תפארת ישראל על שבת ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

במה מדליקין:    באיזה שמנים ופתילות מדליקין נר שבת:

אין מדליקין:    מפרש תחילה פתילות הפסולות:

לא בלכש:    צמר שבארז בין קליפה לעץ (אב"י לולא מסתפינא נ"ל שהוא הצמר שעל הארז מבחוץ. שכן בלשון יון נקרא הצמר שעל האילנות לייכען. והיינו דקאמר בש"ס עימרתא דאית בי'. ר"ל על הארז מבחוץ):

ולא בחוסן:    פשתן שאינו מנופץ (אונגעהעכעלטעס פלאכס):

ולא בכלך:    פסולת משי:

ולא בפתילת האידן:    אידן הוא ערבה. בל"י איטעא ופתילת. הוא הצמר המצוי בין הקליפה להעץ. בל"א (וויידענבאסט):

ולא בפתילת המדבר:    (נעססעלקרויט):

ולא בירוקה שעל פני המים:    צמר הירוק שגדל בדופן ספינה ששהתה במים ועי' שבת דק"מ ב' נמשי במיא דחריצי ופי' רש"י שהירוק שע"ג מים העומדים יש בהן שמנונית. וא"כ אפשר שכשיתיבש יקחוהו לפתילה. עד כאן דיני פתילה. וטעם פסולן שאין הלהב נכנס בו אלא מסכסכו מבחוץ: ונ"ל דשער וצמר פסילי מהאי טעמא (א"ח רס"ד). ומהשתא מפרש שמנים הפסולים משום דשמנן עב. ואינו דולק יפה. ושמא עי"ז יטה. או יניחנו ויצא והרי סעודת שבת צריך נר. וה"ט נמי דפתילות:

ולא בזפת:    (פעך):

ולא בשעוה:    (וואכס) מהותך:

ולא בשמן קיק:    שמן שמוציאין מהגרגרים של צמר גפן (בוימוואל קערנער):

ולא בשמן שריפה:    ר"ל שמן תרומה שנטמא. שאינו ראוי רק לשריפה. וביו"ט בע"ש עסקינן. שאסור לשרוף קדשים ביו"ט. ואע"ג דבתרומה יכול להנות בשעת שריפה. אפ"ה אסור דגזרינן תרומה אטו קדשים:

ולא באליה:    שכשנתיבש מדליקו כאבוקה:

נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל:    ר"ל מהותך. ונ"ל דטעמי'. דחלב מבושל נמשך אחר הפתילה. רק דת"ק ורבנן דסיפא גזרו מהותך אטו אינו מהותך (כש"ס כ"א א'). ואיהו לא גזר:

וחכמים אומרים אחד מבושל אחד שאינו מבושל אין מדליקין בו:    חכמים היינו ת"ק. רק איכא בינייהו בנתערב קצת שמן בחלב. דלחד מנייהו אסור. ולאידך שרי (ובהא מתורץ לע"ד. דהול"ל בקצור וחכמים אוסרים. אלא דאי הוה תני הכי. הוה משמע דקאי אנחום. דמיירי באינו מעורב בשמן אלא דהש"ס מסופק דאף דקאי את"ק דלמא אהא דקאמר ת"ק מעורב בשמן שרי. קאמרי אינהו אחד אחד. דכמו באינו מבושל לא מהני עירוב. מדאינו מתערב. כ"כ במבושל. או דלמא דלת"ק אסור מעורב בשמן. וקאמרי אינהו אחד אחד להשוותן. דדוקא כשהמבושל אינו מעורב. דאז שוה להאינו מבושל דלא שייך בו עירוב אבל כשהמבושל מעורב שרי. לכן קאמר הש"ס ולא מסיימי). וקיי"ל דאין מדליקין בכל אלו אפי' במערבין בשמן. גזירה אטו בעינא ולא הוה גזירה לגזירה. דשמא יטה קרוב לוודאי. משא"כ בחלב מהותך שרי במעורב בקצת שמן. דהרי מהותך גופי' אסור רק מטעם גזירה. אטו אינו מהותך. ולהכי במעורב הו"ל גזירה לגזירה. מיהו נרות שעוה או חלב או זפת. העשויין כפתילה כעין שלנו. מותר לכתחילה. דאז שפיר נמשך עם הפתילה שבתוכה (שם בט"ז סק"ה) ואותן האסורים להדליק בהן. והדליקן באיסור. אסור להשתמש לאורן. מיהו בדולק עוד נר כשר אצל הפסול. אף שלא לצורך מותר להשתמש. לאור הפסול. ובאין הנר הכשר דולק רק בחדר אחד מחדריו. אז עכ"פ לצורך מותר להשתמש אצל הנר פסול. דע"י הנר הכשר שדולק בביתו. יזכור שלא להטות (מג"א שם קס"ד):

