עיקר תוי"ט על תמורה ד

(א)

(א) (על המשנה) ולד כו'. בפסיקתא יהיב סימנייהו. ותמנ"ע:

(ב) (על המשנה) ימותו. לא שיהרגם בכלי או בידים, אלא מכניסין אותן לבית אחד ומניחין אותן שם עד שתמות, כלומר שאין נותנין להם מזונות. רש"י:

(ג) (על הברטנורא) וצריך למתני אם אבדה גבי בעל מום, דאי תני גבי שעברה שנתה הוה אמינא התם הוא דמהניא ליה לאבדה [להביא לידי מיתה], משום דלא חזיא למלתא [אפילו קודם אבידה], אבל בעל מום דאי לא מומא, חזיא, אימא לא תהני ליה אבדה. ואי תנא גבי בעל מום, התם הוא כו', משום דלא חזיא להקרבה [בשום קרבן], אבל עברה שנתה דחזיא להקרבה [בשאר קרבנות] אימא לא תהני ליה אבדה, צריכי. גמרא:

(ד) (על הברטנורא) וכן כתב הר"מ. ותימה, דבגמרא מפרש דברי הכל במתכפר בשאינה אבודה דמתה כו'. אבל לשון הר"מ שבנוסחת ארץ ישראל יש לפרש כשיטת התוס' דאדרבה ברבוי ריעותא יותר מסתבר להביא לרעייה ולא למיתה, ודנקט בעל מום לרבותא דסלקא דעתך הואיל ואתרבי ריעותא כל כך דאבדה ובעל מום כו' תרעה, קמשמע לן דאפילו הכי מתה. ועתוי"ט:

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(ה) (על הברטנורא) דהא בכולהו איכא למידק, יביא מאלו ומאלו, הא הביא מאחד מהן, השני יוליכם לים המלח. ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) ולישנא דמתניתין כו' הכי קאמרה אין חטאת מתה ודאי בין אבודה בין אינה אבודה אלא כו'. וכן לרב הונא ה"ק אין חטאת מתה דלא נוכל למצוא לה תקנה אלא שנמצאת אחר שכיפרו. דאז אין לה תקנה. תוספ':

(ז) (על הברטנורא) ומתניתין דריש פרק ו' דיומא דתני אין חטאת צבור מתה, משמע אבל דיחיד מתה אע"ג דהוי כמפריש לאבוד שמפרישו מפני הראשון שמת, כרבי אתיא. ועתוי"ט: