משנה כלים כא א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כא · משנה א | >>

הנוגע בכובד העליוןא, בכובד התחתון, בנירים, ובקירוס, ובחוט שהעבירו על גבי ארגמן, ובעירה שאינו עתיד להחזירה, טהור.

בנפש המסכת, ובשתי העומד, ובכפול שהעבירו על גבי ארגמן, ובעירה שהיא עתידה להחזירה, טמא.

הנוגע בצמר שעל האימה, באשוויה, טהור.

הנוגע בפיקה, עד שלא פירעה, טמא.

משפירעה, טהור.

הַנּוֹגֵעַ בַּכֹּבֶד הָעֶלְיוֹן,

בַּכֹּבֶד הַתַּחְתּוֹן,
בַּנִּירִים,
וּבַקֵּירוֹס,
וּבַחוּט שֶׁהֶעֶבִירוֹ עַל גַּבֵּי אַרְגָּמָן,
וּבָעִירָה שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲזִירָהּ,
טָהוֹר.
בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת,
וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד,
וּבַכָּפוּל שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי אַרְגָּמָן,
וּבָעִירָה שֶׁהִיא עֲתִידָה לְהַחֲזִירָהּ,
טָמֵא.
הַנּוֹגֵעַ בַּצֶּמֶר שֶׁעַל הָאִימָה,
בָּאַשְׁוָיָה,
טָהוֹר.
הַנּוֹגֵעַ בַּפִּיקָה,
עַד שֶׁלֹּא פֵרְעָהּ,
טָמֵא;
מִשֶּׁפֵּרְעָהּ,
טָהוֹר:

הנוגע בכובד העליון, ובכובד התחתון,

ובנירין, ובקירוס,
ובחוט שהעבירו על גבי ארגמן,
ובעירה שאינו עתיד להחזירה - טהור.
בנפש המסכת, ובשתי העומד,
ובכפול שהעבירו על גבי ארגמן,
ובעירה שהיא עתידה להחזירה - טמא.
הנוגע בצמר שעל העימה, באשוויה - טהור.
הנוגע בפיקה -
עד שלא פרעה - טמא.
משפרעה - טהור.

נבאר השמות מזאת ההלכה, ואחר נגיד ענייניה.

ונאמר כי האורגים יעמידו להן שתי קורות, אחד ממעל להן ועליה כרוך השתי, והשניה קרובה לארץ וכל מה שיארגו מן הבגד כרוך עליה, והשתי נמשך בין שתי הקורות. שם הקורה העליונה נקרא כובד העליון, ושם השפלה כובד התחתון.

ונירים - הן חוטין הארוגים על הקנה, אשר בעבורן יגבהו קצת החוטים, ויעשו דרך ילך בו האריג בחוט.

וקירוס - הוא כמו מסרק, אשר יכו בו האריגה ויחברו בו החוטים.

וחוט שהעבירו על גבי הארגמן - הוא החוט הנדבק ביריעה, כוונת הרוקם להעזר בו בהתכנס רקם היריעה בארגמן.

וכאשר השליך האורג החוט והכה במסרק, ונשאר קצת החוט היוצא משפת היריעה, וזה החוט יקרא עירה מעניין תלייה, לפי שה"עירה" הוא הנתלה הדבק.

ואם היה כוונת האורג שיעזוב זה החוט יוצא משפת הבגד וישליך חוט אחר זולתה, הוא עירה שאינו עתיד להחזירה.

ואם היה כוונתו שישוב זה החוט בעצמו באריגת הבגד מהצד האחר, כמו שיעשה האורג תמיד שהוא ישוב החוט מיד ליד, הנה זה החוט יקרא עירה שהוא עתיד להחזירה.

ונפש המסכת - הוא חוט הערב, אשר ילך בתוך האריגה בין חוט השתי, קודם שיכה במסרק ויחבר אותו אל הארוג מהבגד.

ובשתי העומד - הוא השתי הנמשך בין שתי הקורות.

וכפול שהעבירו על גבי ארגמן - הוא חוט המוכפל המחובר ביריעה, אשר ירקום בו הרוקם עם הארגמן.

ועימה - הארג אשר באורך המסרק אשר עליה המטווה כפול, ולזה תקרא "אל-ריבה" "עימה" לכפילת הפשתן עליה.

ועם זה המטווה אשר על המסרק, יאמר צמר שעל העימה, ובתנאי שיהיה גם כן מחובר בארג.

ואשויה - הכוש אשר עליו המטווה אשר ירקמו בו והוא מחובר בבגד.

ופיקה - כוש קטן יוכפל עליו המטווה עד שישוב ויאריך מה שנשאר.

וכל זמן שנשאר מהמטווה כפול על הפיקה הוא אמרו עד שלא פרעה. וכאשר הוסר המטווה ממנה עד שנתגלה ונראה, הוא אמרו משפרעה. ו"פרעה" הוא הגילוי "כי פרעה אהרן"(שמות לב, כה).

וזהו באור אלו השמות.

ואמנם עניין זאת ההלכה הוא מה שאפרש. וזה שהשורש אצלנו שלא יטמא בשאר טומאות זולת הצרעת אם לא הארוג לבד, למאמר יתברך "או בגד או עור"(ויקרא יא, לב) עד שיהיה בגד, ואמרו "מה בגד טווי ואריג, אף כל טווי ואריג". ואם היה הבגד בעת אריגתו ונטמא ממנו במת כבר נטמא, וכבר בארנו דין בגד שנטמא במת מהו בפתיחת דברינו.

ואמרו כי כאשר יגע באחד מכלי האריג הטומאה, או בחוטין הנדבקים באריגה, כדין אשר יגע בדבר המחובר חיבור חזק נטמאה, וכאילו כבר נגע בבגד שנטמא. ודן לאשר נגע במה שהוא חוץ לבגד הארוג ואינו מחובר בו כמו העץ והנייר והמסרק, או במה שהוא מחובר אבל הוא בלתי נאות עליו כמו עירה שאינה עתיד להחזירה, שהוא כמי שלא נגעו בבגד שנטמא במת:

הנוגע בכובד העליון בבגד שעל גבי האריגה מיירי. וקא מפרש ואזיל מאי דהוי חיבור לבגד ומאי דלא הוי חיבור לבגד:

כובד העליון. שני עצים שהשתי כרוך באחד והשתי שלפניו כל זמן שאורג והולך כורך בו יריעה הנארגת ולפי שהן כבדין נקראין כובד. כובד העליון הוא שלפניו והתחתון רחוק ממנו שכל השתי כרוך בו. קירוס [שבת קה. ע"ש] אמר רב יהודה מצובייתא שתי פעמים מרכיב חוט של נירא דהיינו שקורין פיינ"א בלע"ז וחד בנירא ופעם שלישי מרכיב על חור הניר שקורין ליצ"ו בלע"ז המורכב על הקנה מצובייתא מציעות הגרדיים האורגים ברגל הוא מקום הקנה העולה ויורד ביריעת אריגת נשים. בחוט שהעבירו ע"ג ארגמן לאחר שנעשית הרקמה משימין עליה חוטין שלא תלכלך ואם נגע באותן חוטין טהור הארגמן דלאו חיבור הוא לבגד:

ובעירה. הוא אירה דפ"ק דשבת (דף יא:) ולא גרדי באירה שבאזנו והוא כמין מוך חתיכה מן הצמר ומן הפשתים או מצמר גפן שאורגין בהמטפחות לנוי וזורקים אותו בתוך השתי וחוט של ערב כרוך בתוכה ויש מהם שחורים לבנים ואדומים ואם אינו עתיד להחזירה כגון שהיא אדומה ועתה רוצה להכניס אירה שחורה אע"פ שלא פסקה מן הבגד הנוגע בה טהור דלאו חיבור הוא:

בנפש המסכת. פי' חוטי הערב שהולכת בתוך המסכת כנפש בתוך הגוף ואפילו קנים וחוטין ועצים וכל דבר שהגרדי נותן לתוך המסכת לתקן אריגתו קרוי נפש והנוגע בהן כנוגע בבגד דהוי חיבור:

שתי העומד. שצריך עדיין לבגד ועומד ליארג:

כפול שהעבירו על גבי ארגמן. חתיכת בגד שתופרים על גבי ארגמן שלא יתלכלך הוי חיבור לבגד:

אירה שעתיד להחזירה. כדפרישית:

בצמר שעל האימה באישוויא. יש ששונים עימא והכל אחד והוא מקל ארוך או קנה ארוך שהנשים כורכות בו את הצמר וטוות ונקרא קנוייל"א ואימה ואישוויא לכך עשויה ובתוספ' [ב"ב פ"א] קתני בצמר שעל גבי אשוייא טהור דאינו חיבור. בפיקה פירש בערוך לימושיי"ל בלע"ז:

עד שלא פירעה. קודם שיתירנה ויש מפרשים דהוא כמו פקעת של גמי דלעיל פרק ט"ז וכמו שתי פקעיות של שתי דפרק אין דורשין (דף יב.) ולא ממש כי התם דאין שתי וערב מטמא אלא בנגעים כגון דבגד כרוך על הפיקה. הנוגע בפיקה עד שלא פירעה שלא נתגלה הימנה טמא הבגד דחיבור הוא משהתחיל לגלות הפיקה אינו חיבור לבגד וטהור. תניא בתוספ' [שם] חולדה שגיררה את האימה והחזירה והכניסה לבית שמת בתוכו אע"פ שאינו באהל כל שהוא הבגד טמא מת דרס עליו הזב תוך עשרה טפחים הבגד טמא מדרס שתי כל זמן שעשוי לאריג חיבור לאריג גמר מלארוג אינו טמא אלא מקום שהוא יכול להפצע הנוגע בפסיקות של שתי וערב הרי זה אינו חיבור ור' יוסי אומר הנוגע בפסיקא עד ג' אצבעות חיבור מפני שהכובס אומן מחלידו לתוכו הנוגע בו בצמר שעל גבי האשוויא ובטווי שעל גבי הפלך טהור ובכוש ובאימה טמא הנוגע בשחור שעל גבי לבן או בלבן שעל גבי שחור טהור אבל אם היה כולו שחור מצד אחד והעבירו על גבי לבן או כולו לבן מצד אחד והעבירו על גבי שחור טמא פי' כל שהוא אפילו מאה אמה מיירי מידי דהוה אמודד דלעיל פי"ט שחילקנו בין מעשרה ולפנים בין מעשרה ולחוץ. בפסיקות. לאחר שפוסק חוטין של שתי והערב מן הבגד ויוצאין כמין דבלולין אונריליי"ר. מלשון שהחליד את הסכין דתנן פרק שני דחולין (דף לב.) שעד שלש אצבעות חוזר ומכניסו לתוך הבגד. ובכוש ובאימה לכאורה פירושא דאיירי בנוגע בטווי שעל גבי הכוש ובצמר שעל גבי האימה אבל א"כ קשה מתני' דתנן בצמר שעל גבי האימה טהור ושמא באימה כלים הנכנסין זה בתוך זה כגון פוזי"ל בלע"ז שהנשים טוות בו ומכניסין אותו לתוך ביירטווי"ל בלע"ז שמתוך שמתגלגל בשוה וקמ"ל דשניהם חיבור זה לזה. שחור שעל גבי הלבן כדרך שבכרך אחד באירא איירי דאי מקצתו שחור והאחר או כולו לבן או כולו שחור הוי חיבור זה לזה. שחור שע"ג לבן אבל א' שחור וא' כולו לבן אינו חיבור ואם נגע בטומאה חבירו טהור:

הנוגע בכובד העליון - שני עצים עגולים יש לאורג, האחד שחוט השתי כרוך בו, והשני שלפניו שכל זמן שאורג והולך כורך בו היריעה הנארגת. ולפי שהם כבדים, נקראים כובד. וכובד העליון הוא שלפניו, וכובד התחתון הוא הרחוק ממנו שכל השתי כרוך בו:

בנירים - הן חוטים הארוגין על הקנה, ובעבורן ב מגביהין קצת החוטים ועושין דרך שילך בו הארג בחוט ג:

וקירוס - מסרק שבו מכים על האריגה ומחברים החוטים:

בחוט שהעבירו על גבי ארגמן - לאחר שנעשית הרקמה משימין חוטין עליה שלא תתלכלך, ואותן חוטין לא הוו חיבור לבגד:

ובעירה - הוא אירא האמור בפרק קמא דשבת ד (דף יא) ולא גרדי באירא שבאזנו. והיא חתיכה קטנה מצמר או מפשתן או מצמר גפן שאורגים בתוך המטפחות לנוי, וזורק אותו בתוך השתי וחוט של ערב כרוך בתוכה, ויש מהן שחורים ואדומים. ואם אינו עתיד להחזירה, כגון שהיא אדומה ועתה רוצה להכניס אירא שחורה, אע"פ שלא פסקה מן הבגד לא הויא חיבור:

בנפש המסכת - חוטי הערב שהולכים בתוך המסכת כנפש בתוך הגוף, וכל דבר שהאורג נותן בתוך המסכת לתקן אריגתו, קרוי נפש. והנוגע בהן כנוגע בבגד דהוו חיבור:

שתי העומד - שצריך עדיין לבגד ועומד ליארג:

ובכפול שהעבירו על גבי ארגמן - חתיכת בגד שתופרים על הארגמן שלא יתלכלך, הוי חיבור לבגד:

עירה שעתיד להחזירה - כדפרישנא לעיל:

בצמר שעל האימה - ויש שגורסים העימה בעי"ן והכל אחד. והוא מקל ארוך או קנה שהנשים כורכות בו את הצמר וטוות:

באשוויא - בצמר שעל האשוויא. ואימא ואשוויא שתיהן לטוות עשויות, אלא שמשונות זו מזו בצורתן:

טהור - דאינו חיבור:

פיקה - כמין עיגול קטן של מתכת ויש בו נקב, והנשים נותנות אותו בראש הפלך להכבידו. וקורים לו בלע"ז פוסרול"ו:

עד שלא פירעה - קודם שיתירנה:

משפירעה - לאחר שהתירה:

הנוגע בכובד העליון כו'. פי' הרמב"ם [פ"כ מה"כ הלכה ט"ו] דמיירי שהבגד בעת אריגתו היה באהל המת והרי נטמא. ואין מיטמא בשאר הטומאות זולת הצרעת אם לא הארוג לבד שנאמר או בגד עד שיהיה בגד שהוא טווי וארוג ואמרו בכאן כי כאשר יגע האדם בכובד העליון כו' טהור. שכל אלו אינן חבור לבגד אבל הנוגע בנפש המסכת כו' טמא. שכל אלו חבורין לבגד ועיין בפירוש הר"ב רפכ"ג:

[*בכובד העליון וכו'. פי' הר"ב כובד העליון הוא שלפניו כו'. וכ"פ הר"ש. וק"ל דהא הוה זו ואצ"ל זו. דאם בשלפניו טהור אע"פ שהבגד הטמא כרוך עליו. כ"ש בשל רחוק ממנו שאין עליו אלא השתי המחוברת לבגד ועוד דלשון עליון ותחתון אינו צודק כלל דהא איפכא הוא שאותו שהוא רחוק הוא גבוה. ואותו שלפניו הוא נמוך ואם נפרש כן שהעליון הוא הרחוק. והתחתון הוא שלפניו אתי שפיר הל'. וגם דהשתא הוה לא זו אף זו. ועוד בה שלישיה דיגיד עליו ריעו שכן הנירים והקירוס שפי' הר"ב וכן הרמב"ם הנירים הוא הרחוקים. והקירוס הוא שלפניו יותר וכן פי' הרמב"ם ג"כ בכובד כו' וז"ל האורגים יעמידו להן שתי קורות אחד [למעלה] ועליה כרוך השתי. והשנית קרובה לארץ. וכל מה שיארגו מן הבגד כרוך עליה. והשתי נמשך בין שתי הקורות. שם הקורה עליונה נקרא כובד העליון. ושם השפלה כובד התחתון. ע"כ]:

בנירים. ל' הר"ב הן חוטין וכו'. ובעבורן כו'. כן לשון הרמב"ם. ובנא"י ובהמשכתן כו' [*וכבר כתבתי מעשיהן מבואר יותר במ"ב פ"ז דשבת. ע"ש. וכן תקנתי שם ל' הר"ב והרמב"ם שכתבו שילך בו הארג בחוט. שהוא ל' מגומגם. והראוי היה שיהיה הלשון שילך בו חוט הערב:

[*ובקירוס. פי' הר"ב מסרק שבו מכים וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ואע"פ שמתחת יש לכלי זה גם כן קנה ע"פ כולו. משא"כ למסרק שאין לו מתחת קנה. כי השינים צריכין להיותן מובדלים בסופן שזולת כן אין נעשית מלאכתן כלל. מ"מ מפני שהשתי כל חוט וחוט ממנו נכנס לבין כל ב' שינים ואין הקנה שמתחת נראה לעין מפני השתי הזה. הלכך דומה למסרק כפי מביט עין הרואה. ועל כן קרו ליה מסרק. אבל הא קשיא לי ודאי שזה הכלי הוא בכלל הנירים. לפי מה שפירשתי במ"ב פי"ג דשבת. ושם נשנה ג"כ בקירוס. ופי' הר"ב והרמב"ם יריעה ארוגה וכו'. וכבר העירותי על זה שם. וגם כתבתי שם שבהלכות שבת להרמב"ם בפ"ט השמיט בקירוס. ולכך נ"ל דאדרבה משם ראיה על מה שפירשתי. שהנירא הוא מה שהם ז"ל מפרשים כאן על קירוס. ולפי' שם לא פי' על קירוס כמו בכאן לפי ששם הוא בכלל נירים. שכן מפרש אביי התם [שבת דף ק"ה] דנירין הוא בתי נירא ונירא ולכך הוצרכו לפ' קירוס יריעה כו'. ודוגמא דנפה וכברה דתנן התם לגביה. אבל כאן שא"א לפרש יריעה כו'. דמה ענינה לכאן. לכך מפרשים שהוא המסרק וכו'. דהיינו הנירא. ואמנם הנירים יהיו השתי בתי נירא לבדן. ואין המסרק בכללן. ולפי ששם לענין איסור שבת אינו מתחייב עד שיעשה החוטין בשלשתן בשתי הבתי נירא. ובנירא כדמפרש אביי. לכך הוצרכו לפרש שם בקירוס יריעה כו' זהו מה שנ"ל בזה. ואין לתמוה על ששם אחד היינו קירוס. יפול על שני ענינים מחולקים. היינו על מסרק. ועל יריעה. כי הרי אפשר הוא שקריאתן משתנה. כגון שהא' בחול"ם הרי"ש. והב' בשורק או בקריאת הקו"ף. שהא' בחיר"ח. והב' בציר"י. א"נ שני השינוים גם יחד יצדקו. ובזה יובדלו. וק"ל נ"ל]:

[*ובעירה. כתב הר"ב הוא אירא האמור בפ"ק דשבת (דף יא) וכו' וכ"פ הר"ש. ואע"ג דהתם באל"ף בתחלה ובסוף. הרי אותיות אחה"ע מתחלפין. אבל הרמב"ם כתב זה החוט יקרא עירה מענין תלייה. לפי שהעירה הוא הנתלה והדבק. עכ"ל. כלומר שהוא מל' מעורה במקצת דרפ"ג ממסכת טבול יום. ומעורה בקליפתה דמ"ח פ"ג דעוקצין. ול' מקרא הוא כמער איש ולויות במלכים א ז]:

בנפש המסכת. פי' הר"ב חוטי הערב שהולכים כו' קודם שיכה במסרק ויחבר אותו על הארוג מהבגד. הרמב"ם. וכ"כ הר"ב והר"ש במ"ט פי"א דנגעים. ועיין שם:

הנוגע בצמר שעל האימא. פי' הר"ב מקל ארוך כו' שהנשים כורכות בו את הצמר וטוות. וכ"פ ג"כ באשוויה. וכ"פ הר"ש. וצ"ע היאך מתחברים לבגד האורגים. אבל הרמב"ם מפרש שהוא ג"כ מכלי האריגה. ובנוסחא שלפנינו כתב אימה הארג אשר באורך המסרק אשר עליה המטוה כפול. ולזה תקרא א"ל ריב"ה עימ"ה לכפילת הפשתן עליה. ועם זה המטווה אשר על המסרק. יאמר צמר שעל האימה. ובתנאי שיהיה ג"כ מחובר בארג. ובנא"י עימה הארוג שמכניסין בו הקנה שהמטוה כרוך עליה ונקרא בערב א"ל גז"ך. ולזה תקרא א"ל ריב"ה עימ"ה. לכריכת הפשתן עליה. ועל אותו המטוה שעל הקנה. יאמר צמר שעל העימה. ובתנאי שיהיה ג"כ מחובר בארג ע"כ. ואשוויה פי' הכוש אשר עליו המטוה אשר ירקמו בו והוא מחובר בבגד [ג"כ] ע"כ:

בפיקה. פי' הר"ב כמין עגול כו' וגם בזה יש להקשות מה ענינו לחבור הבגד. והר"ש כתב כגון דבגד כרוך על הפיקה ע"כ. וגם זה דוחק שהרי לא לכך עשויה. והרמב"ם פי' פיקה כוש קטן יוכפל עליו המטוה עד שישוב [כמין כדור וכל זמן] שנשאר מהמטוה כפול על הפיקה. הוא אומרו עד שלא פירעה כו':

עד שלא פירעה כו'. פי' הר"ב קודם שיתירנה. ול' הר"ש עד שלא נתגלה וכו'. וז"ל הרמב"ם וכ"ז שנשאר מהמטוה וכו'. וכאשר הוסר המטוה ממנה עד שנתגלה ונראה הוא אומרו משפירעה. ופירעה הוא הגלוי [מלשון] כי פרעה אהרן (שמות לב):

(א) (על המשנה) הנוגע כו'. מיירי שהבגד בשעת אריגתו היה באהל המת והרי נטמא. ואין מיטמא בשאר הטומאות זולת הצרעת אם לא הארוג לבד. שנאמר או בגד, עד שיהיה בגד שהוא טווי וארוג. ואמרו בכאן כי כאשר יגע האדם בכובד העליון כו', שכל אלו אינן חבור לבגד. אבל הנוגע בנפש המסבת כו', שכל אלו חבורין לבגד. הר"מ:

(ב) (על הברטנורא) ובנוסחת ארץ ישראל ובהמשכתן כו':

(ג) (על הברטנורא) צ"ל שילך בו חוט הערב. ועתוי"ט שהאריך בזה:

(ד) (על הברטנורא) ואע"ג דהתם באל"ף בתחלה ובסוף, הרי אותיות אחה"ע מתחלפות. אבל הר"מ פירש, שהוא מלשון תלייה, לפי שהעירה הוא הנתלה והדבק, ע"כ. כלומר שהוא מלשון מעורה (דפרק ג' דטבול יום) ולשון מקרא כמער איש ולויות. ועתוי"ט באורך בענין כל האריגה ומלאכותיה בכל הפרק:

נירין:    הן חוטין שגודלין אותם ע"ג קנים ובמשיכתן נגבהין חוטי השתי ונעשה דרך לזרוק ביניהם חוט הערב:

ובחוט שהעבירו ע"ג ארגמן:    הוא חוט שהרוקם צריך לו בעת רקימת הארגמן ואחר גמר מלאכתו זורקו. הרא"ש ז"ל והוא קיצור פי' הרמב"ם ז"ל:

בנפש המסכת:    חוטי הערב שהולכים בתוך המסכת קודם שהדקו בקירוס לבגד:

ובשתי העומד:    פי' שעומד ליארג ובתוספתא קתני גמר מלארוג אינו טמא אלא עד מקום שהוא יכול להפצע. [הגהה צ"ע אם היה צריך להיות שהוא רוצה לפצוע]:

ובכפול שהעבידו:    הוא חוט שחור המחובר לאריג שרוקמין עם הארגמן. הרמב"ם והרא"ש ז"ל:

ובעירא:    כשזורק האורג חוט הערב בין חוטי השתי פעמים נשאר מן החוט תלוי חוץ למסכת כשהוא קצר אינו מחזירו לחוך השתי וכשהוא ארוך מחזירו וזורקו מיד ליד ועירה לשון מעורה שהוא תלוי ומעורה בו. הרא"ש ז"ל והוא פי' הרמב"ם ז"ל:

עימה:    הוא מקל ארוך ובימיהם היו עושין אותו של מתכת או של עץ והיה בו בית קבול לתת בו צרכי הטוייה ומקבל טומאה והצמר שעליו אינו חבור להכניס טומאה ולהוציא וכן באשוייא ותניא בתוספתא הנוגע בצמר שע"ג האשוייא ובטויי שע"ג הפלך טהור בכוש ובאימה טמא. הרא"ש ז"ל. ועיין בפי' הר"ש ז"ל:

באשוייא:    מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וי"ו אחת:

הנוגע בפיקה:    הוא כמו חצי כדור ויש בו נקב ומכניסים אותו בפלך שהנשים טוות עליו וכשמגלגל את הטווי על הפלך מגלגל לפעמים אף על הפיקה והפלך הוא של מתכת:

עד שלא פירעה:    בעוד שלא גילה הפיקה כמו כי פרעה אהרן כשיש מן הטווי עליו והוא יד לפלך משפירעה שהסיר כל הטווי מעליו אינו חבור הרא"ש ז"ל. ושם ברמב"ם פ' עשרים הגירסא עד שלא פרעה טמא משפרעה טהור בלתי יודי"ן:

יכין

הנוגע בכובד העליון בכובד התחתון:    ב' קורות כבדות ועגולות יש בכסא האריגה לרחבו של כסא. א' מונח מימין ושמאל לפני האורג קצת רחוק מלפני האורג היושב לפני הכסא. ועל קורה זו כרוכים חוטי השתי העומדים לארגן והקורה זו נקרא כובד עליון. וממנו מתוחין חוטי השתי להבגד שכבר ארג שכרוך על קורה אחרת שמונחת בהכסא סמוך לפני האורג. ונמוך מכובד העליון הנ"ל. ולכן נקראת כובד התחתון. נמצא שב' הקורות הנ"ל מחוברות יחד ע"י חוטי השתי המתוחין מכובד העליון להתחתון. כדי להשליך חוט הערב בין ב' חלקי חוטי השתי שבין ב' הקורות [ועי' בקופת הרוכלין סי' י"ט]:

בנירים:    הן ב' מלבנים מרובעין. וכל מלבן עשוי מד' נסרים דקים. שמחוברין ברבוע. וכל נסר רחב כב' אצבעות. ואורך כל מלבן כרוחב הבגד שרוצה לארוג. ובכל מלבן מחוברין לרחבו חוטים רבים. ומהם יתמלא כל חלול המלבן. אולם מניין החוטין הללו שבכל מלבן. הוא כחצי מניין חוטי השתי. שמתוחין בין ב' קורות הנ"ל. ובכל חוט וחוט שבמלבן יש טבעת באמצעיתו. שבו עובר חוט שתי א'. וחוט שתי שבצדו עובר בהטבעת שבחוט המלבן אחר. וכן כולם חוט א' מהשתי עובר בטבעת של מלבן זה. וחוט השני שבצדו עובר בהטבעת שבהמלבן האחר. וב' המלבנים תלויין בין ב' קורות הנ"ל. והאורג היושב לפני כסא האריגה. דורך ברגלו א'. ועי"ז עולה מלבן א' עם חצי מניין חוטי שתי שעוברין בטבעותיו. והמלבן השני עם חצי מניין חוטי שתי האחרים. נשאר למטה. ולכן האורג משליך אז חוט הערב בין חוטי שתי העליונים לחוטי השתי התחתונים. והנה חוט נקרא בלשון יון ניראס. ולפיכך על שם החוטין שקבועין בהמלבן הנ"ל. נקרא כל מלבן בשם נירין:

ובקירוס:    הוא כלי כמסרק שכל חוטי השתי עוברין בין שניו. ובו מכה האורג נגד חוט הערב לאחר שהשליכו. כדי להדקו ולחברו יפה עם היריעות שארג כבר [ועי' בקופת הרוכלין שם]:

ובחוט שהעבירו על גבי ארגמן:    כשארג לפעמים ציורים מחוטי ארגמן תוך היריעה. ולאשר הצבע ההוא יקר מאד. וחושש שיתלכלך במשמוש ידי האורג בשעה שעוסק בהבגד לארגו. לכן תופר על ציורים ההם חוטי צמר אילך ואילך עד שיתכסה. ואחר גמר האריגה מסירו:

ובעירה שאינו עתיד להחזירה:    עירא. לשון דלדול ותלוי הוא. כמו מעורה בטרפשין [חולין מ"ו א'] ור"ל הכא דלפעמים יוצא כמין עניבה מחוט הארוג כבר. וכשרואה האורג כן. אז אם העניבה קצרה. מחזירו וכופפו לתוך אריגת החוט שיארג בסמוך לו. כדי שלא תתראה העניבה על הבגד. ואם העניבה ארוכה עד שלא יוכל להסתירה תוך הארג שיארג להבא. אז חותך העניבה לגמרי מעל גבי הבגד. ולהכי אינה חיבור:

טהור:    ר"ל בנגע טומאה בא' מהנך טהור הבגד. וכ"כ בנגע טומאה בבגד נשארו הם טהירים. והיינו מדאינן חיבור זל"ז מדאינן מחוברין בבגד רק לפי שעה [ואע"ג דכל כלי האורג פשוטי כלי עץ הם. ואיך יקבלו טומאה. י"ל מדמחוברין להכסא של האורג. על המחובר לטמא טמא [פי"ב מ"ב]:

בנפש המסכת:    הוא חוט הערב שכבר השליכו האורג בין חוטי השתי. ולא הוכה עליו במסרק עדיין להדביקו להבגד:

ובשתי העומד:    בחוטי השתי המתוחין מכובד העליון להבגד שכרוך על כובד התחתון. והחוטין האלו עומדין לארוג עדיין:

ובכפול שהעבירו על גבי הארגמן:    מטלית שתפרו ע"ג ציורי ארגמן שלא יתלכלך:

ובעירה שהיא עתידה להחזירה:    שהעניבה שבולטת מהחוט שבאריג. היא קצרה דאז דרכו לטמנו באריגתו מבינות להחוטים שיארג בצדו:

טמא:    ר"ל מדדעתו לקיימן כך. הו"ל חיבור להבגד שארג כבר:

הנוגע בצמר שעל האימה:    אימא הוא המקל שהצמר כרוך עליו. ועומד לפני הנשים הטוות ממנו הצמר ולעשותו חוט שיכרכוהו על הפלך שביד שמאל שלהן. ונ"ל דאיירי הכא באימא של מתכות שמק"ט. [וכלעיל פי"א מ"ו סי' נ"ז]:

באשוויה:    הוא הפלך שאוחזת הטווה בידה הימנית לכרוך עליו החוט. ותמונתו כעין מקל קטן. ובראשו א' כעין כפתור:

טהור:    ר"ל שהצמר והחוט שכרוך על הנך. והרי הצמר והחוט כשהן לעצמן אמק"ט מדאינן כשק שהזכירה תורה לק"ט. שהוא אריג [וכספרא שהביא רתוי"ט רפכ"ז] אלא גם כשכרוכים על אימא ואשויי' אינן חיבור להן. שיתטמאו הכלים אלו בשנגע טומאה בהצמר או בחוט הכרוך עליהן:

הנוגע בפיקה:    הוא כדור ברזל שמחובר בראש הפלך להכבידו בשעת טויה:

עד שלא פירעה:    שלא נתגלה הפיקה מחוט המטוה שכרוך עליו:

טמא:    ר"ל הוה חיבור להפיקה. ונטמא כשנגעה טומאה בהמטוה שע"ג [ועי' פי"ב ע"ב]:

טהור:    דמאז דינו כאימא ואשויי' מדמגולה קצתו. ושוב לא חשוב חיבור להמטוה:

בועז

פירושים נוספים