משנה פסחים י ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק י · משנה ג | >>

הביאו לפניו, מטבל בחזרת, עד שמגיע לפרפרת הפת.

הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשיליןט, אף על פי שאין חרוסת מצוה.

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר, מצוהיא.

ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח.

משנה מנוקדת

הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מִצְוָה. וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פָּסַח.

נוסח הרמב"ם

הביאו לפניו -

מטבל בחזרת,
עד שהוא מגיע - לפרפרת, ולפת.
הביאו לפניו - מצה, וחזרת, וחרוסת,
אף על פי שאין חרוסת - מצוה.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: מצוה.
ובמקדש -
מביאין לפניו - גופו של פסח.

פירוש הרמב"ם

הסדר שהוא אומר לך הוא כן, מביאין לפניו השולחן ומקדש כאשר זכר, ואוכל איזה ירק שנזדמן לו אחר שיטבול אותו בחרוסת ויברך עליו בורא פרי האדמה.

וזה שאמר מטבל בחזרת - להודיעך כי בורא פרי האדמה יברך אפילו על חזרת שהוא מן המרורים, לפי שהוא אכלו במקום ירק בתחילה. אבל כשאכל מצה (וחזרת) ואחר כך חזרת, מברך על אכילת מרור אם לא אכל תחילה מרור. ואם אין לו אלא מרור תחילה וסוף, יברך עליו תחילה בורא פרי האדמה, ואחר כך על אכילת מרור, ואוכלו בסוף בלא ברכה.

ומה שסדרנו לאכול ירק על כל פנים ואחר כך מרור, כדי שיהיה שינוי וישאל הבן.

ומטבל - בכאן עניינו שמתעסק באכילת הירק.

והחרוסת - הוא תערובת שיש בו קהוי ודמות תבן, וזה זכר לטיט. ואנחנו עושין אותו כך, שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן, ודכין אותן עד שירטבו ולשין הכל בחומץ, ונותנין בו שבולת נרד או איזוב וכיוצא בו בלי שחוקים.

ורבי אלעזר בן צדוק אומר, חרוסת מצוה לדעתו, שחייב אדם לברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת חרוסת.

ואינה הלכה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הביאו לפניו - הירקות. כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין דרך להביא ירקות קודם סעודה:

מטבל בחזרת - לאו דוקא חזרת, דטבול ראשון זה הוי בשאר ירקות, אלא אם אין לו שאר ירקות מטבל בחזרת במקום שאר ירקות. ולשון מטבל אוכל. ולפי שכל אכילתן ע"י טיבול היתה, קרי לאכילה טיבול. ומיהו טיבול זה לאו בחרוסת הוא, מדקתני לקמן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת. מכלל דעדיין לא הובאו ו:

עד שמגיע לפרפר את הפת - לאכילת מצה. והא קמ"ל שאין אכילה אחרת מפסקת בין אכילת ירקות לאכילת מצה. דקודם שיגיע לאותו חזרת של מצוה שמברך עליו על אכילת מרור אוכל מצה תחלה, כדכתיב (במדבר ט) על מצות ומרורים, מצות ברישא והדר מרורים:

וחרוסת - שעושים מתאנים ולוזים ובטנים ושקדים וכמה מיני פירות ומשימין בה תפוחים ז ודכין הכל במדוכה ומערבין בחומץ ונותנין עליה תבלין קנה וקנמון כעין פתילות דקות ארוכות זכר לקש וצריך שתהיה עבה זכר לטיט ח:

שאין חרוסת מצוה - אלא לרפואה לבטל שרף החזרת, שרע וקשה לגוף כארס:

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר מצוה - זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב י, וזכר לטיט:

פירוש תוספות יום טוב

הביאו לפניו מטבל בחזרת. כן גירסת ספרים מדוייקים. וכן גי' התוס' והר"ן ועל כרחינו גי' הר"ב נמי הכי הוא. דאיגרס בהדיא הביאו לפניו הירקות א"כ מאי בחזרת דקתני וברישא קתני מטבל בחזרת ולא פי' בהביאו לפניו מהו. ובסיפא מפרש הביאו לפניו מצה כו' ולא פי' שאוכל או מטבל שמה שחסר זה. גילה זה:

מטבל בחזרת. כתב הר"ב לפי שאכילתן ע"י טבול היתה קרי לאכילה טבול. והל"ל מטבל החזרת וכתבו התוספות דבקרא נמי משתעי הכי (ירמיה ד') כי תקרעי בפוך עיניך. שמנחת הפוך בעינים. ומ"ש הר"ב דטבול זה לאו בחרוסת. מדקתני לקמן הביאו כו' אבל חזרת שנאו לעיל כמ"ש דמכלל דתנן מטבל בחזרת ש"מ שהביאו ואלו היתה בכלל ההבאה החרוסת כמו כן הל"ל מטבל חזרת בחרוסת ומה שהקשו בתוס' דאין מסיפא ראיה דהא קתני הכא חזרת. ותנייה נמי בסיפא. לא קשיא ולא מידי משום דחזרת דרישא לא פסיקא ליה. דהא טיבול ראשון הוי בשאר ירקות. ועדיף טפי בשאר ירקות. דרב אחא ברי' דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא דאמוראי אימתי מברך על אכילת מרור או בטבול ראשון או בטבול שני. הלכך הדר תנייה בסיפא לומר דבהבאה שניה א"א אלא בחזרת ודומיו. דתנן במשנה ו' פ"ב. ולא בכל ירקות דעלמא. ומ"ש תוס' דלת"ק דס"ל דחרוסת בא לבטל הארס שבחזרת יהא צריך ג"כ בטבול ראשון כשהוא בחזרת. תי' הרא"ש בשם הר"ר יונה ז"ל משום דטבול ראשון אינו לחיוב אלא להכירא בעלמא. ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואינם חוששים לארס. גם עתה נמי לא חשו חכמים אם יאכלוהו בלא חרוסת כמו שעושין בשאר ימות השנה אבל טבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה ע"כ:

לפרפרת הפת. הגי' בספר מדויק לפרפר וכן נראה לשון הר"ב ונראה דמפרש פרפר מלשון שלו הייתי ויפרפרני [איוב יו] ופרש"י ל' פירורים וכת"י ודעדקינני ומיהו אפי' אי גרסינן פרפרת ניחא ולא קשיא אפירושו דמשנה ב' פ"ו דברכות כדכתב הר"ן בשם הרמב"ן דמצה גופה קרי הכי לפי שהיא עשויה רקיקים וה"ק עד שמגיע לפרפרת דהיינו פת שהיא מצה עכ"ל. והערוך גורס ג"כ. פרפרת הפת. ומפרש עת אכילת מצה:

וחרוסת. פירש הר"ב שעושין מתאנים וכו' ודכין הכל במדוכה. וע"ש זה נקרח חרוסת מלשון חרס בגמרא דף קי"ו בברייתא חרס זכר לטיט ופירש רש"י חרס שכותשין בו הדק זכר לטיט. ומ"ש הר"ב ומשימין בה תפוחים משמע דאף לת"ק משימין בה תפוחים על כל פנים מדלא כללינהו בהדי תאנים ולוזים וכו' וזו לא ידעתי מנין לו. גם הרמב"ם לא הזכיר כן בפירושו:

ושני תבשילין. רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר. אחד זכר לפסח. ואחד זכר לחגיגה:

רבי אליעזר בר צדוק אומר מצוה. כתב הר"ב זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב. מסיים רש"י ולא יכירו בהן מצרים דכתיב (ש"ה ח) תחת התפוח עוררתיך:

מצוה. כתב הרמב"ם לדעתו שחייב אדם לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואינה הלכה ע"כ. אבל בחבורו פסק כמותו בפ"ז מהלכות קרבן פסח משום דפליגי אמוראי אליביה וכדכתב המגיד ומ"מ בפ"ח לא כתב שם ברכה שמברכין עליו וטעמא כדכתב הטור סימן תע"ה שאין מברכין על החרוסת אע"פ שהוא מצוה לפי שהוא טפל למרור:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על הברטנורא) אבל חזרת שנאו לעיל דמכלל דתנן מטבל בחזרת ש"מ שהביאו ואלו היתה בכלל ההבאה החרוסת כמו כן הל"ל מטבל חזרת בחרוסת ודחזר ותני חזרת דברישא לא פסיקא ליה. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) משמע דאף לת"ק משימין בה תפוחים על כל פנים מדלא כללינהו בהדי תאנים ולוזים וכו'. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) ולכך נקרא חרוסת מלשון חרס בגמרא דף קי"ו:

(ט) (על המשנה) ושני תבשילין. רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:

(י) (על הברטנורא) שלא יכירו בהן מצרים דכתיב תחת התפוח עוררתיך. רש"י:

(יא) (על המשנה) מצוה. וטעמא שאין מברכין עליו אף על פי שהוא מצוה לפי שהוא טפל למרור. טור:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הביאו לפניו מטבל בחזרת:    גרסי'. וכתבו תוס' ז"ל הביאו לפניו פרשב"ם ירקות ואין נראה מדלא קתני בהדיא הביאו לפניו חזרת כדקתני בסמוך הביאו לפניו מצה ונראה כפי' ר"ח ז"ל הביאו לפניו שלחן שהרי אין מביאין שלחן עד אחר קדוש ועל השלחן מונח החזרת ע"כ. וכן פירש בערוך ערך פרפרת וז"ל פי' הביאו לפניו השלחן מטבל בחרוסת החזרת ומברך ב"פ האדמה ומפסיק עד שהוא מגיע לפרפרת הפת והיא עת אכילת המצה ע"כ:

מטבל בחזרת:    פרש"י ז"ל דמאי מטבל מטפל דלא ניחא ליה לפרושי מטבל ממש שהרי עדיין לא הביאו לפניו חרוסת דבתר הכי קתני לה והכריח הר"ן ז"ל דודאי בטבול ממש קאמר ובחרוסת ואע"ג דבתר הכי קתני הביאו מצה וחזרת וחרוסת לאו למימרא שלא הביאו לפניו החרוסת קודם לכן אלא הבאה דרישא שאינו אלא מה שהוא צריך לשעתו לא קאמר הביאו לפניו כך וכך דהא לא קתני אלא הביאו לפניו סתמא ומטבל בחזרת היינו לומר דמטבל במה שנהגו דהיינו בחרוסת אבל הבאה דסיפא שאינו צריך לה עכשיו עד לאחר ההגדה ואעפ"כ מביאין לפניו משום הכירא דתינוקות בדידה קתני הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ועוד דאיצטריך ליה למנקט חרוסת בסיפא למיתני אע"פ שאין חרוסת מצוה ופלוגתא דר"א ב"ר צדוק ע"כ:

עד שמגיע לפרפרת הפת:    פרפרת קרי המרור שאוכל אחר המצה ופרפרת כלומר ממשכת המאכל במו פרפראות לחכמה שהירקות ממשיכות הלב למאכל ומדקרי למרור פרפרת רמז במשנה דמצה קודמת למרור כדאמרי' בגמ' תוס' ז"ל: וכתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל וגם אחר המרור אין לברך בורא נפשות לפי שחובת אכילתו היא עם המצה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וא"כ נחשוב אותו כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכן במשנה קורא אותו פרפרת הפת דהיינו חזרת עכ"ל ז"ל. ובגמ' מפ' דהאי דבעי תנא דידן תרי טבולי לאו משו' דחיישי' שמא לא נתכוון לשם מרור בטבול ראשון הואיל ובירך עליו ב"פ האדמה כשאר ירקות דעלמא ומצות צריכות כונה דלעולם תנא דידן סבר מצות אינן צריכות כוונה והאי דבעי תרי טבולי היינו טעמ' כדי שישאלו התינוקות והא דלא אשמעי' בשאר ירקות בטבול ראשון הא קמ"ל דלא תימא דוקא כי איכא שאר ירקות הוא דבעינן תרי טבולי משום תינוקות אבל חזרת לחודיה לא עבדי משום הכירא דתינוקות להקדים אכילת מרור קודם זמנו קמ"ל ור' יוסי פליג עליה דתנא דידן בברייתא בגמ' וסבר דמשום דמצות צרירות כונה מש"ה מטבל שנייה במרור דאכתי לא נפק ידי חובתיה:

הביאו לפניו מצה:    לפי שעקרו השלחן לפני מי שאומר ההגדה ועושה הסדר קתני הביאו לפניו מצה ועקירת שלחן היא כדי שישאל הבן ואביו עונה עדיין יביאו שלחן לעשות טבול שני והבן שואל למה אנו מטבילין שתי פעמים ומיד כשעוקרין השלחן מחזירין אותו לפניו והמצה והמרור עליו שהרי צריך לומר בהגדה מצה זו מרור זה וכדאמרי' לחם שעונין עליו דברים הרבה תוס' ז"ל:

ושני תבשילין:    מפ' רב הונא בגמ' אפי' סלקא וארוזא חזקיה אמר אפי' דג וביצה שעליו ורב יוסף אמר צריך שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה והעלו תוס' ז"ל דתרוייהו מבושלין או צלויין כיון דסתם לן תנא בסמוך כבן תימא דאמר חגיגה נאכלת צלי כן כתוב בהגהות מיימוניות: רבינא אמר אפי' חתיכת בשר ומרק שנתבשלה טמו: והתימה על הר"ר יהוסף ז"ל שמחק מלות ושני תבשילין:

אע"פ שאין חרוסת מצות:    ואם תאמר אמאי לא אתיא חרוסת ומבטל חזרת דמצוה וי"ל דכיון דכל עיקר מרור לא נתקן רק בטבול בחרוסת משום קפא לא מקרייא בטול בכך תוס' ז"ל:

אע"פ שאין חרוסת מצוה:    ה"פ אין מצוה אלא גם חובה משום קפא סמ"ק בסימן קמ"ד: ומצאתי שכתוב בתוספ' יום טוב ועל שם זה נקרא חרוסת מלשון חרס זכר לטיט ופירש רש"י ז"ל חרס שכותשין בו הדק זכר לטיט ע"כ. ואני הדיוט זכורני כי בילדותי נסתפקתי בהבנת לשון זה אם הוא כדבריו וחקרתי גם שאלתי את פי כמה חכמים מעיינים ושום אחד מהם לא מלאו לבו לומר אלא שלשון רש"י ז"ל מוטעה וצריך להגיה וחרוסת שכותשין אותו הדק וכו': וזהו אע"פ שיש קצת רמז לדבריו מספר תניא:

ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר מצוה:    והלכה כמותו וכן פסק ביד שם פ"ז סי' י"א אבל כאן בפי' המשנה כתב דלדעת ר"א ב"ר צדוק חייב לברך אקב"ו על אכילת חרוסת ואינה הלכה ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

הביאו לפניו:    לא פי' התנא מה הביאו, וסמך על מה דסיים, מטבל בחזרת, ור"ל הביאו לפניו מיני ירקות, כדי שישאל התינוק, מדאין דרך להביא ירקות קודם בציעת הפת והבע"ב מטבל וכו':

מטבל בחזרת:    ר"ל אפילו אין לו ירק אחר רק חזרת שיאכלנו אח"כ לשם מצוה עם המצה, אפ"ה יטבלנו ויאכלנו השתא ג"כ להיכירא דתנוקת וכלעיל, ואז, על אכילה דהשתא, יטבל ויברך על אכילת מרור אבל לא בפה"א מדאינו נאכל חי, וטיבול שני יאכל בלא ברכה [ מג"א תע"ה סק"י, ולח"י, אטיבול ראשון יברך בפה"א ועל אכילת מרור ]. מיהו אם יש לו שאר ירקות, עדיף טפי שיאכל בטיבול ראשון שאר ירקות. ושיעור אכילת מצה, כזית, דהיינו כחצי ביצה, וכמו כן במרור, וימעך החלל שבירק, כדי לשער יפה (שו"ע או"ח, תפו). וכשישתה מעט מים חמין אחר אכילת המרור, יסיר חריפת המרור מפיו כרגע [ פסחים קט"ז א', וכן אני רגיל לעשות]. וחולה או זקן שאינו יכול לאכול מרור כשיעור, לא יברך עליו. ובאינו יכול לאכול מצה קשה, יטחון המצה ויאכל פרורים כשיעור זית (שו"ע או"ח קסח, י), וטוב יותר לשרותה שלימה במים, ויאכלנה קודם שתהיה נמוחה (שו"ע או"ח תסא, ד):

עד שמגיע לפרפרת הפת:    נ"ל דמלת "עד" לשון טרם הוא, כמו עד שאתה מזהירני על בני, הזהיר בני עלי [ ספרי פרשת פנחס ] וכ"כ עד שתשאלני וכו' (בבא קמא נה, א), וה"נ בבא אחריתא הוא, וה"ק טרם וסמוך שיגיע לפרפר את הפת [כך הגירסה נכונה], ר"ל קודם שרוצה לשבר הפת, כמו שנוהגין לשבר מצה האמצעית מדנקראת לחם עוני, ודרכו של עני בפרוסה [כפסחים קט"ו ב'], אז הביאו לפניו וכו':

הביאו לפניו מצה:    ג' מצות, דהיינו ב' ללחם משנה שצריך בשבת ויו"ט [כשבת קי"ז ב'] שיברך על העליונה המוציא, ואחד פרוסה מניח באמצע בין השנים, שיברך עליה על אכילת מצה. והא דקאמר הביאו לפניו. ה"ט משום שעקרו השולחן אחר הקידוש וסלקוהו מלפני בעל הבית כדי שישאל התינוק, לכן קאמר דהשתא לאמירת הגדה החזירוהו (שו"ע או"ח, תעה):

וחזרת:    [מעעררעטטיג], וי"א [לאטיך], ולח"י [קאפף זאלאט]:

וחרוסת:    שעושין מתאנים או תפוחים מרוסקים זכר לטיטת ומשימין בתוכי קנמון חתוך לפתילות דקות זכר לתבן, ואגוז זכר לישראל שנמשלו לאגוז, שנתרסקו בתוך הטיט (שו"ע או"ח, תעג):

ושני תבשילין:    כנגד פסח וחגיגה. ונהגו בעצם של זרוע, וכזית בשר בראשו צלי, וביצה צלויה [שם]:

אף על פי שאין חרוסת מצוה:    דאינו בא רק לבטל טעם חריף שבמרור שמזיק לגוף:

מצוה:    שנעשה מתפוחים, זכר לטיט וזכר לאילני תפוח, שהיו יולדות שם בניהם בשדה מיראת המצריים, ויולדות שם בניהם בלי עצב, ולר"א בר צדוק צריך לברך עליו אקבו"צ על אכילת חרוסת. ולא קיי"ל כן:

ובמקדש:    כלומר ובזמן שביהמ"ק קיים:

היו מביאים לפניו גופו של פסח:    ר"ל גם גוף הפסח צלוי הביאו אז לפניו:

בועז

פירושים נוספים