ברטנורא על שבועות ד

משנה שבועות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים - דכתיב (ויקרא ה) והוא עד, בראוי להעיד הכתוב מדבר, ואשה אינה ראויה להעיד, דכתיב (דברים יט) ועמדו שני האנשים, אנשים ולא נשים. וההוא קרא בעדים הוא דכתיב, נאמר כאן שנים ונאמר להלן שנים, על פי שנים עדים (דברים יז):

ולא בקרובים - דפסולי עדות נינהו, דכתיב (דברים כד) לא יומתו אבות על בנים, בעדות בנים. והוא הדין לשאר קרובים:

ולא בפסולים - כגון חייבי מיתות וחייבי מלקיות וגזלן . דאיקרו רשעים, והתורה אמרה אל תשת רשע עד:

ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד - לאפוקי מלך שאינו מעיד, והפסולים לעדות מדרבנן כגון משחקי בקוביא ומפריחי יונה:

בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו - אם מפי עצמו נשבע שבועה שאיני יודע לך עדות , חייב, בין נשבע בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד:

ומפי אחרים - כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני, ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות :

אינם חייבין עד שיכפרו בב"ד - דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד ונשא עונו, במקום שאילו היה מגיד היה מועיל. וקרא במושבע מפי אחרים כתיב . ואין הלכה כר' מאיר:

(ב)

וחייבין - קרבן עולה ויורד על זדון השבועה. שהרי לא נאמר בה ונעלם:

ועל שגגתה עם זדון העדות - שיודעים ששבועה זו אסורה אבל אין יודעים שחייבים עליה קרבן:

ואין חייבים על שגגתה - אם שוגגים הם לגמרי, כסבורים שאין יודעין לו עדות ואח"כ נזכרו . שהרי הן אנוסים ולא קרינן בהו ונשבע על שקר:

(ג)

ובאו לב"ד והודו פטורים - ואפילו כפרו חוץ לבית דין על כל שבועה. שאין כפירה חוץ לב"ד חשובה כפירה:

כפרו בב"ד חייבין על כל אחת ואחת - דאמר קרא (ויקרא ה) והיה כי יאשם לאחת מאלה, לחייב על כל אחת ואחת:

מה טעם - אין חייבים אלא אחת אפילו שתקו וכפרו לבסוף, ולא אמרינן כפירה קיימא אכולהו לחייבם על כל אחת ואחת:

הואיל - ואילו כפרו בב"ד בפעם ראשונה שוב לא היו יכולין לחזור ולהודות, שכבר הגידו שאינם יודעים לו שום עדות ושוב אין חוזרים ומגידים . הלכך אע"ג דלא כפרו אלא לבסוף, כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה. דאם מה ששתקו בראשונה כפירה היא, שוב אינם ראויים להשביען, ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין, ומה זו שבועה על שבועה. על כרחך כי כתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת, אשבועת חוץ לבית דין וכפרו בב"ד כתיב, דשבועות חוץ לבית דין שהיה משביען שיבואו לבית דין ויעידו לא יצאו לבטלה, וראויות לחלק שאם כפרו שם בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען:

(ד)

כפרו שניהם כאחד - בתוך כדי דיבור :

בזה אחר זה - שהיה בין זה לזה יותר מכדי דיבור:

הראשון חייב - אבל השני פטור, שכיון שכפר הראשון שוב אין השני ראוי להעיד, שהוא יחידי :

שתיהן חייבות - בגמרא פריך, ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שניה, ומה הפסידוהו הראשונים בכפירתם . ומשני, דמתניתין איירי כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהן , שלא היו כשרים להעיד כשכפרה כת ראשונה, ונשותיהן גוססות. מהו דתימא כיון דקיי"ל רוב גוססים למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא שניה, קמ"ל השתא מיהא לא שכוב ונמצא שלא היה שם בשעת כפירה אלא כת ראשונה בלבד, ולפיכך חייבין:

(ה)

תשומת יד - הלואה. ששם בידו ממון:

ואבידה - שמצא אבידתי:

חטין ושעורין וכוסמין - רישא אשמועינן מין אחד ותביעות חלוקות. וסיפא אשמועינן תביעה אחת כולם פקדון, ומינין חלוקים:

(ו)

נזק וחצי נזק - בחצי נזק צרורות דממונא הוא ולא קנסא . דאמרינן בעדות של קנס אין חייבין :

תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה - משום קרנא:

ושאנס איש פלוני ופיתה את בתי - משום בושת ופגם דממונא הוא :

ושהכני בני - הכאה שאין בה חבורה שאינו חייב עליה מיתה. וכיון דליכא מיתה איכא ממון:

ושחבל בי חברי ביוה"כ - ונקט לה, דאע"ג דענוש כרת חייב ממון:

(ז)

שאני כהן - פטורין, שאין העדים חייבין אלא כשכפרו בדבר שיש בו תביעות ממון:

שאנס איש פלוני או פיתה בתו של פלוני - ובתו דקתני, אאיש פלוני כהן דלעיל קאי, [דתנא לעיל מיניה שאיש פלוני כהן או לוי ואינו בן גרושה, ועליה קאי] או שהשביען שאנס איש פלוני את בתו של אותו פלוני דאיירי ביה עד השתא. פטורים, דבעינן שישמעו מפי התובע. ובגמרא מוקי לה בבא בהרשאה. ואי תביעת ממון אחר הוי, היו חייבים. ואשמועינן דאין נחשב המורשה בעל דין בזה כשאר ממון, דכיון דממון שהוא שואל לא מטא לידיה מעולם, לא מצי למכתב הרשאה עליה:

ושחבל בי בני - חבלה היא חבורה. פטורין, שאם העידוהו היה מתחייב מיתה ולא ממון:

ושחבל בי חברי ושהדליק את גדישי בשבת - דתרוייהו חיוב מיתה נינהו ופטורים מן הממון:

(ח)

שאמר איש פלוני ליתן לי וכו' פטורים - דכתיב בשבועת העדות תחטא, וכתיב בשבועת הפקדון תחטא, מה שבועת הפקדון על תביעת ממון שיש לו על חבירו, אף שבועת העדות צריך שתהיה על תביעת ממון שיש לו עליו, וזה שטוען שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז אינה תביעת ממון שיש לו על חברו, שאפילו הוא כדבריו שאמר לו חברו שיתן לו מאתים זוז אין חברו חייב בו כלום בשביל אמירה זו :

(ט)

מפני שקדמה שבועה לעדות - ורחמנא אמר (ויקרא ה) ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, שקדמה העדות לשבועה ולא שקדמה שבועה לעדות:

(י)

אם יודעים אתם לי עדות וכו' פטורין - דכתיב והוא עד, עד שייחד את עדיו:

(יא)

והם יודעים לו עדות עד מפי עד וכו' פטורים - שאם העידוהו לא היתה עדותן מועלת לו כלום :

(יב)

עד שישמעו מפי התובע - דכתיב (שם) אם לוא יגיד, מלא בוי"ו ואל"ף. למדרש הכי, אם לו לא יגיד, כלומר לתובע, ונשא עונו, הא אם לאחר לא יגיד פטור:

(יג)

מצוה אני עליכם וכו' - והוא שיאמר מצוה אני עליכם בשבועה , אוסרכם אני בשבועה:

המקלל בכולם - מברך את השם באחד מהם:

ר' מאיר מחייב - סקילה:

וחכמים פוטרין - דעל שם המיוחד דוקא בסקילה, דכתיב (ויקרא כד) בנקבו, שם יומת. ועל הכינויים באזהרה דאלהים לא תקלל (שמות כב). ובשבועת העדות מודים חכמים לר"מ דחייב על הכינויים כמו שחייב על השם המיוחד. דבשבועת [עדות] כתיב (ויקרא ה) ושמעה קול אלה:

המקלל עצמו - דכתיב (דברים ד) השמר לך ושמור נפשך מאד, וכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:

והמקלל חבירו - דכתיב (ויקרא יט) לא תקלל חרש, אפילו חרש שאינו שומע ולא קפיד אקללתו לא תקלל, וכל שכן שאר כל אדם דשמע וקפיד:

יככה אלהים וכן יככה אלהים - אם אמר לעדים יככה אלהים אם לא תעידוני. או ששמע אחד שקורא בקללות שבתורה יככה אלהים, ואמר הוא לעדים וכן יככה אלהים אם לא תעידוני. או שאמר אל יככה אלהים אם תעידוני. או יברכך ה' אם תעידוני. וייטיב לך אלהים אם תעידוני. בכל אלו ר"מ מחייב, דמכלל לאו אתה שומע הן, אל יככה אלהים אם תעידוני, הא אם לא תעידוני יככה. וכן יברכך אלהים אם תעידוני, הא אם לא תעידוני יקללך. ובכל אלו אין הלכה כר"מ: