תפארת ישראל על פרה יב

משנה פרה, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על פרה · יב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

מספקו בחוט:    קושר חוט בקצהו כדי להאריכו כדי סיפוקו שיגיע ראש האזוב להמי חטאת שבשולי השפופרת:

ובכוש:    ר"ל או תוחב בקצהו התחתון כוש. והוא פלך שהנשים כורכות עליו המטוה. ועושה כן ג"כ כדי להאריך האזוב:

וטובל:    בהמי חטאת שבשפופרת. דאע"ג דאינו אוחז בהאזוב ממש בשעה שמטבילו. לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה [כסוכה ל"ו א']:

ומעלה ואוחז באזוב:    דבההזאה צריך שיאחז בהאזוב עצמו. דאל"כ ינענע האזוב אנה ואנה. ולא יבוא ההזאה מכחו כראוי:

כך טבילה באזוב:    אי"ל דמכח סברא אומר כן. דכמו דבהזאה לא מהני אם לא יאחז בהאזוב עצמו. כך ראוי להיות בטבילת האזוב. דמ"ש טבילה מהזייה. ליתא. דהרי בהזייה טעמא אחרינא איכא. וכדאמרן [לעיל סי' ד']. אלא ה"ק דראוי להשוותן מדהוקשו הזייה לטבילה דכתיב וטבל והזה. לגלויי דאע"ג דבכל דוכתא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה. אפ"ה הכא כמו דבהזאה לא מהני וכדאמרן ה"נ בטבילה:

משנה ב

ספק מן הכוש:    ר"ל אם קשר האזוב בחוט או תחב בו כוש וכמשנה א'. ומסופק אם מזה או מזה בא טפת ההזייה או מהאזוב:

הזייתו פסולה:    דאין ספק הזאה מוציא מידי ודאי טומאתו:

ספק מחברו מיצה עליו:    מלת מיצה לשון סחיטה הוא [כמו ונמצא דמו על קיר]. והכא ר"ל שמא נסחט ונטף מטפת הזאה של כלי א' על כלי אחר שבצדו:

הזאתו פסולה:    והא דאצטריך תנא למיתני ג' בבי. דהיינו ספק דמחוט וכוש. וספק דמכלי לחבירו. וספק דמחרס למחט. ה"ט. דאם בספק דמחוט וכוש. סד"א התם הוא דפסול. מדיש ספק אם היתה הטיפה זו כלל על האזוב. אבל בהספק דמכלי לחבירו. דבוודאי יצאה ההזאה מהאזוב ממש. ורק מסופק אם בא ההזאה מהאזוב לכלי זה. אימא דכשר, קמ"ל. ואי מהא. סד"א התם הוא דפסול. משום דאי נתמצה מטיפת ההזאה מהכלי שהיה צריך הזאה. הרי כבר נעשה מצותה של הטיפה. ואין קרויין עוד מי חטאת. אבל במסופק שמא מהחרס נמצה על הכלי. הרי גם אם הי' כן. הרי החרס לא היה צריך הזאה ולא נעשה מצותה של הטפה. וסד"א דכשר, קמ"ל:

טובל ומעלה כדרכו:    ולא חיישינן שמא נתקנח מי ההזייה מהאזוב לדופן צואר הצר של הכלי. ולא נשאר כדי הזייה מהטבילה בהאזוב [הר"ב]. א"נ קמ"ל דלא חיישינן דמדנדחק האזוב יצא השרף שמגוף האזוב והתערב בהמי חטאת שבאזוב [הר"ש]. א"נ קמ"ל דלא חיישינן שמא המים שהעלה בהטבילה נדחקו ויצאו לצואר הכלי. וחזרו ונבלעו משם להאזוב. ואין כאן וטבל והזה [רמב"ם]:

ר' יהודה אומר הזייה ראשונה:    ס"ל דהיא לבד כשרה. דאע"ג דבכל דוכתא רשאי להזות כמה הזאות מטבילה אחת. אפ"ה כשפה הכלי צר ס"ל לר"י דלא יזה רק הזאה ראשונה. אבל הזאה שנייה לא. לטעם קמא מדיש לחוש דמדנדחקו מי החטאת מהאזוב ויצאו בפה הצר של הכלי. וגם כבר הזה מהן הזאה א'. ודאי לא נשאר תו כשיעור הזאה בהאזוב להזאה שנייה. ולטעם ב' הנ"ל חייש ר"י בהזאה הב' דע"י שנתרכך האזוב בצואר הצר. אע"ג דבהזאה ראשונה לא נתערב עדיין השרף של האזוב עם מי הזייה. דמדהיו מי הזייה עדיין רבים על פני האזוב. לא הזה כל כך בכח עד שיצא השרף שבתוכו. עכ"פ בהזאה שנייה מזה טפי בכח. וחיישינן שפיר שעי"ז מתמצה השרף שבתוכו והתערב עם מי הזייה. ולטעם ג' הנ"ל ר"ל לא יחזור לטבול האזוב פעם ב' כדי להזות בו הזאה ב'. דדוקא בפעם ראשון שהאזוב עדיין קשה. ואין המי חטאת שעליו נסחטין כולן להפה הצר. אבל בטבילה ב' שכבר נתרכך האזוב מהוצאה ראשונה. חיישינן שפיר שכשיוציאו בטבילה שנייה יסחטו מי חטאת שעליו לצואר הכלי ויחזרו ויבלעו משם להאזוב. ואין כאן טבילה:

בלבד שלא יספג:    ר"ל שלא יקנח בהאזוב מי החטאת שבדופן הכלי כדי להזות בהן. ואפילו יש בהסיפוק כשיעור הזייה [כלקמן מ"ה]. אפ"ה וטבל כתיב. והא ליכא:

הזייתו פסולה:    שאם היו כלים טמאים מונחים לפניו ולאחריו. והתכוון להזות על הנך. ונפלה ההזאה על אינך פסול. דמדכתיב והזה הטהור על הטמא. משמע עד שיתכוון לו. מיהו א"צ שיתכוון רק להזות. אבל א"צ שיתכוון לטהרו בההזאה זו. דמצות א"צ כוונה [כר"ה כח"ב]:

והזה על הצדדין שלפניו:    ר"ל אותן צדדים שהן לפניו ולאפוקי הצדדים שלאחוריו:

הזייתו כשרה:    וה"ה בהתכוון להזות לאחוריו והזה על צדדי אחוריו. וכן מפורש בתוספתא:

מזין על האדם מדעתו ושלא מדעתו:    ואפילו כשהוא ישן. או כשהזוהו בע"כ. דרק כוונת המזה ולא כוונת המוזה בעינן:

מזין על האדם ועל הכלים ואפי' הן מאה:    סגי לכולן בהזאה א'. כשיגיע לכל א' טפה ממי חטאת. וכ"כ רשאי להזות כמה הזאות מטבילה אחת וכלקמן:

משנה ג

נתכוין להזות על דבר שהוא מקבל טומאה:    על אדם וכלים אפילו הן טהורים:

והזה על דבר שאינו מקבל טומאה:    כגון בהמה ועכומ"ז וכלי אבנים וכדמפרש ואזיל. והא דכפיל תנא למילתי'. ולא קאמר מיד ברישא התכוון לאדם וכו'. היינו כדי לאשמעינן טעם הדבר:

אם יש באזוב:    ר"ל אם נשתייר על האזוב מי חטאת מהזאה זו:

לא ישנה:    ר"ל א"צ לחזור ולטבול האזוב שנית כדי להזות על הטמא. אלא מזה עליו מהמים שנשארו בהאזוב. דאע"ג שהזה על דבר טהור. דלא שייך בו הזאה. אפ"ה כיון שהתכוון בהזאה לדבר ששייך בו טומאה והזאה. הו"ל כאילו באמת הי' צריך הדבר ההוא הזאה. ולא נפסלו המים שנשארו בהאזוב. דהרי רשאי להזות כמה הזאות מטבילה א' [וכלעיל הי' י"א]:

והזה על דבר שמקבל טומאה:    בין שהדבר ההוא טהור או טמא. אלא שאם הדבר טמא. גם לו לא הועילה הזאה זו מדהתכוון לדבר שאמקט"ו:

אם יש באזוב:    ר"ל אפילו יש בהאזוב מי חטאת עדיין [ומצינו אם במקום מלת אפילו. מעשרות פ"ה מ"ה]:

ישנה:    ר"ל צריך לטבול שנית על דעת להזות ממנו על טמא. דאף שהזה על דבר שמקט"ו. אפ"ה כיון שבשעה שטבל התכוון להזות על דבר שאמקט"ו. הו"ל טבילה ראשונה כאילו לא טבל כלל. והרי וטבל כתיב. לפיכך לא יזה ממים הנשארים בהאזוב [כך פירשתי ע"ד הרמב"ם כאן. וגם בחיבורו פ"י ה"ח]. ולהראב"ד [שם] וגם לרב"א. דרך אחרת בזה. שפירשו משנתנו ע"פ התוספתא. דה"ק תנא. דבבבא קמייתא אשמעינן. דאף שהתכוון להזות על דבר שמקט"ו. אפ"ה כיון שבאמת הזה על דבר שאמק"ט. להכי אף שיש בהאזוב לא ישנה. ר"ל אינו רשאי להזות ממים הנשארים בהאזוב. ובבא בתרייתא ה"ק. דאף שהתכוון להזות על דבר שאמקט"ו. אפ"ה כיון שבאמת הזה על דבר שמקט"ו. לפיכך הו"ל כאילו טבל לשם דבר המקט"ו. וישנה. ר"ל רשאי להזות בהמים שבהאזוב על הטמא. וא"צ לשוב ולהטביל האזוב לשם כך. מיהו בין למר ובין למר א"צ להטביל ע"ד להזות על גוף זה. דבטבל האזוב כדי להזות על טמא זה רשאי ג"כ להזות על טמא שלא התכוון בטבילתו. ורק בההזאה צריך כוונה לגוף זה:

המים המנטפים:    ר"ל כל היכא שצריך לחזור ולהטביל האזוב מדלא הועיל לו טבילה ראשונה. בין לפי' הרמב"ם שנפסלה הראשונה משום כוונתו. ובין להראב"ד ורב"א שנפסל משום הזאתו שהזה [עד שיחזור ויטבול]. עכ"פ המים שעדיין מובלעין באזוב כשרין הן. וכשחזרו ונטפו מהאזוב להמי חטאת שבכלי מותר להזות מהן:

כשרים:    מדחזו להזאה:

לפיכך הם מטמאין לשם מי חטאת:    אפילו כשעדיין הן על האזוב בעינא. אפ"ה מדחזו להזאה כשיתערבו בהמי חטאת שבכלי. לפיכך מטמאים כשאר מי חטאת הכשרים במגע ובמשא לכל שנגען או נשאן שלא לצורך הזאה. ואין דינן כמי חטאת שנפסלו שאמ"ט להטהור לחטאת. אפילו במגע. ולא להטהור לתרומה רק במגע ולא במשא [כפ"ט מ"ח]:

משנה ד

המזה מחלון של רבים:    חלון הוא כעין גומא מרובעת שבכותל. שעשוי כך להעמיד שם חפצים. וקאמר הכא שכשלגין שמי חטאת בתוכו עמד באלון זה שבכותל בצד ר"ה. והזה שם ממנו על הטמא:

ונכנס למקדש:    שהמוזה לא ידע שנפסלו המים. וסבר דמדהוזה מהן נטהר. וטבל והע"ש. ונכנס למקדש. וה"ה באכל קדש:

ונמצאו המים פסולים:    שאחר שנכנס נודע לו שכבר קודם שהוזה נפסלו המים משתיית בהמה וכדומה:

פטור:    מחטאת. ולא הוה כשגג בביאה לפנים שחייב חטאת. משום שהמים שרבים מזין מהם. א"צ לחקור אחר כשרותן קודם שיזה מהן. דמסתמא בחזקת כשרים הם. ולפיכך כאנוס דיינינן לי' דפטור מקרבן [דכל חיוב קרבן שעל שוגג. היינו מדהי' ראוי לדקדק היטב במעשיו שלא יהיה נגד רצון הקב"ה. ומזה נ"ל קצת רמז ראיי', דספיקא דאורייתא מדאורייתא אסור]. וכ"ש כשנמצא לבסוף שהמים היו טמאים כשהזה מהן. דהרי אז אפילו היה לו בשעת הזאתו מקום להסתפק בטהרתן. הרי הו"ל סט"ו בר"ה. דטהור גם בחטאת [כפי"א מ"ב]. ולהכי א"צ היה לחקור אחר טהרתן כל כך:

מחלון של יחיד:    ששייך ליחיד:

ונמצאו המים פסולין חייב:    חייב חטאת. דמדלא חקר מקודם היטב. כמו שהי' ראוי בכל השייך ליחיד. אינו אנוס. והו"ל שוגג גמור:

מחליקין היו לפני חלון של רבים:    שע"י שהיו רבים מוזין שם. נטפו מהמוזין הרבה טפות מהן לארץ אחר שהוזו. ורבו הנטיפות הללו כל כך עד שהוחלקו בהן רבים:

ודורסין:    הולכין שם טהורים גם לכתחלה בלי צורך:

ולא נמנעין:    מלכנס אח"כ למקדש. ואע"ג דאיכא לספוקי נמי שמא הן ממי הזאה שנטפו מהאזוב לארץ. ולא מהמוזין. ונמצא שלא נעשה מצותן בהמי חטאת הללו. ואף שהסיח דעתו מהן ונפסלו כשנפלו לארץ. וא"כ אין בהם טומאה דאורייתא. עכ"פ מטמאין הן לבני אדם שאוכלין תרומה. כשנגע בהן בידו או בגופו [וכלעיל פ"ט מ"ח]. וא"כ פשיט שאסור ג"כ לכנס למקדש לכתחלה. י"ל דמדטומאתן רק מדרבנן. הו"ל רק ספק דרבנן ושרי לכתחלה. ומכ"ש אי נימא דהוה סט"ו בר"ה. אבל אי"ל דהנך שלא נעשו מצוותן בטלו ברוב בהמים שנעשו מצוותן. מה אמרת שמא קדמו המים הטהורים להטמאים דלא בטלו [כמכשירים פ"ב מ"ג]. הו"ל ספק דרבנן ולקולא. וכ"ש הכא דמסתבר טפי שאחר שנטפו מהאזוב לארץ שהן הטמאים. חזר ונטף מהמוזין לתוכן. ליתא דבחטאת כתוב חטאת היא. שאינן בטלין ברוב [כפ"ט מ"ה]:

משנה ה

אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא בכנפו:    ר"ל מותר הטהור לאחוז הקרדום בכנף בגדו. ומיירי שהקרדום לא נטמא ממת עצמו. רק מאדם שנטמא ממת. שהקרדום נעשה רק אב כהאדם שנגע בהמת. והכנף שאחז בו הקורדם נעשה ראשון לטומאה. ואמ"ט לאדם האוחז. מדאין אדם וכלים מקבלין טומאה רק מאב הטומאה:

מזה עליו:    על הקרדום:

אע"פ שיש עליו:    ר"ל האדם האוחז טהור. דמדנעשו מצותן. שוב אין המים מטמאין. מדלא חזו תו להזייה. ואע"ג דהאדם המזה בל"ז נושא המי חטאת בהאזוב כשמזה עמו. זה פשוט שאין המים מטמאים אותו. מדהוא לצורך הזאה [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. אלא קמ"ל דאפילו המי חטאת שע"ג הקרדום לא יטמאו להאוחז דאע"ג שאין האחיזה צורך ההזאה. אפ"ה לא נטמא ממי החטאת שעליו. וקמ"ל הך מתני' טפי מבבא דמחליקין במי חטאת. דאע"ג דהכא מצותן ומשאן באין כאחד. והרי נשאן שלא לצורך הזייה שהיה יכול להניח הקרדום על הארץ ולהזות עליו. אפ"ה טהור:

ויהיה בהם כדי הזייה:    ויטמא כשנשאן. דרק בטומאה איירי. וכדמוכח מר' יהודה. והא דלא סגי לי' למנקט כדי שיטבל ראשי גבעולין. ה"ט מדלפעמים נבלע המי חטאת בראשי הגבעולין. וא"א להזות בהן. וקמ"ל דאין המים הנבלעין מצטרפין לכשיעור הזייה. אלא צריך שיהי' בכלי כשיעור הבלוע וגם כשיעור הזייה. דאף דקיי"ל הזאה א"צ שיעור. היינו על הדבר שמזה עליו. דסגי כשיגיע עליו רק טפה קטנה מאד. אבל תוך הכלי שמזה מתוכו צריך שיעור [כיומא די"ד]:

רבי יהודה אומר רואים אותם כאילו הן על אזוב של נחשת:    ר"ל רואין את המים שנשא זה. כאילו היו על אזוב של נחושת שאינו בולע. ולהכי בנשא רק טפה קטנה מאד ממי חטאת. נטמא. מדהוא כשיעור הזאה. מיהו דוקא לטמא במגע ובמשא סגי בהכי. מדעכ"פ יש בהמים כדי הזייה. והרי לא נבלע עדיין בהאזוב. אבל לענין להזות ממנו. ודאי גם לר"י לא סגי בשיש בהכלי רק טפה קטנה. והרי וטבל והזה כתיב. ובטפה קטנה כזו אין כאן טבילה. ולא הזייה. דהרי כולו יבלע בהאזוב:

משנה ו

המזה באזוב טמא:    אזוב שלקטו לאכלו דאז מקבל טומאה [כפי"א מ"ח]:

אם יש בו כביצה:    דזהו השיעור לטמא אחרים. אבל לקט"ו סגי בכ"ש [כרמב"ם פ"ד מאוכלין. ולתוס' פסחים לג"ב ד"ה לא. ולהר"ב הכא גם לקט"ו צריך כשיעור ביצה]:

המים:    שטבל האזוב בהן:

פסולים:    מדנטמאו מהאזוב. מיהו מדלא קאמר המים טמאים. ש"מ דהכא מיירי בשהיה האזוב באמת טהור. רק שלא היה נשמר לחטאת. וקמ"ל דאע"ג דאילו נגע אזוב זה בכלי ריק הטהור לחטאת. או אפילו באדם הטהור לחטאת. בנגע באזוב זה בגופו ולא בידיו. לא היה נטמא הכלי והאדם [כלעיל פ"י י"ב]. אפ"ה בנגע אזוב זה במי חטאת גופייהו. עכ"פ נפסלו [כפ"י י"ח]:

והזיתו פסולה:    פשיטא. אלא משום סיפא נקט לה:

אין בו כביצה המים כשרים והזיתו פסולה:    דכתיב והזה הטהור. והיינו בין האדם המזה או האזוב. שניהן צריכין שיהיו טהורין לשם חטאת:

ומטמא:    על יש בו כביצה קאי. דכשהאזוב נטמא ממי חטאת נגע באזוב אחר הטהור לחטאת. והשני בשלישי וכו'. עד שהאחרון נגע במי חטאת גופייהו נטמאו כולן לחטאת. ופשוט דהא לתרומה וקודש אף שהראשון נטמא בחטאת. מונין להן ראשון ושני:

אפי' הן מאה:    דאין מונין ראשון ושני לביאת טומאה לחטאת. ופשוט דאדם המזה בא' מהן נטמא. מדנשא מי חטאת שלא לצורך הזאה:

משנה ז

הטהור לחטאת שנטמאו ידיו:    כאותן שנשנו ברפ"ג דידים וסוף זבים. ואפילו נטמא רק ידו א':

אפי' הן מאה:    נ"ל דקמ"ל דאף באדם דאיכא תרתי, דהרי אפילו הראשון המטמא היה טמא מדאורייתא. אפ"ה אדם וכלים אמקט"ו רק מאהט"ו. אפ"ה מטמא אדם עד ק':

משנה ח

לגין של חטאת שנטמאו אחוריו:    רק אחוריו. ומשכח"ל כגון שנטמאו אחוריו במשקין טמאין. דאז בשאר טהרות נשאר תוכו טהור [כפכ"ה דכלים מ"א ומ"ו]:

נטמא תוכו:    וה"ה בקודש כך דינו. ורק בתרומה לא [ככלים פכ"ה מ"ט]. ורק משום סיפא נקט חטאת. דהא בקודש מונין ראשון ושני:

וחבירו את חבירו אפי' הן מאה:    כולן נטמאו ע"י נגיעה זו לחטאת. ונ"ל דקמ"ל דאף בכלים שקבלת טומאתן פחותה מאדם. דהרי באדם יש כמה דברים שיטמאו ידיו [כרפ"ג דידים]. משא"כ כלי לא נטמאו אחוריו רק ע"י משקין טמאין. אפ"ה אמרינן דמתפשטת טומאתו מחבירו לחבירו אפילו עד ק':

הזוג:    הוא החיצון של הפעמון:

והענבל:    הוא הפטיש הפנימי המקשקש בהפעמון:

חבור:    לקבלת טומאה ולהזיי'. והנ"מ בשעה שהן מחוברין [תוספות שבת נת"ב ד"ה מחיים. ורש"י שם]:

כוש של רובן:    כוש הוא פלך. והוא כעין מקל קטן שטוין עליו. והוא מחובר מג' חלקים. דהיינו המקל הדק שבאמצע שכורכין עליו החוט הנטווה. ובראשו האחד יש צנורא של מתכת וראשו ויו קטנה שטוין עמו. ובראשו השני כפתר מתכת להכביד הפלך בשעת הטווייה. וכל הג' חלקים ביחד נקראים כוש. על שם המקל של עץ שבאמצע. ואולם המקל והכפתר כשהן מפורדין אמקט"ו כלל [ככלים פי"א מ"ו]. ורק כשכולן מחוברים להצנורא. גם המקל מקט"ו. דאף שהוא פשוטי כלי עץ. עכ"פ הו"ל כעץ המשמש את המתכות [ככלים פי"ג מ"ו]. ומלת רובן שבמשנה. היינו גמ'. ור"ל פלך שטווין בו גמי:

לא יזה לא על הכוש:    הוא המקל שבאמצע:

ולא על הפיקה:    הוא הכפתר העב שבקצה הא' מהפלך. רק יזה על הצנורא. שהוא עיקר הכלי. דאותן שטוין בהן גמי. רגילין להפרידן זמ"ז. לפיכך גם כשמחוברין כל הג' יחד. אפילו הכי לא מחשבו טפליו חיבור כעיקר הכלי:

ואם הזה מוזה:    דבדיעבד מחשבו חיבור. ולהכי אפילו בהזה על טפליו נטהר כולו. הא לענין טומאה. מחשבו חיבור בכל גוונא:

של פשתן:    פלך שטווין בו פשתן:

חבור:    מדאין רגיל לנתקן זמ"ז:

עור של עריסה:    עריסה הוא מטה של קטן. ועושין שוליים שלו מעור. רק מדרגיל התינוק לטנף א"ע בעריסתו. ואם היה העור של השוליים מחובר יפה בהעריסה. לא יהיו יכולין לנקות העור יפה. להכי עושין עניבות בשפתות העור סביב. ומלפפין ותולין העניבות ההם בכפתורים קטנים שיש בשפת שולי המטה סביב כדי שיהא נקל לכשיצטרך להסיר העור מהמטה לנקות העור:

שהוא מחובר לפיקו' חבור:    דרק לעתים רחוקים כשירצה לנקות העריסה יפה מסיר העור ממנו לגמרי. דהיינו במטונף מאוד:

המלבן:    הן כעין קערות קטנות שמושיבין אותן תחת כרעי המטה. שלא ירקבו רגלי המטה מלחלוח הקרקע [ככלים פי"ג מ"ג וד']. ואותן קערות אינן מקבלין טומאה רק אגב המטה בעודן מחוברין בה. ואע"ג דהמלבנין יש להן ב"ק. וכל שיש לו בית קבול בכל מקום. הר"ז מקבל טומאה [ככלים פי"ז מט"ו]. י"ל דהיינו רק בעשויים לקבל. אבל הנך מלבנין אינן עשויין אלא לסמוך בהן כרעי המטה שלא ירקבו [רמב"ם פ"ב מכלים ה"ד]:

אינו חבור:    להמטה:

לא לטומאה:    דבנטמא א' מהן לא נטמא המטה. וכ"כ איפכא. ואע"ג דבשעה שמחובר המלבן להמטה. חשיבא כמטה לקט"ו. היינו רק כשיגע בה טומאה יטמא הוא עצמו. ולא שתטמא א' כשנגע טומאה בחבירו:

ולא לטהרה:    דבהזה הא' הרי השני נשאר בטומאתו:

כל ידות הכלים הקדוחות:    שעשה גומא בקצה הבית יד כדי לתחוב שם העוקץ הבולט משפת הכלי כקתא שבסכין שיש נקב בראשו. לתחוב שם העוקץ הארוך שבקצה הסכין. ובעשוי כך אינו רגיל לנתקן זמ"ז:

רבי יוחנן בן נורי אומר אף החרוקות:    היינו בשהיא אפכא. שהראש שבהבית יד מחודד. ותוחבין אותו להחור שבהכלי. וכיד הקרדום. ורב"א פירש קדוחות וחרוקות איפכא מפי' הנ"ל [וכן מסתבר לפע"ד. דהרי חרוקות. היינו שיש בהבית יד כעין מקדח לתחבו בהגומא שבשפת דופן הכלי]:

משנה ט

הסלים שבקנתל:    קנתל הוא מוט שמחוברין תחת כל שטח שוליו יתידות עבות לדוש בהן התבואה. ולפעמים מוציאין אותן היתדות מהשוליים:

והמטה של טרבל:    כלי של חוליות מחוברין לדוש בו:

וקרן של כליבה:    הוא מטת מתים שעשוי בדפנותיו נקבים נקבים ככלובי עופות. ותוחבין בצד הדופן הא' קרן ברזל. כדי לקשור המת שלא יתנדנד וישמט. וכשהמת גדול תוחב הקרן בראש המטה. וכשהמת קטן תוחב הקרן למטה מאותו מקום. ולתוספות [מ"ק כז"ב] כליכה גרסינן:

וקרנין של יוצאי דרכים:    ההולכי דרכים מוליכין עמהן קרן לשאוב בו מים בפגשם בבור. ומדלפעמים הבור עמוק. או כשירצו לשאוב מים הרבה. לכן עושין אותו חוליות הרבה מכמה קרנות שתוחבין זה לתוך זה. כדי להאריך קרן השאיבה לכשירצו. כשנמשכו הפנימיים לצד חוץ:

ושלשלת המפתחות:    ר"ל מפתחות רבות שתלויין יחד בשלשלת:

ושלל הכובסים:    הכובסין תופרים בגדים זל"ז. אי כדי שלא יתחלפו בגדים של א' בשל חבירו. או כדי שלא יאבדו הבגדים הקטנים בכביסה:

והבגד שהוא תפור בכלאים:    שתפר בגד א' בחבירו בכלאים. לאחד מב' טעמים הנ"ל. וקתני שלל לרבותא דאינו חיבור להזייה. אע"ג דאין איסור בחיבורין. וקתני כלאים לרבותא דחיבור לטומאה. אע"ג דגם מצד איסור לא חזי למידי בעודן מחוברים:

ואינו חבור להזייה:    דרק לחומרא הוה חומרא מד"ס. מיהו שלל כובסים אם הן רק כשעור הקבוע [כלים פכ"ט מ"ג] הר"ז חיבור לזה וזה. כמבואר שם:

משנה י

כסוי מיחם:    כסוי של יורה [ועיין פי"ח דכלים מ"ג ודו"ק]:

שהוא מחובר לשלשלת:    והשלשלת קבועה בהיורה:

הזה על הכסוי לא הזה המיחם:    דהמיחם הוא עיקר הכלי טפי מכוש לעיל דהכא אפילו בדיעבד לא מהני הזאה הטפל להעיקר:

הכל:    הכל לאתויי גם ישראל ערל. וכ"ש דכשר לקידוש שאינו עיקר הטהרה כההזייה [כתוי"ט. ואע"ג דערל צריך טבילה אחר שימול [כפסחים צב"א]. והרי כל הצריך טבילה מטמא למי חטאת [כפי"א מ"ו]. י"ל דהיינו בשצריך טבילה לשום טומאה. אבל ערל א"צ טבילה רק מגזירת טבילת גר. ואפשר עוד דערל ישראל א"צ טבילה כלל. והא דקאמר הש"ס טובל היינו אם הוא ערל טמא. וכן משמע מהרמב"ם [פ"ו מפסח ה"ז] שלא הזכיר טבילתו]:

שערותו מכוסה בעור שבו נקב להשתין. ואין ניכר אם זכרות או נקבות תחת העור עד שיקרעוה. והרי מדכתיב והזה איש ממעטינן אשה:

ואנדרוגינוס:    יש לו זכרות ונקבות. וגם זה אינו בכלל איש. דבריה בפני עצמו הוא [כח"מ סי' ר"פ ס"ט]:

והאשה:    והרי בהזאה איש כתיב:

ותינוק שאין בו דעת:    דקטן כשר להזות. ואע"ג דקטן נמי אינו איש. אפ"ה מרבינן ליה מקרא. ורק קטן מרבינן מדאתיא לכלל איש. מיהו עכ"פ צריך שיהיה בו דעת. דהזאה צריכה כוונה [כלעיל מ"ג]. ואע"ג דכל לחולין א"צ כוונה [כחולין לא"א]. היינו שא"צ לכוון לאותה מעשה. אבל עכ"פ צריך שיכוון לשום מעשה. מיהו הכא רביי' קרא דאף שא"צ לכוון לטהרו. עכ"פ צריך שיכוון לאותה מעשה דהיינו להזות על גוף זה. ולרמב"ם רביי' קרא שיכוון גם לטהרות [ועיין מ"ש פי"ב סי' ט"ז]:

האשה מסעדתו:    ר"ל תומכת ידה תחת ידו. דמסייע אין בו ממש [כביצה כב"ב. ועמ"ש בס"ד בחומר בקודש פ"א סי' כ"ב]. ואע"ג דבסיפא אמרינן דאם אחזה בידו פסולה ההזייה. היינו באחזתו ממש בידו [כסי' ס"ח]. אבל הכא שרק תומכת ידו. לא עדיף מעבודה דבסיוע שמאל ע"י תמיכה לימין כשר [כרמב"ם פ"ה מביאת מקדש הי"ח. ועמ"ש בס"ד בחומר בקודש פ"א סי' כ"ב]:

ואוחזת לו במים:    ר"ל מותרת לאחוז לו המים שיטביל בהן האזוב. אע"ג דבכה"ג אין הקטן המזה אוחז עמה כלל בהמים. וא"כ ליכא למימר גבה מסייע אין בו ממש אפ"ה שרי. דהרי א"צ המזה כלל לאחוז המים. דרשאי נמי להטביל בהמים שעומדין בכלי על שום מקום:

אם אחזה בידו אפילו בשעת הזייה:    וכ"ש בשעה שטובל האזוב. דבטבילה כתיב איש בפירוש:

פסול:    דהוזה בכח האשה. ודמי לקולמוס ביד קטן. וגדול אוחז בידו וכותב. דקיימא לן דחייב בשבת [כרמב"ם פי"א משבת הי"ד]:

משנה יא

כשר:    דכך מצותו. ואפ"ה נקט כשר דמשמע רק בדיעבד. מדאתא לאשמעינן דאף דשהה הרבה בינתיים. דבכה"ג אינו רשאי לעשות כן לכתחלה שמא יסיח דעתו משמירת טפת הזאה שבאזוב:

ומזה ביום:    ר"ל רק אזוב צריך שיטבלו ויזו ביום. אבל אדם אפשר שיטבול בלילה וכו'. דאע"ג דמצות הזאה השנייה שהיא ביום הז' [לכה"פ] מפרישתו מהמת. צריך שיזה ואח"כ יטבול גופו. אפ"ה אם איחר הזאה שנייה עד יום ח' או ט'. יכול הטמא להקדים טבילתו להזאתו. דהזאת ג' וז' שאמרה תורה, לאו דוקא אלא שלא תהיה הזאה ראשונה קודם יום ג' משפירש מהטומאה. והזאה שנייה לא תהיה קודם יום ד' מהזאה ראשונה. ולהכי אפילו יש בין הזאה להזאה כמה ימים אין בכך כלום. ולהכי קאמר הכא דבנתאחרה הזאה שנייה עד טפי מד' ימים מהזאה ראשונה. רשאי לטבול א"ע בלילה שלפני יום הזאת שנייה:

שאין:    ר"ל ואין מזין. וכמו שאפר כירה מוכן הוא [בריש ביצה]:

וכלן:    מלת וכולן קאי רק אב' דברים דהיינו טבילה והזאה. ואפ"ה נקט לשון וכולן. דמסרך סרך תנא בלישנא דאידך מתני' דתנינן [מגילה פ"ב מ"ד]. כך כתב רתוי"ט. ול"מ היה נ"ל דמלת וכולן קאי אטבילת האזוב. והזאה. וטבילת הגוף.