משנה פרה יב רמבם

נוסח הרמב"ם

עריכה

(א) האיזוב הקצר - מספקו בחוט ובכוש,

טובל - ומעלה,
אוחז באיזוב - ומזה.
רבי יהודה, ורבי שמעון אומרין:
כשם שהזיה באיזוב - כך טבילה באיזוב.


(ב) הזה -

ספק מן החוט, ספק מן הכוש,
ספק מן הגבעול - הזיתו פסולה.
הזה על שני כלים,
ספק על שניהם הזה,
ספק מחברו מיצה עליו - הזיתו פסולה.
מחט שהיא נתונה על החרס, והזה עליו -
ספק על המחט הזה,
ספק מן החרס מיצה עליה - הזיתו פסולה.
צלוחית שפיה צר - טובל ומעלה כדרכו.
רבי יהודה אומר: הזיה ראשונה.
מי חטאת שנתמעטו -
טובל אפילו ראשי גבעולין - ומזה,
ובלבד שלא יספג.


[ג] *הערה 1: נתכוון להזות לפניו, והזה לאחריו,

לאחריו, והזה לפניו - הזיתו פסולה.
לפניו, והזה על הצדדין שלפניו - הזיתו כשרה.
מזין על האדם - לדעתו, ושלא לדעתו.
מזין על האדם, ועל הכלים - אפילו הן מאה.


(ג) [ד] נתכוון להזות על דבר שהוא מקבל טומאה, והזה על דבר שאינו מקבל טומאה -

אם יש באיזוב - לא ישנה.
על דבר שאינו מקבל טומאה, והזה על דבר שהוא מקבל טומאה -
אם יש באיזוב - ישנה.
על האדם, והזה על הבהמה -
אם יש באיזוב - לא ישנה.
על הבהמה, והזה על האדם -
אם יש באיזוב - ישנה.
המים המנטפין - כשרין,
לפיכך - הן מטמאין לשם מי חטאת.


(ד) [ה] המזה מחלון של רבים -

ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין - פטור.
מחלון של יחיד -
ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין - חייב.
אבל כוהן גדול -
בין מחלון של יחיד, בין מחלון של רבים - פטור,
שאין כוהן גדול חייב על ביאת המקדש.
ומחליקין היו לפני חלון של רבים,
ודורסין - ולא נמנעין,
מפני שאמרו: מי חטאת שעשו מצותן - אינן מטמאין.


(ה) [ו] אוחז הוא הטהור בקורדום הטמא, ובכנפו - ומזה עליו,

אף על פי שיש עליו מים כדי הזיה - טהור.
כמה יהא במים, ויהא בהן כדי הזיה?
כדי שיטביל ראשי גבעולין - ויזה.
רבי יהודה אומר: רואין אותן - כאילו הן על איזוב של נחושת.


(ו) [ז] המזה באיזוב טמא -

אם יש בו כביצה -
המים - פסולין,
והזיתו - פסולה.
אין בו כביצה -
המים - כשרין,
והזיתו - פסולה.
מטמא את חברו, וחברו את חברו - אפילו הן מאה.


(ז) [ח] הטהור לחטאת שנטמאו ידיו - נטמא גופו.

מטמא את חברו, וחברו את חברו - אפילו הן מאה.


(ח) לגין של חטאת שנטמאו אחוריו - נטמא תוכו.

מטמא את חברו, וחברו את חברו - אפילו הן מאה.


[ט] הזוג והענבול - חיבור.

כוש של רובן -
לא יזה - לא על הכוש, ולא על הפיקה.
ואם הזה - מוזה.
של פשתן - חיבור.
עור של עריסה, שהוא מחובר לפיקות - חיבור.
המלבן - אינו חיבור,
לא לטומאה, ולא לטהרה.
כל ידות הכלים הקדוחות - חיבור.
רבי יוחנן בן נורי אומר: אף החדוקות.


(ט) [י] הסלים שבקנתל, והמטה של טרבל,

וקרן של כליכה, וקרנים של יוצאי דרכים,
ושלשלת המפתחות, ושלל הכובסים,
והבגד שהוא תפור בכלאים - חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיה.


(י) [יא] כסוי המיחם שהוא מחובר בשלשלת -

בית שמאי אומרין: חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיה.
בית הלל אומרין:
הזה על המיחם - הזה על הכסוי,
הזה על הכסוי - לא הזה על המיחם.
הכל - כשרין להזות,
חוץ מטומטום, ואנדרוגינוס, והאשה, והתינוק שאין בו דעת.
והאשה מסעדתו - ומזה,
ואוחזת לו במים - והוא טובל, ומזה.
אם אחזה בידו, אפילו בשעת הזיה - פסול.


(יא) [יב] טבל את האיזוב ביום, והזה ביום - כשר.

ביום, והזה בלילה,
בלילה, והזה ביום - פסול.
אבל הוא עצמו - טובל בלילה, ומזה ביום,
שאין מזין - עד שתנץ החמה.
וכולן, שעשו משעלה עמוד השחר - כשר.


הערות

עריכה
  • הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם


הדף הראשי של משנה פרה יב