוג ונתן לאחד הון רב שיתרצה למכרה לו וזה אין אנו מחוייבין מן הדין דכיון דאינו מוצא אותה כפי שויה הרגיל אנוס הוא ואין מחוייב ורק משום חבוב המצוה עשה זה ואפשר לפרש גם הסוגיא דב"ק דמיירי בכגון זה דעלתה שכר המצוה הרבה יותר משויה וס"ד דהש"ס דעד שליש ביתו מחוייב וע"ז דחי דאינו מחוייב אבל כל מצוה שיכול להשיגה בשויה חייבה התורה לכל ישראל אם יש לו אף מעט וכההיא דקדושין הנ"ל ורק באין לו פטור וכההיא דירושלמי פ"א דפאה [וז"ל שם כבד את ד' מהונך ממה שחננך מפריש לקט שכחה ופיאה ומפריש תרומה וכו' ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים וכו' אם יש לך אתה חייב בכולן ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן אבל כשהוא בא אצל כבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך כבד א"א ואת אמך ואפילו אתה מסבב על הפתחים] אכן זהו נגד סתימת כל הפוסקים דמשמע שתפסו בפשיטות מסוגיא דב"ק וממעשה דר"ג שאין מחוייב לפזר הון רב לשום מצוה בכל אופן ואף שיש לו עדיין הון ורק עד חומש לכל היותר כמו לענין צדקה. וצ"ל דהם מחלקין מסוגיא דקידושין להא דב"ק וסוכה באופן זה דלפזר בהון רב אמנם אין מחוייב ומשום הטעם דשמא יעני ויצטרך לבריות וכמש"כ הראב"ד וזה לא שייך במי שאין לו רק חמש סלעים וכיו"ב ומתפרנס ממלאכתו ולא יגרע פרנסתו במה שיוציא זה על המצוה וכן להיפך לא יתחזק מצבו במה שלא יוציא. ומדברי הנ"י והרמ"ה מוכח ג"כ הכי דאף במי שחייו נדחקין צריך להוציא אף בשביל הידור וכ"ש למצוה עצמה וזהו דלא כדעת רש"ל שחולק על הנ"י והרמ"ה בזה וכתב דאפשר דאף לגוף המצוה אינו מחוייב כיון שחייו בדוחק דאצלו הוא כהון רב אבל מסוגיא דקידושין הנ"ל לא משמע הכי וכן מירושלמי הנ"ל מוכח ג"כ [אפילו לפי מה שהעתיקו הע"ת והא"ר את דברי הירושלמי וכ"ש לפי מה שנבאר לקמיה] רק דאינו מחוייב לחזור על הפתחים בשביל מצות תפילין וציצית וכו' אבל אם יש לו כדי לקנות תפילין וציצית וכה"ג בודאי חייב ולא נחשב זה כהון רב (ואף דלמעלה צידדנו להלכה כהרש"ל היינו רק לענין הידור אבל לא לענין מצוה עצמה) ועיין בספרי אהבת חסד ח"ב פרק כ' אות ג'. ואגב אעורר פה במה שהיה קשה לי על מה שהעתיקו הע"ת והא"ר בסימן כ"ה ראיה מירושלמי שאין מחוייב לחזור על הפתחים כדי לקנות תפילין וכדומה שאר מצות והלא קי"ל דעל נר חנוכה וד' כוסות צריך לשאול על הפתחים כדי לקיימם אף שהם רק מצות דרבנן וכ"ש בענינינו ואפילו אם תאמר דמשום פרסומי ניסא תקנו רבנן כן מה יענה בהא דקיי"ל לעיל בסימן רס"ג ס"ב דלנר שבת שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק הנר שזה בכלל עונג שבת הוא והלא עונג שבת הוא רק מ"ע מדברי קבלה כמו שנאמר וקראת לשבת עונג ותפילין ושופר וכה"ג הוא הכל מ"ע של תורה וחפשתי ומצאתי קושיא זו בספר מור וקציעה ע"ש שהאריך ונשאר בקושיא ומה שהביאו ראיה מירושלמי הנ"ל לכאורה לאו ראיה היא בשנדקדק על לשון הירושלמי דקאמר ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית מאי לשון ועושה דקאמר הי"ל לומר ויושב בסוכה ונוטל לולב ותוקע בשופר ולובש תפילין וציצית וע"כ נלענ"ד דהירושלמי אזיל לשיטתו דאיתא שם בברכות פ"ט הלכה ג' העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה נכנס לישב בה אומר ברוך אקב"ו לישב בסוכה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אקב"ו לעשות לולב כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב העושה תפילין לעצמו אומר ברוך אקב"ו לעשות תפילין כשהוא לובש אומר על מצות תפילין וכן חושב שם מזוזה וכמה מצות הרי דסובר הירושלמי דעשיית המצות הוא מצוה בפ"ע מדמברך עליה (ועיין במנחות דף מ"ב ע"ב בתוספות דהירושלמי חולק בזה על הגמרא שלנו) ואינו יכול לפטור עצמו במה שיקנה תפילין או סוכה מחבירו במעותיו ולזה קאמר הירושלמי דענין זה לא חייבתו התורה לעשות בעצמו הסוכה וכן ליקח קלף ולעשות מזוזה ובתים ופרשיות כ"א כשיש לו אבל אם אין לו לא חייבתו התורה בזה לחזור אחר עצים לסוכה וקלף לתפילין וכה"ג אלא קונה במעותיו תפילין ומזוזה שעשו אחרים וכן בסוכה וכל המצות דהעשייה אינה אלא הכשר אבל עצם המ"ע ללבוש תפילין וכן כה"ג בקיום שאר המצות מזה לא פטרתו התורה כלל שהוא חוב המוטל על גופו ולא גרע מנר של שבת ונר חנוכה וד' כוסות דמוכר כסותו כדי להשיגם. ואפילו את"ל דאין הדין שיצטרך לחזור על הפתחים להשיג מעות לקנות תפילין אבל עכ"פ מחוייב לחזור ולבקש מישראל שישאול לו תפילין לקיים המ"ע:
(*) יתן כל ממונו: עיין ביורה דעה סימן רל"ב סי"ב דגבי שבועה מיקרי אונס ממון אונס דאמרינן אדעתא דהכי לא נדר [מ"א]:
(*) ועיין לקמן וכו': פי' דשם איתא שמצוה לכל אחד לקנות אתרוג לעצמו וכתב המגן אברהם אם אין בידו אלא ה' סלעים וצריך לפדות בנו וליקח אתרוג יקנה אתרוג שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. אכן אם יוכל לצאת באתרוג של אחר אף שמצוה לקנות משלו מ"מ פדיון קודם בזה [בכורי יעקב] אם קנה אתרוג ונמצא נרקב וכן לולב כתב א"ר בשם ש"ג אם יכול לתלות שהרקבים נעשו ביד המוכר ה"ז מקח טעות ואם הדבר ספק המע"ה. כתב הפמ"ג לדעת הי"א בח"מ (סי' קצ"ט) דאם נתן מעות על יין לקידוש קונה דדין תורה מעות קונה והעמידו על ד"ת בקנית מצוה א"כ י"ל דה"ה אתרוג ושניהם אין יכולין לחזור בו:
סימן תרנז עריכה
(*) קטן היודע וכו': ותינוקות שאין יודעין לברך ינענעו את הלולב ודים [א"ר בשם מהרי"ל]:
(*) אביו חייב לקנות לו: עיין בט"ז שיעשה כן מי שביכולתו כדי שגם בנו יוכל לברך בשעה שהצבור אומרים הלל וכו' הנה הוא פירש כן למדה טובה בעלמא אבל פשטיות הגמרא שאמר קטן היודע לנענע חייב בלולב היינו שלא בשעת הלל ואפילו אינו יודע לקרות ההלל כלל כדאיתא ברא"ש פ"ג אות כ"ו עי"ש:
(*) כדי לחנכו במצות: ופשוט דצריך שיהיו ד' מינין כשרין כמו בגדול:
סימן תרנח עריכה
(*) דהוי כמו שאול: עיין מ"ב שכתבנו הטעם דכיון דהוי לזמן וכו' וכעין זה מבואר בר"ן נדרים דף כ"ט דכל דבר שאין לו קנין עולמית לא הוי רק קנין פירות ועיין בקצוה"ח בחושן משפט סימן רמ"א שהאריך להביא הפוסקים החולקים ע"ז ולדידהו כל שאומר הנותן בפירוש שהוא מקנה למקבל קנין הגוף אפילו אמר לזמן קצוב נמי הוי מתנה ובאתרוג אפי' לא אמר בפירוש נמי קני קנין הגוף לזמן שאמר לו ומשום דאי לפירות מאי קיהיב ליה וכסברת הש"ס בב"ב קל"ז ועיין עוד באבני מלואים סימן כ"ח סקנ"ג שחיזק שם ג"כ דבריו וההיא דלא ליקני אינש לולבא לינוקא דמינה מסתייע הרא"ש יישבה שם בקצה"ח ובאבני מלואים בשני פנים אכן בנתיבות שם הסכים עם המחבר עי"ש באורך:
(*) אפילו נתן לו את דמיו: עיין מ"ב והוא מלשון הפוסקים ולפ"ז אם יש לו עוד לולב לצאת בו מסתברא דמהני נתינת דמים עכ"פ היכי דאין החפץ בעולם [ועיין בח"מ סימן רמ"א ס"ז ברמ"א ובקצוה"ח ובנתיבות שם] וכענין ההוא דאחין שקנו וכו' אם יכול לאכלו וכו' עיין שם בפ' י"נ דף קל"ז. וכן נראה ג"כ במחזיר לו לולב אחר כשר ומהודר דמהני דשוב ליכא אומדנא אף דאפשר לומר דרוצה אדם בשלו מ"מ כיון דבלא"ה יש פוסקים דבנשרף או נאבד וכדומה דנותן דמיו ויוצא עיין בכל בו וגם מובא ברא"ש בסוגין דעת רבינו ישעיה דמוכח מיניה עוד יותר דבנאנס פטור לגמרי ויוצא שלא כיון בעל מנת להחזיר אלא כשהחפץ בעין ואף דהמחבר לא סמך עלייהו ומשמע מניה דאפילו דמים לא מהני ואפילו באונס וכמו שכתבנו במ"ב מ"מ במחזיר לו לולב אחר כשר ומהודר אפשר דכו"ע מודי ובספר שדי חמד הביא בשם ס' שם ארי' דגם בזה לא יצא והנלענ"ד כתבתי:
(*) לאחר זמן מצותו: עיין מ"ב באם אמר ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי כן הוא בחושן משפט סימן רמ"א ס"ו בהג"ה שם בשם הרשב"א בתשובה סימן אלף ולכאורה יש סתירה ע"ז מהא דס"ה דאפילו בנתן לו סתם אמרינן דבודאי נתנו לו ע"מ שיחזירו לצאת בו ולא גרע זה מאלו לא אמר כלום ומצאתי שכבר עמד בזה בא"ר בשם תשובת בית יעקב וע"כ אנו צריכין לומר דס"ל להרמ"א שם דמכיון שפירש דבריו ע"מ להחזיר ולא פירש לומר שיחזיר לו גרע מסתמא ומ"מ למעשה צ"ע דכמה אחרונים מפקפקין על סברא זו [עיין בקרבן נתנאל בסוגיא זו וכן בבכורי יעקב] ודעתם דבעל העיטור שסובר דאפילו בסתמא כונתו שיחזירנו בזמן מצותו כ"ש כשמתנה ע"מ שתחזירהו אף שלא אמר לי וחולק על הרשב"א. ודע דגם באומר ע"מ שתחזירהו לי דמחוייב להחזירו בזמן מצותו ג"כ איכא חילוק בדבר דבאין לו לולב אחר מחוייב להחזירו ביום זה אם לא בירך או עכ"פ ליומא דלמחר וכמו שכתבנו במ"ב ומטעם דאומדנא דמוכח הוא אבל ביש לו עוד לולב כשר לברך עליו נהי דאינו רשאי להחזיר לו אחר החג שהרי אמר החזירהו לי ומידי דחזי ליה קאמר אבל אינו מחוייב להחזיר לו ביום זה או למחר וכל שמחזיר לו בחג אפילו ביום ז' נמי יצא ידי תנאו דהא עדיין קאי למצותו והרי לא פירש באיזה יום וכמה שיהא שוה בשעת החזרה כ"ז לקטתי מדברי תשובת הרשב"א הנ"ל ע"ש. ודע עוד דקרוב לומר דאפילו כבר בירך הנותן אם לא בירכו עדיין בניו הסמוכין עליו ושדרכן תמיד לברך על לולב של אביהם נמי לא יצא אם לא החזיר דג"ז אומדנא דמוכח הוא שאין אדם מניח בניו בלא מצוה ונותן לאחרים. אח"כ מצאתי שגם במור וקציעה מצדד כן:
(*) ומותר לתת לו במתנה ע"מ שלא יקדישנו: עיין ברא"ש ור"ן וריטב"א ועוד פוסקים שכתבו טעמא דמילתא דכללא דכל מתנה שא"א להקדישה אינה מתנה דתנינן לא באה לאפוקי רק היכי דלא הוי רק הערמה בעלמא שלא כיון כלל לתת אבל בלי הערמה אף שהמתנה הוא רק לד"א ג"כ חיילא וכ"כ התוס' בסוכה דף מ"ב עי"ש באורך וכ"מ להדיא בסוגיא דב"ב דף קל"ז ע"א דקאמר שם אלא הכא אי מיפק לא נפיק ביה למאי יהביה ניהליה ועיין שם בפירשב"ם ומבואר דאף אם אינו נותנו לו לשום דבר רק לצאת בו ידי מצות החג ג"כ מיקרי נתינה כיון שהוא שלו לד"ז וממילא נראה דכ"ש באם אמר לו הרי הוא שלך במתנה ע"מ שלא תתנו לשום אדם או אפילו באומר לו הרי הוא שלך ואינך רשאי ליתנו לשום אדם בודאי הוא שלו ויוצא בו אע"ג שלא נתן לו כל כחו באתרוג זה. וכ"מ במאירי שהביא יש פוסקין שבנותן מתנה ע"מ להחזיר אינו רשאי ליתנו לרבים אלא ברשות הנותן הראשון ואף שיש מי שמתיר וכמו שמוכח ממחבר בס"ה שם הטעם הוא דהרי לא התנה בפירוש אלא אמר ע"מ שיוחזר לי והרי הוחזר לו. אכן מוכח עכ"פ במתנה בפירוש דאינו רשאי ליתנו לאחר ואעפ"כ יוצא בו. והנה הגאון מליסא בדה"ח החמיר בזה וכתב דכל שאינו בכח המקבל ליתנו לאחר אינו מתנה כלל ולענ"ד אינו כן כמו שהוכחנו. ומצאתי בשדי חמד שהביא כבר דעת כמה גאונים לחלוק עליו בזה:
(*) דמסתמא ע"ד כן נתנו לו: וגם בזה לא מהני חזרת דמים כיון שאין לו אחר. ומ"מ בנאנס בידו מצאתי לרבינו ירוחם שכתב דמשמעות בעל העיטור דיוצא בזה בחזרת דמים שהרי עכ"פ לא אמר בפירוש החזירהו לי [א"ר]:
(*) ומיהו וכו' אלא לאחר: עיין ביד אפרים שכתב דמדברי התוס' והרא"ש לא משמע כן וכן בכורי יעקב הקשה עוד דלפי מה שפירש"י בגמרא דכ"ג ע"מ שיחזירוהו נתן להם ג"כ אין לנו מקור לקולא זו של המחבר שיכול ליתן בעצמו לאחר ונשאר בצ"ע על המחבר שסתם כדעת הרשב"א והטור והר"ן והריטב"א אחרי שלדעת התוספות והרא"ש ורש"י יש להחמיר בזה אכן באמת יש עוד כמה ראשונים שסותמין להקל כדעת השו"ע והוא השבולי לקט המובא במגן אברהם ורבינו ירוחם והכל בו והמאירי [אף שבשאר דברים אין מכריע מ"מ לענין אתרוג דעתו להקל מפני שהוא למצוה מסתמא דעת הנותן שלא להקפיד] וגם לפירש"י אין ראיה להחמיר לדינא אף דלפירושו המעשה היה שם שנתן לכולם ע"מ להחזיר מ"מ לדינא אפשר דאף אם נותן לאחד כיון שהוא שלו יכול ליתן גם לאחר ובלבד שלבסוף יקויים התנאי להחזיר לבעלים בזמן מצותו ותדע דגם הר"ן העתיק לשון רש"י ואעפ"כ העתיק לבסוף בדין הזה להקל:
(*) והאחרון מחזירו לבעלים: ודע דמסתפקנא דאפשר דוקא בשהחזיר עכ"פ באי כחו של המקבל אמנם אם לא החזיר כלל המקבל עד שהטריחו הבעלים בעצמם לבוא אליו וליקח האתרוג אף שאמר לו שהוא מחזיר לו במתנה אפשר דאין זה חזרה ונראה דתלוי בטבעו של הנותן ובקפידתו. ודע עוד דפשוט דאם מחזיר לבעלים ע"י שליח בודאי הוי חזרה ובמכ"ש דדינא דסעיף זה. ונראה לכאורה דאין צריך בזה דינא דשליחות דאפילו במחזיר לו ע"י עכו"ם או קטן שאינם בני שליחות ובני אקנויי ג"כ מקיים תנאו בזה כיון שדעתו ליתן לו במתנה והלה זוכה בו ועכו"ם וקטן מעשה קוף בעלמא הוא וכ"ש לפי מה שכתב הרא"ש בשם העיטור דאפילו מחזיר לו בסתמא אומדין דעתו דמסתמא במתנה נותן לו. ומ"מ אינו ברור כ"כ:
(*) לא יתננו וכו': דעה ראשונה הוא לשון הרמב"ם ועיין בבד"ה שכתב דמדסתם משמע דאפילו הגיע לעונת הפעוטות ג"כ אין ליתן לו והטעם דהרמב"ם לשיטתו בפ' כ"ט מהלכות מכירה דהיכא דדעת אחרת מקנה לו הוא זוכה מן התורה וא"כ אפילו הגיע לעונת הפעוטות דתקנו רבנן דמתנתו מתנה הלא מן התורה אינו יכול להקנות [וזהו שכתב ואינו מקנה לאחרים מן התורה] ולא הוי מן התורה משלכם ודעת הי"א דאפילו כשדעת אחרת מקנה אותו אין קנינו אלא מדרבנן ולכן כשהגיע לעונת הפעוטות כשם שזוכה מדרבנן כן מקנה ג"כ מדרבנן [לחם משנה] ופשוט דדין זה שייך בכל הד' מינים וזה ג"כ פשוט דודאי יש להחמיר לכתחלה כדעה הראשונה דהיא סתמית שלא ליתן במתנה לשום קטן והיינו אפילו במתנה ע"מ להחזיר כמבואר בפוסקים. ודע דקטן נקרא לדעה ראשונה עד שהוא בן י"ג ויום אחד ועיין בפמ"ג שכתב דאפילו הוא בן י"ג שנה כ"ז שלא ידעינן שהביא ב' שערות אין ליתן לו דספק תורה לחומרא אמנם בתשובת כתב סופר סימן קכ"ט דעתו דמותר לכתחלה משום חזקה דרבא וגם איכא ספק ספיקא דשמא גם בפעוטות מותר כדעת הי"א. עוד שם בסימן קכ"ח בקטן הסוחר אתרוגים שקונה ומקנה מסיק שם דלכתחלה יש למנוע מלקנות ובדיעבד אם יצא בו אינו חוזר לברך משום חשש ברכה לבטלה ע"ש:
(*) קודם שיצא בו: יש מאחרונים שסוברין שאפילו לאחר שיצא בו אין כדאי ליתן לקטן במתנה שמא יזדמן לו אחד שיבקש ממנו ליתן לו לצאת בו עיין בא"ר:
(*) אינו מוחזר: ר"ל ולא יכול לצאת בעצמו. וכתבו הפוסקים ואפילו נתן לו במתנה ע"מ להחזיר ג"כ לא יצא אח"כ דחזרתו אינו חזרה ולכאורה הא איהו ע"מ להחזיר יהביה ניהליה ואי לא יכול הקטן להקנות לו אח"כ בחזרה נמצא מתנתו בטילה אבל באמת ליתא דהא קי"ל דכל תנאי שא"א להתקיים בסופו והתנה עליו בתחלתו דתנאו בטל ונמצא שהקטן קנאו אע"פ שלא יכול להחזירו [ר"ן]:
(*) שותפים שקנו אתרוג וכו': בלבוש איתא אחים או שותפים וכו' וטעמו דכיון שהוא רק אתרוג אחד אפילו באחים ג"כ דינא הכי כמו שכתוב בסעיף שאחר זה:
סימן תרסד עריכה
(*) אם לא התנה עליה מעיקרא: לכאורה כונתו כמו לענין נוי סוכה דמבואר בסימן תרל"ח דצריך שיתנה קודם ביה"ש שאינו בודל ממנה מלהנות אמנם לפי מה שכתב בבכורי יעקב סימן תרנ"ג סגי כשיתנה קודם עשיית המצוה שלא יאסר ע"י עשיית המצוה כי אינו בודל עצמו מלהנות וה"ה לענין הדס דאסור להריח בו כל שבעה משום דאקציה למצותו סגי ג"כ כשיתנה מקודם עשיית המצוה שאינו בודל עצמו מלהנות. אמנם בעיקר הדין אי תנאי מועיל הוכיח המגן אברהם דזה תלוי בפלוגתא דלדעת הרשב"א והר"ן [וכן גם לדעת ספר היראים והגם דהוא כתב דבספר יראים לא כתב דתנאי מהני לא היה בידו כ"א ספר יראים הקצר וכעת שזכינו שנדפס הכת"י מספר יראים השלם כתוב שם בהדיא כמו שכתב הגה"מ בשמו דתנאי מהני וכבר קדמני בזה המבאר שם] מהני תנאי גם לאותו יום ולדעת התו' אין מועיל בזה תנאי עכ"ד ומשמע מניה דלערבה וכן לאתרוג אף כשהפריש אחר יום ראשון לא מהני תנאי להנות לאותו יום ולא אבין היטב ראיתו דהכא דמיירי לענין ערבה שהוא רק ליום השביעי מנ"ל דלהתוספות לא מהני תנאי לאותו יום ואין לנו ראיה מתוספות רק דליום הראשון כיון דחסר פסול בו וא"כ לא יכול להתנות בו שאינו בודל ממנו ביה"ש מלהנות דומיא דעצי סוכה אבל בשאר הימים כשהפריש להם דחסר כשר בו כגון באתרוג וכן בערבה כשנקטם ראשו (דפסולו משום הדר ולרוב הפוסקים הדר אינו לעיכובא אלא ביום ראשון) ובפרט בערבה זו דגם נשרו רוב עליה כשר בודאי גם לתוספות מהני תנאי כשמתנה שאינו בודל עצמו מליקח ממנו מעט דאף דמשמע מתוס' דאיתקצאי הוא רק שלא יכלוהו לגמרי אבל יטול ממנו מעט וישאר כדי הכשר לזה לא צריך תנאי דלא איתקצאי לזה מ"מ נ"מ גדולה יש בזה דלסברת התוספות דלא איתקצאי רק כדי הכשר אינו מותר רק ליטול ממנו השיעור היותר מכדי הכשר ואף קודם קיום המצוה אבל לכלותו לגמרי אסור אף לאחר קיום המצוה דהלא איתקצאי לזה וחייל עליה קדושה עד כלות החג כיון שלא התנה אבל כשהתנה שאינו בודל עצמו ממנו לא חיילא עליה קדושה כלל וכעין דאמרינן בביצה דף ל' ע"ב ונ"מ דתיכף לאחר קיום המצוה יכול ליקח עצי ערבה ולצלות בהם בשר ופירות ולכלותו לגמרי. והנה ראיתי בא"ר שתירץ ההערה של המגן אברהם וכתב דהכא בערבה שאינו אלא מנהג לכו"ע מהני תנאה אמנם זה יכול לתרץ רק דברי השו"ע אבל המעיין בב"י מה שהביא בשם הגה"מ בשם הרא"מ יראה דמיקל אף בערבה שבלולב ע"י תנאי וע"כ אנו צריכין לתרץ דהוא מיירי בערבה שחיברה עם הלולב אחר יום הראשון דבזה מהני תנאי אף לשיטת התוספות וכמו שכתבנו. ואפילו אם נימא דמיירי הגה"מ בערבה שחיברה עם הלולב גם ביום הראשון ג"כ ניחא מה שכתב התנה עליה מעיקרא דאפשר דמיירי אופן התנאי כמו שכתב התוספות והעתיקו הרב בסימן תרמ"ט ס"ה בהג"ה דהיינו שהתנה בעיו"ט הראשון קודם שיהיה כולו ליום ראשון [דבו פסול חסר או אינו הדר ואינו יכול לומר שאינו בודל ממנו] ושאינו בודל ממנו כל ביה"ש של ליל שני ואילך:
סימן תרסה עריכה
(*) אתרוג בשביעי וכו': ובשמיני מותר ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי יומא דהא ביה"ש גופא לא נאסר אלא משום ספק יום שעבר (תוס' ורא"ש):
(*) שהרי הוקצה וכו': כתב הט"ז שאפילו ביום הראשון קודם שנטלו למיפק ביה יש איסור מוקצה ול"ד למש"כ ב"י בסוף סימן זה בשם בג"א עבדיה להושענא ולא אגדיה למיפק ביה שרי בהנאה דהזמנא לאו מילתא היא דשם כ"ז שלא עביד המעשה שיש לו לעשות לא אקצי דעתיה מניה וכו'. וכתבו כמה אחרונים דשגה בזה [המאמר מרדכי והלבושי שרד וש"א] דט"ס הוא בהג"א וצ"ל ולא אגבהיה וכו'. וכן הוא לעיל בסימן תרנ"ג בשו"ע והאמת אתם דכן הוא באור זרוע גופא שממנו מקור הדין של הג"א וא"כ יש ראיה להיפך שאפילו עשה האגודה כ"ז שלא הגביהו לצאת בו מקרי הזמנה בעלמא ומותר לאכלו:
סימן תרסז עריכה
(*) סוכה וכו': ר"ל עצי סוכה אסורים מלהנות הימנה דחל שם שמים עליהם ואפילו נפלה הסוכה וכדלעיל בסימן תרל"ח דאל"כ בלא"ה אסור משום סתירת אהל:
סימן תרסט עריכה
(*) וחוזרין ולוקחין הראשונה וכו': דוקא אם כבר נגללת למקום הזה שלא יצטרכו הצבור להמתין אבל בלא"ה יותר טוב לגלול אותה שכבר מונחת ולא לעבור על המצות וליקח ראשונה [חמד משה]: