ויקיטקסט

משנה פסחים ב ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ב · משנה ג | >>

נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח מותר בהנאה.

וישראל שהלוה ט את הנכרי על חמצו, אחר הפסח אסור בהנאה.

חמץ שנפלה עליו מפולת, הרי הוא כמבוער.

רבן גמליאל י אומר, כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו.

משנה מנוקדת

נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה. חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, הֲרֵי הוּא כִמְבֹעָר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו:

נוסח הרמב"ם

נוכרי - שהלווה את ישראל, על חמיצו,

לאחר הפסח - מותר בהנאה.
וישראל - שהלווה את הנוכרי, על חמיצו,
לאחר הפסח - אסור בהנאה.
חמץ - שנפלה עליו מפולת,
הרי הוא כמבוער.
רבן גמליאל אומר:
כל - שאין הכלב יכול לחפש אחריו.

פירוש הרמב"ם

התנאי בשניהם, שיאמר לו "אם לא הבאתי לך מעות ביום פלוני, קנה מעכשיו", אבל אם לא אמר לו זה הרי החמץ נחשב ברשות בעליו, לא ברשות אותו שהוא ממושכן אצלו.

וכל שאין הכלב יכול לחפש אחריו - הוא שיהיה עליו גובה שלשה טפחים. וצריך שיבטל בלבו. ורבן שמעון בן גמליאל לא בא לחלק, אבל באר דין המפולת איך הוא:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

נכרי שהלוה לישראל - מעות על חמצו קודם הפסח, ואמר לו הישראל אם לא הבאתי לך מעות עד יום פלוני קנה מעכשיו. וכגון שהרהינו אצלו ח בביתו ושהה אצל הנכרי כל ימי הפסח. לאחר הפסח מותר בהנאתו. דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה לא הוי מחוסר גוביינא דברשותו של נכרי היה, אגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה:

וישראל שהלוה לנכרי כו' - אגלאי מלתא למפרע דשל ישראל הוה:

הרי הוא כמבוער - ואף על פי כן צריך לבטלו, שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו:

כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו - וכמה היא חפישת הכלב יא, ג' טפחים:

פירוש תוספות יום טוב

נכרי שהלוה את ישראל וכו'. פי' הר"ב ואמר ליה הישראל אם לא הבאתי לך [מעות] עד יום פלוני קנה מעכשיו וכגון שהרהינו אצלו. דאע"ג דהרהינו אצלו. קי"ל נכרי מישראל אינו קונה משכון וצריך שיאמר מעכשיו. ואע"ג דאמר ליה מעכשיו אם לא הרהינו אצלו לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל דקי"ל דחייב לבערו. כדאיתא בטור [או"ח] סי' ת"מ. ומלת הרהינו מפורשת בפ"ח דעדיות מ"ב. וז"ש הר"ב עד יום פלוני הוה ליה לפרש אי סבר דקביעות זמן דוקא קודם הפסח הוא. ואחר הפסח דתנן אזמן ההיתר קאי ולא אזמן פרעון. וזה כדעת הרמב"ם וסיעתו בפ"ד מהלכות חמץ. או דסובר דאפי' לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח והיינו דתנן אחר הפסח. וקאי אזמן הפרעון וכדעת הראב"ד והטור בסי' תמ"א ומדסתם ולא פי' נראה סברתו דקביעות זמן אחר הפסח קאמר דאי לא ס"ל הכי הוה ליה לפרש דלא ליתי למיטעי ולהקל. ועי' במ"ג פ"ג:

וישראל שהלוה כו'. כתב הרא"ש דמיירי נמי שהרהינו אצלו וא"ל מעכשיו. דאל"ה לא קני ישראל דס"ל דישראל מנכרי לא קני משכון ומיירי שאין אחריות המשכון עליו דאם אחריות המשכון עליו [[1]בלא משכון עובר] כדלעיל:

רשב"ג וכו'. כתב הרמב"ם לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא ע"כ. ואע"ג דתנן בלישנא דפליג אשכחן טובא כה"ג וכתבתים במ"ו פ"ג דבכורים. וגם מכאן ראיה למ"ש במשנה ז' פ"ח דעירובין בענין כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו וכו' דלא קי"ל כההוא כללא. דאי כללא הוא למה לו להרמב"ם לכתוב שאינו חולק. הא אפילו יחלוק הלכה כמותו:

כל שאין הכלב כו'. כתב הר"ב וכמה חפישת הכלב כו'. פירושו כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחפישת הכלב. כ"מ פ"ג דחמץ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על הברטנורא) דאע"ג דהרהינו אצלו צריך שיאמר מעכשיו ואע"ג דא"ל מעכשיו אם לא הרהינו אצלו לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל דקי, 'ל דחייב לבערו. ומ"ש הר"ב עד יום פלוני, דעת הר"מ דקביעות זמן דוקא קודם הפסח הוא. ואחר הפסח דתנן, אזמן ההיתר קאי ולא אזמן פירעון ודעת הר'א והטור דאפילו לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח ודתנן אחר הפסח קאי אזמן פרעון. והר'ב שלא פירש משמע שדעתו כהר'א:

(ט) (על המשנה) וישראל שהלוה. כתב הרא"ש דמיירי נמי שהרהינו אצלו וא"ל מעכשיו דאל"ה ישראל מעכר'ם לא קני משכון. ומיירי שאין אחריות המשכון עליו דאם אחריות עליו שלו הוא ועובר:

(י) (על המשנה) רשב"ג. לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא. הר"מ:

(יא) (על הברטנורא) פירוש כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחיפוש. כ"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

נכרי שהלוה וכו':    ביד פ"ד דהל' חו"מ סי' ה' ודעת הרמב"ם ז"ל ורבינו אפרים ז"ל דבעי שיהיה הגעת הזמן קודם הפסח הא לאו הכי אע"פ שכשעבר פסח ולא פדאו ישראל איגלאי מילתא למפרע דשל גוי היה מ"מ כיון שבפסח היה ביד ישראל לפדותו אמרי' הואיל ואי בעי לפדותו הרי הוא שלו השתא נמי אסור ויש ראיה לדבריהם מן התוספתא וכבר דחה ראייתם הר"ן ז"ל דבההיא תוספתא מיירי בדלא אמר לו מעכשיו אבל בדאמר לו מעכשיו אפי' כשקבע לו זמן אחר הפסח מותר ע"כ. וכתב המגיד משנה ואני סובר שרבינו ורבינו אפרים ז"ל ס"ל דמתני' דייקא דקודם הפסח הגיע הזמן מדקתני אחר הפסח מותר בהנאה ומשמע דמיד אחר הפסח מותר ואי אפשר לומר בשקבע זמן אחר הפסח דאכתי עד הזמן ודאי לדברי הכל אינו מותר והיה לו לומר הגיע זמן ולא פדה מותר וכן אין לפרש שקבע לו זמן בתוך הפסח דודאי ישראל לא קבע זמן לפדות חמצו בתוך הפסח שיחוייב לבערו אלא ודאי בקודם הפסח הוא ע"כ: ושם ג"כ נתן טעם המגיד משנה למה השמיט הרמב"ם ז"ל סיפא דמתני' וישראל וכו'. ונראה פשוט בעיני דמתני' כר"ש ומשום קנסא אבל ברישא בנכרי שהלוה את ישראל אחר הפסח מותר אפי' באכילה אלא איידי דנקט בסיפא אסור בהנאה נקט ברישא ולאו דוקא וכדמפרש בגמ' אמתני' דלעיל וכדכתיבנא. ואפשר עוד לומר דמתני' ר"מ היא דאמר בגמ' בברייתא דישראל שהלוה לנכרי על חמצו אם נהנה ממנו אחר הפסח עובר וא"כ מתני' דקתני אסור בהנאה הוי מן התורה וזה הדרך למוד מטעמו של הרב המגיד ז"ל שרמזתיו עיין שם:

וישראל שהלוה וכו':    תוס' פ' השולח (גיטין דף ל"ז) וגם שם בירושלמי דף מ"ה ותוס' בפ"ק דקדושין דף ח' והכריחו הם ז"ל דמדקתני על חמצו משמע במשכנו בשעת הלואה. בטור א"ח סי' תמ"א. ומצאתי שנקד הח' הר"מ דילונזאנו ז"ל חֲמֵצוֹ החי"ת בשב"א פת"ח והמ"ם בציר"י:

חמץ שנפלה עליו מפולת וכו':    משמע דמתני' אפי' לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דדוקא לכתחלה בעינן שריפה אם הוא בעין אבל אם בדיעבד נפלה עליו מפולת אם היא גבוהה לכל הפחות שלשה טפחים כדמפ' רשב"ג מודה ר' יהודה דחשיב כמבוער כנלע"ד. וביד שם ספ"ג. והקשו שם תוס' ז"ל וא"ת והלא פטור לבדוק חור מפני סכנת עקרב וי"ל דהכא יכול לפנות המפולת א"נ הכא שיש שם חמץ בודאי אינו פטור משום חששת עקרב דהא מיבעיא לן בפסחים ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לאו ע"כ. רשב"ג אומר כל שאין הכלב כו' והובאה בגמ' פסחים בפ"ק דף ח' ובמציעא פ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ב) ובטור א"ח סי' תל"ג:

תפארת ישראל

יכין

נכרי שהלוה את ישראל על חמצו:    והניח החמץ ביד עכו"ם למשכון, וא"ל אם לא אשלם עד יום פלוני, יהי' שלך מעכשיו דדוקא בב' לטיבותא מותר בהנאה, דהרהינו ואמר נמי מעכשיו, דאם לא הרהינו לא גרע מחמץ עכו"ם ברשות ואחריות ישראל, דאסור בהנאה (שו"ע או"ח, תמ), והיכא דלא אמר מעכשיו, הו"ל כחמץ ישראל בבית עכו"ם, דודאי באיסורי' קאי:

אחר הפסח מותר בהנאה:    אפי' לא הגיע זמן הפרעון עד אחר פסח, כשלא שילם, מותר החמץ:

וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו:    מיירי ג"כ בב' לריעותא, דהרהינו וא"ל מעכשיו, דבלא הרהינו לא גרע מאילו קנהו מעכו"ם, דאין מעות קונות מעכו"ם [כח"מ קצ"ד ], ובלא אמר מעכשיו, הרי בכה"ג אינו חייב באחריות אפילו בדיני עכו"ם [דבהכי סגי], וא"כ הו"ל כחמץ עכו"ם ביד ישראל, דלא עבר עליו כשלא קבל עליו הישראל האחריות גניבה ואבידה, דישראל ועכו"ם לא קנו משכון מהדדי:

אחר הפסח אסור בהנאה:    אפילו לא הגיע זמן הפרעון רק אחר הפסח, כשלא שילם אסור, ואפילו לא היה המשכון באחריות ישראל (שו"ע או"ח, תמא). מיהו לב"ח ומג"א שם אינו חייב לבערו בפסח, ולח"י חייב לבערו בפסח:

חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער:    וא"צ להוציאו משם:

רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו:    דהיינו במכוסה ג' טפחים, והכי קיי"ל, מיהו צריך לבטלו, לרש"י ור"נ מדרבנן, ולסמ"ק מדאור'. ואם לא בטלו עד זמן איסורו, חייב לפקח הגל ולבערו, כדי שלא יעבור בבל יראה ובלא נתפקח הגל עד לאחר פסח, אף שבטלו אחר זמן איסורו אסור החמץ (מג"א תל"ג סקי"ז). מיהו בגל גדול שהחמץ אבוד תחתיו מכל אדם, לכ"ע א"צ לבערו אפי' קודם פסח, ובנתפקח אחר פסח מותר לאכלו אף שלא בטלו, דמדהיה אבוד לגמרי לא קרינן בי' שלך, ובגל שמסופק בפסח אם יפנהו כלל, אם נתחרט ופינה אותו לאחר פסח, מותר [רט"ז שם סקי"ח]: בועז

פירושים נוספים




מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי



  1. ^ בדפוסים חדשים הגיהו שלו הוא המשכון ועובר. וברא"ש, "אפילו לא היה המשכון שלו עובר" ועי' קרבן נתנאל.
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/משנה_פסחים_ב_ג"