משנה שבת ב ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ב · משנה ה | >>
המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, ואם בשביל החולה שיישן, פטור.
כחס ח על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה, חייב.
הַמְּכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִם, מִפְּנֵי לִסְטִים, אוֹ מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, אוֹ בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישָׁן,
- פָּטוּר.
- כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחַס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחַס עַל הַפְּתִילָה,
- חַיָּב.
- וְרִבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן,
- חוּץ מִן הַפְּתִילָה,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶחָם.
המכבה את הנר,
- מפני שהוא מתיירא -
- מפני גוים,
- מפני לסטים,
- או מפני רוח רעה,
- ואם בשביל החולה - שיישן,
- פטור.
- כחס - על הנר,
- כחס - על השמן,
- כחס - על הפתילה,
- חייב.
- רבי יוסי - פוטר בכולן,
- חוץ - מן הפתילה,
- מפני שהוא עושה - פחם.
- חוץ - מן הפתילה,
- מפני שהוא מתיירא -
רוח רעה - קוראין לכל מיני החולי הנקרא בערבי "מלכוניא". כי יש מין מן החולי הנזכר, שיברח החולה ויבדל מן הטבע האנושי הממוצע כאשר יראה האור או כשיתחבר עם בני אדם, וישתעשע ותנוח נפשו בחושך ובהתבודדות בעת השתוממות, והדבר הזה נמצא הרבה בבעלי המרות.
ושעור זאת המשנה כך, "מפני נכרים מפני לסטים מפני רוח רעה פטור, ואם בשביל החולה שיישן מותר". ומפני זה אמר פטור במקום מותר, לפי שהדין בסוף המשנה חייב ולא יתכן שיצא מדין מותר לדין חייב.
וזה החולה הוא חולה שיש בו סכנה, ובתנאי שאי אפשר להוציאו למקום אחר או להסתיר האור ממנו.
ואמרו כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה חייב; רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה - מה שאמר חייב הוא דעת רבי יהודה, שהוא אומר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ולפיכך יאמר שהוא חייב לפי שלא היתה כוונתו כבוי הנר, אלא שלא ישרף חרס הנר או שלא יכלה השמן. ורבי יוסי אומר, מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ולפיכך הוא פוטר בכולן חוץ מן הפתילה, ובתנאי שיכוין להבהב מה שנשרף ממנה כדי שתאיר יפה כשידליקנה פעם שנית, ואז תהיה מלאכה שצריכה לגופה.
ואין הלכה כרבי יוסי:
מפני עובדי כוכבים - כגון פרסיים שאין מניחין להדליק אור ביום אידם אלא בבית עבודת כוכבים שלהם:
מפני לסטים - שלא יראו שיש שם אדם ויבואו עליו:
מפני רוח רעה - השורה עליו, וכשאינו רואה נוח לו. ורמב"ם פירש רוח רעה, מין ממיני החולי הבא לבעלי המרה השחורה, שלא ינוחו אלא כשישבו בחשך ובהסתרה מבני אדם:
ואם בשביל החולה שיישן פטור - האי חולה חולה שיש בו סכנה הוא, דאילו מכבה בשביל חולה שאין בו סכנה חייב למאי דסבר האי תנא דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. וכן מפני עובדי כוכבים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, כולהו אית בהוא סכנה. ובדין הוא דלתני מותר, אלא משום דבעי למתני סיפא חייב, תנא רישא פטור:
כחס על הפתילה חייב - ואע"ג דאינו צריך לגוף הכבוי אלא לצורך דבר אחר, שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר חייב, דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה:
פוטר בכולן חוץ מן הפתילה - שאין לך כבוי הצריך לגופו, אלא כבוי של פחמים, וכבוי של הבהוב פתילה, שעושה הכבוי להאחיז האור מהר כשירצה להדליקו. ואין הלכה כר"י:
שהוא עושה פחם - שהוא מתכוין לעשותה עכשיו בכבוי זה פחם, שתהא מהובהבת להאיר יפה י:
כחס על הנר וכו'. כשהוא חס על הנר. כן לשון הר"ן. [* ובפירש"י דף ל"א ע"ב כתוב כי חס. וזה קרוב לדברי הר"ן דכי משמש בלשון דהא ואפשר דמשמש בגמ' בלשון אי שהוא אם. ואולי שזהו דעת רש"י בכאן. עוד ראיתי בפ"ב דביצה דף כ"ב ברייתא דקתני אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה. ולבי אומר לי] דאולי שבא הלשון בדרך הכתוב כמוך כפרעה כמוני כמוך כעם ככהן ורבים. והמכוון להשוות הדברים בשיווי גמור. והשוה בכאן החס על הנר שיהא חייב כמו החס על הפתילה דמודה ביה ר"י. [* עוד נמצא בברייתא כלך לדרך זו. ואפשר דבלשון חכמים רגילים בכ"ף נוספת ובאופן ברייתות ויהיה כן גם כאן]:
ורבי יוסי פוטר. דס"ל כר"ש דמשנה ה' פ"י דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור עליה. ופי' שם בתוספות דהיינו כשעושה מלאכה וא"צ לאותו צורך כעין שהיו צריכים לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף איסור המלאכה ושורשו וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה שהובהבה כבר א"צ לגופן שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין ע"י כבוי זה ראויין למלאכת הצורפים וכבוי כדי שלא יקדיחו הסממנים בבישולם לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי:
שהוא עושה פחם. פי' הר"ב שהוא מתכוין לעשותה עכשיו בכבוי זה פחם וכו'. דמוקים לה בגמ' בפתילה שצריך להבהבה שלא הבהבה מבעו"י:
(ח) (על המשנה) כחס. כו' כשהוא חס. הר"נ. ובפרש"י כתב כי חס. וזה קרוב לדברי הר"ן, דכי משמש בלשון דהא. ואפשר דמשמש בלשון אי שהוא אם. ועתוי"ט:
(ט) (על המשנה) ור"י פוטר. דס"ל כר"ש דמ"ה פ"י ופירש שם בתוספ' דהיינו כשעושה מלאכה וא"צ לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כו' וכחם על הנר ועל השמן או על הפתילה שהובהבה כבר א"צ לגופן שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין ע"י כיבוי זה שיהיה ראוי למלאכת הצורפין:
(י) (על הברטנורא) דמוקים לה בגמרא בפתילה שצריך להבהבה שלא הובהבה מבע"י:
מפני עובדי כוכבים מפני ליסטים: מפר' בבבלי גם בירושלמי של סכנה ור' יוסי בעי התם אי בשל סכנה ניתני מותר ומשמע התם דאיכא דתני מותר:
ואם בשביל החולה שיישן פטור: האי חולה וכו' למאי דסבר האי תנא דמלאכה שאינה צ"ל חייב עליה עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט ור' יהודה היא: ובגמרא והא דתני ר' אושיעא אם בשביל החולה שיישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההוא בחולה שאין בו סכנה: ותמהתי שמצאתי בפי' ה"ר יהונתן ז"ל אהאי רישא דמתני' שכתב ומיירי בחולה שאין בו סכנה וכן בשאר הנז' עמו שאם היה בהם סכנה מותר לכתחילה וסתמא זו כר"ש דס"ל במוציא את המת לקוברו שהוא פטור משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כלומר שאין המת צריך לו כלום ברה"ר דלא משכחת הוצאה הצריכה לגופה אלא שאם הוציא כלי לרה"ר והכלי עצמו צריך לו ברה"ר כגון שהוציא מרא לר"ה לחפור בו שם או שהוציא ככר לרה"ר שיהנה בו שם ברה"ר הוא או חברו ע"כ. וגבי סיפא דכחס על הנר וכו' כ' והאי סתמא קתני לה ר' יהודה דמחייב חטאת במוציא את המת לקוברו או אפי' לפנות את ביתו מטומאת מת ג"כ גוף הכבוי שבו נעשית המלאכה אינו מועיל לו כלום אפי' כשהוא חס על הפתילה לא יועיל לו כלום שאיתו ראש הפתילה היה דולק תחלה לא ישוה לו כלום שהרי כשירצה להדליקה פעם אחרת יסיר ממנה ראש הפתילה תחלה ואין זה כבוי פחמין וכ"ש כשהוא חס על השמן ועל הנר שאין ההנאה והתועלת בגוף המלאכה עצמה דהיינו כבוי אלא זה בכה וזה בכה ולא אשכחינן חיוב בפתילה אלא כגון שהיתה פתילה חדשה שלא היתה מהובהבת ועכשיו הוא מכבה אותה ומחייב אהדלקה ועל כבויה א"נ שמכבה אותה תכף שנכנס שבת כגון שהדליקה בע"ש דלא מיחייב אהדלקה ומיחייב משום כבוי לפי שבזה הכבוי נעשית כלי וראויה להדליק בה יותר משלא יעמוד אפר אותן חוטין על ראשה עוד וזהו לשון מפני שהוא עושה פחם שהוא מתכוין ממש לעשות פחם עכשיו שידליק בו פעם אחרת כדרך כל עשיית פחם שבעולם שהוא נעשה בכבוי עכ"ל ז"ל: והוא מן התימה מה שכתב דרישא כר"ש דהא בגמ' בהדיא מכריח מכח הסיפא דרישא נמי ר' יהודה היא דקתני סיפא חייב ש"מ ר' יהודה היא [עוד ישנם דברים אחדים בכ"י אך מטושטשים הם וא"א לעמוד עליהם וחבל על דאבדין.]:
מפני שהוא עושה פחם: גרסי' במפיק ה"א והשי"ן קמוצה ומסקינן בגמ' וכן משמע נמי בירושלמי דר' יוסי כר' שמעון דלקמן פ' עשירי סי' ה' דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ובהא אפי' ר"ש מודה דמשום דקא מתקן מנא וצריך לגופו הוא דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני שנעשית פחם שמע מיניה: והביא בכאן תוי"ט מה שפירשו שם בתוס' דהיינו כשעושה מלאכה וכו'. [וכ"ה] ג"כ הכא בפי' רש"י ז"ל בגמ' וז"ל ואין לך כבוי הצורך לגופו אלא כבוי של פחמין כשעושין אותו וכבוי של הבהוב פתילה שהכבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו ע"כ:
יכין
המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובדי כוכבים: עובדי אש אין מניחין שום אש בחגן רק בבית ע"ז:
מפני לסטים: שלא יראוהו:
מפני רוח רעה: בעל מרה שחורה. שנוח לו לישב בחושך:
: כך הגי' בש"ס. ולא גרסי' ואם:
החולה שיישן פטור: הול"ל מותר. דהרי ע"כ כולהו במסוכן מיירי. דאל"כ למה פטור. הרי ס"ל בסיפא דבמלאכה שא"צ לגופה חייב. רק איירי דנקט בסיפא חייב. נקט נמי ברישא פטור:
כחס על הנר: האי כ"ף של "כחס" אינו כ"ף הדמיון. רק במקום אם. כמו כראותו כי אין הנער (בפ' ויגש). שפירושו אם יראה. והכא נמי ר"ל אם חס על (הלאמפע) שלא תפקע:
כחס על השמן כחס על הפתילה: שלא תשרף:
חייב: דאע"ג דכבוי משום נר ושמן. מלאכה שא"צ לגופה הוא. אפילו הכי חייב:
ורבי יוסי פוטר בכולן: דכל כבוי מלאכה שא"צ לגופה הוא. אם לא שמכבה מדצריך לפחמין. כמו שהיה במשכן:
חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה: במפיק ה"א. ר"ל שעושה אותה:
פחם: ר"ל אם כיבה את הפתילה מפני שהוא וכו'. שהוא מתכוון שתהא מהובהבת ונוח להדליק אח"כ. וכגון שלא נתהבהבה מקודם. אז חייב. מדהו"ל כפחמין במשכן שכבום להדליקן אח"כ. והו"ל מלאכה שצריכה לגופה. וקיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור (סי' רע"ח). ודלא כר"ב הכא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת