רמב"ם על שבועות ד

<< · רמב"ם · על שבועות · ד · >>

שבועות פרק ד

• ראו גם: נוסח המשנה שבועות ד רמבם

משנה א

זה שאמר אינה נוהגת אלא בראויין להעיד - להוציא מלך ופסולי עדות דרבנן, לפי שהם פטורין, ואף על פי שהם ראויין להעיד מדאורייתא.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ב

לא אמרה תורה בשבועת עדות "ונעלם ממנו", ולפיכך חייב על זדונה קרבן.

ושגגתה עם זדון העדות - הוא שידע ששבועה זו אסורה ושיתברר העדות ושזו השבועה שקר, אבל הוא אינו יודע אם יתחייב עליה קרבן אם לאו, ואז יתחייב קרבן.

אבל כששגג כל ענייניה, ולא ידע אם שבועת העדות אסורה או לאו ונשבע, [או] שלא ידע העדות, אינו חייב כלום. וזהו מה שאמר ואינם חייבין על שגגתה:

משנה ג

לא תהיה כפירה אלא בבית דין, דאמר רחמנא "אם לא יגיד ונשא עונו"(ויקרא ה, א), במקום שיועיל ההגדה והוא בבית דין, יתחייב על שבועה שנשבע חוץ לבית דין.

וטענת רבי שמעון מבוארת וברורה, כי הם הואיל וכפרו לא יתכן להם להעיד אחר כן, וכל שבועה שישביעו אותם אחר כן אינם חייבין עליה כלום, שהם אינם יכולים להעיד אותה עדות:

משנה ד

זה שאמר כאחת - רוצה לומר בתוך כדי דבור, והוא שיעור שאילת שלום תלמיד לרב, והוא כדי שיאמר לו "שלום עליך רבי".

ואם היה בין כפירת זה לכפירת זה יותר מזה השיעור, נאמר בהם זה אחר זה.

ואמר שתיהן חייבות - יש בו תנאים, וזה כי כשהיתה כת שניה ראויה להעיד לא תתחייב כת ראשונה על כפירתה כלום, לפי שהם לא בטלו דברי אמת, מה שהיו יכולים לומר ידענו כי שם כת אחרת בשעת תביעתם.

ואמנם מה שאמר בכאן שתיהם חייבות הוא כמו שביארו, כשהיתה כת שניה קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססות כשכפרה כת ראשונה, ואחר כן מתו הנשים ואז כפרה כת שניה העדות גם כן. ואפשר שיעלה בדעתנו שכת ראשונה פטורה, לפי שהיא אומרת ידענו שזולתנו יעידו ולפיכך כפרנו, לפי שנשותיהן שבשבילן היו פסולין הרי הן גוססין ורוב גוססין למיתה, ולפי שידענו שהן קרובות למות ובעליהן יהיו כשרין כפרנו, הודיענו כי לא נקבל מהם טענה זו, לפי שבשעת כפירתם נתבטלו, ולא היה שם זולתם שיעידו באותה שעה בעצמה, לפי שכת שניה אז היו קרובים:

משנה ה

הודיענו שאין הפרש בין שינוי מיני הטענות או בין שינוי מיני הדברים שטוענין אותן, ואפילו טען בהן ממין אחד במשא ומתן, כגון שיאמר להם יש לי אצלכם עדות שיש לי אצל זה חטין ושעורין וכוסמין בתורת פקדון, או שאמר להם יש לי אצלכם עדות שיש לי אצלו כך וכך חטין, מהם פקדון ומהם תשומת יד ומהם גזלה ואבידה, הדין בשני מינין האלה מכפירת העדות אחד כמו שזכר:

משנה ו

אלו הדברים כולן אם העידו לו בשום דבר שיגבה אותו בעדותם, ולפיכך אם כפרו הם חייבים, אמנם יבא להם החיוב על עדות ממון לא על עדות הקנס.

ומה שהן בכאן חייבין על עדות חצי נזק - רוצה לומר חצי נזק צרורות שהוא ממון.

וכן תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה - מחמת הקרן.

ושאנס איש פלוני ופתה את בתו - מצד הבושת והפגם.

וכבר נתבאר בסנהדרין כי מכה אביו ואמו אינו חייב מיתה אלא אם עשה חבורה, ולפיכך כשהכה אותו בנו ולא חבל בו הוא חייב ממון בלבד כגון בשת וצער, כמו שבארנו בפרק שמיני מן בבא קמא:

משנה ז

אלה הדברים כולם אם העידו לו בשום דבר מהם לא יקח ממון בשום פנים, לפי שמעיקרינו אין אדם מת ומשלם, וכבר שמעת זה פעמים.

והדבר שראוי לבנו על מי שהכהו אינו שלו אבל הוא לבנו, ולפיכך אם כפרו פטורים, לפי שמה שאמרה התורה "והוא עד או ראה או ידע"(ויקרא ה, א) וגו', מפי קבלה למדנו בתביעת ממון הכתוב מדבר.

ואמרו שפתה פלוני בתו - הוא כגון אמרו שהכה את בני, שהיא תביעה שאין לו בו ממון לפי שלא ישביע [אלא] בשביל זולתו, ולפיכך פטורין, ואפילו יהיה זה המשביע אותם מורשה לאותו כהן. אבל מורשה תביעת ממון אם כפרו הם חייבין, לפי שמעיקרי הדין גם כן שהעדים כשמשביעם המורשה וכפרו חייבין, ואף על פי שהעדות אינה לו אלא למי שהרשהו:

משנה ח

אמר רחמנא "ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה, והוא עד או ראה או ידע"(ויקרא ה, א), ואמר עוד בכפירת פקדון "נפש כי תחטא", וכמו שהפקדון תביעת ממון שיש לו, כמו גם כן העדות צריך שיהיה בממון שיש לו, והוא בכאן הוא תובעם שיעידו לו בממון שאין לו בו זכות. ואפילו שיעידו לו כמו שהוא אומר, לפי שאין חייב בעל דינו שיתן לו ממון כשאמר לו אתן לו, ולפיכך כשכפרו פטורים.

ועל זה תקיש כל עדות שתבע אותה בעל דין, אם אינה מועלת לו בתביעתו כשיעידו בה העדים, אין הדיינין חייבין לשאול את העדים אותה עדות בשום פנים:

משנה ט

לפי שנאמר "ושמעה קול אלה והוא עד"(ויקרא ה, א), צריך שתהיה העדות קודמת לשבועה ולכפירה:

משנה י

צריך שייחד אותם, לפי שנאמר "והוא עד" עד שייחד את עדיו:

משנה יא

זה מבואר, לפי שאם הגידו לא תועיל עדותם, ולפיכך פטורים כשכפרו:

משנה יב

אמר יתברך "אם לוא יגיד ונשא עונו"(ויקרא ה, א), והוא כתוב בוי"ו ואל"ף, ולמדנו מפי השמועה שזה לעורר על שני העניינים, הקנין והשלילה. כאילו אמר "אם לו לא יגיד, ונשא עונו", רצונו לומר לתובע זכותו, אבל לנתבע אם לא יגיד לפטור אותו פטור:

משנה יג

אמרו מצוה אני עליכם וכו' - הוא שיאמר להם "מצוה אני עליכם בשבועה", "אוסרכם אני בשבועה".

והמחלוקת בין חכמים ורבי מאיר בכנויין לבד, בחנון ורחום שזכר אחריהם, אבל אל"ף דל"ת, ויו"ד ה"א, ושי"ן דל"ת, וצבאות, אין צריך לומר כי הם שמות מיוחדים, וכמו כן "אלהים".

ומה שאמר רבי מאיר המקלל בכולם חייב - רצונו לומר מברך את השם באחת מהן חייב סקילה.

וחכמים אומרים, על שם המיוחד במיתה, ועל הכנויין באזהרה.

והטעם שלא נחלקו בשבועת העדות, ואמרו כי היא חייבת בכל הכינויים, ממה שאמר הכתוב "ושמעה קול אלה"(ויקרא ה, א).

ואסור לאדם לקלל את עצמו שנאמר "השמר לך ושמור נפשך מאד"(דברים ד, ט), וכבר בארנו בסוף מכות שמלת "השמר" מורה על לא תעשה.

וכן אסור לו לקלל חברו שנאמר "לא תקלל חרש"(ויקרא יט, יד), ולמדנו מפי הקבלה שרוצה לומר "לא תקלל מי שאינו עושה מעשה שהיה ראוי לקללו בשבילו אבל הוא חרש באותו דבר".

ואמרו יכהו, יכנו - כנוי על קללת אדם עצמו או חברו.

ורבי מאיר סבר בכאן, שאין הפרש בין שיאמר אל יברכהו אלהים או יקללהו.

ואמרו בכאן אל יככה - אמנם רצה להפריש בין "אל יככה" ובין "יברכך וייטיב לך", כדי שלא יהיה בו לשמוע מאמר זה קללה.

וכבר בארנו בפרק אחרון של מכות שהמקלל לעצמו ולחברו לוקה, ואף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה. וזכרנו העיקר שהוא כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם, ודין מקלל חבירו ועצמו אחד. ואמנם עדים זוממין בא מקרא בתורה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"(דברים יט, יט), וכבר בארנו זה.

והלכה כחכמים בכל דבריהם:

משנה שבועות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב