משנה שבת כ ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק כ · משנה ה | >>
הקש שעל גבי המטה, לא ינענעו בידו, אלא מנענעו בגופו.
ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין, מנענעו בידו.
מכבש של בעלי בתים, מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין, לא יגע בו.
רבי יהודה אומר, אם היה מותר מערב שבת, מתיר את כולו ושומטו.
- הַקַּשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּטָּה? לֹא יְנַעַנְעוֹ בְּיָדוֹ, אֶלָּא מְנַעַנְעוֹ בְּגוּפוֹ.
- וְאִם הָיָה מַאֲכַל בְּהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה עָלָיו כַּר אוֹ סָדִין? מְנַעַנְעוֹ בְּיָדוֹ.
- מַכְבֵּשׁ שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים? מְתִירִין, אֲבָל לֹא כּוֹבְשִׁין.
- וְשֶׁל כּוֹבְסִין? לֹא יִגַּע בוֹ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אִם הָיָה מֻתָּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת? מֵתִּיר אֶת כֻּלּוֹ וְשֹׁמְטוֹ.
הקש - שעל המיטה,
- לא ינענענו - בידו,
- אבל -
- מנענעו - בגופו.
- אם היה - מאכל בהמה,
- או שהיה עליו - כר, או סדין,
- מנענעו - בידו.
- או שהיה עליו - כר, או סדין,
- מכבש -
- של בעלי בתים - מתירין,
- אבל - לא כובשין.
- ושל כובסין - לא יגע בו.
- רבי יהודה אומר:
- אם היה מותר - מערב שבת,
- מכיר את כליו - ושומטן.
- אם היה מותר - מערב שבת,
- של בעלי בתים - מתירין,
נענוע - הוא הטלטול.
כר - הוא שמשימין תחת הרקה והאזן.
סדין - הרדיד הקטן הידוע אצלנו, ונקרא בערבי "אלחרם".
מכבש - נקרא בערבי "תכת", והם שני לוחות שמשימין ביניהם הבגדים המכובסים מקופלים, ואחר כך קושרין הלוחות ומהדקים אותן כדי שיתיישרו הבגדים ויהיה הקפול נאה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
הקש שעל מטה - סתמא להסקה ומוקצה הוא, ובא לשכב עליו ומנענעו כדי שיהא רך וצף לשכב עליו:
לא ינענענו בידיו - דמוקצה הוא, אבל מנענעו בגופו בכתפיו, דטלטול מן הצד הוא ולאו שמיה טלטול:
או שהיה עליו כר או סדין - דגלי דעתיה דאקצייה לשכיבה מעתה תורת כלי עליו:
מכבש - שני לוחות שמשימין ביניהן הבגדים לאחר כביסתן ומהדקין הלוח העליון על הבגדים המונחין בלוח התחתון ד כדי שיהא קיפולן נאה:
מתירין - דהיינו לצורך שבת ליטול את הבגדים, אבל לא כובשים דהיינו צורך חול:
ושל כובסים לא יגע בו - מפני שהוא עשוי לתקן בגדים ומהדק טפי והתרתו דומה לסתירה. ואין הלכה כרבי יהודה:
הקש. עיין רפ"ט דב"מ מ"ש שם בס"ד:
כר. עיין ספ"ד ומ"ש שם בס"ד:
מכבש. פי' הר"ב שני לוחות וכו' על הבגדים המונחים בלוח התחתון ומסיים רש"י ע"י יתידות שיש עמודים [מנוקבים קבועים] בארבע הפיאות של התחתונות והעליונות מנוקבות בארבע זויותיה ועולה ויורדת בעמודים ובכל מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב העמוד ואינה יכולה לעלות [* ועיין מ"ש בס"ד בסוף פ"ד דמס' זבים]:
(ד) (על הברטנורא) ע"י יתידות שיש עמודים קבועים בד' הפאות של התחתונות והעליונות מנוקבות בארבע זויותיה ועולה ויורדת בעמודים ובכל מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב העמוד ואינה יכולה לעלות. רש"י:
הקש שעל המטה וכו': ופי' שם רש"י והר"ן ז"ל או שהיה עליו כר או סדין ששכב עליו מבעוד יום והכי מוכחא סוגיא דגמ' דהתם דמייתו סייעתא מינה לרב אסי דאמר התם חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה אם ישב עליהם מבעו"י אע"פ שלא חישב עליהן ולא קשרן מבעו"י גלי דעתי' דלישיבה קיימי ויכול לישב עליהן בשבת דומיא דהכא דכיון ששכב עליהם מבעו"י מותר לנענעו בידו אע"פ שלא יחדו לכך ולא חישב עליו אבל רב ס"ל התם דבעינן שיקשרם מבעו"י להוכיח שלישיבה הם עומדים ואם לא קשרן מבעו"י אסור לטלטלן למחר דלא הוי יחוד במחשבה ושמואל ס"ל התם דסגי במחשבה בעלמא ור' חנניא בן עקביא ס"ל כרב ורשב"ג ס"ל כשמואל. ונלע"ד דמתני' מצינן לתרוצה אפי' כר"ת בן עקביא וכרשב"ג דע"כ לא קאמר ר"ח בן עקביא דבעינן קשירה אלא גבי חריות שאין דרך לישב עליהם כלל והיו כמו עצים כיון שגדרם לעצים אבל גבי קש שדרך קצת לשכב עליו ביחוד בעלמא במחשבה סגי והכא הא הוי יחוד כיון שהיה עליו כר או סדין מבעו"י. דמי קתני ששכב עליו שהיה עליו כר או סדין קתני לאשמועי' דבמחשבה סגי וכ"ש דאתיא כרשב"ג וגם לרב ושמואל לא קשי מינה מידי. כך נלע"ד ודו"ק:
מכבש: שני לווחים ארוכין וכבדים וסודרין בגדים על התחתון ומורידין העליון עליו וכובשין את הבגדים ע"י יתדות שיש עמודים קבועים מנוקבין בד' הפאות של התחתונה והעליונה מנוקבת בד' זויותיה ועולה ויורדת בעמודים וככל מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב העמוד ואינה יכולה לעלות מתירין את המכבש שנוטל את היתד והוא ניתר דהיינו צורך שבת שנוטל את הכלים ע"כ:
ר"י אומר אם היה מותר וכו': בטור או"ח סי' ש"ב פסק כר' יהודה וכתב שם הבית יוסף דמשמע ליה דת"ק לא פליג אהא אר"י דכיון שיהוא מותר מע"ש לא מיחזי כסתירה ושכן כתב רבינו ירוחם ז"ל בחלק י"ג ע"כ:
ושל כובסין: כתב הר"מ די לונזאנו ז"ל בגמ' ורי"ף והר"ן בש' ובנכ"י וירוש' ורש"י והרא"ש בס':
מתיר את כליו ושומטן: י"ג מכיר את כליו ושומטן וכן הוא בהרא"ש ז"ל ולספרים דגרסי מתיר את כולו ר"ל אם היה מותר מעט גומר להתירו ושומט כליו. אחר זמן רב ראיתי שה"ר יהוסף ז"ל הגיה מכיר את כליו ושומטן וכתב שכן מצא הגירסא בכל הספרים וכן נראה לו עיקר דהא קאמר אם היה מותר מע"ש משמע שהיה כולו מותר מע"ש דהא לא קאמר אם היה מותר קצת ופי' זו הגי' הוא כן דה"ק ושל כובסין שיש להם כלים הרבה של בנ"א הרבה וכובשין את כולן יחד זה ע"ג זה לא יגע בו וקאמר ר"י שאפ"ה דהוי מוקצה ואסור ליגע בו מ"מ אם היה מותר מע"ש שאינו צריך ליגע בו מכיר את כליו כלומר רואה איזהו כלי שלו ושומטו מבין שאר כלים ונוטל ע"כ:
יכין
הקש שעל גבי המטה: מכאן נמי מוכח דקש הוא הקנה הארוך (כמ"ש בריש כירה):
לא ינענעו בידו: מיירי שלא חישב עליו מבעו"י לשכיבה. רק שהיה מונח שם. דמוקצה הוא. דסתמא להסקה עומד:
אלא מנענעו בגופו: ר"ל מנענעו בשאר אבריו כדי לשכב עליו. אבל לא יגע בו בידיו. דאע"ג דטלטול מהצד מותר רק לצורך דבר המותר. והכא מתכוון רק לתקן המוקצה. בגופו מותר לטלטל אף לצורך דבר האסור (שי"א ס"ח):
ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר: (דעקקע):
או סדין: (לאקען) דע"י אלו גלי דעתי' מע"ש שמיחדו לשכיבה:
מנענעו בידו: מיהו קש דידן סתמא נמי מיוחד לשכיבה או לבהמה (מג"א ש"ח סקנ"ג):
מכבש של בעלי בתים: (פרעססע) של בעלי בתים. והן ב' לוחות. שמשימין הבגדים ביניהן. ומהדקן יחד כדי שיתישרו הבגדים:
מתירין: מותר לפתחן מהדוק לצורך שבת:
אבל לא כובשין: דהו"ל טורח לצורך חול:
ושל כובסין לא יגע בו: ר"ל אסור לטלטלו דמוקצה מחמת חסרון כיס הוא (מג"א ש"ב סק"ז):
רבי יהודה אומר אם היה מותר מערב שבת מתיר את כולו: ר"ל אף שמהודקין עדיין קצת:
ושומטו: ולחכמים גם זה אסור בשל אומן. והכי קיי"ל (שם):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת