רש"י על הש"ס/תמורה/פרק ד

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כא ב (עריכה)

ואתי מעשר שני ויליף מבכור - בהקישא דואכלת לפני ה' וגו' (דברים יד) דמעשר שני איתקש לבכור וכיון דאיכא בכור דפשיטא לו דלא מיתאכיל אלא בפני הבית כגון האי גמרינן מעשר מיניה:

ומי ילפינן קדשים - מהדדי כגון הכא דילפת בשר מדם ומעשר מבשר:

והא א"ר יוחנן כו' - ומפרש טעמא באיזהו מקומן (זבחים דף מט:):

למד מן הלמד - כגון הכא דמעשר למד מבשר ובשר גופיה למד מדם:

חולין הוא - ולמידין אותו:

בתר הלמד אזלי' - דאם הוא חולין למידין אותו מהמלמד:

בתר המלמד - דם המלמד בעי למיהוי חולין:

מאי איכא למימר - הא הוי המלמד בכור קשיא לי כיון דלא קידשה לעתיד אמאי מספקא ליה במעשר וכמדומה אני שלשון ירושלמי הכתוב בספרים עיקר וכן קבלתי במס' מכות (דף יט.) אי קסבר קידשה לעתיד לבוא בכור נמי ליבעי ואי קסבר לא קידשה מעשר נמי לא ליבעי לעולם קסבר קידשה לעתיד לבוא והכא דפשיטא ליה בבכור כגון שנזרק דמו בפני הבית כו' ול"ג כיון דאם איתיה לדם לאו בר זריקה הוא כו' אלא ה"ג ואתי בשר ויליף מדם מה דמו במזבח אף בשרו במזבח כלומר מה דמו של זה נזרק בזמן מזבח אף בשרו לא יאכל אלא בזמן מזבח ואתא מעשר וגמר מהאי בשר: מעשר דגן אינו בא אלא מן הארץ בפ"ק דקדושין בסופו (דף לו:):

אתה מעלה בכור - וברייתא דלא קיבלו מבית אנטיגנוס ר"ע היא ומתני' רבי ישמעאל היא דלא מייתר ליה האי קרא להך דרשא:

בכל הרואה - בכל מקום שיוכל לראותו העומד בירושלים:

ודין הוא - דאינו נאכל:

מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה - דקדשים נפסלין ביוצא:

מה לבכור שכן חילקת בזמן אכילתו - ואוכליו חילקת בזמן אכילתו דאינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד ומעשר שני לעולם וחילקת באוכליו שאינו נאכל אלא לכהנים ומעשר שני לכל אדם:

ומאי קשיא ליה לבן עזאי דקאמר יכול כו' - ומנא תיתי לך האי דיאכל בכל הרואה דאיצטריך קרא להכי:

ובירושלים לפנים מן החומה - וקשיא ליה בשלמא קדשים קלים בעו מתן דם אלא מעשר ליתאכיל בכל הרואה קמ"ל:

ויפסל - מהקרבה הואיל וכתיב שנה בשנה:

שנה בשנה - שבע שנים במשמע:

יום אחד משנה זו - ששחטו כמצותו בסוף שנתו וקמ"ל קרא דנאכל אותו יום ויום המחרת שהוא משנה האחרת:

כחזה התנופה - דהיינו חזה ושוק של שלמים נאכלין לב' ימים ולילה אחד [ל"א] יהיה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה דמסתמא הוי אזלינן לחומרא ואמרינן (זבחים דף נז.) כחזה ושוק של תודה וכתיב יהיה להוסיף עוד הוייה אחרת כיוצא בה והיינו יום ב':

פרק רביעי - ולד חטאת

מתני' ושאבדה ונמצאת בעלת מום - קודם שנתכפר באחרת:

אם כיפרו הבעלים - אחרי כן באחרת:

תמות - ואפילו לרבנן דאמרי לקמן ופליגי עליה דרבי דאין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים בהא מודו הואיל ואיכא תרתי לריעותא דאבדה ונמצאת בעלת מום ולהכי נקט בעלת מום דאי תמימה הואיל ונמצאת קודם כפרה אפילו כיפרו הבעלים שוב באחרת רועה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כב א (עריכה)

לא נהנין - מדרבנן:

ולא מועלין - דאם נהנו פטורין מקרבן מעילה דכיון דלא היא ולא דמיה קריבין אזלא קדושתה:

ואם עד שלא כפרו הבעלים - אתרוייהו קאי כלומר כל זמן שלא כפרו הבעלים שלא רצה להתכפר באחרת:

תרעה עד שתסתאב כו' - ואעיברה שנתה קאי ולא אאותה שאבדה ונמצאת בעלת מום דהא מסאבא וקיימא ותימכר מיד ויביא בדמיה אחרת:

ועושה תמורה - הואיל ודמים מתירין ליקרב דהכי אמרינן בפרקין דלעיל (דף כ.) דדבר הרועה להסתאב עושה תמורה:

גמ' מאי טעמא לא תני להו כולהו בהדי הדדי - אלא פליגי לה כלומר מאי שנא דתני לה בתרי בבי ולא תנא כולהו ה' חטאות ביחד אלא מפסיק בין ג' קמאי וב' בתראי:

רישא פסיקא ליה - דלעולם מתות ואפילו לא כיפרו הבעלים:

למה לי למתני גבי מעילה - דכולה הך מתני' תנינן גבי מעילה שיש שם פרק אחד שמתחיל ולד חטאת ותמורת חטאת וכולה מתניתין :

כאילו היא עומדת בבית הקברות - כלומר כל מקום שהיא שם רואין אותה כאילו היא עומדת בבית הקברות שאין כהן יכול ליכנס אחריה ולשוחטה ורועה עד שתסתאב:

תנן חטאת שעיברה שנתה או שאבדה ונמצאת בעלת מום כו' - תיובתא דר"ש בן לקיש דפסיק ואמר רועה ומשמע אפילו כיפרו הבעלים:

כי קתני מתה אאבדה ונמצאת בעלת מום - ולקמן פריך א"כ עברה שנתה למאי הלכתא קתני לה בהדי הנך דמתות:

אמר רבה הכי קאמר - שעברה שנתה או אבדה ונמצאת בעלת מום עובר לאחר שכיפרו הבעלים מתה ואפי' כיפרו הבעלים אחרי כן הואיל ואיכא תרתי לריעותא מתה ואעברה שנתה לא קאי כלל:

ואם עד שלא כיפרו הבעלים - כלומר שלא רצו להתכפר באחרת תרעה כו' והשתא ליכא למיפרך הא מסאבא וקיימא דאין בהמת קדשים נמכרת על מום עובר:

ישמור מיבעי ליה - כלומר הואיל וכבר נפל בה מום עובר ישמור מיבעי ליה למיתני כלומר ימתין אולי יעשה מום זה קבוע:

ועוד עברה שנתה למאי קתני לה - הואיל ולאו עלה איירי שום דינא:

עברה שנתה ואבדה - ונמצאת תמימה וכיפרו הבעלים באחרת או אבדה ונמצאת בעלת מום דאיכא נמי תרתי לריעותא וכיפרו הבעלים באחרת מתה קודם שכיפרו הבעלים שאין רוצים להתכפר באחרת תרעה הך דעברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכי אר"ש בן לקיש דאפי' כיפרו הבעלים אחרי כן רועה בלא אבדה דחדא הוא דאיכא לריעותא:

דמהניא בה אבידה - מועלת בה להביאה למיתה:

משום דלא חזיא למילתה - אפי' קודם אבידה דבת שנתה כתיב (במדבר טו) וזו עברה שנתה ופסול הגוף הוא:

דאי לאו מומא חזיא - אימא פסול חסרון בעלמא והואיל ונמצאת קודם כפרת השניה תרעה ולא תיהני ליה אבידה למות:

דלא חזיא להקרבה - בשום קרבן:

עברה שנתה חזיא להקרבה - בשאר קרבנות וכל הנך דבעיין תרתי לריעותא היינו כי נמצאת קודם כפרת שניה אבל נמצאת לאחר כפרה אפילו אין שם ריעותא דאיבוד מתה:

ומי אמר רבא הכי - דהיכא דנפסלה קודם לאיבוד מהני לה איבוד למות:

והאמר רבא אבודת לילה לאו שמה אבודה - אם אבדה בלילה והפריש אחרת תחתיה לאו שמה אבודה ולר' דאמר אפי' נמצאת קודם כפרה מתה האי אינה מתה דהואיל ובלילה לא מצי לאקרובה והיא נמצאת ביום המחרת לאו שמה אבודה ורועה אם נתכפר בחברתה וה"נ הואיל ועברה שנתה לא חזיא לאקרובי לא תיהני ביה אבודה:

ולא לדמי - שאין דמיה ראויין ליקרב בשעת אבידתה דאין קרבן בלילה:

לדמי חזיא - קודם שאבדה:

תנן - במסכת יומא (דף סב.) גבי שעירי יום הכפורים מת אותו של עזאזל מביא שנים מן השוק ומגריל ומשלח האחד והשני ירעה עד שיסתאב:

הא דיחיד - כי האי גוונא מתה:

וא"ר יוחנן - במסכת יומא (דף סד.) בעלי חיין נדחין ונדחה שני שבזוג ראשון כשמת חבירו לעולם וכשהוא מתכפר מתכפר בשני שבזוג שני וקמא הוי דחוי כשמת חבירו כאילו עברה שנתו וקתני דטעמא דאינה מתה משום דחטאת צבור היא הא דיחיד מת ואע"ג דליכא שום אבידה מת משום דיחוי דקמא מאחר שנתכפר באחר אלמא תרתי לריעותא לא בעינן וקשיא לרבא:

אמר לך - רבא ודאי איכא דיחוי ונתכפר באחר מתה בלא שום אבידה ולר"ל ודאי תיקשי וכדתריצנא לעיל עברה שנתה ואבדה לר"ל תריצנא ולדידי לא סבירא לי ואי משום אבדה ונמצאת בעלת מום קשיא לך אמאי נקט בעלת מום תמות משום אבדה לחודה הואיל ושוב נתכפר באחרת לא קשיא דחויין לחוד ואבודין לחוד ואע"ג דאבדה בעינן ריעותא אחריתי כך שמעתי לא יותר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כב ב (עריכה)

גופא אבודת לילה - קס"ד דלא היתה אבודה אלא בלילה ובעלות השחר נמצאת ולא משכחת לה דתיהוי אבודה בשעת כפרה דהא בלילה לא קרבה חברתה:

אפילו אבודת יום נמי - שנמצאת קודם כפרת חברתה:

דהא אמרי רבנן - במתני' אבודה בשעת הפרשה כלומר בשעה שעדיין חברתה שהפריש תחתיה מופרשת ועומדת שלא קרבה קודם מציאתה של זו רועה דקתני וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים:

אלא אליבא דרבי - דאמר תמות וקמ"ל רבא דעד כאן לא קאמר רבי כו' לרעיה אזלא הואיל ואי נמי קיימא לקמן לא מצי לאקרובה בלילה לאו אבודה היא:

בשעת כפרה - שאבדה בלילה ושוב לא נמצאת עד שנתכפר באחרת:

עיקר אבודה - תחילת אבידתה:

נקטינן אבודה - בשעת כפרה מתה:

ולא גנובה - ואם החזירה לו לאחר כפרה רועה ויפלו דמיה לנדבה:

אחת בעדרו - שנתערבה לו בעדרו אע"ג דקא חזי לכולהו הואיל ואינו מכיר בה אלא לאחר כפרה הויא אבודה:

ואפילו אחת - של חטאת באחת של חולין:

אבל אבראי - שהלכה למדברות ונתערבה בבהמות של אחרים ואותן אחרים עצמן אינם מכירין בה אפילו הכי כיון דאיכא דחזי לה דאותן אחרים חזו לה ואע"ג דאין מכירין אותה לא הויא אבודה:

וכל שכן אבראי - דלא קא חזי לה איהו לגמרי: ל"א אבל בעדר דקחזי לה דהא חזי להו איהו לכולהו אע"ג דאין מכיר בה לא הויא אבודה:

ופליגי - כלומר שיפרישנו מהן לאחר זמן כשיכירנה:

דלא קא ידע - שאינו מכיר אי זו היא תיבעי תיקו [ע"כ]:

אבודה בכוס - אבודה בשעה שדם חברתה בכוס שאבדה והפריש אחרת ושחטה וקיבל דמה ובעודו דם בכוס נמצאת זו:

האמר אבודה בשעת הפרשה - כלומר שנמצאת בעוד שחברתה קיימא מתה וכל שכן הכא שנשחטה כבר ואיכא למימר כל העומד ליזרק כזרוק דמי וכאבודה בשעת כפרה דמיא:

כי אמרו רבנן אבודה בשעת הפרשה רועה - ואפי' נתכפרו הבעלים שוב באחרת הני מילי שנמצאת קודם שנתקבל דמה של חברתה בכוס אבל הכא כו':

לעולם אליבא דרבי - ולאו בשתי בהמות מיבעי ליה אלא בבהמה אחת שקבל את דמה בשני כוסות:

ואבד האחד - בשעת זריקת חבירו:

אליבא דמאן דאמר - במסכת יומא בפרק הוציאו לו בכוס אחד עושה את חבירו דיחוי דחטאת שקיבל דמה בארבע כוסות ונתן מן האחת ארבע מתנות כדין חטאת עשאן לאלו דחויין ושיריו נשפכין ליסוד והן נשפכין לאמה (דהא איתכשר בארבע מתנות אבל הכא דאבד האחד) לא תיבעי לך דודאי פסולה החטאת דהתם דכולהו לקמן הוא דהוי הזבח כשר אע"ג דהג' כוסות נשפכין לאמה דהא איתכשר בד' מתנות אבל הכא דאבד האחד כיון דאילו הוה קמן הוי דיחוי לישפך לאמה השתא כי אבד הוי להו תרתי לריעותא כחטאת שעברה שנתה ואבדה והזבח גופיה פסול:

שיריים - שכולן נשפכים ליסוד אבל הכא דאבדה מהניא ליה אבודה למיהוי דיחוי דלאו אדעתא דידיה זריק והוה ליה דיחוי ואבוד ופסול הזבח:

או דלמא לא שנא - תיבעי:

מתני' ואח"כ נמצאת הראשונה תמות - ואפי' נמצאת תמימה הואיל וכבר כיפרו הבעלים דכי בעינן תרתי לריעותא היכא דנמצאת ואחר כך כיפרו הבעלים:

ילכו לים המלח - כל היכא דאי הוה חטאת הוה מתה מעות נמי אזיל לים המלח:

מאלו ומאלו - יערבו יחד דכיון דמתרוייהו מייתי לא הוו חטאת שכיפרו בעליה באחרת אבל אי הוה מייתו מחד מינייהו מידחו אחריני דהוו להו דמי חטאת שכיפרו בעלים באחרת אבל כי מייתי מאלו ומאלו ליכא חטאת שכפרו בעלים והוי כשאר מותר חטאת דאזיל לנדבה:

תימכר ויביא מאלו ומאלו כו' - אבל אם היתה תמימה תיקרב היא והמעות ילכו לים המלח הואיל וכיפרו הבעלים באחרת וכל הנך אליבא דרבי:

ואין המעות הולכות לים המלח - ואפילו נתכפר באחת מן הצבורין לאחר שנמצא האבוד הואיל וקודם כפרה נמצא:

אם קרבה שניה עד שלא נשחטה - הראשונה בבית לוקח לאכילת חולין תמות אף ע"פ שהיא חולין דחטאת שכיפרו הבעלים היא:

גמ' אבודה בשעת הפרשה - כגון הנך מעות דנמצאו קודם כפרה ואזלו לים המלח אי לא מצי מייתי מאלו ומאלו:

טעמא מאלו ומאלו - דליכא למימר דנתכפרו בעלים באחרת:

הא הביא - חטאת מאחת מן הציבורין השני ילך לים המלח ואע"ג דנמצא קודם כפרה ולא היה אבוד אלא בשעת הפרשה:

הניחא לרב הונא - דאמר לקמן:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כג א (עריכה)

הכל מודים - ואפילו לרבנן דאמרי אבודה בשעת הפרשה רועה מודו שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי דעתיה דלא איכפת ליה מינה ואפילו משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא שלא נאבדה מעולם מתה וכי פליגי רבנן היינו בבא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה בתקנתייהו שהפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה ובא לפנינו לימלך מה יעשה אמרינן ליה לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה הא נמי דקתני מאלו ומאלו דמשמע דאם הביא מאחד מהן השני ילך לים המלח ואפילו נתכפר באבודה משכחת לה כגון שמשך מדעתו ולא נמלך דהתם רבנן מודו הלכך תנא הך תקנתא יביא מאלו ומאלו והך תקנתא ניחא ליה טפי מלומר יבוא ויטרח לבית דין וימלך ונאמר לו שיתכפר באבודין ושאינן אבודין יפלו לנדבה:

אלא לרבי אבא - דאמר אפי' משך מדעתו את האבודה ונתכפר בה אמרי רבנן דתרעה הואיל והיא לא נדחית ולא נאבדה מעולם ואע"ג דלא נמלך ובהא פליגי:

דרבי סבר מפריש לאבוד כאבוד דמי - המפריש תחת קרבן אבוד דינו כאבוד וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד מודיתו דמת האבוד הנשאר הכי נמי כי מתכפר באבוד מת שאינו אבוד:

ורבנן סברי לאו כאבוד דמי - והא דקתני מאלו ומאלו דמשמע הא אם התכפר באחד מהן ואפילו באבודין ילכו שאינן אבודין לים המלח רבי היא ולא רבנן רישא רבנן וסיפא רבי:

הכי קאמר דבר זה מחלוקת רבי ורבנן - הך סיפא דקתני לפלוגתא בהדיא הכי קאמר דקא"ל דבר זה הנך בבי דלעיל דפליגי אהדדי חדא רבי וחדא רבנן: לשון ירושלמי הניחא לרב הונא דאמר הכל מודים שאם משך אחד מהן והקריב בין נתכפר באבוד בין נתכפר כו' מאי הקריב דקתני רישא והקריב אחרת תחתיה הקריב לשחוט מדעתו והכי קאמר הקריב אחרת לשחיטה תחתיה וסתם הקריב מדעתו משמע ואחר כך שהקריב אחרת מדעתו לשחיטה נמצאת הראשונה ועדיין לא נשחטה האחרת זו תמות הנותרת ואפילו הניח את זו ונתכפר באבודה הואיל ולא נמלך ורישא וסיפא דברי הכל דהשתא ליכא למידק מרישא הא לא הקריב רועה דהא בדלא הקריב עסקינן וסיפא נמי דקתני יביא מאלו ומאלו אבל אי מייתי מחד מינייהו אזלי אינך לים המלח דברי הכל דמסתמא משמע שהקריב מדעתו בלא נמלך: אלא לר' אבא כו' ורבנן סברי לאו כאבוד דמי ורועה אע"ג דמשך האבודה מדעתו ודחה את זו השתא ליכא לתרוצי רישא מאי הקריב לשחיטה מדעתו דהא משום משיכה לא מהני מידי אלא ודאי הקריב ממש ואיכא למידק הא לא הקריב רועה השניה וכגון דנתכפר בשאינה אבודה ורבנן היא דמפריש לאבוד לאו כאבוד דמי וגבי מעות נמי מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי וסיפא דמשמע דאי מייתי מחד מינייהו ואפי' שאינן אבודין (חולין) דפיישין אזלי לים המלח לאו כרבנן היא רישא רבנן וסיפא רבי ואי קשיא לרבי אבא נמי תריץ מאי הקריב לשחיטה וקודם שחיטה נמצאת הראשונה תמות ורבי היא דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה ורישא וסיפא רבי היא לאו פירכא היא דא"כ אמאי נקט הקריב כלל ליתני הפריש סתמא דבשלמא לרב הונא נקט הקריב לאשמועינן מדעתו דאם משך להקריב ולא נמלך לא עשו לו תקנה:

דלא עשו תקנה בקדשים - דלא איכפת לן אי מייתא שניה ואמרינן ליה זיל איכפר בשאינה אבודה כו':

ורבנן סברי כו' - והכי משמע מתניתין אחת מהן תקרב כדי שתמות השניה שתקרב שאינה אבודה ואבודה תמות דברי רבי וחכמים אומרים אין חטאת מתה כי האי גוונא דבא לימלך דאמרינן ליה התכפר באבודה אלא ההיא דנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים ההיא ודאי מתה דליכא תקנתא בהמלכה והוא הדין נמי אם נמצאת קודם ולא נמלך:

יאכלו - גבי שירי מנחה כתיב (ויקרא ו) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וסיפיה דקרא בחצר אהל מועד יאכלוה וקא דריש יאכלוה קרא יתירא הוא וקאמר יאכלו בלא ה"א יאכלו עמה חולין ותרומה כו' ואי קשיא הא אין מכניסין חולין לעזרה הא לא קשיא יאכלום מבחוץ ואח"כ יכנסו ויאכלו המנחה כדי שתאכל עם השבע אכילה הוגנת:

יאכלוה - ה"א דיאכלוה קדריש דמשמע יאכלוה לחודה:

אכילה מרובה - שיש להן שירי מנחות הרבה:

מאי לאו אפילו רבי - וש"מ עשו תקנה בקדשים דקתני לא יאכלו חולין עמה כדי שלא תבוא לידי נותר ותיפסל:

השני ירעה - גבי שעירי יום הכפורים והכי פרישית לה לעיל (דף כב:):

וא"ר - במס' יומא (דף סד.):

בעלי חיין אינן נדחין - ולא נדחה הראשון במיתת חבירו והוא יקרב ושני שבזוג שני ירעה והאי בתרא הוי ליה כמפריש לאיבוד דמפני הראשון שמת הפרישו שנים האחרים:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כג ב (עריכה)

מאי לאו רבנן היא - וש"מ כאבודה דמי דנתכפר בראשון חבירו של אבוד וזה שלא נאבד לא הוא ולא חבירו אזלי למיתה אי הוו דיחיד אלמא טעמייהו דרבנן לאו משום הכי הוא:

דתרוייהו - דרב הונא ודרבי אבא:

מילתא דפסיקא ליה קתני - כלומר לא תימא הא לא הקריב רועה דזימנין דרועה וזימנין דמתה כגון לרב הונא משך ושוב הקריב אפילו האבודה שאינה אבודה מתה בא לימלך רועה ולרבי אבא בין משך בין נמלך אם נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה ואם באבודה נתכפר זו רועה והאי דקתני הקריב קודם מציאת הראשונה משום דהא פסיקא ליה דמתה ואין חילוק בדבר ומשום הכי לא תנא נמצאת קודם כפרה מתה ולוקמא לרב הונא בדלא נמלך ולרבי אבא בנתכפר בשאינה אבודה משום דהיכא דנמצאת קודם כפרה מילתא דלא פסיקא היא דבעי לשוויי חילוק אי זו רועה ואי זו מתה. ל"א הא נמצאת מעיקרא תרעה הניחא דקריב האבודה כו' והיינו הך אלא שלשון ירושלמי הוא:

וניתני נמצאת מעיקרא - כלומר ניתני נמצא מעיקרא ואחר כך תמות ונוקמה לדרב הונא בנמשך ולר' אבא בנתכפר בשאינה אבודה: ומשני מילתא דפסיקא ליה קתני כו':

הא מחד מינייהו יוליך השני לים המלח כו' - וקס"ד דדברי הכל היא אלמא טעמייהו דרבנן לאו בהכי הוא:

הכא נמי מילתא דפסיקא ליה כו' - כלומר לא תימא הא מחד מינייהו ילכו לים המלח דזימנין אזלי לים המלח וזימנין לנדבה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והאי דתנא מאלו ולא תנא יביא מאחד מהן משום דמילתא דפסיקא ליה קתני דהאי ודאי תקנתא גמורה היא בלא שום חילוק אבל אי תנא יביא מאחד מהן בעי לחלוקי בין משך ללא משך לרב הונא ולרבי אבא בין אבודין לשאינן אבודין:

לאחריות - שאם יאבד אחד מהן יתכפר בחבירו:

אליבא דר' שמעון - דאמר באידך פירקין דלעיל (דף טו.) חמש חטאות מתות ולית ליה רועה לגמרי שיפלו דמים לנדבה:

מהו דתימא לית ליה לר"ש נדבה - גבי חטאת דכי היכי דלית ליה גבי בהמות לית ליה נמי גבי מעות קא משמע לן:

תקלין חדתין - מי שלא הביא שקלו באדר מביאו כל השנה ונותנו באותו שופר וכשיגיע אחד מן השלשה פרקים שתורמין את הלשכה נותנן בלשכה ונתרם עם שאר כסף שבלשכה:

והשני כתוב בו עתיקין - מי שלא הביא שקלו אשתקד מביאו לשנה הבאה ונותנו שם והן עושין מהן חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר שהרי ממותר שירי הלשכה לבד נעשה כאותה ששנינו (שקלים פ"ד מ"ב) מותר שירי הלשכה ממנה היו עושין חומות העיר כו' והאי מותר הוא שאילו היה שם היה נשאר:

קינין - מי שהיה מחוסר כפרה כגון זב וזבה ויולדת ומצורע שהן מביאין קן מביא מעות ונותן שם ואוכל בקדשים לערב בחזקת שהוקרבה כפרתו שאין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו כל המעות שבאותו שופר כדי שלא יאכל מחוסר כפרה בקדשים:

גוזלי עולה - ברביעי כתוב כן והמתנדב בני יונה לנדבת עולת העוף מביא מעות ונותן בו:

עצים - בחמישית כתוב עצים שהמתנדב עצים למערכה מביא מעות ונותן לתוכו:

לבונה - בששי כתוב לבונה שהמתנדב לבונה מטיל מעות לתוכו:

וזהב לכפורת - המתנדב לכלי שרת מביא ונותן בו. ל"א וזהב לכפורת המתנדב כלי שרת מביא ונותן. כפורת היינו מזרק ובספר עזרא כתיב כפורי זהב וגו' ומש"ה נראה לי שהוא עיקר משום דקדשי בדק הבית לא היו באין למקדש אלא ליד הגזבר:

וששה שופרות היו לנדבת צבור - הבאה מן המותרות דחטאות ואשמות וכל הנך דאמרינן יפלו דמיו לנדבה ובפרק בתרא דמנחות (דף קז:) מפרש הני ששה כנגד מי:

שאין עורה לכהנים - אלא חוזרין ומוכרין אותו ולוקחין בהמות לעולה לקיץ המזבח:

בחד סידרא - וכגון הפריש שתי ציבורי מעות לחטאתו והוזלו הטלאים וניתותרו מן המעות:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כד א (עריכה)

אבל בתרי סדרי - כגון הפריש שני צבורי מעות לאחריות ונתכפר בא' דדחי להו לאינך אימא לית ליה:

קמ"ל - ר' אמי:

חמש חטאות מתות - בכל ענין שהן והך חדא מינייהו היא שכיפרו בעליה:

כרבי סבירא ליה - דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה משום כפרו בעליה [באחרת] וכי מפריש שניה לאחריות נמי יכפרו הבעלים באחרת והיא מתה לשון זה פשוט:

כרבי סבירא ליה דמחמיר ואמר מפריש לאבוד כאבוד דמי - וש"מ דאפילו היכא דליכא אבוד כגון הכא דלא אבדה הראשונה אלא באחריות שכשהוממה הראשונה הפריש אותה (הכי) ואפ"ה מתה:

כאבוה סבירא ליה - דאמר חמש חטאות מתות בכל ענין שהן:

לפי שאין חטאת צבור מתה - אשעירי יוה"כ קאי:

בעלי חיין אינן נדחין - ולא נדחה הראשון במיתת חבירו וכשהוא מתכפר אם ירצה יתכפר בשני שבזוג ראשון ואידך בתרא כמפרישו לאחריות כלו' שלא הופרש תחת אבוד שהרי לא מת מזוג ראשון אלא שעיר של עזאזל ולא של שם ואפ"ה מתה וקשיא לר' אושעיא. רב סבר לה כרבי יוסי דאמר מצוה בראשון. דקתני גבי פסחים הפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון איזה שירצה יקריב ר' יוסי אומר מצוה בראשון ורב סבר לה כוותיה וכיון דמצוה בראשון הוה ליה מפריש לאיבוד תחלת הפרשתו של שני לא היתה לשם הקדש אלא (לשם) כדי שיאבד וילך למיתה הואיל דס"ל מצוה בראשון אבל גבי שתי חטאות לאחריות כיון דאי הוה בעי מתכפר בהאי דשייך ליכא למימר תחלת הפרשה לאיבוד:

אין מרגילין בבכור - כדרך שמתחילין להפשיט העור דרך הרגלים והופכו שלם לצורך נפחים או לצורך דבש ושאינו רוצה להפשיטו שלם כשמפשיטו בסכין דרך בטנו מגרונו עד זנבו:

לא בפסולי המוקדשין - שנפדו ושחטן:

לא ימנה ישראל עם הכהן - לאכול עם הכהן בשר בכור בעל מום ששחטו כהן אלמא אף על גב דהומם בקדושתיה קאי הלכך אין מרגילין בו דדמי כעבודה בקדשים וכעובדין דחולין:

בעלת מום תפדה - קודם הפרשת השניה והנך שתי חטאות לשם חטא אחד הופרשו שנפל מום בראשונה והפריש שניה תחתיה:

נשחטה הבעלת מום - לאחר פדיונה:

אסורה - דהואי חטאת שכיפרו בעליה:

יוצא לבית השריפה - את בשר הבעלת מום אלמא אע"ג דאיפריק ואישתחיט בקדושתה קיימא וחטאת שכיפרו הבעלים מיקרייא הלכך גבי הרגלה נמי אע"ג דאיפריק ואישתחיט בקדושתה קיימא:

אידי ואידי כבית שמאי - דודאי כי היכי דמחמרי ב"ש בבכור מחמרי נמי בשאר פסולי המוקדשין מ"ש דאוקים רישא כב"ש וסיפא כרבי [אלעזר ברבי שמעון]:

בכור אין לו פדיון - דכתיב (במדבר יח) לא תפדה ואם פדאו אינו תופס פדיונו בקדושתו:

נשחטין באיטליז - אלמא לאו בקדושתייהו קיימי מכי איפריק ואישתחיט:

אלמא כיון דשרית ליה - למוכרו באיטליז טפי ופריק ליה מיד הקדש ביוקר הואיל וסופו למוכרו יפה גבי הרגלה נמי לישתרי ליה להרגיל דכיון דידע בשעת פדיון דפסולי המוקדשין דסופו להרגיל ולמכור העור בדמים יקרים טפי ופריק ליה מיד הקדש:

מה שמשביח בעור פוגם בבשר - מה שמשתכר בדמי העור פוגם בדמי הבשר ואין כאן ריוח לפי שמתירא לחתוך העור וחותך הבשר ושוב אינה יפה לימכר:

שנראה כעובד בקדשים - שעושה מפוח על הבהמה בעודה מחובר ועבודה ממש ודאי לא הוי דאין עבודה לאחר מיתה אבל נראה כעבודה:

גזרה שמא יגדל מהן - מפסולי המוקדשין:

עדרים עדרים - דאי שרית ליה להרגיל משהי להו ולא שחיט עד שיזדמנו לו נפחים ואתי לגדל עדרים ואתי לידי תקלת גיזה ועבודה ופסולי המוקדשין אסורין בגיזה ועבודה אפילו לאחר פדיונן:

פרק חמישי - כיצד מערימין