משנה בעריכה

אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב:    טעם דמתני' דלעיל קאמר. דהא דאין מדליקין בשמן שריפה. מיירי ביו"ט בע"ש:

רבי ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן:    פסולת הזפת (הארציכט) בל"א. והוא רך ונמשך אחר הפתילה טפי מזפת:

מפני כבוד השבת:    דריחו רע:

וחכמים מתירין בכל השמנים:    חוץ מהנך שנזכרים במשנה א':

בשמן שומשמין:    (ליינזאמען). [אב"י ל"מ נ"ל דלפי מ"ש הר"ב כאן שהוא זרע דק מתוק. ובא"י ממנו הרבה. א"כ אינו (ליינזאמען). רק מין צמח הנקרא בל"י זעזאמאן. ובל"ר זעזאמום. ובמצרים קוראים אותו זעמזעם. שקרוב במבטא לשם שומשמין. שהעיד עליו החכם וואלניי במסעות שלו. שמצוי הרבה בא"י. ויש לו גבעול גבוה ו' אמות המחליף כל שנה. ובראשו גדלים כעין שרביטי קטניות שלנו. מלאים זרע עגול דק ולבן. כעין דוחן שלנו. והעיד החכם אגער שעוצרים במצרים מהגרעינים הללו שמן לבן טוב למאכל. ולהדלקה. מדאינו מעלה עשן. ויש לו ג"כ ריח טוב]:

בשמן אגוזים בשמן צנונות:    שמן הנעצר מזרע צנון:

בשמן דגים:    (טראהן):

בשמן פקועות:    (ווילדער קירביס) [אב"י ובערוך פי' אבטיחים מדבריים (ווילדע גורקען). והם קטנים כדמות ביצים וטעמן מר. ועושין מזרע שלהן שמן. ועל שם שפוקעין בנגיעה קטנה. ומשליכין גרעיני הזרע שבתוכן. נקראו פקועות מלשון פקע]:

ובנפט:    *(שטיין עהל). ואשמעי' כל הנך. אף דקצתן יש להן ריח טוב וחזו לאכילה. לא חיישי' שיסתפק ממנו. ואף דקצתם ריחן רע. לא חיישי' שיניחם ויצא:

רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד:    דהוא הדולק יותר יפה ובהיר וקיי"ל כחכמים (שם ס"ו). ושרי כולן. חוץ מעטרן ונפט שריחן רע ביותר. וחוץ מאפרסמון שריחו נודף ביותר ואיכא למיחש שיסתפק ממנו. א"נ משום סכנה. מדהוא עף ובוער:

משנה געריכה

כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו:    לעשות ממנו פתילה. כגון גמי אילנות. או עץ גופי' שרככו ועשה ממנו פתילה. אסור להדליק בו בשבת. דמסכסך ואינו דולק יפה. ושמא יטה עי"ז: והא דנקט לעיל רק פתילות אידן וכו' רק לרבותא נקט התם הנך אף דדולקים יפה יותר משאר היוצאים מעץ. אפ"ה אסירי מדאינן יפין כפשתן:

אלא פשתן:    דאע"ג דפשתן נמי נקרא עץ. כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ. עכ"פ מדמתרכך יפה מותר לפתילה. ומכ"ש צמר גפן וקנבוס וכדומה. שמתרככין טפי מפשתן. דשרו לפתילה:

וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים:    דאע"ג דכל מה שבאהל עם המת טמא. האהל עצמו אם הוא קבוע טהור:

אלא פשתן:    דבעשה ממנו אהל על המת. אע"ג שקבוע בארץ טמא. וצריך הזאה וטבילה:

פתילת הבגד שקפלה:    שלקח חתיכת בגד וקפלה וגלגלה בחול על ידו לעשותה פתילה:

ולא הבהבה:    (אבגעזענגט). שלא הבהב ראשה בחול. שתהא דולקת יפה:

רבי אליעזר אומר טמאה:    שאם היתה קודם שקפלה גע"ג אצבעות. מקבלת עדיין טומאה. דמדלא הבהבה. קפולה לא בטלה מתורת בגד:

ואין מדליקין בה:    נר שבת. דמדלא הבהבה אינה דולקת יפה. וי"א דביו"ט בע"ש עסקינן. דאין מדליקין בכלי שנשברה ביו"ט משום מוקצה. ומיירי באין בהמטלית הזה רק גע"ג אצבעות מצומצמות וכיון דלא בטל ע"י קפולה בחול מתורת כלי. א"כ מדהוא שיעור מצומצם. כשמתחיל להדליק בו פורתא. מיד הו"ל ככלי שנשבר ביו"ט. ומדאסור לסלק ידו מהנר. עד שידליק רוב הפתילה היוצא. א"כ כשממשמש בו ובהדלקתו אח"כ. הו"ל כמדליק בכלי שנשבר ביו"ט. דאסור (כא"ח תק"א):

רבי עקיבא אומר טהורה ומדליקין בה:    דס"ל קפולה בחול בטלה מתורת כלי. ואינו מקבל טומאה. ומהאי טעמא נמי מותר להדליק בו ביו"ט בע"ש. מדהו"ל כנשבר כבר בחול. וגם ס"ל דא"צ להחריך ולהבהב הפתילה מע"ש. וקיי"ל בכולהו כר"ע. ואפ"ה מצוה להבהב הפתילה קודם הדלקה (א"ח רס"ד):

משנה דעריכה

לא יקוב אדם:    ר"ל לא ינקב:

שפופרת של ביצה:    קליפת ביצה:

וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר:    ממעל לפי הנר:

בשביל שתהא מנטפת:    יש שעושין כן כדי שידלק הנר בצמצום. לכן מניח פתילה בנר בלי שמן. ותולה קליפת ביצה מנוקבת מלאה שמן ממעל לפיו. והוא מטפטף כל שעה על פי הנר. ובשבת אסור לעשות כן מע"ש. גזירה שמא יסתפק מהשמן מדאינו מחובר להפתילה הדולקת. ומחייב משום מכבה:

אפילו היא של חרס:    ר"ל אפי' הכלי שמטפטף הי' של חרס דמאוס אפ"ה חיישי' שיסתפק:

ורבי יהודה מתיר:    דלא גזר:

אבל אם חברה היוצר:    טעפפער:

מתחלה:    ר"ל שחיבר ודיבק יחד הנר והכלי המטפטף קודם שצרפן בכבשן. וה"ה כשחברן בעה"ב אח"כ בסיד וחרסית:

מותר מפני שהוא כלי אחד:    ונזהר מלהסתפק ממנו:

לא ימלא אדם את הקערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה:    קצה השני שאינו דולק:

בתוכה בשביל שתהא שואבת:    מהשמן שבקערה:

ורבי יהידה מתיר:    וקמ"ל ביצה לרבותא דר"י. אע"ג דאינו מאוס מותר. וקמ"ל חרס דמאיס לרבותא דרבנן וקמ"ל קערה. לרבותא דר"י. דאע"ג דמפסיק אויר דביני ביני. אפ"ה לא חייש שיסתפק. וקיי"ל כחכמים (רס"ה):

משנה העריכה

המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובדי כוכבים:    עובדי אש אין מניחין שום אש בחגן רק בבית ע"ז:

מפני לסטים:    שלא יראוהו:

מפני רוח רעה:    בעל מרה שחורה. שנוח לו לישב בחושך:

:    כך הגי' בש"ס. ולא גרסי' ואם:

החולה שיישן פטור:    הול"ל מותר. דהרי ע"כ כולהו במסוכן מיירי. דאל"כ למה פטור. הרי ס"ל בסיפא דבמלאכה שא"צ לגופה חייב. רק איירי דנקט בסיפא חייב. נקט נמי ברישא פטור:

כחס על הנר:    האי כ"ף של "כחס" אינו כ"ף הדמיון. רק במקום אם. כמו כראותו כי אין הנער (בפ' ויגש). שפירושו אם יראה. והכא נמי ר"ל אם חס על (הלאמפע) שלא תפקע:

כחס על השמן כחס על הפתילה:    שלא תשרף:

חייב:    דאע"ג דכבוי משום נר ושמן. מלאכה שא"צ לגופה הוא. אפילו הכי חייב:

ורבי יוסי פוטר בכולן:    דכל כבוי מלאכה שא"צ לגופה הוא. אם לא שמכבה מדצריך לפחמין. כמו שהיה במשכן:

חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה:    במפיק ה"א. ר"ל שעושה אותה:

פחם:    ר"ל אם כיבה את הפתילה מפני שהוא וכו'. שהוא מתכוון שתהא מהובהבת ונוח להדליק אח"כ. וכגון שלא נתהבהבה מקודם. אז חייב. מדהו"ל כפחמין במשכן שכבום להדליקן אח"כ. והו"ל מלאכה שצריכה לגופה. וקיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור (סי' רע"ח). ודלא כר"ב הכא:

משנה ועריכה

על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן:    דשעת סכנה מוכן לפורעניות:

על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר:    דאלו ג' מוטלין עליה ואחרים שחייבים בהנך סומכים שהיא תתקן הכל:

משנה זעריכה

שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו:    ולמה לא קאמר תנא. לבני ביתו. אלא ר"ל שלא יאמר בקול אווש שישמע בחוץ. רק יאמר בנחת כדי שיצייתו לו:

ערב שבת עם חשכה עשרתם:    דגם אכילת עראי של שבת קובעת למעשר לכן יעשרו מקודם:

ערבתם:    ערובי תחומין וחצירות:

הדליקו את הנר:    *בנר שרואה אותו שלא הדליקוהו. שייך לומר הדליקו. בלשון צווי. ונ"ל דתנא נקט כל הג' כסדר הראוי. דכל הנצרך ביותר מזכירו תחלה דשמא ישכחנה. להכי מזכיר תחלה עשרתם מצורך אכילה בשבת. ואח"כ מזכיר ערבתם שהוא צורך טלטול והליכה. ובסוף מזכיר הדלקה. משום דאח"כ אסור בהב' שהזכיר תחלה:

ספק חשכה ספק אין חשכה:    ר"ל ביה"ש. והוא תוך י"ג מינוטען וחצי קודם צאת הכוכבים. ונ"ח מינוטען וחצי קודם ביה"ש הנ"ל. מחוייב להוסיף מחול על הקודש. כל הזמן הזה או מקצתו. ואחר צאת ג' כוכבים בינונים שאינן מפוזרין. הו"ל ודאי לילה לענין הכנסת שבת. רק במ"ש מחמירין דלא סגי בהכי. מדלא בקיאינן בבינונים. להכי צריך ג' כוכבים בינונים. ועוד ג' קטנים (רס"א ורצ"ג):

אין מעשרין את הודאי:    טבל וודאי. וה"ה דאין מפרישין אז חלה (רס"א מג"א ס"ק ב'). ואף דהפרשת מעשרות שבות. ול"ג אשבות בין השמשות (כשמ"ב). היינו לצורך גדול או לצורך מצוה (כשם וססש"ז). אבל הכא מיירי בא"צ לו בשבת (ט"ז רס"א ומג"א ססש"ז). מיהו בחלה דידן כיון דאוכל והולך ואח"כ מפריש (י"ד שכ"ג) ודאי גזרו אשבות דהפרשה. דהרי א"צ להפריש (ועי' סי' תק"ו):

ואין מטבילין את הכלים:    מיירי נמי בא"צ להם מאד לשבת. ולהכי נקט כלים ל"ר. מיהו דוקא בנטמאו בדאו'. מחזי טבילה כמתקן. אבל כלים חדשים. י"א דאפי' בשבת שרי להטבילן. ויש להחמיר. מיהו בעבר והטבילן בשבת. יש להתיר לצורך. ובשכח להטבילן בע"ש יתנם במתנה לעובד כוכבים. או יטבלם במקוה דרך שאיבה בלי ברכה (מג"א שכ"ג):

ואין מדליקין את הנרות:    נ"ל דר"ל לא יאמר לעובד כוכבים להדליקן דאע"ג דאמירה לעובד כוכבים רק שבות. הכא מדנקט נרות לשון רבים. מיירי בא"צ להם רק להרווחה. כרבוי נרות שמדליקין לכבוד שבת. ולא מחשב כ"כ לצורך מצוה. משא"כ נר יחידי של שבת. שמחוייב כל א' להדליק בביתו (כסי' רס"ג). מחשב צורך גדול. ומותר להדליקו אז ע"י עובד כוכבים. (רס"א). וה"ה נר יא"צ מותר להדליקו אז ע"י עובד כוכבים. דמדנזהרין בו מאד מחשב צורך גדול (רט"ז ורמג"א רס"א) וכן מותר לומר אז לעובד כוכבים לעשות אפילו מלאכה גמורה לצורך חול. אם הוא הפ"מ. דאין חלוק בין צורך גדול להפסד מרובה (שם):

אבל מעשרין את הדמאי:    דרוב ע"ה מעשרין הן. ולא הו"ל כמתקן:

ומערבין:    דוקא ערובי חצירות ותבשילין. דהו"ל נמי מצוה וצורך גדול (תקכ"ז). אבל ערובי תחומין אע"ג דתחומין נמי אין מערבין רק לדבר מצוה. אפ"ה גזרו על שבות כזה. מדהו"ל אקנויי רשות (תוס' גיטין ד"ו ב' ד"ה עירבתם) (תקכ"ח):

וטומנין את החמין:    בדבר שאינו מוסיף הבל. אע"ג דבשבת אסור. התם ה"ט שמא ימצאנה אח"כ מצוננת וירתיחנה. משא"כ ביה"ש כל הקדירות רותחות הן. וליכא למיחש להא. מיהו לאחר שקבל שבת בפירוש. או אחר שאמר מזמור שיר ליום השבת. דהוי לדידן כקבלת שבת (כאשל רס"א סקי"ג). אפילו אין עדיין בין השמשות. ע"י ישראל הכל אסור. ורק אמירה לעובד כוכבים לעשות מלאכה דאו'. משום צורך מצות קצת. שרי אז. מדלא עדיף קבלתו לשבת מביה"ש. דשרינן גבה אמירה לעובד כוכבים דקילא (מג"א שם סק"ז). ודוקא בקבלי' לשבת או אמר מזמור שיר ליום השבת. תוך שעה ורביע קודם הלילה [והוא בצמצום ע"ב מינוטען קודם צאת הכוכבים]. אבל קודם לכן. אין קבלתו כלום (רס"ג ס"ד וסי"ד). ואף לי"א שם. דאף בקבל שבת קודם זמן הנ"ל. אותו שקבל אסור במלאכה. היינו במלאכה דאורייתא אבל במעשרין ומערבין. אף המקבלין שרו בקבלו קודם זמן הנ"ל:

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה