מלאכת שלמה על פרה יב
<< · מלאכת שלמה · על פרה · יב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
האזוב הקצר וכו': ופי' אזוב קצר שאינו מגיע לשולי הכלי אשר בו מי החטאת. וז"ל רש"י ז"ל שם פ' לולב הגזול אזוב קצר שהיו מביאים מי חטאת מעיר לעיר בשפופרת של קנים ארוכות ומצניעים אותן בהן לטהרת טמאים ומטבל האזוב ומזה ואם היה קצר כשמכניסה בפי השפופרת ואינו מגיע למים שבראש השני מספקו ומאריכו כדי ספוקו:
ואוחז באזוב ומזה: מפני שאם אחזו בספוקו הוא מנענע לכאן ולכאן ואינו מכוין להזות על הכלי ע"כ:
מחט שהיא נתונה וכו': סנהדרין פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ז) ושם פירש רב חיננא בר יהודה משמיה דרב דמצא קתני פי' רש"י ז"ל לאו לשון מצוי דהוי התזה קתני אלא לשון מציאה כלומר ההזאה נמצאת עליה ואין ידוע אם בתחלה הזה עליה או חזר מכח היתוז או שמא לא זה ולא זה אלא על החרס הזה והיה מדרון והלכה ההזאה על המחט דליכא כחו כלל. ונלע"ד דלא זו אף זו קתני ל"מ הזה על שני כלים דתרוייהו בעו הזאה מן האזוב ומהניא בהו הזאה לטהרתן דכיון דתרוייהו בעו הזאה. מן הספק הזאתו פסולה אלא אפילו מחט וחרש דמחט מהניא בה הזאה וחרש כיון דלאו בר הזאה הוא דהאי טהור הוא ה"א דהזאתו אפילו על הספק כשרה קמ"ל דהכא נמי פסולה ואפי' אם הוא כלי חרש שלם וטהור לחטאת כך נ"ל:
צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו: ולא חיישינן שמא נדחק האזוב בפי הצלוחית שבתוכה המי חטאת ונסחטו לחוץ מים שהן בלועים בתוך האזוב ונתערבו במים הכשרים ור' יהודה חייש בהזאה שנייה שכבר נתרכך האזוב ומימיו נסחטין. הרא"ש ז"ל. והוא קרוב לפירוש שאכתוב בסמוך בשם הה"ר שלמה שיריליו ז"ל. וכן הוא ג"כ בפי' הר"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' טובל ומעלה כדרכו ולא אמרינן אך אלה המים אשר עלו באזוב מן המים אשר בפי הכלי הן ומתוך צרות פה נדבק האזוב לו ואין זו טבילה אלא מסתמא מן המים אשר בכלי טבל ור' יהודה אומר שההזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר לפי שבהזאה שנייה נדבק האזוב יותר לפי הכלי ומוציא מים מדופני הכלי ע"כ. פי' אבל ת"ק מכשיר בין בהזאה ראשונה בין בשניה והלכתא כוותיה שכן פסק בס"פ עשירי דהלכות פרה אדומה וע"ש בהשגה.
ובירושלמי ס"פ שני דמסכת ערלה דף ס"ב מייתי לה להאי בבא דצלוחית אמתני' דכלים שסכן וכו' דאמר התם ר' אליעזר אחר הראשון אני בא ומפרש התם טעמא דר' אליעזר דראשון מוציא את האחרון וא"ר יוחנן ר' יהודה ור' אליעזר אמרו דבר אחד דתנן צלוחית וכו' ר' יהודה אומר הזאה ראשונה ופי' ה"ר שלמה שיריליו ז"ל ולא הזאה שנייה דמשקים ראשונים מלחלחין האזוב ומוציאין מים מגוף האזוב דהוו להו אחרונים דהשתא הוא דיוצאין וא"ר אבהו בשם ר' יוחנן לא סוף דבר צלוחית אלא אפילו ספל שפיו רחב חייש ר' יהודה דנפקי משקים מגוף האזוב ומתערב במי חטאת ותנא צלוחית לאשמעינן רבותא לרבנן דאפילו אהא נמי פליגי ור' אליעזר נמי התם גבי כלים שסכן פליג דראשון מוציא את האחרון ל"מ כשסך מכאן ומצא בצד השני אלא אפילו סך מכאן ומצא באותו הצד עצמו.
ובתוספתא קאמר ר' יהודה איפכא. וז"ל התוספתא. צלוחית שפיה צר מזין ממנה הזאה שנייה אבל לא ראשונה מפני שהמים נסחטין דברי ר' יהודה ע"כ:
לפניו והזה מן הצדדין: ס"א על הצדדין:
הזייתו כשרה: דצדדין שלפניו חשובין כלפניו וכן צדדין שלאחריו חשובין כלאחריו, הרא"ש ז"ל. וזה לשון התוספתא לפניו והזה על הצדדין שלאחריו הזאתו כשרה ע"כ:
מזין על האדם ועל הכלים ואפילו הן מאה: כל שנגע בו מן המים כל שהוא טהור והוא שיתכוון המזה להזות עליו. הרמב"ם ז"ל:
על דבר שאינו מקבל טומאה: בהמה וכלי אבנים כדמפרש בסיפא:
אם יש באזוב לא ישנה: להזות על הטמא אלא ינער המים ויטבול האזוב שנית דכיון דהזה על דבר שאינו מקבל טומאה נפסלו המים שנשארו באזוב ובפ"ק דיומא דריש להו מדכתיב והזה הטהור על הטמא דמצי למכתב והזה הטהור עליו מאי על הטמא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתא דמכי מזה על דבר המקבל טומאה כשר המותר להזאה על דבר שאינו מקבל טומאה נפסל המותר להזאה. ואית דגרסי איפכא ברישא ישנה ובסיפא לא ישנה דאזלינן בתר כוונה ולא בתר הזאה ומסתברא דגרסינן בסיפא ישנה דקתני בתר הכי מים המנטפים כשרים משמע דעלה קאי והך משנה דלא כר' עקיבא דאיהו מוקי ליה לקרא בפ"ק דיומא לענין מוזה דעל טמא טהור ועל טהור טמא ואפילו תמצא לומר דלר' עקיבא כיון דמוזה טמא מזה נמי טמא דנחשב כנושא מי חטאת מ"מ משמע מתני' דאדם דומיא דבהמה כגון אדם טהור המים כשרין והמזה טהור, הר"ש והרא"ש ז"ל. אבל ר"ע ז"ל תפס פי' הרמב"ם ז"ל:
על האדם וכו': תוס' שבת פ' במה בהמה (שבת דף נ"ב) וכמו שהעתקתיו שם ראש הפרק ומשמע מתוך דבריהם ז"ל שמפרשים מתני' כדעת הר"ש והרא"ש ז"ל:
שאין כ"ג חייב על ביאת מקדש: וראיתי בקצת נוסחאות דפוס אלא שאין כ"ג חייב על ביאת מקדש וקדשיו. ולא נהירא מאחר דלא גרסינן על טומאת מקדש וקדשיו וקל להבין. אחר זמן מצאתי שהר"ר יוסף ז"ל הגיה על טומאת מקדש וקדשיו:
אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא: ומיירי בשלא נטמא במת עצמו דא"כ ישוב הכנף ג"כ להיות אב הטומאה ומטמא את האדם:
ומזה עליו: נראה אפילו האוחז עצמו יכול להזות על הקורדום שמתחת אציליו של ידו האחרת או במרפקו או בין ברכיו דאי לא אתא תנא לאשמעינן רק דאע"פ שיש עליו וכו' ה"ל למיתני הטהור האוחז בקורדום וכו' ומתוך פי' הרמב"ם ז"ל נראה שהגירסא היא אע"פ שיש עליו וכו' וז"ל אם לקח איש טהור קרדום שנטמא והחזיקה בכנפו והזה עליו המזה מי חטאת אע"פ שעל זה הקרדום יש ממי חטאת כדי הזאה טהור הנושא וכו' וכן בס"פ בתרא דהלכות פרה אדומה כתב המגביה כלי שהוזה עליו והרי עליו המים כדי הזאה טהור שהמים שעשו מצותם אינם מטמאין ע"כ. אבל לשון בכנפו ומזה עליו משמע ויכול להזות עליו ואע"פ וכו' כאשר כתבתי לעיל בסמוך ושהן שני דינים. וברבינו שמשון ז"ל מצאתי כתוב בכנפו באחד מראשי הקרדום.
ומצאתי שכתב החכם הר"ם ז"ל וז"ל אוחז הוא הטהור כו' ותימה דקיי"ל דאין מונין ראשון ושני בחטאת כדקתני לקמן ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הן מאה ואין חילוק בין אם נגע כלי בכלי או אדם באדם או אדם בכלי או כלי באדם כדמשמע ממתני' פ' עשירי דקתני של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים עיין שם. לכן נראה לפרש דהא דקתני ומזה עליו היינו אדם אחר שהוא טהור וכל עצמו של התנא לא בא אלא להשמיענו שאע"פ שיש עליו מים כדי הזייה טהור ולא נטמא אותו מטעם נושא מי הנדה הואיל ונעשית מצותן וכן משמע מפי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שכתב וכן אם לקח איש טהור קורדום כו' והזה עליו המזה וכו' משמע שאחר הזה עליו ולא הוא עצמו וכן משמע מדבריו בחבורו הגדול בסוף הלכות פרה אדומה שכתב וז"ל המגביה כלי שהוזה עליו והרי המים עליו כדי הזאה טהור שהמים שעשו מצותן אינן מטמאין כמו שביארנו. עכ"ל ז"ל:
ומטמא את חברו וכו': אם יש בו כביצה כדקתני רישא:
שנטמאו ידיו נטמא גופו: כמו כן היא משנה בפ' אין דורשין והכא עיקר והתם אגב גררא נסבה הר"ש ז"ל:
רובן: הוא הגמי היוצא מן המים. והראב"ד ז"ל בהשגות פי"ב דהלכות פרה אדומה כתב כוש של רובן נ"ל של קבלי הספינות והוא מלשון ארבא א"נ חבלי הקשתים מלשון רובה קשת וכל אלה חבלים גסים ע"כ. וה"ר יהוסף ז"ל כתכ ס"א כוש של אבן רובן וכו' ע"כ:
עור של עריסה: חבור הוא לעריסה לטומאה ולטהרה:
המלבן וכו': כך נראה שצ"ל בפי' ר"ע ז"ל:
קדוחות וחרוקות: מה שפי' ר'יע ז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל אלא דמשמע שהוא גורס ריב"ן אומר אף החדוקות בדל"ת שלא פירש לשון ויחרקו שן. אבל הר"ש והרא"ש ז"ל פירשו קדוחות מלשון מקדח כשיד הכלי קצר ורוצין להאריכו נוקבין מקל אחד בראש עביו ומכניסין בנקב יד הכלי ויש עושים נקב ביד הכלי ומכניסין בו המקל. וקרוב לזה הוא פי' הערוך:
חרוקות: פירשו בשם הערוך מלשון ויחרקו שן כגון שאותו היד של כלי הוא פרקים. ונכפל לאחוריו ע"כ:
שבקנתל: בערוך פי' לחמר קורין בלשון ישמעאל נתאל פי' בשטגי ע"כ. והרמב"ם ז"ל פי' קנתל כלי מחובר מקנים יתרכב בה אלה הסלים עד שינטל הכל בפעם אחת:
והמטה של טורבל: היינו מוריגים. הכי מפרש לה בגמרא בפרק אין מעמידין דכ"ד ובפ' פרת חטאת דקט"ז ובפ' הקומץ רבה דכ"ב:
חבור לטומאה וכו': בשבת פ' במה טומנין (שבת דף מ"ח) אלא דההיא דהתם משמע שהיא ברייתא וכמו שכתבו שם תוס' ז"ל משום דקתני בה חבור לטומאה עד שיתחיל להתיר ומשמע התם דמתני' ר"מ דסבר כל המחובר לו הרי הוא כמוה בההיא דבית הפך דבפ"ה דמסכת כלים וכתבו שם תוס' בשם ר"י ז"ל דשלל של כובסין ודאי לא הוי חבור אלא מדרבנן אפילו בשעת מלאכה שאינם צריכין זה לזה ולהכי מדמה לה לבית הפך ולבית התבלין שכל אחד הוא תשמיש בפני עצמו ולהכי אינו חבור להזאה כיון דמדאוריי' אינו חבור ע"כ. והתם בתוספתא איתא למתני':
ואינו חבור להזאה: אלא צריך שיגעו המים מן המזה בכל סל וסל ובכל מפתח ומפתח ובכל קרן וקרן ובכל קורה וקורה ממטה זו המפוצלת. כך הוא לשון הרמב"ם ז"ל שם פי"ב סימן ו':
בש"א חבור לטומאה ואינו חבור להזאה: כתב הרמב"ם ז"ל שם בפי"ב הנה למדת שכל מקום שאתה שומע חבור לטומאה ואינו חבור להזאה אין זה אלא גזרה מדבריהם ע"כ:
ובה"א הזה על המיחם וכו': ר' יוסי פליג בתורפתא אתנא דמתני' וקאמר אלו דברי ב"ש דהזה על המיחם הזה על הכסוי הזה על הכסוי לא הזה על המיחם אבל בה"א כולן חבור אחד הן.
ומ"מ ובה"א הוזה המיחם הוזה הכסוי הוזה הכסוי לא הוזה המיחם. וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
הכל כשרין וכו': יומא פ' טרף בקלפי (יומא דף מ"ג) קאמר דר' יהודה פליג ומכשיר באשה ופוסל בקטן ובתוספתא אשכחן בהדיא דמכשיר כמו שכתבתי לעיל פ"ה סי' ד' בשם תוס' והר"ש ז"ל ועיין במ"ש שם דצ"ע:
אם אחזה בידו אפילו וכו': תוס' ז"ל שם ביומא כתבו אשה מסעדתו בפ' בתרא דמס' פרה בתוספתא מפ' כיצד מסעדתו אוחזת לו המים אפילו בשעת הזאה ול"מ בשעת טבילת האזוב דהזאה חשיב טפי רבותא מטבילת האזוב משום דקרא דמכשרינן מיניה קטן בטבילה כתיב דכתיב וטבל במים איש טהור ודרשינן מיניה טהור להכשיר הקטן וילפינן הזאה מטבילה דאתקשו להדדי כדאיתא בס"פ שני דמגלה ובמתניתין דבפרק בתרא מסיים עלה ואם אחזה בידו אפילו בשעת הזאה פסול ור"י מסימפונט גמגם בזה דבתוספתא משמע דהזאה הוי רבותא טפי להכשיר וא"כ במתני' גבי פסול ה"ל למיתני אפילו בשעת טבילה. ונ"ל דלא קשיא דהא דפסלינן היכא דהאשה אחזה בידו היינו משום דהוי כאילו האשה עשתה אותו והא ודאי הוי פשוט לפסול אשה בטבילה מבהזאה דקרא דממעטינן מיניה אשה בטבילה כתיב ולגבי הכשר קטן הוי רבותא טפי בהזאה משום דקרא דמכשרי' מיני' קטן בטבילה כתיב עכ"ל ז"ל:
טבל את האזוב ביום: רש"י ז"ל פי' בס"פ שני דמגלה דהא דקתני התם ולא טובלין ולא מזין בטבילת גוף האדם מיירי ודקאמר בגמרא דאתקש טבילה להזאה היינו דאתקש למים דכתיב בסיפיה דקרא ורחץ במים ע"כ. וכתבו שם תוס' ז"ל דהא דתנן הכא דהוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום שתי טבילות יש אחת קודם הזאה כדי לקבל הזאה וההיא כשרה בלילה אבל שאחר הזאה ליטהר מטומאה שיש אחריה הערב שמש אינה כשרה אלא ביום וה"נ משמע בפרק שני דכריתות דאיכא טבילה לפני הזאה דקאמרינן מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והרצאת דמים נפקא לן מויזרוק את הדם וטבילה נפקא לן משום דגמירי דאין הזאה בלא טבילה לפניה כדי לקבל ההזאה והזאת פרה במקום אותה הזאה עומדת וא"כ צריך טבילה לפניה וגם צריך טבילה לאחריה דהא בספרי קתני שאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום אלמא שיש טבילה לאחר הזאה ע"כ. ור"ת ז"ל ג"כ היה אומר דאבל הוא עצמו טובל בלילה דהך טבילה לאו ליטהר מטומאתו דההיא בתר הזאה כתיבא אלא כדי לקבל הזאה ע"כ. וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל דכדבריו רישמע בתוספתא. ועיין עוד בפי' הר"ש ז"ל. ותוס' ז"ל הביאוה בפ' החולץ (יבמות דף מ"ו) ובשבת פ"ח שרצים דף קי"א כתבו ג"כ הם ז"ל לתרץ קושיא אחרת שהקשו שם דאפשר דהכא מיירי בטבילה דלאחר הזאה כדאמרינן בספרי הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום משמע דאיכא טבילה לאחר הזאה ע"כ:
בלילה והזה ביום פסול ביום והזה ביום שלאחריו פסול אבל וכו'.: כך מצאתי בקצת נוסחאות:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת פרה