רבינו גרשום על הש"ס/תמורה/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כא עמוד בעריכה


ולד חטאת כו'. ושעיברה שנתה או שאבדה. אם לא הספיק להקריבה [עד שעיברה שנתה או] עד שאבדה ונמצאת בעל מום או עד משכפרה (בעלמא) [בעליה] באחרת בין זו ובין זו תמות:

ואין עושין תמורה. זו שנמצאת דלא קדשה קדושת הגוף אלא קדושת דמים:


דף כב עמוד אעריכה


לא נהנין בה מדרבנן:

ולא מועלין. בה מדאורייתא:

אם עד שלא כפרו הבעלי' עיברה שנתה או נמצא ורוצין להתכפר בדמיהן אותה שעיברה שנתה תרעה ותימכר ואותה שהיא בעלת מום תימכר לאלתר ועושין תמורה כיון דיש בה קדושת דמים ומועלין בה נמי:

מ"ט לא תני. לה כולה מתניתין כהדדי לכולה חמש חטאות המיתות בהדי אלא פליג ותני לה לתלת לחוד דימותו ולתרי לחוד. משום דרישא הני תלת קמאי פסיקא ליה. דבין לפני כפרה ובין לאחר כפרה מיתות:

סיפא לא פסיקא ליה. דהא לפני כפרה ירעו. ומאי טעמא תני לה בתמורה דקאמר ועושין תמורה והדר תני מועלין בה משום אגב דקאי בתמורה ואיידי דתנא תמורה תני ומועלין בה והתם במס' מעילה איכא פירקא דמתחיל נמי ולד חטאת כו'. ואיידי דהתם תני מעילה תנא נמי התם דתמורה:

חטאת שעיברה שנתה. אע"ג דקיימא בעזרה:

רואין אותה כאילו עומד בבית הקברות. מה התם לא מצי כהן אזיל לאייתויי אף הכא נמי לא חזיא להקרבה אלא תרעה:

[אם משכיפרו הבעלים תמות. משמע דקאמר נמי אשעיברה שנתה]:

אי הכי אימא סיפא כו'. [אמר לך ריש לקיש כי קתני תמורה אאבדה ונמצא בעל מום ולא אעיברה שנתה. ואי בעל מום למה לי תרעה אלא אעיברה שנתה קאמר תרעה] מדהא קא מיירי בעיברה שנתה אף משכיפרו בעלים תמות נמי מיירי בעיברה שנתה וקשיא לריש לקיש:

אמר רבה תני הכי אם עיברה שנתה [או] אבדה ונמצא בעל מום עובר (או אבדה) [ושאבדה] ונמצאת בעלת מום קבוע אם משכיפרו בעלים תמות דהכא איכא תרתי לריעותא דאבדה ונמצ' בעל מום הלכך תמות ולא קשיא סיפא נמי דכולה בחדא [מיירי] (איידי ואיהיא ואיהיא) תרעה עד שתסתאב במום קבוע:

דא"כ. דבבעלת מום עובר קא מיירי אמאי קתני תרעה ישמור עד שיעשה מום קבוע (אידי) בעי למיתנא ועוד כיון דההיא שעיברה שנתה אם משכיפרו הבעלים לא תמות אא"כ אבדה ונמצאת בעלת מום לחוד למאי הלכתא קתני לה (א"כ לעיברה) [ההיא דעיברה] שנתה. ל"א ותוב כי קתני תמות אאבדה ונמצאת בעלת מום ולא אאעיברה שנתה [א"כ] למה תנייה לעיברה שנתה בין הני דמתניתין אלא אמר רבא (הכי קתני) [הכי נמי] שעיברה שנתה ואבדה וכן נמי ההיא דאבדה ונמצ' בעל מום אם משכיפרו הבעלים תמות משום דאית בכל חדא תרתי לריעותא ולא קשיא לריש לקיש והאי דקתני אם עד שלא כיפרו תרעה אעיברה שנתה לחוד קאי ולא אאבדה ונמצא בעל מום:

ומי אמר רבא הכי. דשעיברה שנתה ואבדה דמשום הכי תמות משום דאבדה והאמר רבא אבודה דלילה ונמצא בשחרית לא שמה אבוד דלא מיפסלה באבידה דלילה משום דלילה לאו זמן הקרבה וכן נמי כי אבדה לאחר שעיברה שנתה דלא חזיא להקרבה לא תיפסל בה אבידה:

קסבר רבא. לא דמיא דאבודה דלילה להכי לא שמה אבודה דאותה אבודה דלילה לא חזיא לא לקדושת הגוף ליקרב עצמה בלילה ולא לקדושת דמים למוכרה ולהביא אחרת תחתיה בלילה אבל שעיברה שנתה ואבדה ונמצא נהי דלקדושת הגוף ליקרב עצמה דהא עיברה שנתה לא חזיא לקדושת דמים למוכרה ולהביא בדמיה אחרת חזיא וכיון דבשעת אבידה חזיא לקדושת דמים הלכך פסלה לה אבדה ותמות:

[תנן במסכת יומא מת אחד מן השעירים עד שלא הגרילו עליהן יביא אחר ומזויג לו ואם משהגריל יביא שנים אחרים ויגריל עליהן ויאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת כו'. עד והשני ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה לפי שאין חטאת הציבור מתה. כדאמר לעיל בפ' יש בקרבנות]:

וא"ר יוחנן. התם בעלי חיים שהיו ראויין ולא אירע בעצמו פסול נידחין מהקרבה וכשהוא מתכפר בשני שבזוג שני מתכפר שלא מת אחד מהן ואידך קמא שמת חברו כיון דעבר זמנו דנתכפרו באחר הוה ליה כי עיברה שנתה וטעמא דציבור דרועה הא דיחיד מתה וקשיא לרבא דאמר שעיברה שנתה ואבדה אם נמצא עד שלא כיפרו הבעלים תרעה והא הכא דאיתיה להאי [קמא] דקאי עד שלא כיפרו הבעלים וטעמא דציבור הוא הא דיחיד מתה אמר לך רבא דחויין לחוד הא משום הכי הוה מיית אי הוה דיחיד דדחוי הוא לגמרי מהקרבה ואבודין לחוד דלא מסח דעתיה מינייהו דסבר מישתכחי (הילכת') [הלכך] ירעו:

ל"א אלמא הואיל דאי דחיית לה כו'. כלישנא קמא לית בינייהו אלא שינוי לשון:


דף כב עמוד בעריכה


אילימא אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי במתניתין המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק כו':

השתא אבודה בשעת הפרשה. דיממא (בהדא) דאבודה היא בשעת הפרשה דשניה ולא בשעת כפרה ואמור רבנן עליה דרועה דלא שמה אבודה למות אבודה דלילה לא כ"ש:

אלא אליבא דר'. דפליג עלייהו דרבנן קאמר ולא קשיא דע"כ לא קאמר ר' כו':

ואיבע"א לעולם אליבא דרבנן. קאמר:

והכא במאי עסקינן. כגון שנאבדה בלילה ועדיין היתה אבודה ביום בשעת כפרה ואחר [כך] נמצאת:

וע"כ לא קאמרי רבנן אבודה בשעת כפרה מתה אלא היכא דעיקר אבידתה ביום אבל הכא דעיקר תחילת אבידתה בלילה הוה לא מתה אלא רועה:

נקיטינן. דקא מיירי מתניתין אבודה ממש ולא גנובה וגזולה. דאבודה גמירי:

כגון שנחלפה לו אחת חטאת. בתוך עדרו ואינו מכירה או אפילו אחת חטאת באחת של חולין ואינו יודע אי זו היא של חטאת:

או אם (נדחה) [ברחה] אחרי הדלת. ואין אדם רואה אותה:

