רמב"ם על שבת ב

<< · רמב"ם · על שבת · ב · >>

שבת פרק בעריכה

משנה אעריכה

לכש - הצמר המתהוה באילן הארז.

חוסן - הפשתן שאינו מנופץ.

וכלך - הוא המשי.

פתילת האידן - כמין צמר המתהווה במין ממיני העץ.

פתילת המדבר - עלי עשב, שגודלין אותן ומדליקין בהם.

ירוקה שעל פני המים - כמין צמר המתהווה בצידי הספינות כשמאריכין ימים במים.

וכאשר השלים המשפט בפתילות שאסור להדליק בהם בליל שבת, התחיל לזכור השמנים שאסור להדליק בהם בליל שבת.

זפת - ידוע.

שעוה - גם כן ידוע, והוא הדונג.

שמן קיק - הם זרועי עשב שמנים, ונקראים בערבי "כרוע", והשמן הזה הוא עב ביותר.

שמן שריפה - הוא שמן תרומה שנטמאת, ונקרא כן לפי שאינו מותר באכילה ואינו ראוי אלא לשריפה, כאשר בארנו במסכת תרומות בפרק אחרון.

וטעם איסור ההדלקה באלו הפתילות, הוא לפי שהאש אינו אוחז בהן. וכמו כן אלו השמנים אינם נמשכים אחר הפתילה המשכה יפה, ובכן יהיה אור הנר חלוש וחשוך ויניחנו ויצא, וזה אסור לפי שהעיקר אצלנו "הדלקת נר בשבת מצוה".

וטעם איסור שמן שריפה, הוא ביום טוב שחל להיות ערב שבת, והדלקת הנר היא אינה אלא מבעוד יום, נמצא שורף שמן שריפה ביום טוב והוא אסור, כי אין מותר לשרוף קדשים שנתחייבו שריפה משום טומאה או משום דבר אחר ביום טוב, לפי שלא התיר השם יתברך ביום טוב אלא אוכל נפש בלבד, ואמר "והנותר ממנו עד בקר, באש תשרפו" (שמות יב, י), ואמרו "בא הכתוב ליתן לו בוקר שני לשריפה", רוצה לומר שישרף ממחרת יום טוב לא ביום טוב.

והלכה כחכמים.

ולשון התוספתא, כל אלו שאמרנו אין מדליקין בהם בשבת, אבל עושין מהן מדורה בשבת, בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה, בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה, ולא אסור אלא לעשות פתילה לנר:

משנה בעריכה

כבר בארנו הטעם, מפני מה אסרו הדלקת שמן שריפה ביום טוב.

עטרן - ידוע, והוא יוצא מן העץ שיוצא ממנו הזפת, ואסרו אותו מפני שריחו רע.

שומשמין - ידוע, והוא זרע דק מתוק.

ושמן אגוזים - גם כן ידוע. גם כן צנונות.

פקועות - בלשון ערבי "עלהם", ו"עלהם" בלשון עברי "לענה".

נפט - הוא ממין זפת, אלא שהוא לבן.

והלכה כחכמים, אלא בשני שמנים שאסור להדליק בהם בשבת, האחד שמן אפרסמון וזה למעלתו שמא יסוך ממנו, ואסור לנו למעט דבר מן השמן שבנר לפי שהוא מקרב זמן כבויו, והעיקר אצלנו "גרם כבוי אסור", והשמן השני הוא הנפט הלבן שאסור להדליק בו, מפני שהוא עף ושורף, ולפיכך יברח ממנו ויצא:

משנה געריכה

טומאת אהלים - הוא שיטמא האהל עצמו במת שמת בתוכו, ואמר השם יתברך "והזה על האהל" (במדבר יט, יח), ואמרו חכמים למד על האהל שהוא טמא במת. ואין כל אהל נטמא במת, כי אם יהיה האהל מעצים או מאבנים או בנוי מטיט אינו מטמא, אבל מטמא האהל אם הוא מדבר ארוג או מעורות, כמו שיתבאר בפרק כ"ז ממסכת כלים, כי אין לנו דבר יוצא מן העץ ויטמא כשהוא אהל המת אלא הפשתים בלבד. וידענו זה ממאמרו בטומאת מת "והזה על האהל" (במדבר יט, יח), ואמר במשכן "ויפרש את האהל על המשכן" (שמות מ, יט), וכבר ידעת כי אהל המשכן היה מיריעות פשתים, ויריעות שער ארוגות, ומעורות, וכל זה לשון תורה. וקריאת הפשתים "עץ" הוא לשון התורה, באמרה "ותטמנם בפשתי העץ" (יהושע ב, ו).

ופירוש קפלה - גדלה.

ופירוש הבהבה - חרכה באש.

ועוד יתבאר לך בפרק כ"ז ממסכת כלים, כי הבגד כשיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות או יותר על זה, שהוא נטמא במת וכמו כן מטמא בנגעים, ואם הוא פחות משלש אצבעות על שלש אצבעות הוא טהור, ואינו מטמא בשום דבר ממיני הטומאות. וזו החתיכה של בגד שקפלה ועשה ממנה פתילה שבה נחלקו בכאן, היא שלש אצבעות על שלש אצבעות מצומצמות.

וכשקפל זה הבגד ועשה ממנו פתילה, רבי אליעזר אומר, כי אותו הקפול לא חיסר ממנה דבר, והיא מטמאה בנגעים ובמת כמות שהיתה קודם הקפול. ורבי עקיבא סובר, כי אותו הקפול הפסידה ובטלה מתורת כלי, ולפיכך אינה מטמאה בנגעים ולא במת. וטעם המחלוקת שביניהם בהדלקת הפתילה הנזכרת בשבת, הוא גזירת יום טוב שחל להיות ערב שבת, וטעם מחלוקתם להדליק בה ביום טוב שחל להיות ערב שבת, כי העיקר אצלנו כי שריפת הכלים ביום טוב מותר, ושריפת שברי כלים אסור לפי שהן מוקצה כאשר יתבאר במסכת ביצה. ויש לנו עיקר אחר כי הדלקת הנר בשבתות וימים טובים, צריך קודם שידליקם להבהב קצתם, רוצה לומר מן הפתילות, ואז ידליק אותם כי בזו ההבהבה יאירו הנרות יותר. ולפיכך יחייב רבי אליעזר האומר שהיא כלי, כי כשישרוף קצתה יהיו שברי כלים ואין מדליקין בשברי כלים. ורבי עקיבא האומר שאינה כלי היא אצלו עץ בעלמא, וכשמדליק אותה עץ בעלמא הוא מדליק כי הקפול בטלה.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה דעריכה

שפופרת של ביצה - קליפה של ביצה, רוצה לומר הקליפה העליונה הקשה.

והטעם שאסרו חכמים אלו השלשה דברים, רוצה לומר שפופרת של ביצה ושל חרס וקערה, גזירה שמא יסתפק מאותו השמן לסוך בו ויהיה מכבה.

ורבי יהודה התיר זה, לפי שהוא עשה זה המעשה לפני החכמים ולא הקשו על מעשיו, ולפיכך חשב כי היה מותר לעשותו לכתחילה ולפיכך לא מנעוהו מזה ולא היה הדבר כן, אבל מה ששתקו לפי שלא היה אפשר לו לשלוח ידו לשמן הנר כי הם היו רואים אותו, ובטל טעם האיסור באותו המעמד ולפיכך לא הקשו עליו.

ומה שהצריך לתנא שישמיענו מחלוקתם באלו השלשה דברים, לפי שלא מספיק לנו ידיעת המחלוקת באחת מהן אלא בכולן השלשה. כי אילו השמיענו המחלוקת בשפופרת של ביצה בלבד, היינו אומרים כי שפופרת ביצה יותר אפשר לאדם להסתפק משמנה ובה נחלקו החכמים אבל בשל חרס לא נחלקו, ואילו השמיענו המחלוקת בשל חרס, היינו אומרים גם כן כי זאת היא בלבד מה שהתיר רבי יהודה לפי ששמנה מטונף ומאוס ואין אדם נמשח בו אבל שפופרת של ביצה אסור, ואילו השמיענו המחלוקת באלו השנים, היינו אומרים בכאן התיר רבי יהודה כי אין ביניהן ובין הנרות חבור אבל קערה שיש בינה ובין הנרות חבור פתילה אסור. על כן הודיענו שהן חולקין בכולן.

והלכה כחכמים:

משנה העריכה

רוח רעה - קוראין לכל מיני החולי הנקרא בערבי "מלכוניא". כי יש מין מן החולי הנזכר, שיברח החולה ויבדל מן הטבע האנושי הממוצע כאשר יראה האור או כשיתחבר עם בני אדם, וישתעשע ותנוח נפשו בחושך ובהתבודדות בעת השתוממות, והדבר הזה נמצא הרבה בבעלי המרות.

ושעור זאת המשנה כך, "מפני נכרים מפני לסטים מפני רוח רעה פטור, ואם בשביל החולה שיישן מותר". ומפני זה אמר פטור במקום מותר, לפי שהדין בסוף המשנה חייב ולא יתכן שיצא מדין מותר לדין חייב.

וזה החולה הוא חולה שיש בו סכנה, ובתנאי שאי אפשר להוציאו למקום אחר או להסתיר האור ממנו.

ואמרו כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה חייב; רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה - מה שאמר חייב הוא דעת רבי יהודה, שהוא אומר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ולפיכך יאמר שהוא חייב לפי שלא היתה כוונתו כבוי הנר, אלא שלא ישרף חרס הנר או שלא יכלה השמן. ורבי יוסי אומר, מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ולפיכך הוא פוטר בכולן חוץ מן הפתילה, ובתנאי שיכוין להבהב מה שנשרף ממנה כדי שתאיר יפה כשידליקנה פעם שנית, ואז תהיה מלאכה שצריכה לגופה.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ועריכה

משנה זעריכה

הודאי - הוא הטבל, והוא דבר שאינו מעושר ולא הוציאו ממנו חוק מחוקי השם.

ודמאי - הוא הדבר המסופק אם הוציאו ממנו המעשר או לא הוציאו, וכבר קדמו אלו הדינים כולם במסכת דמאי בפרק ראשון.

ובארנו בפרק השני ממסכת תרומות כי אסור להוציא תרומות ומעשרות ולא הטבלת כלים בשבת, ועוד יתבאר זה וטעמו במסכת ביצה. ולפיכך אסור לעשות כן "בין השמשות" לפי שהוא ספק, וזהו שקורין אותו בכאן ספק חשיכה ספק אינו חשיכה.

וזה הערוב שאמר שמותר לעשותו בין השמשות הוא ערובי חצרות, אבל עירובו תחומין אסור לעשותו בשעת הספק אלא מבעוד יום, לפי שדינו יותר חמור כאשר נבאר בעירובין.

והתירו כמו כן הטמנת החמין והוא המים החמין, בין השמשות, כי לא אסרו ההטמנה בשבת עצמו כל שכן בין השמשות אלא משום גזירה כאשר נבאר לפנים, ותכלית הגזירה בשבת אבל בין השמשות לא.

ודע כי אחר ביאת השמש עד שיראה כוכב מן הכוכבים הבינוניים כגדולה נקרא יום, ושיראה כוכב אחד עד שיראו שנים הוא גם כן יום, משיראו שנים עד שיראו שלושה הוא זמן בין השמשות, וכשיראו שלשה הוא לילה בלי ספק. והעיקר אצלנו כי בין השמשות ספק, ועוד יתבארו אלו הדינין: