תוספות יום טוב על שבת ו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

במה אשה יוצאה וכו'. דהוי תכשיט ולא משאוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דלמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר. רש"י:

לא תצא וכו'. פתח במאי דסליק וליכא קפידא כמ"ש ברפ"ק:

שבראשה. פירש הר"ב שמקלעת בהן שער ראשה וכן ל' רש"י והיינו בע"ש דאילו בשבת אסור כדתנן בס"פ המצניע. והתוס' דחו זה הפירוש משום דכמו שיש איסור בקליעה ה"נ איכא איסור בסתירה והלכך לא חיישינן בהו שתתירם אלא הכא מיירי שאינן קלועים:

לרה"ר. כתב הר"ב וכל הנזכרים למעלה אסורים אף בחצר דגזור בהו וכו'. ומסיים הר"ן וחדא גזירה הוא שגזור בהן. וכתב הב"י בסימן ש"ג שכתב הרמב"ם בפ' י"ט מה"ש דהא דאסרי בחצר דוקא כשאינה מעורבת וכתבו המגיד והר"ן שהרמב"ן והרשב"א חולקים בדבר דבחצר שאמרו לאו דוקא דה"ה בבית ע"כ. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם מלשונו זה שהבאתי מחבורו עיניך רואות שחזר בו. ועוד עיין בזה מ"ש במשנה ה' בס"ד:

ולא בעיר של זהב. הקשו בתוס' דהא תנן בפרק בתרא דסוטה (משנה י"ד) דבפולמוס של טיטוס גזרו עליו שלא יתקשטו בו והכא לא אסרו אלא בשבת ואור"ת דהתם דוקא לכלות גזרו כדתנן התם ולא לשאר בני אדם:

ולא בקטלא. פי' הר"ב שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת וכו'. גמ'. ופי' התו' דהכא ברפוי דליכא חציצה דאל"כ ברישא הו"ל למיתני בהדי חוטי צמר וכו' וטעמא דאסור דדבר של נוי הוא ויש לחוש דלמא שליף ומחוי. ע"כ. וקשיא לי דאכתי ליתני ברישא קטלא ודחונקת בה וי"ל דכיון דמ"מ איצטריך למיתני קטלא דאינה חונקת לא בעי למיתני ליה ברישא נמי. וסמיך ליה דממילא שמעינן דכל דבר שחוצץ אינה יוצאה בו. וא"ת אמאי תני ברישא דוקא שבראשה. הא משכחת דבצוארה נמי קושרת דבר החוצץ הא מילתא מיפרשא בגמ' דבחוטין ורצועה דרישא אין אשה חונקת את עצמה בצוארה והילכך לא משכחת להו אלא שבראשה וקטלא דהכא שאני דמתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה. ועיין ריש פ"ט דמקואות:

ולא בנזמים. פירש הר"ב נזמי האף אבל נזמי האזן יוצאין בהן ומסיים רש"י דטריחא לה מלתא למשלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין:

ולא בטבעת שאין עליה חותם. פי' הר"ב אבל יש עליה חותם וכו' ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש. והרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין (ותנן בפ"י מ"ג דפטור) שכל המוציא דבר שאינו תכשיכו לו מוציאין אותם בידים ולא דרך מלבוש. רש"י ד' ס"ב:

ולא במחט שאינה נקובה. בגמ' למאי חזיא ומסקי' אמר רבא טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם בפירושו טעמא דמניחתה וכו'. דאע"ג דס"ל דבשבת רשאית לחלק שערה שאין זה פסיק רישיה שתשיר שערה וכמו שכתבו התו' והר"ן אפ"ה מטעם חולקת לא שרי דאכתי לאו תכשיכו הוא אלא כלי שעל ידי מלאכתו מתקשטת אבל אינו תכשיט בעצמו וכמו שכתבו ז"ל:

משנה בעריכה

לא יצא בסנדל כו'. עיין ספ"ק דביצה:

בסנדל המסומר. כתב הר"ב ותוחבין בו מסמרות לחזקו פי' רש"י עם העור שלמעלה הימנו. ועיין ספ"ק דביצה. ומ"ש מפני שמעשה זה בשבח היה כו' לשון הר"ן והואי בכנופיא ע"כ. והא דלא גזרו בתענית שעל הגשמים דפ"ב דתענית אמרו בגמ' דלא דמי דהוא כנופיא דהיתירא בעשיית מלאכה:

ולא בתפילין. לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו זמן תפילין כדכתב הר"ב משנה ג' פ"ג דברכות אלא אפילו אליבא דמ"ד שבת זמן תפילין. וכ"פ הר"ב בר"פ בתרא דעירובין. לא יצא. דלמא אתי לאתויי ברה"ר דשקיל ליה מרישיה אם בא לפנות וממטי להו ד' אמות. ובטוא"ח סי' ש"א כתב ג"כ זה הטעם נראה שפוסק דשבת זמן תפילין ולא כ' כן בסימן ל"א. אבל הרמב"ם בפי"ט מה"ש נראה מהמשך לשונו דמפרש למתני' אליבא דמ"ד דשבת לאו זמן חפילין שכ' מפני שהוציאו דרך מלבוש וכן היוצא בתפילין פטור ע"כ. וזה אמרו בגמ' אליבא מ"ד דשבת לאו זמן תפילין דאפ"ה פטור מה"ט. ועיין עוד מזה בר"פ בתרא דעירובין:

[* המומחה. עיין בפי' הר"ב משנה ח' פ"ה דעירובין]:

אינו חייב חטאת. דלא משוי נינהו אלא כמלבושיו נינהו בחול. הר"ן:

משנה געריכה

במחט הנקובה. פי' הר"ב שאומן שהוציא וכו' כלומר וכל אשה דרכה ואומנותה לתפור ולתקן בגדי ביתה. ונראה מזה שדעתו כדעת הרא"ש דאיש בין באינה נקובה בין בנקובה פטור שאינו מוציא כדרך המוציאין:

ולא בטבעת וכו'. מפורש במשנה א':

[* פלייטון. פי' הר"ב מור כו'. כ"כ הרמב"ם אבל בסוף מסכת כלים מפרש הר"ב כפירש"י]:

משנה דעריכה

ולא באלה. עיין בפירוש הר"ב בפי"ו ממסכת כלים:

וחכמים אומרים אינו אלא לגנאי שנא' וכו'. חכמים היינו תנא קמא ולא באו אלא לפ' הטעם:

משנה העריכה

בין משל חברתה. פי' הר"ב אף על גב דמאיס לה גמ'. ופי' הרמב"ם דשמא יש לה לחברתה בראשה חולי הנקרא חולי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בזה:

ובפיאה נכרית. וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית לעיל בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר וי"ל דמילתא דפשיטא הוא דאסור לצאת בה לר"ה דודאי משלפי משום דמחכו עלה. בתוספות בד"ה אי כבלא דעבדא וכו' דף נ"ז ע"ב:

לחצר. מדנקט בכבול ופיאה נכרית ושבקינהו לאינך דמיתנו בהדייהו לאיסורא בר"פ מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי וסייעתא לפי' הראשון שכתב הר"ב בר"פ. והכי דייקינן בגמ'. והפירוש שכתב לעיל בשם הרמב"ם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא פירושא דדינא הוא דמשמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי אמרו כן ותנא הוא ופליג אמתניתין כדאיתא בגמ':

[* בפילפל. פירש הר"ב שנותנת בפיה מפני ריח הפה ובפ"ט משנה ו' פלפלת ומפרש הר"ב שאינו הפלפל המצוי בינינו]:

ובלבד שלא תתן לכתחלה. כתבו התוס' מפני שנראה כמערמת להוציא ועיין משנה י"ג פרק בתרא דעירובין ולפי' זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורים לתת לכתחלה ועיין מ"ש במשנה ז' בס"ד:

ואם נפל לא תחזיר. בפ' בתרא דעירובין משנה י"ג מחלק הר"ב לענין רטייה שנפלה דאסורה להחזיר דדוקא בנפלה ע"ג קרקע כדאיתא בגמ' התם ושם כתבו התוס' דהה"נ הכא דדוקא כשנפלה ע"ג קרקע דמאי שנא ודבריהם הללו נשמטו מידי האחרונים:

משנה זעריכה

פורפת על האבן ועל האגוז. ואם תאמר והא נראה כמערמת כדלעיל במשנה ה'. וי"ל דהכא ניכר הדבר והכל יודעין דלכך צריכה וליכא שום חששא אבל בדבר שהיא נותנת בתוך פיה אינם יודעים למה היא נותנת. תוס' דלעיל:

משנה חעריכה

רבי יוסי אוסר. פירש הר"ב דלאו תכשיט הוא. כלומר ואינו מנעל והוי משוי ורבינו ירוחם בח"ה ביאר יפה שודאי דבר פשוט הוא שאינו עושה אותו להלוך שעל כל פנים הוא צריך למקלות ומותר לצאת בהן כמו שיתבאר כאן שצורך הלוכו הם אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאינו צורך הלוכו אסור. ב"י סימן ש"א:

[* טמא. פירש הר"ב טומאת מגע כלומר ולא טומאת מדרס כדכתב לעיל שאינו נסמך עליו ואביי אמר בגמ' שאינו מטמ' מדרס ופירש"י דקסבר לאו לסמיכה עבידי אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ע"כ וכדתנן בפרק עשרים דכלים משנה ג' ומ"ש הר"ב דדומיא דשק בעינן כמ"ש בסוף חגיגה וגם בפירוש הר"ב ברפ"ב דכלים]:

ואין יוצאין בהם בשבת. והני תרי טעמי שכתב הר"ב נראה דלא קיימי אלא אסמוכות וכ"כ ב"י בשם רבי ירוחם דלא מתסר לצאת אלא בסמוכות אבל בכסא וספסלים שבידיו הקטנים יכול לצאת דהוה ליה כמו מקל דשרי וכן משמע דברי רש"י וכ"כ בתוספות והרא"ש ואף על גב דתנן כסא וסמוכות שלו וכו'. י"ל דאשמעינן כסא לאשמעינן טמאים מדרס אבל מאי דקתני ואין יוצאין בהם בשבת לא קאי אלא אסמוכות שלו. עד כאן:

ואין נכנסים בהם בעזרה. פירש הר"ב דמנעל הוא. וכן פירש"י ונראה דהא נמי לא קאי אלא אסמוכות אבל כסא וספסלים ודאי דלאו מנעלים נינהו דמי גריעי מסמוכות דקטע שאינן מנעל משום דלאו בראש רגלו הן. ועוד נ"ל דהא דתנן בעזרה. ה"ה להר הבית נמי לא כיון דמנעל הוא והא תנן לא יכנס להר הבית במנעלו ואיידי דתנא ברישא ונכנסים בהן בעזרה דהוי רבותא תני נמי הכי בסיפא ועי' משנה ח' פ"ק דבכורים וריש פ"ק דחגיגה ותמהני שהרמב"ם השמיט דין סמוכות דמשנתינו לענין עזרה והוה ליה לכתבו בפ"ז מהל' בית הבחירה:

אנקטמין. עיין בפירוש הר"ב ספט"ו דמסכת כלים תמצא פי' שלישי ויש בגמרא ג' פירושים והנך ג' פירושים שכתב הר"ב הם פי' לשלשתם דבגמ':

משנה טעריכה

וכל אדם וכו'. כתב הרמב"ם חוזר להתיר בני מלכים שיצאו בזוגין ע"כ והדין עמו דאילו בקשרים לא התירו אלא משום רפואה למי שצריך לה כדתני' בגמ' ד' ס"א שצריך מיהו שיהיה ממשפחת נכפין לענין קמיע ופסקה הטור סי' ש"א. והוי יודע דלמאי דפסקינן בספי"ד דלא כר"ש האומר כל ישראל בני מלכים הם מוקים בגמ' דמתני' באריג בכסותו:

משנה יעריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.