אבל אבראי. אם ברחה חוץ דאיכא שם אדם דקא חזי ליה:

או דילמא אחורי הדלת דאי מהדר אפיה. בעל הבהמה להתם הוה חזי ליה ואפי' הכי כל כמה דלא חזי ליה (הויא) [חשובה] אבידה וכל שכן אבראי דלא חזי ליה כלל:

ל"א אבל נתחלפה בעדר. דקא חזי ליה אבל אינו מכירה לא הוי אבודה דאמרינן דלמא מידכר סימניה ומוציאה מן העדר ופליג עליה [דר"א]:

אבודה ממנו. שאינו מכירה:

ולא אבודה מרועה. שהרועה מכירה:

[אבודה בכוס. שהיתה אבודה עד שעה שכבר קבלו דמה של חברתה בכוס ואח"כ נמצאת קודם זריקה אי אליבא דרבי יש לומר אבודה בשעת הפרשה חברתה בלבד א"ר מתה אבודה בכוס כ"ש]:

ואי בעי תימא אפי' לר' קא מיבעיא ליה ולא מיבעיא ליה אבידה היא עצמה הבהמה אלא הכי קא מיבעיא ליה כגון שקבל דמה בב' כוסות ואבד אחד מהן ואליבא דמאן דאמר במס' יומא בפ' הוציאו לו [כוס עושה חברו דחוי דהכי קאמר התם למעלה הוא אומר בשעיר נשיא ואת כל דמו ישפוך ולמטה הוא אומר בשעירת יחיד ואת כל דמה ישפוך:

מניין לחטאת שקבל דמה בד' כוסות. ונתן (ד' מתנות מכוס אחד) [מתנה אחת מזה ומתנה אחת מזה] שכולם האחרים נעשו שיריים ונשפכים ליסוד ת"ל ואת כל דמה ישפך אל יסוד יכול לא נתן אלא (מתנה אחת) [ד' מתנות] מאחת מהן שהאחרים נשפכין ליסוד ת"ל ואת (כל) דמו של אותו כוס בלבד ישפוך ליסוד והן האחרי' נשפכין לאמה (לזבל והינו) ואליבא דמאן דאמ' כוס עושה חברו דחוי שאינו נשפך ליסוד אלא לאמה לא תיבעי לך דהאי נמי כי אבד דמי דלא מצי [זריק] ליה כ"ש דהוי דחוי:

כי תבעי לך אליבא דמאן דאמר כוס עושה חברו שירים. היינו ר"א ב"ר שמעון [דאמר מניין שאפי' לא נתן אלא (מתנה אחת) [ד' מתנות] מכוס אחד שכולן נשפכין ליסוד ת"ל ואת כל דמה ישפך והא כת' ואת כל דמו ישפוך ההוא למעוטי שירים שבצואר בהמה דנשפכין לאמה מאי] מי אמרינן כי אמרינן כוס עושה חברו שירים הני מילי כי איתינון לתרויהון דלא נאבד אחד מהן אבל אבד אחד מהן מהניא ביה אבידה והוי דחוי או דלמא לא שנא דאפילו (אבד) [הכי] לא מיפסל אידך תיבעי. ול"א האי נמי קאמר אלא דמשני לשון:

המפריש חטאת ואבדה והקריב אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה תמות. משום דהויא אבודה בשעת כפרה וכן המפריש מעות לחטאתו ואבדו והקריב חטאת אחר' תחתיה:

ואח"כ נמצאו לאחר כפרה ילכו לים המלח. היינו במקום מיתה:

אבל המפריש מעות לחטאתו ונאבדו והפריש מעות אחרים תחתיהם ולא הספיק כו'. יביא מאלו ומאלו חטאת ששניהם ראויין ליקח מהן שהראשונה לא נאבדו אלא בשעת הפרשה בלבד והשאר המותר מאלו ומאלו יפלו לנדבה:

וכן המפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש חטאת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאו המעות והרי חטאת בעל מום תמכר ודינו כמעות דלעיל וכן לא שנא הפריש המעות תחילה ואח"כ חטאת ונמצאת בעל מום או הפריש חטאת תחילה ואח"כ מעות או הפריש חטאת ואח"כ חטאת ושניהם בעל מום דהוו קדושת דמים דינן אחד הוא:

המפריש חטאת ואבדה כו'. מחלוקת רבי ורבנן דר' אית ליה אבודה בשעת הפרשה מתה ורבנן סברי אין מתה אלא אבודה בשעת כפרה והוא הדין למעות:

המפריש חטאת ובשעת שחיטה נמצאת שהיא בעל מום מוכרה והיא חולין ויביא בדמיה אחרת ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר כו'. מפרש טעמא בסיפא דפירקין משום דפסולי המוקדשין אלימי למיתפס פדיונן:

טעמא משום דיש מותר מאלו ומאלו משום הכי יפלו לנדבה הא הביא מאלו משאינן אבודין ולא נשתייר מהן כלום ולא הביא מאלו מן האבודין ילכו האבודין לים המלח אע"ג דלא הי' אבודה אלא בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה אתיא לרבי דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה רישא רבנן וסיפא רבי:

הניחא לרב הונא דאמר. לקמן בהא שמעתא‏[1] הכל מודין. בין רבי ובין רבנן כשנמצאת האבודה והרי שתיהן עומדות תמימין שאם משך אחת מהן מדעתו שלא נמלך איזו יקריב אלא הקריב מדעתו אחת שהשניה מתה לדברי הכל ה"נ סיפא דקא דייקינן הא הביא מאלו ולא הביא מאלו אמאי ילכו לים המלח הנך דנשתיירו משום דמשך אחת מהן מהלין מעות מדעתו והקריבן הלכך ילכו האחרים לים המלח לדברי הכל ומיתוקמא רישא וסיפא כרבנן:


דף כג עמוד אעריכה


אלא לר' אבא אמר רב דאמר. לקמן נמי הכל מודים [שאם נתכפר בשאין אבודה דאבודה דפיישא מתה על מה נחלקו על נתכפר באבודה ונשתייר' שאינה אבודה]:

דר' סבר מפריש לאבודה. מה שהפריש תחת האבודה דינו כאבוד מה אבודה כשנשתיירה מתה אף שאינה אבודה אם נשתיירה נמי מתה ורבנן סברי מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי [אלא אם נשתיירה] שאינה אבודה רועה. וגבי מעות נמי המפריש מעות לחטאתו ואבדה והפריש מעות אחרת תחתיה לאבוד לאו כאבוד דמי סברי רבנן ואע"ג דהביא מאלו ולא הביא מאלו הני שאינן אבודין יפלו לנדבה לטעמיה דר' אבא לא מיתוקמא סיפא דדייקינן מינה הא הביא מאלו ולא הביא מאלו [הנך דאישתיירו ילכו לים המלח] כרבנן אלא כר' רישא סתם לן תנא כרבנן וסיפא כר'. אין:

ומאי קמ"ל הני סתמי דפליג ר' ורבנן. הא בהדיא קתני לה בסיפא דפליגי המפריש כו':

ל"א הניחא לרב הונא דאמר הכל מודים שאם משך אחת מהן מדעתו כדאמרן והקריב שהשניה דפיישא מתה בין אם נשתיירה אבודה בין אם נשתיירה שאינה אבודה [מתה]:

סיפא. דדייקינן ילכו לים המלח אתיא כר' וניחא נמי אליבא דרב הונא דאיכא לאוקומי נמי רישא כר' והיכי דמי דאיכא למימר מאי הקריב (דקתני ברישא) [אחרת תחתיה ואח"כ נמצא הראשנה דקתני לא הפריש ממש קאמר אלא והקריב אחרת תחתיה] לשחיטה מדעתו (ולא הקריב ממש ותמות השניה) [ולא שחטה עד שנמצאת חטאתו האבודה ונתכפר באבודה מדעתו. הראשונה תמות דקתני אההיא ראשונה קאמר דהקריב לשחוטה קודם שנמצאת האבודה להכי קרי ליה ראשונה ותמות משום] דמשך אחת מהן מדעתו ואיכא למימר דאפי' רישא רבי היא וליכא למידק מינה טעמא משום דהקריב דלאו הקריב ממש הוא אלא הקריב לשחיטה. אלא לר' אבא אמר רב דאמר הכל מודים שאם נתכפר כו' לא מיתוקמא סיפא כדדייקינן מינה דילכו לים המלח כלל כרבנן אלא (כר') [לר'] דאמר המפריש לאבוד כאבוד דמי רישא כרבנן וסיפא כר' אין ומאי קמ"ל כו':

גופא אמר רב הונא אמר רב הכל מודין שאם משך אחת מהן והקריב מדעתו שהשניה מתה. דקנסינן ליה הואיל ועבר מדעתו על מה נחלקו על הבא לימלך איזו יקריב דר' סבר לא עשו תקנה בקדשים דלא איכפת לן בההיא דמתה אלא אמרינן ליה לך התכפר בשאינה אבודה דלא איתיליד ביה ריעותא ואבודה מתה דאיתליד ביה ריעותא ורבנן [סברי עשו תקנה בקדשים כי היכי דלא תמות ואמרינן ליה לך התכפר באבוד כו']:

והכי נחלקו במתניתין בבא לימלך כר' דאמר דתמות סבירא ליה דאע"ג דבשעת הפרשה אבודה ולא בשעת כפרה אפי' הכי תמות אע"ג דבא לימלך ורבנן סברי אם בא לימלך לעולם אין מתה השניה ולא משכחת לה דמתה אלא ההיא דנמצאת לאחר כפרה (דהא) [דההיא] נתכפר בשאינה אבודה ונשתייר האבודה הלכך מתה (אלא) [אבל] הבא לימלך לעולם לא מתה השניה משום דאמרינן ליה לך התכפר באבודה משום דעשו תקנה בקדשים:

יאכלו מה ת"ל דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה מה ת"ל דכתיב והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד ולא היה צ"ל יאכלו ולא יאכלוה. אלא יאכלו מה ת"ל שאם היתה מועטת שאם לא היה לו [לכהן] ליכל אלא מעט מן מנחות אוכלין עמה חולין או תרומה כדי שתהא נאכלת מן השבע כדי שיהא באכילתה שביעה וה' דיאכלוה מה ת"ל שאם היתה לו מן המנחות הרבה אין אוכלין [עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא המנחה נאכלת מן הגסה לאחר שביעה להכי כתיב יאכלוה היא היא לחודיה] והא הכא אע"ג דכשהיא מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כשהיא מועטת עשו תקנה דיאכלו עמה חולין ותרומה אלמא דעשו תקנה בקדשים מאי לאו הא ברייתא אפי' ר' היא דסתמא היא וקשיא לרב הונא דאמר דר' סבר לא עשו תקנה בקדשים לא הא ברייתא רבנן היא:

ור' אבא אמר רב הכל מודים כו'. על מה נחלקו על אם נתכפר באבודה דר' סבר כו' והכי פליגי בהכי במתניתין דר' דאמר תמות קסבר אע"ג דאבדה בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה ונשתייר שאינה אבודה. אפי' הכי תמות משום דמפריש לאבוד כאבוד דמי אע"ג דשאינה אבודה נשתייר מתה ורבנן סברי אם נשתייר שאינה אבודה אינה מתה דאין חטאת מתה אלא שנמצא לאחר כפרה דהיינו אם נתכפר באבודה ונשתייר שאינה אבודה אין מתה דמפריש לאבוד לאו כאבוד דמי:


דף כג עמוד בעריכה


הא נמצא מעיקרא קודם כפרה רועה לא שנא מתכפר כו'. וקשיא לתרוייהו בין לרב הונא בין לר' אבא:

לא הא לא קשיא להו דמילתא דפשיטא ליה לתנא קתני. היינו המפריש חטאתו ואבדה [ואח"כ נמצאת הראשונה] לאחר כפרה דתמות היינו פשיטא ליה ותני תמות. אבל הא דוקיא הא נמצא מעיקרא לא קתני דלא פשיטא ליה דפעמים רועה ופעמים מתה לר' הונא כדאית ליה דכי משך אחת מדעתו השניה מתה ולא רועה. ולרבי אבא כדאית ליה דאם נתכפר בשאינה אבודה שאבודה מתה אע"ג דנאבדה בשעת הפרשת שניה ולא בשעת כפרה אפי' הכי מתה ולא רועה הואיל ולא פשיטא ליה למתני רועה לעולם ולא קתני הלכך לא קשיא:

ל"א הא נמצא מעיקרא רועה הניחא לר' אבא קא מתרץ האי לישנא הניחא דדייקת הא נמצא מעיקרא רועה הני מילי היכא דהקריב אבודה ונשתיירה שאינה אבודה אלא אם הקריב שאינה אבודה ונשתיירה אבודה אמאי רועה מתה איבעי ליה למיתנא:

קסבר ר' אבא. כי דייקינן הא נמצא מעיקרא רועה כגון דהקריב אבודה ונשתיירה שאינה אבודה משום הכי רועה:

אי הכי. דבההיא עסקינן:

מאי אריא דתני מתניתין. הקריב ואח"כ נמצא מתה נתני נמצאה מעיקרא והקריב כו'. וכ"ש הקריב ואח"כ נמצא דמתה:

ההיא דלא פסיקא ליה. דודאי מתה [לא קתני] דהא פעמים מתה פעמים רועה דאם נתכפר באבודה ונשתיירה שאינה אבודה רועה הלכך לא תני לה מתניתין אבל הקריב ואח"כ נמצא דפסיקא ליה דודאי מתה תני לה:

תנן המפריש מעות לחטאתו כו'. (כפירוש דלישנא קמא) [בהילוכא דתנן המפריש חטאתו] דלעיל ובלישנא אחרת מותיב לר' אבא לחוד:

קסבר ר' אבא כי קתני דילכו לים המלח בשהביא משאין אבודין דאבודין נשתיירו:

אי הכי מאי אריא תני כו'. בהילוכא דלעיל [ת"ש השני בשני שעירי יוה"כ קא מיירי היכא דמת אחד מהן משהגריל והביא שנים והגריל עליהן כדאמרן לעיל השני ירעה כו':

ואמר רב דפליג עליה דר' יוחנן. בעלי חיין שאין בהן פסול אינן נדחין וכשהוא מתכפר בשני שבזוג ראשון מתכפר משום דבעלי חיין אינן נדחין ואידך בתרא שני שבזוג שני הוה ליה כמפריש לאבוד תחת ההוא דמת דהיינו אבוד וקתני ירעה טעמא דחטאת דציבור הוא הא דיחיד מתה מאי לאו אפי' הא מתניתין רבנן היא וקשיא לר' אבא דאמר דלרבנן מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי ורועה לא ההיא מתניתין ר' היא ולא רבנן. שני צבורי מעות לאחריות שאם יאבד צבור אחד שיתכפרו באחד]:

לאחריות מיבעיא. דשני יפלו לנדבה:

ל"א פשיטא דלרבנן יפלו לנדבה דהשתא יש לומר כו' ואלא לר' אליבא דר' פשיטא ע"כ לא קאמר ר' דמתה אלא במפריש לאבוד אבל באחריות מודה דיפלו לנדבה [דהא ליכא אבוד]:

אלא אליבא דר' שמעון איצטריכא ליה. דאמר כל חמש חטאות מיתות (אפילו) [חדא] חטאת שכפרו בעליה דמהו דתימא ההיא צבור שני דנשתייר ליהוי כמותר חטאת שכפרו בעליה ולימות ולא ליפלו לנדבה דלר' שמעון נדבה במותר חטאת לית ליה קמ"ל ר' אמי דאית ליה:

ומי מצית אמרת דלית ליה נדבה. במותר חטאת:

[והתנן י"ג שופרות היו במקדש [והיה כתוב] עליהן תיקלין חדתין. אינהו הוו לקרבנות של כל השנה תיקלין עתיקין שמי שלא שקל אישתקד ישקול עכשיו ויניח באותו שופר]:

קינין. הן תורין:

וגוזלי עולה. הן בני יונה:

עצים. שמאותן מעות שבאותו שופר קונין עצים לצורך המערכה:

ולבונה. לצורך קניית לבונה:

וזהב. שמהן זהב לצורך כפורת ואיכא דאמרי זהב לכפורת לצורך בדק הבית לכלים המצופים זהב. לשון מורי הגאון:

וששה לנדבה לצורך עולות הבאות מן המותרות שמותרות מדמי חטאת ואשם ושאר קרבנות משימין באותן שופרות וקונין מהן עולה:

[ואין עורה לכהנים דברי ר' יהודה אלא מוכרין אותן ולוקחין מדמיהן עולה:

א"ל ר' שמעון א"כ דאין עורן לכהנים] ביטל מדרשו של יהוידע הכהן דתניא. אשם הוא משמע אשם נאכל לכהנים וכתי' אשם לה' כיצד יתקיימו ב' כתובים הללו:

להביא את שבא ממותר. חטאת וממותר אשם שילקח מהן עולות ויהא בשר לשם כליל ועורות לכהנים ויתקיימו שניהן אלמא אית ליה לר' שמעון נדבה ממותר חטאת ולא איצטריך למימר:

איצטריך סד"א כי אית ליה נדבה לרבי שמעון ממותר חטאת ה"מ בחד סידרא כגון שלא הפריש אלא צבור אחד מעות לשם חטאת וניתותרו מהן:


דף כד עמוד אעריכה


אבל בתרין סדרי. היינו ב' צבורין ונותר אחד מהן לית ליה:

קמ"ל. ר' אמי דאית ליה:

מפריש לאחריות מיבעי' דרועה. דהכא ליכא אבודה:

אלא אליבא דר' שמעון הא אמר חמש חטאות מתות והאחת מהן חטאת שכפרו בעלים והכא ליכא למימר והא אית ליה לר' שמעון נדבה דאמרינן כי אית ליה הני מילי במותר מעות חטאת אבל הכא דחטאת עצמו נותרה לר"ש ודאי מתה:

אלא אליבא דרבי. קאמר רועה דכי אמר רבי מתה באבודה אבל באחריות ההיא דנותרה רועה:

[ואידך שני שבזוג שני. הוה ליה לאחריות שאם יאבד שני שבזוג ראשון יקרב זה תחתיו וקתני הא דיחיד מתה וקשיא לר' אושעיא דאמר חברתה רועה אמר לך ר' אושעיא רב אומר בעלי חיין (הן) [אינן] נדחין וכשהוא מתכפר כו'. סבר לה כר' יוסי דאמר לענין פסח מצוה בראשון הכא נמי מצוה בראשון והוה ליה אידך שני שבזוג שני מופרש לאיבוד וכל מופרש לאיבוד כאבוד דמי:

והיכא אמר ר' תמות באבוד אבל באחריות דליכא אבוד לא א"ר הלכך הא דיחיד תמות כר' יוסי ולי לא סבירא לי]:

ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר אם קרבה שניה. שהביא בדמיה עד שלא נשחטה הראשונה תמות אע"ג שיצא לחולין קס"ד דר' אלעזר ב"ר שמעון כרבי סבירא ליה ומש"ה קאמר קס"ד דכרבי ס"ל משום דר' אושעיא אליבא דרבי קאמר ובעי לאקשויי ליה מרבי דאמר אחת מהן תקרב והשני תמות דכי היכי דסבירא ליה לר' במפריש חטאתו ואבדה הכי נמי סבירא ליה לרבי אפילו (במוכר לאחרים) [במפרשן לאחריות] שכבר כפרו בעלים וכיון דבהא דחולין היא אפ"ה א"ר אלעזר בר"ש הראשונה תמות כ"ש [דאפילו באחריות] היכא דאיפריש ב' חטאות לאחריות דתרוייהו אית להו שם חטאת עליהם שאם נתכפר באחת שחברתה מתה וקשיא לר' אושעיא:

אמר לך לא דלמא. ר' אלעזר בר"ש כאבוה (ר' שמעון) ס"ל דאמר חמש חטאות מתות כו'. וחטאת שכפרו בעלים [בכלל] ואנא לא אמרי אליבא דר"ש אלא אליבא דרבי:

ל"א. והא הכא ליכא למימר מצוה בראשון להכי שניה מתה אלא הכא אפילו ראשונה מתה אלמא אלימא קדושת דמים (הא) [דהאי] בעלת מום דלית בה אלא קדושת דמים נדחית ואע"ג דנפדית מתה מאי לאו אפילו רבי דאמר והשניה תמות סבר ליה נמי בהא דמתה וכ"ש באחריות לא:

לא סבר לה כרבי בהא אלא ר' אלעזר בר"ש סבירא ליה כאבוה כדאמרן:

אין מרגילין. ביו"ט לפשוט עור בהמה שלם לצורך מפוח ולהכי קרי ליה מרגילין דדרך הרגלים מתחילין לפשוט עור לשום אותו צורך וביו"ט אסור דקא טרח ביה טרחא יתירא:

ר' אלעזר בר"ש אמר. אפילו נשחטה בעלת מום קודם זריקת דם של תמימה ובשר בעלת מום בקדירה ונזרק דמה של תמימה קודם שנאכל הבשר של בעלת מום תצא לבית השרפה אלמא לר"א בר"ש אע"ג דשחטה לבעלת מום דהיינו פסולי המוקדשין בקדושה קאי אע"ג דנפדה אי נזרק דמה של תמימה קודם אכילתו תצא לבית השרפה:

ונוקמה אידי ואידי. לבכור ולפסולי המוקדשין כב"ש ונימא כי היכי דסבירא להו בבכור דאע"ג דשחטיה בקדושה קאי ואין נוהגין בו בזיון להרגילן הכי נמי סבירא להו בפסולי המוקדשין:

דלמא ע"כ לא קאמר ב"ש כו'. אלא בפסולי המוקדשין דאלימי למיתפס פדיונן שקדושתן על פדיונו והן יוצאין לחולין אבל בכור לא דכתיב ביה לא תפדה:

ולית ליה לר"א בר"ש כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז דנוהגין בזיון למוכרן בשוק מ"ט משום דכיון דשרית ליה לנהוג בהן כמו שירצה לשוקלן ולמוכרן בשוק מוסיף ופריק אותו ביוקר הכא נמי כיון דשרית ליה דמרגיל מוסיף ופודן ביוקר:

אמר רב מרי. לית ליה לר' אלעזר הא מ"ט דמה שמשביח בעור פוגם בבשר הלכך לית ליה:

במערבא אמרי מש"ה אסור דנרא' כעובד עבודה בקדשים:

ור' יוסי בר אבין אמר מש"ה אסר דאי שרית להרגיל פעמים שאין מצויין שם נפחין שקונין העורות לצורך מפוחין ומשהין אותן ומגדלין מהן עדרים וגזירה שמא יבואו בהן לידי תקלה שיעבדו בהן הלכך גזרו דאין מרגילין בפסולי המוקדשין ולא אתו למישהינהו:

הדרן עלך ולד חטאת

  1. ^ הערת המדפיס - עד כאן שייך לעמוד הקודם