משנה שבת ו ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ו · משנה ח | >>
הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר.
ורבי יוסי אוסר.
ואם יש לו בית קיבול כתותין, טמא.
סמוכות שלו, טמאין מדרס, ויוצאין בהן בשבת, ונכנסין בהן בעזרה.
כיסא וסמוכות שלו, טמאין מדרס, ואין יוצאין בהן בשבת, ואין נכנסין בהן בעזרהכב.
אנקטמין טהורין, ואין יוצאין בהן.
משנה מנוקדת
הַקִּטֵּעַ יוֹצֵא בַּקַּב שֶׁלּוֹ,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.
- וְאִם יֶשׁ לוֹ בֵּית קִבּוּל כְּתוּתִים, טָמֵא.
- סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ,
- טְמֵאִין מִדְרָס,
- וְיוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת,
- וְנִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה.
- כִּסֵּא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ,
- טְמֵאִין מִדְרָס,
- וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת,
- וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה.
- אַנְקַטְמִין טְהוֹרִין,
- וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן:
נוסח הרמב"ם
הקיטע -
- יוצא בקב שלו - דברי רבי מאיר.
- רבי יוסי - אוסר.
- אם יש לו,
- בית קיבול כתיתין - טמא.
- סמוכות שלו -
- טמאין מדרס,
- ויוצאין בהן - בשבת,
- ונכנסין בהן - לעזרה.
- הכיסא וסמוכות שלו -
- טמאין מדרס,
- ואין יוצאין בהן - בשבת,
- ואין נכנסין בהן - לעזרה.
- אנקטמין -
- טהורין,
- ואין יוצאין בהן.
פירוש הרמב"ם
בית קיבול כתיתין - עניינו שיהיה באותו עץ, שהוא קב הקיטע, גומא שיכנסו בה קצוות הבשר, עד שיבש ונשאר יוצא לחוץ ממי שקטעו ידו או רגלו ולא כוונו החתך.
ואמרו טמא - עניינו שהוא מקבל טומאה אפילו טומאת מדרס, לפי שהוא כלי קבול כאשר נבאר במסכת כלים.
טומאת מדרס - הוא כי כל מה שהוא ראוי למשכב ומושב כשניתן כובד הזב עליו נטמא, ואפילו יהיה בין הזב ובין המושב דברים בינונים מאבנים וכיוצא בו, ועוד התבאר זאת הטומאה משלם במסכת זבים.
ולפי שזכר הקב והוא הרגל שיעשה הקיטע, וזכר מסעדיו שהוא מותר לצאת בהם בשבת לפי שהן קיימות וחזקות, ושיכול להכנס בהן לעזרה ואינו דרך הבזיון כמו הסנדל והמנעל שהוא אסור להכנס בהן להר הבית כולו כאשר בארנו בסוף ברכות, דיבר גם כן על סמוכות של כסא איזה כסא שיהיה, ואמרו שהן מקבלות טומאה. ומצורות אלו המסעדים שהיו ידועים אצלם, יוודע מאיזה טעם לא יצא בהם בשבת והוא לרוב התפרקם מן הרגל, וההולך בהן יראה כאילו הוא מוליכן או גוררן.
אנקטמין - כמו מנעל מעץ, ולפי שאינה ראויה למשכב ומושב ולא תקבל ההליכה בהם אין מקבלין טומאת מדרס, ועוד יתבארו אלו העיקרים כולם במסכת כלים.
והלכה כרבי יוסי:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הקטע - שנקטעה רגלו:
יוצא בקב שלו - עושים לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו, ואינו נסמך עליו. ומותר לצאת בו דמנעל דידיה הוי, ור"י אוסר דלאו תכשיט הוא יח. והלכה כר"י:
ואם יש לו בית קבול כתיתין - שנחקק בו כדי קבול של כתיתין דקין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן, מקבל טומאת מגע יט. אבל אם אין לו אלא בית קבול שוקו בלבד בלא כתיתין, לאו בית קבול הוא לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ. דדומיא דשק בעינן דקבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין בו, אבל שוקו אינו מטלטל ע"ג הכלי:
סמוכות שלו - יש קטע שתי רגליו והולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוקיו:
טמאים מדרס - אם זב הוא, דהא לסמיכות גופו עבידי ומדרס הן ונעשו אב הטומאה:
ויוצאין בהם בשבת - דתכשיט דידיה הן:
ונכנסין בהן לעזרה - ואע"ג דתנן לא יכנס להר הבית במנעלו, הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגליו הן:
כסא - יש קטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו ואף על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושה כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לאחוריו:
סמוכות - של אותו קיטע, עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין, וכשהוא נשען על ידיו והוא עוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת:
ואין יוצאין בהם בשבת - דאיידי דתלו ולא מארגי, זמנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו. ואית דאמרי מפני שאין צריכין לו כל כך והוו משאוי כ:
ואין נכנסין בהן לעזרה - דמנעל נינהו כא:
אנקטמין - כמין פרצוף אדם משונה שמשימין על הפנים להבעית בו התינוקות. פירוש אחר, חמור שהלצנים עושין ונושאין אותו על כתפיהן:
טהורים - מלקבל טומאה, דלא כלי תשמיש ולא תכשיט הוא:
פירוש תוספות יום טוב
רבי יוסי אוסר. פירש הר"ב דלאו תכשיט הוא. כלומר ואינו מנעל והוי משוי ורבינו ירוחם בח"ה ביאר יפה שודאי דבר פשוט הוא שאינו עושה אותו להלוך שעל כל פנים הוא צריך למקלות ומותר לצאת בהן כמו שיתבאר כאן שצורך הלוכו הם אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאינו צורך הלוכו אסור. ב"י סימן ש"א:
[* טמא. פירש הר"ב טומאת מגע כלומר ולא טומאת מדרס כדכתב לעיל שאינו נסמך עליו ואביי אמר בגמ' שאינו מטמ' מדרס ופירש"י דקסבר לאו לסמיכה עבידי אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ע"כ וכדתנן בפרק עשרים דכלים משנה ג' ומ"ש הר"ב דדומיא דשק בעינן כמ"ש בסוף חגיגה וגם בפירוש הר"ב ברפ"ב דכלים]:
ואין יוצאין בהם בשבת. והני תרי טעמי שכתב הר"ב נראה דלא קיימי אלא אסמוכות וכ"כ ב"י בשם רבי ירוחם דלא מתסר לצאת אלא בסמוכות אבל בכסא וספסלים שבידיו הקטנים יכול לצאת דהוה ליה כמו מקל דשרי וכן משמע דברי רש"י וכ"כ בתוספות והרא"ש ואף על גב דתנן כסא וסמוכות שלו וכו'. י"ל דאשמעינן כסא לאשמעינן טמאים מדרס אבל מאי דקתני ואין יוצאין בהם בשבת לא קאי אלא אסמוכות שלו. עד כאן:
ואין נכנסים בהם בעזרה. פירש הר"ב דמנעל הוא. וכן פירש"י ונראה דהא נמי לא קאי אלא אסמוכות אבל כסא וספסלים ודאי דלאו מנעלים נינהו דמי גריעי מסמוכות דקטע שאינן מנעל משום דלאו בראש רגלו הן. ועוד נ"ל דהא דתנן בעזרה. ה"ה להר הבית נמי לא כיון דמנעל הוא והא תנן לא יכנס להר הבית במנעלו ואיידי דתנא ברישא ונכנסים בהן בעזרה דהוי רבותא תני נמי הכי בסיפא ועי' משנה ח' פ"ק דבכורים וריש פ"ק דחגיגה ותמהני שהרמב"ם השמיט דין סמוכות דמשנתינו לענין עזרה והוה ליה לכתבו בפ"ז מהל' בית הבחירה:
אנקטמין. עיין בפירוש הר"ב ספט"ו דמסכת כלים תמצא פי' שלישי ויש בגמרא ג' פירושים והנך ג' פירושים שכתב הר"ב הם פי' לשלשתם דבגמ':
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יח) (על הברטנורא) כלומר ואינו מנעל והוי משאוי ורבינו ירוחם כ' שכיון שעכ"פ הוא צריך למקלות ומותר לצאת בהם שצורך הלוכו הם אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאין צורך הלוכו בהם אסור:
(יט) (על הברטנורא) כלומר ולא טומאת מדרס כדכתיב לעיל שאינו נסמך עליו והוא בגמ'. דלאו לסמיכא עבידי אלא לתכשיט וא"ל עמוד ונעשה מלאכתנו. רש"י. וכדתנן בפ"כ דכלים מ"ג:
(כ) (על הברטנורא) הנך ב' טעמי נראה דלא קיימי אלא אסמוכות, אבל בכסא וספסלים הקטנים שבידיו יכול לצאת, דהר'ל כמו מקל דשרי. ואע"ג דתנן כסא וסמוכות כו' י"ל דכסא לאשמעינן טמאין מדרס אבל ואין יוצאין כו' לא קאי אלא אסמוכות. רש"י ותוספ'. תוי"ט:
(כא) (על הברטנורא) ונראה דהא נמי לא קאי אלא אסמוכות אבל כסא וספסלים ודאי דלאו מנעלים נינהו דמי גריעי מסמוכות דקטע כו':
(כב) (על המשנה) בעזרה. ה"ה להר הבית נמי 'לא כיון דמנעל הוא ותנן לא יכנס להר הבית במנעלו כו' ונקט עזרה לרבותא דרישא. תוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
הקיטע וכו': בגמ' בעי רבא מרב נחמן היכי תנן הקיטע יוצא ור' יוסי אוסר או אין הקיטע יוצא ור' יוסי מתיר ומסיק ור' יוסי אוסר ומתנחו בה סימנא סמך סמך ודומיא דהאי בעיא בעינן בפ' כל הנשבעין וכמו שכתבתי שם סי' ד'. ונלע"ד דלר"מ דקרי ליה מנעל אין נכנס בו לעזרה ולר' יוסי דלא קרי ליה מנעל נכנס בו לעזרה ומשום דהא בהא תליא לא איצטרך למיתנייה היכא דאיכא פלוגתא אבל מצאתי שכתב הר"ן ז"ל הקטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ דקסבר ר"מ דמנעל דידיה הוי ולא חיישי' דילמא מישתליף ואתי לאתויי ור' יוסי אוסר דנהי דר' יוסי נמי מודה דמנעל הוא אפי' הכי גזרו דילמא משתליף ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר הכי אסיק רבא פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי בפ' שני דיומא ולא כן פי' רש"י ז"ל בכאן עכ"ל ז"ל. ובפ' אין צדין ברב אלפס בדף רצ"ג גבי הא דתניא התם אין הסומא יוצא במקלו הקשה הר"ן ז"ל דמ"ש מקטע דקתני הכא דיוצא בסמוכות שלו ותירץ דקטע שאני לפי שאינו יכול להלך אלא בסמוכות אבל סומא אפשר לו בלא מקל ולפיכך קטע שאינו יכול להלך בלא מקלות יוצא בהן בשבת ע"כ וכתב שכן כתבו תוס' ז"ל. וב"י בסי' ש"א כתב בשם רבינו ירוחם שדבר פשוט הוא שאינו עושה קב זה להלוך שעכ"פ הוא צריך למקלות שמותר לצאת לפי שצורך הלוכו הן אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאינו צורך הלוכו אסור ע"כ:
אם יש לו בית קבול כתיתין וכו': רמב"ם פכ"ה מהל' כלים הי"ט ובגמ' אמר אביי טמא טומאת מת ואין מטמא מדרס רבא אמר אף טמא מדרס וכתבו תוס' ז"ל פי' הרב ר' פורת לרבא הא דלא קתני ברישא דמתני' ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא מדרס בהדיא כדקתני בסיפא משום דהוה משמע אבל אם אין לו בית קבול טהור מן המדרס אבל טמא טומאת מת ולא היא דהא פשוטי כלי עץ הוא ולהכי תנא טמא סתמא דבכה"ג טמא הא אין לו בית קבול כתיתין טהור לגמרי וא"ת למה ליה בית קבול כתיתין תיפוק ליה דכל הטמא מדרס טמא טמא מת וי"ל דבית קבול כתיתין עושה אותו ראוי למדרס ע"כ. ועיין בתוס' יומא פ' בתרא דף ע"ח:
מדרס: מצאתי שנקד הר"מ די לונזנו ז"ל מדרס המ"ם בחיר"ק והדל"ת בשו"א והרי"ש בפתח:
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל כסא יש קיטע וכו' עד ולא מנחי אארעא כצ"ל:
ואין יוצאין בהן בשבת: לא קאי רק אסמוכות שלו אבל כסא לא קתני ליה רק לאשמועינן דטמא מדרס אבל יכולין לצאת בו עיין בבית יוסף א"ח סי' ש"א. ופי' בערוך סמוכות שלו טמאים מדרס פי' סמוכות של קב טמאים מדרס שהוא כמנעל שהולכין עליו כך הולך על זה ויוצאין בהן בשבת דאין יכול להלך אלא בהן ולא הוי משא ונכנסים בהן לעזרה דאינו מנעל:
כסא וסמוכות שלו: פי' מי שנקטעו שתי רגליו עושין לו כעין כסא שמהלך עליו ועושין לו סמוכות שמגינין על השוקיים שלא יגררו לארץ והני נמי טמאים מדרס לפי שסומך עליהן ואין יוצאין בהן בשבת לפי שיכול להלך בלא אותן סמוכות ואין נכנסין בהן לעזרה דהואיל ומגינין על הרגל כמנעל הרי הם כמנעל ואסור ליכנס בה לעזרה.
פי' גאון אם יש לקב בית קבול כתיתין כגון שיש ברכובת הקטע חתיכה בולטת ונחסר לה בקב מקום קבול שמניחה בו טמא הקב הסמוכות שלו טמאין במדרס הזב ויוצאין בהן בשבת שאינו משוי ונכנסין בהן לעזרה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד והסמוכות אין מגינות אבל כסא סמוכות טמא מדרס שהוא כלי ואין יוצאין בה בשבת שאינה תכשיט ואין נכנסין בהן לעזרה שנמצא כרוכב ואינו עומד שהיא מגעת לארץ עכ"ל ז"ל. ובגמ' תני תנא קמיה דר' יוחנן נכנסין בהן לעזרה. א"ל אני שונה אשה חולצת בו ואת אמרת נכנסין תני אין נכנסין בהן לעזרה:
אנקטמין: ס"א לוקטמין ופי' הרמב"ם ז"ל מנעל של עץ. ועוד שם בפי"ט דהלכות שבת סי' ט"ו ושם לא הביא בבא דסמוכות שלו ולא בבא דכסא וסמוכות שלו ומתוך פירושו למשנה קצת יש לי להסתפק אם הוא מפרש בבא דכסא וסמוכות שלו על איזה כסא שיהיה אפי' של כל אדם בריא ע"ש:
תפארת ישראל
יכין
הקיטע: שנקטע רגלו:
יוצא בקב: (שטעלץ פוס):
שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר: דמדאינו סמוך עליו רק על המקלות. ואינו לובשו רק שלא יראה חסר רגל. לפיכך אינו לא מלבוש ולא תכשיט רק משאוי:
ואם יש לו בית קיבול כתותים: שעשה בית קבול בראש הקב להניח שם מוך שלא ידחוק ראש שוקו:
טמא: מקבל הקב טומאת מגע. אבל באין לו בית קבול כתיתין. בית קבול של ראש שוקו אינו מועיל שיקבל טומאה. מדאינו עשוי כשק שמטלטלין המלוי אגב הכלי. והכא אינו מטלטל הרגל אגב הכלי. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאינם מק"ט:
סמוכות שלו: יש קטע משים כעין דפין של עץ או עור תחת ברכיו לסמוך עליהן בהליכתו:
טמאין מדרס: אם זב הוא מדמיוחדין לתשמיש זה. ויש בהן כשיעור ראוי המיוחד למדרס (ככלים פכ"ז):
ויוצאין בהן בשבת: דתכשיט דידיה הוא. וה"ה חיגר או חולה שצריך מאד למקל. מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב. ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל. מדיכול לילך בלעדן הו"ל עובדין דחול (מג"א שם סקכ"ז):
ונכנסין בהן בעזרה: דאע"ג דאין נכנסים במנעל בעזרה. הנך לאו מנעל הן. מדאינן בראש הרגל:
כסא: כסא למכווץ רגלים שיושב עליו ורגליו בארץ. וכשרוצה לילך. נשען בידיו בספסלים קטנים. ודוחק א"ע בכח למקום שרוצה:
וסמוכות שלו: הן המנעלים שברגליו. שנסמך עליהן ג"כ קצת בהילוכו:
טמאין מדרס: מדנשען עליהן קצת:
ואין יוצאין בהם בשבת: מדאינו נסמך עליהן כראוי. אינן מהודקין ברגליו. ודלמא משתלפי ויביאם:
ואין נכנסין בהן בעזרה: דחשיבי כמנעל:
אנקטמין: חמור עץ של ליצנים. וי"א (לארפע). וי"א דפים לילך עמהן בטיט:
טהורין: דלאו כלי הוא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת