משנה תמורה ד א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמורה · פרק ד · משנה א | >>
ולד א חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ימותוב.
שעברה שנתה, ושאבדה ונמצאת בעלת מום, אם משכפרו הבעלים, תמות, ואינה עושה תמורה, לא נהנין, ולא מועלין.
אם עד שלא כפרו הבעלים, תרעה עד שתסתאב, ותמכר ויביא בדמיה אחרת, ועושה תמורה, ומועלין בה.
משנה מנוקדת
וְלַד חַטָּאת,
- וּתְמוּרַת חַטָּאת,
- וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ,
- יָמוּתוּ.
- שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ,
- וְשֶׁאָבְדָה, וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם,
- אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים,
- תָּמוּת,
- וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְּמוּרָה;
- לֹא נֶהֱנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.
- אִם עַד שֶׁלֹּא כִּפְּרוּ הַבְּעָלִים,
- תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב,
- וְתִמָּכֵר,
- וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת;
- וְעוֹשָׂה תְּמוּרָה,
- וּמוֹעֲלִין בָּהּ:
נוסח הרמב"ם
ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת -
- שמתו בעליה - ימותו.
- ושעברה שנתה, ושאבדה, ושנמצאת בעלת מום -
- אם משכיפרו הבעלים - תמות, ואינה עושה תמורה, ולא נהנין, ולא מועלין.
- אם עד שלא כיפרו הבעלים - תרעה עד שתסתאב, ותימכר,
- ויביא בדמיה אחרת, ועושה תמורה, ומועלין בה.
פירוש הרמב"ם
מה שאמר עד שתסתאב - הוא שב על שעברה שנתה (או) שאבדה.
ומה שאמר שאבדה - משותף. והתלמוד סדרו כן, שעברה שנתה ושאבדה ושנמצאת בעלת מום.
וכבר בארנו פעמים שעניין לא נהנין ולא מועלין - שאין מותר ליהנות באותו דבר, ואם נהנה אינו חייב קרבן מעילה.
וראוי שתדע שהאבידה הזאת שאמרו חכמים עליה תמות, מן התנאים שלה:
- שתאבד בשעת כפרה לא בשעת הפרשה,
- ושתאבד ביום ולא בלילה,
- ושתתעלם ממנו ומן הרועה, ומכל שאר בני אדם, עד שלא יהא שום אדם מכירה, ואפילו בסוף העולם,
- ושתהא במקום נסתר, כגון תוך מערה או אחר הגדר והדומה לו.
- וכל זמן שיחסר שום תנאי מאלו התנאים אינה מתה, אלא דינה תרעה עד שתסתאב, ותמכר, ויביא בדמיה אחרת, ועושה תמורה, ומועלין בה.
וכן אם נגנבה או נגזלה תרעה עד שתסתאב. אמרו "נקטינן אבודה ולא גנובה, אבודה ולא גזולה":
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ולד חטאת - שעברה שנתה. לא חזיא להקריבה חטאת, דבת שנתה כתיב. מיהו משום האי פסולא לחודיה אינה מתה, אלא תרעה עד שתסתאב עד דאיכא תרתי לריעותא, שעברה שנתה ואבדה, או שאבדה ונמצאת בעלת מום. והכי מתרץ למתניתין בגמרא, דהאי ושאבדה דקתני, עולה לכאן ולכאן, והכי קאמר, שעברה שנתה ואבדה, ושאבדה ונמצאת בה מום ג:
אם משכיפרו הבעלים - אם לאחר שנמצאת זאת כיפרו הבעלים באחרת:
תמות - ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי לקמן בפרקין ואמרי דאין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים, בהא מודו, הואיל ואיכא תרתי לריעותא, דעברה שנתה ואבדה, או אבדה ונמצאת בעלת מום. אבל אבדה לחודה, הואיל ונמצאת קודם כפרה, אע"ג שלאחר שנמצאת נתכפרו הבעלים באחרת, אינה מתה אלא תרעה ד:
לא נהנים - מדרבנן:
ולא מועלין - אם נהנו מהן, פטורים מקרבן מעילה. דכיון דלא היא ולא דמיה קרבים, אזלא קדושתה:
ואם עד שלא כיפרו הבעלים - שלא רצו להתכפר באחרת:
תרעה עד שתסתאב - ואעברה שנתה קאי. דאותה שאבדה ונמצאת בעלת מום, תמכר מיד ויביא בדמיה אחרת:
ועושה תמורה - הואיל ודמיה עומדים ליקרב. דדבר העומד כדי שירעה ויסתאב עושה תמורה:
פירוש תוספות יום טוב
ולד חטאת ותמורת וכו'. בפסיקתא פרשת ויקרא דף ו' יהיב סימנייהו ותמנ"ע:
ימותו. לא שיהרגם בכלי או בידים. אלא מכניסין אותה לבית אחד ומניחין אותה שם עד שתמות. כמ"ש הר"ב ברפ"ו דיומא. [*ורפ"ח דזבחים] וכלומר שאין נותנין לה מזונות. וכן פירש"י בפ"ב דקדושין דף נ"ה:
שעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום. פי' הר"ב דהאי שאבדה דקתני עולה לכאן ולכאן וכו'. וצריך למתני אם אבדה גבי בעל מום. דאי תנא גבי שעברה שנתה. ה"א התם הוא דמהניא ליה אבדה [להביאה לידי מיתה] משום דלא חזיא למלתא [אפילו קודם אבידה] אבל בעל מום דאי לא מומא חזיא אימא לא תהני ליה אבדה. ואי תנא גבי בעלת מום. התם הוא דמהניא ליה אבדה משום דלא חזיא להקרבה [בשום קרבן] אבל עברה שנתה דחזיא להקרבה [בשאר קרבנות] אימא לא תהני ליה אבדה צריכא. ומ"ש הר"ב ואפי' לרבנן כו' הואיל ואיכא תרתי לריעותא וכו'. אבל אבדה לחודה הואיל ונמצאת קודם כפרה כו' אינה מתה. וכן פירש"י והרמב"ם. מדלא פי' דמתני' רבי היא. וגם בחבורו פ"ד מהלכות פסולי המוקדשים העתיקה. ותימה דבמתני' ג' בסופה מפרשים הר"ב והרמב"ם שהכל מודים במתכפר בשאינה אבודה שאבודה מתה. והכא במתכפר בשאינה אבודה מיירי. ובנא"י מפירוש הרמב"ם שמפרש לקמן דהכל מודים. שאם משך אחת משתיהן והקריבה שהאחרת מתה. ול"פ אלא בנמלך דאמרי' ליה שיקריב האבודה ושאינה אבודה תרעה ור' ס"ל שלא עשו תקנה בקדשים וזה הלשון כתב בחבורו [פ"ד מהפ"מ] ושתי הלשונות בגמ'. דלישנא דידן ר' אבא אמרה ולישנא דנא"י רב הונא אמרה. ומ"מ קשיא דאף לרב הונא לא נוכל לפרש דרבנן (מודו) [יסברו] באבדה לחודה כו'. דאע"פ שנתכפר באחרת אינה מתה. דהא ע"כ במשך הוא ולא נמלך דאי נמלך הא אמרי' ליה לך התכפר באבודה. והואיל ומשך. הא ס"ל לרב הונא דהכל מודים שהאחרת תמות. ולא יכולתי לעמוד על דברי התוס' שהקשו ג"כ על פירש"י. אבל נראה מדבריהם. דדוקא לר' אבא הוא דקשיא. ואנן הא קא חזינן. דאף לרב הונא קשיא. ומסקי התוס' דלא תידוק במתני' דדוקא הואיל ותרתי לריעותא. דהשתא רבוי ריעותא מביאים אותה לידי מיתה. דאדרבה סוגיא דשמעתא משמע דרבוי ריעותא מביאין אותה לידי רעייה דאמר רבא בגמ' [וכתבו הרמב"ם גם בפירושו] אבודת לילה לא שמה אבודה. פירוש ואינה מתה אלא רועה. אלא נראה לפרש. דנקט בעל מום לרבותא דמהו דתימא הואיל ואתרבי [ריעותא] כל כך דאבודה ובעלת מום. ה"ל כאבודת לילה ורועה קמ"ל דאפ"ה מתה. ע"כ. ונ"ל דגם דברי הרמב"ם נוכל ליישבם ע"פ זה הדרך. לפי שהוא לא כתב בהדיא דאי לא הוה תרתי לריעותא דמודו רבנן דתרעה. הלכך איכא למימר דס"ל דאה"נ דבחדא לריעותא נמי תמות ומתני' דקתני תרתי לריעותא לרבותא נקטה. ומטעם התוס'. וכתבו התוס' ברפ"ג דמעילה דלרבנן הא דאמרי' חמש חטאות. היינו בה' ענינים.
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) ולד כו'. בפסיקתא יהיב סימנייהו. ותמנ"ע:
(ב) (על המשנה) ימותו. לא שיהרגם בכלי או בידים, אלא מכניסין אותן לבית אחד ומניחין אותן שם עד שתמות, כלומר שאין נותנין להם מזונות. רש"י:
(ג) (על הברטנורא) וצריך למתני אם אבדה גבי בעל מום, דאי תני גבי שעברה שנתה הוה אמינא התם הוא דמהניא ליה לאבדה [להביא לידי מיתה], משום דלא חזיא למלתא [אפילו קודם אבידה], אבל בעל מום דאי לא מומא, חזיא, אימא לא תהני ליה אבדה. ואי תנא גבי בעל מום, התם הוא כו', משום דלא חזיא להקרבה [בשום קרבן], אבל עברה שנתה דחזיא להקרבה [בשאר קרבנות] אימא לא תהני ליה אבדה, צריכי. גמרא:
(ד) (על הברטנורא) וכן כתב הר"מ. ותימה, דבגמרא מפרש דברי הכל במתכפר בשאינה אבודה דמתה כו'. אבל לשון הר"מ שבנוסחת ארץ ישראל יש לפרש כשיטת התוס' דאדרבה ברבוי ריעותא יותר מסתבר להביא לרעייה ולא למיתה, ודנקט בעל מום לרבותא דסלקא דעתך הואיל ואתרבי ריעותא כל כך דאבדה ובעל מום כו' תרעה, קמשמע לן דאפילו הכי מתה. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ולד חטאת וכו': ירושלמי דפסחים פרק מי שהיה טמא ודיומא פ' שני שעירי. ובגמרא בעי מ"ש דלא תני להו לכולהו חמש חטאות בהדי הדדי אלא מפסיק בין תלת קמאי לתרי בתראי ומשני רישא פסיקא ליה דלעולם מתות ואפילו לא כפרו הבעלים סיפא לא פסיקא ליה. והדר פריך למה ליה למתנייה להא מתניתין תרי זימני הכא גבי תמורה והתם במעילה רפ"ג ומשני תנא הכא תמורה ואיידי דתנא תמורה תנא נמי מעילה אגב גררא ואיידי דתנא גבי מעילה מועלין ואין מועלין תנא נמי התם תמורה אגב גררא. וביד כוליה פירקין רפ"ד דהלכות פסולי המוקדשין וסימן א' וסימן ב' ג' ד' ובפ"ג דהלכות מעילה סימן ד':
ושאבדה ונמצאת בעלת מום: רבא מפרש בגמרא דהאי ושאבדה עולה לכאן ולכאן כמו שפירש רעז"ל וצריכא ליה למותני אבדה גבי בעלת מום דאי תנא אבדה גבי שעברה שנתה ה"א התם הוא דמהניא ליה אבדה להביאה למיתה משום דלא חזיא למילתיה פירוש להקרבה דאפילו קודם אבדה אינה ראויה להקרבה דבת שנתה כתיב וזו עברה שנתה ופסול הגוף אבל בעלת מום דאי לאו מומא חזיא אימא לא תיהני ליה אבדה להביאה למיתה. ואי תנא גבי בעלת מום ה"א התם הוא דמהניא ליה אבדה משום דלא חזיא להקרבה בשום קרבן אבל עברה שנתה דחזיא להקרבה בשאר קרבנות אימא לא תיהני לי' אבדה צריכא:
אם משכיפרו: מצאתי מוגה אם כפרו והנאני הרבה וכן מוכח מפירוש רש"ו ז"ל וז"ל על משנתנו שנמצה מוגה בכתיבת יד אם כפרו הבעלים אחרי כן באחרת תמות ואפילו לרבנן דאמרי לקמן ופליגי עליה דרבי דאין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכפרו הבעלים בהא מודו הואיל ואיכא תרתי לריעותא דאבדה ונמצאת בעלת מום ועוד דבעלים כפרו באחרת לאחר שנמצאת ודחו לה בידים דלא רצו לכפר בה בהא ודאי מודו דלמיתה אזלא ולהכי נקט בעלת מום דאי תמימה הואיל ונמצאת קודם כפרה אפילו כפרו הבעלים שוב באחרת רועה דכי גמירי הלכה למשה מסיני דלמיתה אזלא היכא דנמצאת לאחר כפרה דהויא לה דחוייה לגמרי ע"כ וק"ק לפירושו דכיון דבעלת מום נמצאת היכי מצי לפרושי דדחו לה בידים דלא רצו לכפר בה:
חמש חטאות המתות: סימן להם ו'ת'מ'נ'ע' ו'לד חטאת. ת'מורת חטאת. מ'תו בעליה נ'תכפרו בעליה באחרת. ע'ברה שנתה. בפירוש רעז"ל ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי וכו'. אמר המלקט כן פירש רש"י ז"ל כמו שכתבתי אבל תוספות ז"ל כתבו דלא נהירא דמשמע לפירושו דרבוי ריעותא מביאין אותה למיתה ואדרבא סוגיא דשמעתין משמע דרבוי ריעותא מביאין אותה לידי רעיה דאמר רבא בגמרא אבודת לילה לאו שמה אבודה פירוש ואינה מתה אלא רועה ועוד וכו' ועוד וכו' לכך פירשו הם ז"ל דלכך נקט בעלת מום לרבותא דמהו דתימא הואיל ואית בה ריעותא כ"כ דאבודה ובעלת מום הויא לה כאבודת לילה ורועה קמ"ל דאפ"ה מתה ע"כ. וז"ל הגליון אצריכותא שכתבתי לעיל וי"ס גורסין אי תנא עברה שנתה התם מהניא אבודה משום דחזיא להקרבה בשאר קרבנות ומהניא אבודה למות דל"ד לאבודת לילה דלאו שמה אבודה משום דהתם האבודה לא מהניא מידי דבלאו הכי אין קריבה בלילה דאין שום קרבן בלילה קרב אבל עברה [שנתה] ראוי בשאר קרבנות ואי תנא בעלת מום התם מהניא אבודה למות ול"ד לאבודת לילה משום דאי לאו מומא חזיא למילתיה מיד אבל עברה [שנתה] דלא חזיא למילתיה אימא לא קמ"ל ולפי הך גירסא משמע כפירוש דפירשנו במתניתין דרבוי ריעותות מביאן לרעייה ע"כ:
ואם עד שלא כפרו הבעלים וכו': כלומר כל זמן שלא כפרו הבעלים שלא רצו להתכפר באחרת ותרעה קאי אעברה [שנתה] דוקא דאי אאבדה ונמצאת בעלת מום הא מסאבא וקיימא רש"י ז"ל. ובפסחים פרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ"ז) מוכח דר"ש ס"ל דחמש חטאות מתות בכל ענין וכתבו שם תוספות ז"ל דיש לדקדק כן מדקתני בפרק שני דתמורה בברייתא ר"ש אומר חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וכו' ולא מפליג כדמפליג בריש ולד חטאת במתניתין באבדה בין כפרו הבעלים ללא כפרו ואיהו לא מפליג לא בהא ולא באחריני משמע דבכל ענין קאמר עכ"ל ז"ל. ועיין בספר קרבן אהרן ספ"ז דפ' ויקרא דדבורא דחטאות. ושם בפ' שמיני רפ"ד תניא מנין לרבות חמש חטאות מתות ת"ל ממעלי הגרה טמא. וע"ש בפירוש בספר קרבן אהרן שכתב שם ובגמרא דבכורות פ' שני דף ט"ז פריך דלמה לי קרא דחמש חטאות מתות ותרצו דאיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא דאי מקרא ה"א דטמא דאמר ירצה לרעייה ונפרש קרא דה"ק יש לך סימני טהרה שצריך אתה להניחו עד שיטמא ויהיה טמא ולזה איצטריך הלכתא למיתה ואי מהלכתא ה"א דאי עבר ואכל מה' חטאות מתות איסורא עביד אבל לא עבר על לאו להכי אתא קרא ליתן בהן לאו ואיבעית אימא וכו' ע"ש:
תפארת ישראל
יכין
ימותו: סוגר דלת בפניה עד שתמות ברעב [רש"י קדושין דנ"ה].
שעברה שנתה: דחטאת כשרה רק תוך שנתה:
ושאבדה ונמצאת בעלת מום: האי שנאבדה קאי לכאן ולכאן, ור"ל שעברה שנתה ונאבדה ונמצאת, או שנאבדה ונמצאת בעלת מום, אע"ג דה"ל ב' לריעותא ודחוייה לגמרי בשעה שנתכפר באחרת, אפ"ה בנמצאת אחר שכפרו בעלים באחרת, תמות:
אם משכיפרו הבעלים: נמצאת:
תמות: אבל באבודה שנמצאת קודם שנתכפרו בעליה באחרת, אפילו רק בחדא לריעותא, כגון שנמצאת תמימה ותוך שנתה, תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה אחרת, וכדמסיק בסיפא. וה"ה בעברה שנתה לחוד, תרעה עד וכו'. וכ"כ בחטאת שהוממה לחוד, יביא מיד בדמיה אחרת [כך הוא שיטת התוס' ריש פרקן, ורמב"ם פ"ד מפסוהמ"ק ה"א ג' וז' וח'. ומ"ש הרמב"ם שם ה"ח דבאבדה ונמצאת קודם שנתכפרו בעליה באחרת, שתרעה עד שתומם ויפלו דמיה לנדבה. לכאורה תמוה, דהיכי מיירי, אי בשאחר שנמצאת האבודה נתכפר באחרת. הרי בכה"ג פסק רבינו (בה"ג) דבכה"ג האבודה תמות, מדדחיה בידים. ואי בלא נתכפר עדיין הרי כבר פסק שם רבינו דאמרינן ליה שיקריב אותה שנאבדה, והאיך כתב רבינו כאן שתרעה. ונ"ל דמ"ש רבינו כאן שתרעה, היינו אותה שלא נאבדה. וכש"ס (כ"ג א'). או ר"ל אם הורו לו ב"ד בטעות שיקריב שאינה אבודה, אז הואיל ולא דחי להאבודה בידים רק בהוראת ב"ד, תרעה ויפלו דמיה לנדבה. ולרש"י ור"ב ה"פ אם משכפרו בעלים באחרת באו בעלים לשאול על האבודה שנמצאת קודם שנתכפרו בהאחרת, אז תמות האבודה, ואפילו לרבנן במ"ג דס"ל דאין חטאת אבודה מתה רק בנמצאת לאחר שכפרו בעליה באחרת, הכא מודו דתמות. מדאיכא ב' לריעותא. ורכ"מ אחמ"כ רצה (בה"ח) לקרב המרוחקין בזרוע. לומר דרמב"ם ס"ל כרש"י בזה. והרואה יראה שאין הדבר כן ווצ"ע):
ואינה עושה תמורה: דמדלא היא ולא דמיה קרבין לא אלים קדושתה למתפס תמורה:
לא נהנין: מדרבנן:
ולא מועלין: אם נהנה מהן, פטור מקרבן מעילה, מטעם שבסי' ו':
אם עד שלא כפרו הבעלים: נמצאת [ולרש"י הנ"ל סי' ה' מיירי שלא רצו להתכפר באחרת. ותמהני מאד וכי ברצונו תליא לעבור על לאו ועשה [ר"ה ד"ו א'] להשהות קרבנו, והרי גם דבחטאות אין ממשכנין [כספ"ה דערכין] אפ"ה בחטאת נזיר שאינו בא לכפרה חיישינן שישההו וממשכנין, ומכ"ש הכא שאומר בפירוש שישההו, ואפשר שלא יומם כלל, ולא יתכפר לעולם וצריך לדחוק דמיירי שאומר האדם שירצה להשהות מלהביא קרבנו עד קודם שיעבור על בל תאחר. דאולי תומם חטאת זו מקודם]:
ותמכר ויביא בדמיה אחרת: אעברה שנתה ואבדה קאי. דאילו בנאבדה ונמצאת בעלת מום, תמכר מיד רביא בדמיה אחרת:
ומועלין בה: דהואיל ודמיה עומדין להקרבה, יש בה קדושה.
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת