רמב"ם על שבת ו

<< · רמב"ם · על שבת · ו · >>

שבת פרק ועריכה

משנה אעריכה

מה שאמר לא תטבול בהם עד שתרפם - הוא טעם איסור יציאתם באלו החוטין בשבת, לפי שנחוש שתצטרך לטבילה בשבת, ותסיר אותם מעל ראשה ומצחה כדי שלא יהיו חוצצין ותעבירם ארבע אמות ברשות הרבים, כי אלו החוטין הם על הראש. אבל חוטי הצואר מותר לטבול בהם, ולפיכך תצא בהם בשבת.

וטוטפת - הוא ציץ, יקשרו אותו על המצח מאוזן לאוזן.

וסנביטין - נקראים בלשון חכמים "לחיים", והם ממיני התכשיט, ונתלין מן הציץ על הצדעים ועל הלחיים ולפיכך נקרא לחיים.

ואמרו בזמן שהן תפורין - רוצה לומר תפורין בטוטפת.

וכבול - חתיכה של בגד כמו מצנפת, שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח, והוא בפני עצמו זולת הציץ תכשיט.

ואמרו ברשות הרבים - הוא משמש לכל מה שזכר, כי טעם אסורם גזירה שמא יפלו ברשות הרבים ותטלם ותביאם בידה.

ועיר של זהב - כליל של זהב על צורת ירושלים, והיתה אצלם תכשיט.

וקטלא - חונקת, והיא חוטין שעורכין בה גרגרי זהב, וקושרין אותה על הצואר בדוחק כאדם החונק את עצמו, ולפיכך נקראת חונקת, ובלשון ערבי "מכנקה".

ואמרו אינה חייבת חטאת - לפי שטבעת שאין עליה חותם יש בה קצת תכשיט, אף על פי שאינה מתכשיטי הנשים לגמרי.

ומחט שאינה נקובה - אפשר שתחלק בה האשה שער ראשה, ולפיכך היא ממיני תכשיטיה, ולפיכך אינה חייבת חטאת:

משנה בעריכה

סנדל המסומר - מסומר במסמרים, ובלבד שיהיו עשויין לחזק.

וטעם איסורו, כי בזמן צרה מן הצרות היו מתקבצין לתפילה וקרית שמע במערות, ושמעו קול המון וסברו שמא הרגישו בהם האויבים, דחקו זה את זה ודרסו זה את זה באותן הסנדלים המסומרים ומתו מהם רבים, ולפיכך אסרו לצאת בסנדל מסומר בשבת ויום טוב לפי שהם ימי כניסה וכנופיה.

ואם יש ברגלו מכה, יוצא בסנדל יחיד ברגלו הבריאה.

ואמרם מומחה - סמך על התואר וחסר המתואר כמנהג, כאילו אמר מאדם מומחה. ומומחה הוא מי שנבחן ונתנסה שלש פעמים ונתאמת בו הנסיון, ויהיה האיש מומחה כשירפא בקמיע שלו שלשה פעמים.

שריון - ידוע, "שריון קשקשים" (שמואל א יז, ה).

וקסדה - כובע של ברזל.

מגפיים - מלבוש של ברזל, יתכסה בו האדם בשעת המלחמה, כדי שלא יכו אותו ויפול:

משנה געריכה

כאשר השלים לזכור הדברים שאם יצא באחד מהם לא יתחייב חטאת לדברי הכל, התחיל לזכור הדברים שאם יצא באחד מהם יתחייב חטאת, ומפני זה לא דבקו בזה המין הראשון.

וכוליאר - כמו טבעת שמסבב הראש כולו, ובלשון חכמים קורין אותו "מכבנתא".

וכובלת - כלי קטן מכסף או זהב, ונותנין בו משיחה טובה, יתעדנו בה הנשים.

ופלייטון - המור הוא המוסק, והדומה לו ממיני הבושם.

והלכה כחכמים:

משנה דעריכה

תריס - הוא המגן.

ואלה - צינה מעץ, ואין בין המגן והאלה, אלא שהמגן תבניתו כמו משולש ואלה תבניתו עגולה, ושניהם מעץ.

בירית - אצעדה בשוק.

כבלים - עכסים בצורת האצעדה, והיו מטילין ביניהם שלשלאות, והיו מתקשטים באלו הכבלים הבתולות כדי שלא יפסעו פסיעה גסה ויגיע להן היזק בבתוליהן.

ומה שאמר טהורים וטמאים אינו נכלל בדיני השבת, אבל אמר זה מפני שהזכיר בכאן כבלים והודיענו דין אחר, והוא כי העכסים אינן מקבלין טומאה לפי שאינן מכלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו. והכבלים מקבלין טומאה לפי שהם מכלל הכלים שיש להם שם מיוחד, ועוד יתבארו אלו העקרים במסכת כלים.

ופירוש תכשיטיה - עדיה וחליה.

וגנאי - פירושו לפי מקומו, והוא הפך השבח כלומר רוע וכיעור.

והלכה כחכמים:

משנה העריכה

חוטי שער - הם החוטים הנעשים משער, כי אין עניינן כעניין חוטי צמר וחוטי פשתן הנזכרים בראש הפרק, כי חוטי שער אפילו קשרתן על מצחה קשר מהודק אינם חוצצין לפי שהמים נכנסים בהם, ולפי שמותר לטבול בהם מותר לצאת בהם בשבת כאשר בארנו בראש הפרק.

ואלו השמיענו שלה - היינו אומרים שלה שאין מאוסין לה מותר, אבל של חברתה שהם מאוסין לה, ושמא יש לה לחברתה בראשה חולי הנקרא חולי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בה, אסור. ואלו השמיענו של חברתה - היינו אומרים של חברתה שהיא ממינה מותר, אבל בשל בהמה שאינה ממינה אסור, על כן השמיענו שהכל מותר.

ופאה נכרית - כמו מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה, ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשער.

ומוך - מעט צמר מצמר גפן ודומיהם.

ובמוך שהתקינה לנידתה - אפילו נשתמשה בה שלא יהיה קשור, לפי שאם נפל לא תטלנו ולא תביאנו מפני מאיסותו, אבל מוך שבאזנה ושבעקיבה לא תצא בה עד שיהא קשור קשר מהודק באוזן או בעקב.

ומה שתתן האשה בפיה פלפל או מלח והדומין להם, הוא להעביר ריח הפה אם יש בה זוהמא או ריח רע.

ושן תותבת - הוא שן נכרי שנותנת האשה בפיה במקום שינה שנפל לה דרך עראי, ויתחזק בלחיצת השנים האחרים.

ושן של זהב - הוא שיהיה שן משיניה משונה במראיתו, ותעשה מכסה מזהב בצורת אותו השן ותרכיבהו עליו להסתיר מומה.

ורבי אומר שכיון שזה המעשה הוא להסתיר מומה, שלא תעקור אותו להראות לחברותיה. וחכמים אומרים שתעקור ותראה ברשות הרבים ולפיכך אסור לצאת בו.

והלכה כחכמים:

משנה ועריכה

צינית - חולי הנקרא בערבי "סלעא", וחכמים קוראין אותו "בת ארעא", לעובי הלטייה וקושי עצמה.

וסלע - כמו פשוט מפותח מכסף או נחושת וזולתו, כי סגולת התועלת היא בפיתוח.

וחוטין - הוא חוטין קשורין בצואר, ובלבד שלא יהיו צבועים, כי אם הם צבועים מחמת יפיין תסיר אותם מצוארה ותראה לחברותיה ברשות הרבים.

רעולות - כמו פעמונים או זגין, כי הנשים הערביות היו יוצאין בזגין כמו שמנהגן לצאת תמיד, והוא מין ממיני החלי "הנטיפות והשרות והרעלות" (ישעיה ג, יט), וכמוהו "והברושים הרעלו" (נחום ב, ד) כלומר הונדו והונעו כדי שיפול פריין.

וקסמים שבאזניהם - עצים קטנים עגולים, היו מכניסין אותם בנקבי אזניהם כדי שלא יסגר הנקב.

ופרופות - כמו כרוכות, רוצה לומר כי הנשים היו אוספות שולי הרדיד וכנפותיו יחד על דבר קשה כמו אבן או עץ וקושרות מלמעלה.

ואחר כך אמר כי כל הנשים מותר להן לצאת בזה העניין, ומה שיחד ערביות ומדיות לפי שהן הידועות בזה המעשה, וזה המנהג:

משנה זעריכה

זאת הפריפה היא בשבת, כי אין בה קשר אלא פריפת החוט בלבד.

ואמרו ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת - הוא חוזר אל המאמר האחרון, והוא אמרו על המטבע, לפי שאסור טלטול המטבע בשבת:

משנה חעריכה

בית קיבול כתיתין - עניינו שיהיה באותו עץ, שהוא קב הקיטע, גומא שיכנסו בה קצוות הבשר, עד שיבש ונשאר יוצא לחוץ ממי שקטעו ידו או רגלו ולא כוונו החתך.

ואמרו טמא - עניינו שהוא מקבל טומאה אפילו טומאת מדרס, לפי שהוא כלי קבול כאשר נבאר במסכת כלים.

טומאת מדרס - הוא כי כל מה שהוא ראוי למשכב ומושב כשניתן כובד הזב עליו נטמא, ואפילו יהיה בין הזב ובין המושב דברים בינונים מאבנים וכיוצא בו, ועוד התבאר זאת הטומאה משלם במסכת זבים.

ולפי שזכר הקב והוא הרגל שיעשה הקיטע, וזכר מסעדיו שהוא מותר לצאת בהם בשבת לפי שהן קיימות וחזקות, ושיכול להכנס בהן לעזרה ואינו דרך הבזיון כמו הסנדל והמנעל שהוא אסור להכנס בהן להר הבית כולו כאשר בארנו בסוף ברכות, דיבר גם כן על סמוכות של כסא איזה כסא שיהיה, ואמרו שהן מקבלות טומאה. ומצורות אלו המסעדים שהיו ידועים אצלם, יוודע מאיזה טעם לא יצא בהם בשבת והוא לרוב התפרקם מן הרגל, וההולך בהן יראה כאילו הוא מוליכן או גוררן.

אנקטמין - כמו מנעל מעץ, ולפי שאינה ראויה למשכב ומושב ולא תקבל ההליכה בהם אין מקבלין טומאת מדרס, ועוד יתבארו אלו העיקרים כולם במסכת כלים.

והלכה כרבי יוסי:

משנה טעריכה

אלו הקשרים - נתבארו בתלמוד, והוא כי הם זכרו כי הבן הקטן כשיש לו אהבה רבה באביו, ולא יכול הנער לעזוב את אביו וישוב עליו להיזק, שהאב לוקח שרוך נעלו הימנית ויקשרנו לו בזרועו השמאלית ויועיל לו בסגולה, ואלו הן קשרים.

ואמרו וכל אדם - חוזר להתיר לבני מלכים שיצאו בזגין:

משנה יעריכה

חרגול - מין חגב, "את החרגול למינהו" (ויקרא יא, כב), וזה יועיל לחולשת עצבי הירכים בסגולה.

ושן של שועל - יעשה לשינה. ומי שיקח שן של שועל חי ויתלה אותו על מי שארך שנתו תקיצו, ואם לוקח משועל מת יעשה להפך.

וכמו כן יזמו בעלי סגולות, כי כשיוקח מסמר מעץ הצלוב ויתלה אותו על גרגרת מי שיש בו קדחת שלישית יועיל לו.

והלכה כרבי יוסי, כי העיקר אצלנו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ועל זה לא אמר הכתוב "ולא תלכו בחוקות הגוים" (ויקרא כ, כג):