פתיחת התפריט הראשי

משנה פסחים א ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק א · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

רבי יהודה אומר: בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור.

וחכמים אומרים: לא בדק אור ארבעה עשר, יבדוק בארבעה עשר.

לא בדק בארבעה עשר, יבדוק בתוך המועד.

לא בדק בתוך המועד, יבדוק לאחר המועד.

ומה שמשיירט, יניחנו בצנעא, כדי שלא י יהא צריך בדיקה אחריו.

משנה מנוקדת

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּעוּר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בָּדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.
לֹא בָּדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד.
לֹא בָּדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדֹּק לְאַחַר הַמּוֹעֵד.
וּמַה שֶׁמְּשַׁיֵּר , יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.

נוסח הרמב"ם

רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר בשחרית ובשעת הביעור וחכמים אומרים אם לא בדק אור ארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר אם לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ומה שהוא משייר יניחנו בצנעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו.

פירוש הרמב"ם

רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור כו': בתוך המועד ולאחר המועד ענינו בתוך ימי החג ואחר ימי החג. ותועלת הבדיקה אחר המועד כדי שיאבדנו ולא יהנה בו כי העיקר אצלנו חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה. ואמרם מה שהוא משייר חוזר על תחלת המאמר והוא אמרם אור לארבעה עשר בודקין את החמץ כי מה שמשייר יניחנו בצינעא עד שיחול שעת איסור כי הוא אם הניח בלי מוצנע ומצא שחסר ממה שהניח צריך בדיקה אחרת לפי שנאמר בידוע שגררה חולדה. וטעם מחלוקת רבי יהודה וחכמים כי רבי יהודה אומר אם לא בדק בשעת איסור החמץ אינו בודק כלל דילמא אכיל מיניה. וחכמים אינן רואין בזו הגזירה לפי שהם אומרים הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל אכיל מיניה ומפני זה אומרים יבדוק בתוך המועד ולאחר המועד. ואין הלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בודקים אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית - הכי קאמר, באחד מג' פרקים הללו בלבד בודקים, ולאחר ג' פרקים הללו אם לא בדק שוב אינו בודק:

בתוך המועד - בשעה ששית שהוא מועד הביעור:

לאחר המועד - עד שתחשך ח. ואית דמפרשי בתוך המועד, בתוך הפסח. לאחר המועד, לאחר הפסח. כדי שלא יתערב לו חמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה בחמץ של היתר שנעשה לאחר הפסח. ור' יהודה סבר לאחר הביעור, דהיינו לאחר זמן איסורו של חמץ, לא יבדוק כלל דלמא אתי למיכל מיניה. ורבנן אמרי יבדוק לאחר זמן איסורו, ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה כיון שכל עצמו מחזר עליו לשורפו. ואין הלכה כרבי יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

רבי יהודה אומר וכו' ובשעת הביעור. כתב הר"ב דטעמיה דלאחר הביעור לא יבדוק דלמא אתי למיכל מיניה וגבי שמן במשנה ד' פ"ב דשבת לא גזר דלמא יסתפק מנר הדולק דמשום חומרא דשבת מבדיל בדיל. גמרא:

בתוך המועד. פירש הר"ב בשעה ששית שהוא מועד הביעור [עי' במשנה דלקמן] לאחר המועד עד שתחשך כך פירש רש"י וכתב הר"ן ואיכא למידק ומשתחשך ואילך למה לא יבדוק. ואפשר דהיינו טעמא משום דאפי' רבנן מודו דכל היכא דענוש כרת אפי' מחזר עליו לשורפו חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה. ולא סמכינן אהאי טעמא אלא עד שתחשך דליכא כרת עכ"ל. והא דלא רצה רש"י לפרש כאית דמפרשי כתבו התוספות דלטעמיה אזיל שהוא מפרש כפירוש קמא במתניתין א' שכתב הר"ב דטעמא דבדיקה שלא יעבור על בל יראה ולאחר פסח ליכא בל יראה. והר"ן כתב דאפי' הכי ניחא לאית דמפרשי דסברי דכי היכי דקנסוהו רבנן משום דעבר על בל יראה לאסרו בהנאה עשו חזוק לדבריהם כשל תורה. להצריכו אף בדיקה ע"כ. אבל הכריח פירוש דאית מפרשי מכח קושיית התוספות דלר' יהודה קרי שעת הביעור. ולמה שינה לשונו למקרי ליה מועד. ואני אומר דרש"י מפרש מועד שעת הביעור משום דהכי איתא בפ' הגוזל עצים ד' צ"ח ע"ב אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו. לאחר הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן וכו'. והתם מועד היינו משעה ששית שמועדו לבערו. ולהכי לא קאמר התם לאחר המועד אלא לאחר הפסח. משום דלאחר המועד היינו אחר הביעור עד שתחשך. ואילו התם כל עוד ימי הפסח מצווים עליו לשרפו ולבערו. הלכך הכא דתנן מועד ולאחר המועד ודאי פירושו כמועד דהתם דהיינו שעת הביעור. ולענין קושיית התוס' יש לומר משום דחייב אדם לומר בלשון רבו כדתנן פ"ק דעדיות ור' קבל הלשון מר' יהודה ששנה לתלמידיו בלשון ביעור וקבל מהחכמים ששנאו בל' מועד וקבען במשנתו כלשון איש ואיש:

ומה שמשייר. בלילה לצרכו שיאכל בלילה גם בבקר. הר"ן:

כדי שלא יהא צריך בדיקה. דהא דתנן לעיל דאין חוששין היינו מספק. אבל הכא איכא למיחש שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה. גמרא ד"ט ע"ב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על הברטנורא) ואיכא למידק משתחשך ואילך למה לא יבדוק ואפשר דה"ט משום דאפילו רבנן מודו דכל היכא דענוש כרת אפילו מחזר עליו לשורפו חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה. ולא סמכינן אהאי טעמא אלא עד שתחשך דליכא כרת. הר"נ:

(ט) (על המשנה) שמשייר. בלילה לצרכו שיאכל בלילה גם בבקר. הר"נ:

(י) (על המשנה) שלא. דהא דתנן לעיל דאין חוששין היינו מספק. אבל הכא איכא למיחש שמא תטול חולדה בפנינו ויהיה צריך בדיקה. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ר' יהודה אומר בודקין וכו':    פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס"ז.) ובירוש' א"ר יוחנן טעמא דר' יהודה כנגד שלשה פעמים שכתוב בתורה לא יראה בסדר בא לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור ובסדר ראה ולא יראה לך שאור והתם פריך והכתיב תשביתו שאור והכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ומשני לה. ובגמ' דילן רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי' תרוייהו כנגד שלש לשונות של השבתה שבתורה ראיה מציאה השבתה לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם אך ביום הראשון תשביתו שאור. וזהו למאי דס"ד דר' יהודה תלתא בדיקות בעי. אבל בתר הכי מפ' דבאחד משלשה פרקים הללו קאמר ר' יהודה ובגזרה דילמא אתי למיכל מיניה פליגי כדפי' ר"ע ז"ל. ופרכי' בגמ' ומי גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל מיניה והתנן במנחות פ' ר' ישמעאל משקרב העומר יוצאין ומוצאין בשוקי ירושלם שהן מלאים קמח וקלי וכרמל שלא ברצון חכמים דברי ר"מ ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין ולא קא גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל כי מעסקי ביה דהא זה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר. ובעי רבא לתרץ שאני חדש מתוך שלא התרת לו לקצור כדרך כל השנה אלא בידים קוטפים המלילות מן הקרקע דהא אסור לקצור לפני העומר זכור הוא את איסור החדש ע"י שנוי המעשה ולא אתי למיכל מיניה וטחינה והרקדה נמי לא היו טוחנין אוחו בריחים של מים אלא בריחים של יד לזכרון. והרקדה הופך הנפה על פניה דהוי שנוי ומדכר ומקשי לי' אביי אלא הא דתנן התם בההוא פירקא קוצרין בית השלחין כדרך חול קודם לעומר במגל ואוקימנא לה כר' יהודה דאמרי' מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו ר' יהודה מאי איכא למימר אלא אמר אביי חדש בדיל מיניה שהרי לא הורגלו לאכלו כל השנה אבל חמץ למודין הן בכל השנה והא דהכא לא גזרו רבנן והתם קתני שלא ברצון חכמים דמשמע דגזר ר"מ דהוא מבני פלוגתיה ל"ק דאע"ג דבעלמא גזרי' הכא בבדיקת חמץ ליכא למיגזר דהא כל עצמו אינו מחזר עליו אלא לשרפו ואין לך זכרון גדול מזה. ופרכי' תו בגמ' וכל היכא דלא בדיל מיניה מי גזר ר' יהודה והתנן לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן שמא יבא להסתפק ממנו ויהא חייב משום מכבה ור' יהודה מתיר ואע"ג דשמן תדיר הכל רגילין בו ומשני התם משום חומרא דשבת מיבדל בדילי מיניה. וכתב רש"י ז"ל דרבנן אדרבנן ליכא לאקשויי דהא אוקימנא דטעמא דחמץ משום דכל עצמו מחזר וכו' ופרכי' תו בגמ' וכל היכא דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודה והתנן בבכורות פ' כל פסולי בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין לו דברי ר' יהודה ואין מקיזין אפי' במקום שאינו עושה בו מום משמע וקא גזר ר' יהודה אטו מקום שעושה בו מום ואע"ג דקדשים הכל בדלין מהם ומשני התם מתוך שאדם בהול על ממונו פי' דכהן זה בהול על הבכור שלא ימות אי שרית ליה במקום שאינו עושה בו מום אתי למיעבד במקום שעושה בו מום ורבנן סברי כ"ש דאי לא שרית ליה כלל אתי למיעבד. והא דקאמר ר' יהודה בפ' שני דביצה אין מקרדין את הבהמה אבל מקרצפין אלמא לא גזר קרצוף אטו קרוד שאני התם דאי שביק ליה צערא בעלמא הוא ולא אמרי' אדם בהול על ממונו אבל הכא גבי בכור דאי שביק ליה מיית אמרי' אדם בהול על ממונו והאי דגזר גבי חמץ וגבי קרצוף לא גזר לחם בלחם מיחלף קירוד בקרצוף לא מיחלף ורבנן סברי מיחלף. וכתבו תוס' ז"ל כל היכא דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודה דר"מ אדר' מאיר לא רצה להקשות דלעיל גזר גבי חדש וגבי בכור לא גזר דבפ' פסולי המוקדשי' תניא בכור שאחזו דם מקיזין לו במקום שאין עושין לו מום דברי ר"מ ר' יהודה אומר וכו' משום דאיכא לשנויי שאני בכור דאיכא פסידא ע"כ:

ומה שמשייר וכו':    כגון שהניח עשר ומצא תשע אבל אם לא ידע כמה הניח אע"פ שלא הצניעו אינו צריך לחזור ולבדוק דהא תנן אין חוששין שמא גררה חולדה וכו' הרי"ף ז"ל וכן הוא בגמ' וכן פי' ג"כ הר"ן ז"ל. וכתב עוד והיכא דצריך לחזור ולבדוק פעם אחרת צריך ג"כ לבטל פעם אחרת שהרי קמץ זה שגררה חולדה מתוך הבית לא נתבטל הלכך צריך בטול ע"כ: ובערוך בערך מעד הביא פירוש שני שהביא ר"ע ז"ל בענין תוך המועד ולאחר המועד וכתב בסוף דבריו והא דתנן בסיפא מה שמשייר יניחנו בצנעא לא אהדור אתוך המועד ולאחר המועד שהוא תוך הפסח ולאחר הפסח אלא סליקא לה פלוגתא דר' יהודה וחכמים והדרא לה מימרא לסתם מתני' דאור י"ד וקתני מה שמשייר אחר שבדק באור י"ד יניחנו בצנעא ודבר זה אפשר כגון שהיה במדינת הים וחזר בתוך המועד או לאחר המועד ע"כ:

ומה שמשייר וכו':    ביד פ' שני דהלכות חמץ ומצה סי' ז' ובפ"ג סי' ב' ה' ובטור א"ח סי' תל"ה:


פירושים נוספים