תפארת ישראל על פסחים י

משנה פסחים, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על פסחים · י

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

ערבי פסחים סמוך למנחה:    ר"ל קודם למנחה קטנה, והיא בט' שעות ומחצה, וסמוך לה היינו בתחלת שעה י', שהוא תחלת רביעית האחרון של יום:

לא יאכל אדם:    מצה עשירה, אבל שאר מצה אסור אפילו מהבוקר, ופירות ובשר וכדומה, מותר כל היום רק לא ימלא כריסו מהן (שו"ע או"ח, תעא):

עד שתחשך:    כדי שיאכל מצה לתיאבון, ומה"ט אסור נמי במצה כל היום, דבמצה שיוכל לצאת בה בלילה החמירו טפי כדי שיאכלנה בלילה לתיאבון. מיהו מצה שנתבשלה עד שנתמעכה ונימוחה, [כמצה ברייא], או [מצה קלעסכען], מותר לאכלן בע"פ, אבל מצה מטוגן, [כמצה לאקשען, וקוגעל] או [פאנקוכען] שנעשה ממצה [רייביכס] או ממצה שרוייה, אסורים בע"פ [פרי מגדים שם]. מיהו מרור מדהו"ל בזה"ז בלילה רק מדרבנן, שרי ביום, ויש אוסרים. ויין מעט אסור, ומרובה שרי דמרובה גריר תאות המאכל [שם]:

ואפילו עני שבישראל:    שאין דרכו להסב, גם אין לו כרים להסב עליהן (שו"ע או"ח, תעב):

לא יאכל עד שיסב:    ישב על מטה או ספסל, ויסמוך על צד שמאל בשעת אכילת מצה ושתיית ד' כוסות, אבל מרור א"צ הסיבה (שו"ע או"ח, תעה). ומי שהוא אבל, צריך הסיבה, וישנה מעט, וילבש קיטל בלי כסף [ח"י תע"ב סק"ה ולמג"א וט"ז שם פטור מהסיבה]. ובן אצל אביו, י"א צריך וי"א א"צ הסיבה. ותלמיד אצל רבו א"צ הסיבה. ואשה א"צ הסיבה, חוץ מאשה חשובה, ולדידן כולן חשובות [ונ"ל ראיה מח"מ סי' ס"ב], ואפ"ה אין נוהגות להסב, דסומכין על ראבי"ה דבזה"ז אין חיוב להסב. וכל הצריך הסיבה ואכל או שתה בלא הסיבה, לדידן שאין דרכנו בהסיבה א"צ לחזור לאכול ולשתות בהסיבה, די"א דבארצינו פטורים מה"ט מהסיבה, ואף דלא קיי"ל כן, עכ"פ בדיעבד יצא (שו"ע או"ח, תעב):

ולא יפחתו לו:    אפילו לאשה [שם]:

מארבע כוסות של יין:    כנגד ד' לשונות שנזכרו בגאולת מצרים, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, [ונ"ל שמרמזים לד' חסדים שנעשו להם בגאולת מצרים, והוצאתי, כנגד סבל פרך "הגוף", והצלתי כנגד "מממונם" שנצלו ממצרים תחת עבודתם שם רד"ו שנים, וגאלתי תחת "כבודם" שנתגדל כשנענשו מצרים על ידן ויצאו הם ביד רמה, ולקחתי כנגד רווח "הרוחני" שהשיגו כשלקחם הקב"ה לו לעם ונתן להם התה"ק, ולכן ראוי שישאו כוס ישועות על כל חסד וחסד לבד]:

ואפילו מן התמחוי:    ר"ל אפילו עני שבעניים שמתפרנס מהתמחוי, אם לא נתנו לו מהצדקה מחוייב לעשות מלאכה, או למכור מלבושו לצורך ד' כוסות [שם]. ותמחוי הוא קערה שרגילין היו לחזור בה בכל יום ונותנין בה הבעלי בתים כל א' מעט תבשיל מקדירתו, לפרנס בה העניים:

משנה ב

מזגו לו:    [איינשענקען] [ומלת מזג דומה בקריאתו למלת מסך שפירושו [מישען]. מפני שערבו מים ביינם בשעת שתייה. ונ"ל דלהכי קאמר מזגו דמשמע שאחרים מוזגים, דקמ"ל דלא ימזוג הב"ב בעצמו, רק אחר, דרך חירות [כרמ"א תע"ג]:

כוס ראשון:    ושיעור כל כוס צריך שיחזיק רביעית הלוג, שהוא כשיעור ביצה ומחצה. וישערנו כך, יטול קדירה מלא מים, ויריקנו לתוך כלי אחר, ויתן לתוך הקדירה הרקנית ג' ביצים, ויחזיר המים עליהן, נמצא שהנותר מהמים בכלי האחר, הוא כשיעור ג' ביצים, וכשיחלוק המים, יהיה כל חלק רביעית. וי"א שממלא ב' קליפות ביצים בינונים, הוא ג"כ שיעור רביעית. מיהו טעימת כל כוס, של ג' הראשונים סגי ברובו של רביעית, חוץ מכוס ד' צריך לשתות רביעית שלם, מדצריך ברכה אחרונה (שו"ע או"ח, תעב):

בית שמאי אומרים מברך על היום:    ר"ל אומר קידוש:

ואח"כ מברך על היין:    בורא פה"ג. משום דתחלה בא היום ואח"כ היין, ותו דיום גורם ליין שיבא:

ואחר כך מברך על היום:    דתדיר קודם לשאינו תדיר, ותו דיין גורם לקידוש. שיאמר. ובמקדש על הפת ג"כ פליגי מה"ט, ובכולהו קיי"ל כב"ה:

משנה ג

הביאו לפניו:    לא פי' התנא מה הביאו, וסמך על מה דסיים, מטבל בחזרת, ור"ל הביאו לפניו מיני ירקות, כדי שישאל התינוק, מדאין דרך להביא ירקות קודם בציעת הפת והבע"ב מטבל וכו':

מטבל בחזרת:    ר"ל אפילו אין לו ירק אחר רק חזרת שיאכלנו אח"כ לשם מצוה עם המצה, אפ"ה יטבלנו ויאכלנו השתא ג"כ להיכירא דתנוקת וכלעיל, ואז, על אכילה דהשתא, יטבל ויברך על אכילת מרור אבל לא בפה"א מדאינו נאכל חי, וטיבול שני יאכל בלא ברכה [ מג"א תע"ה סק"י, ולח"י, אטיבול ראשון יברך בפה"א ועל אכילת מרור ]. מיהו אם יש לו שאר ירקות, עדיף טפי שיאכל בטיבול ראשון שאר ירקות. ושיעור אכילת מצה, כזית, דהיינו כחצי ביצה, וכמו כן במרור, וימעך החלל שבירק, כדי לשער יפה (שו"ע או"ח, תפו). וכשישתה מעט מים חמין אחר אכילת המרור, יסיר חריפת המרור מפיו כרגע [ פסחים קט"ז א', וכן אני רגיל לעשות]. וחולה או זקן שאינו יכול לאכול מרור כשיעור, לא יברך עליו. ובאינו יכול לאכול מצה קשה, יטחון המצה ויאכל פרורים כשיעור זית (שו"ע או"ח קסח, י), וטוב יותר לשרותה שלימה במים, ויאכלנה קודם שתהיה נמוחה (שו"ע או"ח תסא, ד):

עד שמגיע לפרפרת הפת:    נ"ל דמלת "עד" לשון טרם הוא, כמו עד שאתה מזהירני על בני, הזהיר בני עלי [ ספרי פרשת פנחס ] וכ"כ עד שתשאלני וכו' (בבא קמא נה, א), וה"נ בבא אחריתא הוא, וה"ק טרם וסמוך שיגיע לפרפר את הפת [כך הגירסה נכונה], ר"ל קודם שרוצה לשבר הפת, כמו שנוהגין לשבר מצה האמצעית מדנקראת לחם עוני, ודרכו של עני בפרוסה [כפסחים קט"ו ב'], אז הביאו לפניו וכו':

הביאו לפניו מצה:    ג' מצות, דהיינו ב' ללחם משנה שצריך בשבת ויו"ט [כשבת קי"ז ב'] שיברך על העליונה המוציא, ואחד פרוסה מניח באמצע בין השנים, שיברך עליה על אכילת מצה. והא דקאמר הביאו לפניו. ה"ט משום שעקרו השולחן אחר הקידוש וסלקוהו מלפני בעל הבית כדי שישאל התינוק, לכן קאמר דהשתא לאמירת הגדה החזירוהו (שו"ע או"ח, תעה):

וחזרת:    [מעעררעטטיג], וי"א [לאטיך], ולח"י [קאפף זאלאט]:

וחרוסת:    שעושין מתאנים או תפוחים מרוסקים זכר לטיטת ומשימין בתוכי קנמון חתוך לפתילות דקות זכר לתבן, ואגוז זכר לישראל שנמשלו לאגוז, שנתרסקו בתוך הטיט (שו"ע או"ח, תעג):

ושני תבשילין:    כנגד פסח וחגיגה. ונהגו בעצם של זרוע, וכזית בשר בראשו צלי, וביצה צלויה [שם]:

אף על פי שאין חרוסת מצוה:    דאינו בא רק לבטל טעם חריף שבמרור שמזיק לגוף:

מצוה:    שנעשה מתפוחים, זכר לטיט וזכר לאילני תפוח, שהיו יולדות שם בניהם בשדה מיראת המצריים, ויולדות שם בניהם בלי עצב, ולר"א בר צדוק צריך לברך עליו אקבו"צ על אכילת חרוסת. ולא קיי"ל כן:

ובמקדש:    כלומר ובזמן שביהמ"ק קיים:

היו מביאים לפניו גופו של פסח:    ר"ל גם גוף הפסח צלוי הביאו אז לפניו:

משנה ד

וכאן הבן שואל אביו:    נ"ל דמלת "כאן", ר"ל אע"ג שכבר היה יכול לשאל כשאכלו ירק קודם הסעודה, חכם באחור ישבחנה, להמתין בשאלתו, דאולי יפרשו לו השנוי, או אולי יראה עוד שנויים וישאל על הכל ביחד, וכשרואה שמוזגין כבר הכוס לשתות ולא פרשו לו. אז שואל על הכל מה נשתנה [ואולי גם לזה רמז רש"י במ"ש אם היה הבן חכם, מלבד הכוונה הפשוטה דבאינו חכם אשתו שואלתו, כש"ס]. וגם מסידור שאלתו בהשכל, שמוה בפה חכם, שבתחלה שאל על מצה, מרור, וכולו צלי, וזה כסדר שהביאום לפניו, וכסדר אכילתן אח"כ [וכמ"ג], ואח"כ שואל על הטפלים, כטיבול והסיבה:

הלילה הזה כולו צלי:    בזמן המקדש שאל כך, ומתניתין כבן תימא דס"ל דגם חגיגה נאכלת צלי:

אנו מטבילין פעם אחת:    בגמ' קאמרי דה"ק שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת:

הלילה הזה שתי פעמים:    א' קודם הסעודה וא' במרור:

מתחיל בגנות:    גנות של ישראל, דהיינו עבדים היינו וכו', מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו וכו':

ומסיים בשבח:    שבחם של ישראל, דהיינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, ולבסוף ברכת השבח, אשר גאלנו וכו':

ודורש:    ר"ל מפרש הפרשה:

משנה ה

כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח:    ר"ל שלא אמר פירוש של ג' דברים אלו:

לא יצא ידי חובתו:    ר"ל לא יצא ידי חובת הגדה, ולא קיים מצוה מהמובחר:

על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים:    פסח, על שפסח על בתי ישראל, שהיו ראויום להדרס תחת כפות רגלי מדת הדין כמו המצריים מדהיו עע"ז כמותם, ואפ"ה הקב"ה פסח עליהם:

על שום שנגאלו אבותינו במצרים:    ומצה על שלא הספיק בצקם להחמיץ [כך הגירסא ברא"ש] כמו שנגאלו קודם הזמן הקבוע, מדהיו ראויים להשאר במצרים ת' שנה, ונגאלו בשנת רד"ו, כמו כן נצטוו במצה שיאכלו לחמם קודם זמנו הראוי:

על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים:    ומרור ע"ש וימררו את חייהם, שגם על המרירות שנתמרר חיי אבותינו צריכין אנו לשבח לשמו ית', דקושי השעבוד השלים מניין הת' שנה:

לעלה ולקלס:    תשעה מיני שבחים נאמרו כאן, נגד תשעה הגלגלים שחשבהו קדמונים, לומר שהפך הקב"ה טבעם וטבע כל הבריאה, בעבור ישראל עמו, אשר שת כל העולם והטבע תחת כפת רגלם:

ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה:    רצונו לומר ההלל של יה:

משנה ו

עד היכן הוא אומר:    ההלל:

ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים:    תרווייהו ס"ל שאין לומר רוב ההלל רק אחר המזון כדתניא חוטפין מצה בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו, רק לב"ש מטעם זה, לא יאמרו מההלל רק מזמור א' קודם הסעודה, ולב"ה מדלא נזכר במזמור ראשון יציאת מצרים וקריעת ים סוף, להכי ס"ל שיאמר ג"כ בצאת ישראל. [ואילה"ק הרי הו"ל הכא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ולמה לא נשנה בעדוית (משנה, עדיות ד). י"ל דקולא דאתא לידי חומרא הוא. שע"י שלא אמר כצאת מקודם. יצטרך לאמרו אח"כ. כשיכבד גופו עליו מחמת אכילה ושינה]:

וחותם בגאולה:    ר"ל ואומר אח"כ ברכת הגאולה, ופליגי ר"ט ור"ע בנוסחתה:

ולא היה חותם:    ר"ל פותח בברוך ואינו חותם בברוך, דדמי לברכת המצות והפירות, דכל הנוסח חדא הודאה היא:

ונאכל שם מן הזבחים:    חגיגה:

ומן הפסחים כו':    דנאכל לבסוף על השובע:

עד ברוך אתה ה' גאל ישראל:    דמדהוסיף דברי רצוי, הו"ל ברכה ארוכה. שצריך לחתום בה בברוך ואח"כ נוטל ידיו לאכול מצה ומרור וסועד כדרכו:

משנה ז

מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו:    בה"מ:

רביעי גומר עליו את ההלל:    ואומר אח"כ גם הלל הגדול:

ואומר עליו ברכת השיר:    י"א דר"ל נשמת כל חי, שנקרא ברכת השיר מדמיוחד לשורר אותו בשבת וביו"ט אחר פסוקי דזמרה. וי"א דר"ל יהללוך, שנקרא ברכת השיר, מדהוא הברכה שאחר ההלל. ואנו נוהגין לומר תרווייהו, רק לא יסיים מלך מהולל אחר יהללוך, מדיסיים אחר ישתבח באותה ברכה עצמה (שו"ע או"ח, תפ). ואחר יהללוך, מיד ישתה כוס ד' ויברך ברכה אחרונה, ואח"כ יאמר שאר הפיוטים [רט"ז שם]:

בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה:    ולא חיישינן שישתכר, ולא יאמר הגדה, דשתייה שבתוך אכילה אינו משכר [אמנם נ"ל כמו דמחלקינן בעלמא בין שתוי לשכור [כא"ח צ"ט] כמו כן מחלקינן הכא, דדוקא שתייה קצת יותר מרביעית, אם הוא בתוך האכילה אינו משכר, אכל שכרות, דהיינו שתייה מרובה, ודאי אפילו בתוך אכילה משכרת, וכאשר יעיד הנסיון, מיהו לא חיישינן לה שישתה כל כך בתוך הסעודה]:

לא ישתה:    שלא ישתכר ולא יהיה יכול לגמור ההלל:

משנה ח

ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן:    כתב רבינו אליעזר אשכנזי במעשה ה', ששני המלות מפטירין ואפיקומן, יוונית הם, [אפטיר] טעימה בלשון יון, [ואפא קומן] ר"ל אחר השומן, של פסח, כדי לקנחו מהפה. ואני שמעתי דבלשון יון [פטיירא] הוא אכילה [ועפי פאגאן] ר"ל אחר הסעודה ובלשונינו הוא [דעסשער], או [נאכטיש]. והן פירות ומגדים שאוכלין אחר הסעודה וקאמר התנא הכא דאסור לאכל שום דבר אחר אכילת הפסח. וה"ה בזה"ז אסור לאכול שום דבר אחר הכזית מצה שאוכל בסוף הסעודה, וכמו כן אסור לשתית שום משקין אחר הד' כוסות מה"ט. וי"א דטעם אסור השתייה, כדי שלא להעביר טעם המצה [ותמהני הרי כבר עבר ע"י ב' כסי בתראי]. אמנם עיקר טעם איסור השתייה כדי שלא ישתכר וימנע מלספר ביציאת מצרים עד שתחטפנו שנה, לפ"ז משקה שאינה משכרת רשאי לשתות:

ישנו מקצתן יאכלו:    הן עצמן כשיקיצו:

כולן לא יאכלו:    דנראה כאוכלין הפסח בב' מקומות ואע"ג דאכילת פסח מצוה דאו', יש כח ביד חכמים לעקור דבר מ"ה בשב וא"ת [כיבמות ד"צ א'],

נתנמנמו:    [שלוממערן], דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא, דהיינו כששואלין אותו איה הנחת כלי זה. לא ידע להשיב, ואם שואלין איתו הנחתו במקום פלוני, משיב הן:

נרדמו לא יאכלו:    ר' יוסי ארישא נמי קאי, דגם במקצתן דוקא בנתנמנמו יאכלו, אבל בישנו, שנשתקעו בשינה לא יאכלו הישנים כשיקיצו, וה"ה בנתנמנמו כולן יאכלו, והכי קיי"ל מיהו דוקא בנשתקעו בשינה אחר שהתחיל לאכול אפיקומן, אבל שינה שקודם לכן לית לן בה (שו"ע או"ח, תעח):

משנה ט

מטמא את הידים:    מדהו"ל נותר גזרו שיטמא את הידים, כדי שלא יתעצלו באכילתו:

הפגול:    באמר השוחט הקרבן בשעה ששוחט, ששוחט על מנת לזרוק דמו לאחר זמן הראוי לזריקתו, או על מנת להקטיר ממנו חוץ למקדש, או חוץ לזמן הראוי להקטרתו, דבר הראוי להקטיר ממנו, או על מנת לאכול ממנו חוץ למקום הראוי לאכילתו, דבר הראוי לאכול ממנו, וכמו כן באמר להקטיר או לאכל חוץ לזמנו או חוץ למקומו, בשעת קבלת הדם או בשעת הולכת הדם למזבח או בשעת זריקתו [ועי' תוס' ב"מ דמ"ג ב' ד"ה החושב]. בכל אלו נקרא פגול, שגזרו רבנן טומאה על הקרבן המפוגל, משום חשדי כהונה שחשודים לפגל ולהפסיד קרבן אדם ששונאים אותו, לפיכך גזרו שיהיה כל בשר כביצה מהקרבן, ראשון לטומאה, וכל הנוגע בכביצה ממנו, יהיו ידיו טמאות עד הפרק, ויהיה צריך לטבול ידיו קודם שיגע בקודש. ומדגזרו עליו טומאה לא יפגלו, דטהרות חמירא להו טפי משפיכות דמים [כיומא כ"ג ב']:

בירך ברכת הפסח:    והיא אשר קדשנו במו"צ על אכילת פסח:

פטר את של זבח:    א"צ לברך באכילת חגיגה:

בירך את של זבח:    והיא אשר קדשנו במו"צ על אכילת חגיגה:

ולא זו פוטרת זו:    כ"ע ס"ל דדם פסח בשפיכה, שמסמיך המזרק לקיר המזבח ושופך הדם להקיר בנחת, ודם חגיגה בזריקה, דהיינו ככל הקרבנות, שעומד עם מזרק הדם מרחוק ממזבח, וזורק הדם מרחוק להמזבח, רק ר"י ס"ל דזריקה בכלל שפיכה, ואם שפך אותו שאמרה תורה לזרוק, יצא אבל אם זרק הנשפך, לא יצא, להכי ברכת הפסח שעבודתו כשירה גם בחגיגה, פוטרת ברכת החגיגה, ולא איפכא: ור"ע ס"ל דבכל אחד אם שינה עבודתו לא יצא, להכי אין אחת פוטרת חברתה: