חידושי הרמב"ן על הש"ס/פסחים/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הרמב"ן | הריטב"א | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף ד עמ' בעריכה

עניין ביטול חמץ זה, שהזכירו בגמרא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, ודאי לא למעט בדיקה בלבד אמרו, אלא אפילו חמץ ידוע ונראה לפנינו נמי סגי ליה בביטול, כדאמרינן (פסחים י ב) במוצא גלוסקא יפיפיה, ובתלמיד היושב לפני רבו ויש לו עיסה מגולגלת (פסחים ז א), ותנן נמי (פסחים מט א): "ונזכר שיש לו חמץ" נמי לפניו "וביטלו, אינו עובר עליו":

ופירש רש"י ז"ל, דכתיב "תשביתו" ולא כתיב "תבערו", דהשבתה בלב היא. והקשו עליו בתוס', דהא אמרינן (פסחים ה א) "אך" חלק, ומהכא נפקא לן איסורא מתחילת שבע. ואי השבתה ביטול היא, היכי מהניא לבתר איסורו? הא אמרן דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה. ועוד קשיא מהא דתניא (שם), רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "אך ביום הראשון תשביתו שאור", ומצינו הבערה שהיא אב מלאכה, אלמא "תשביתו" ביעור דווקא הוא ובשריפה היא, ולא משתמע ביטול כלל:

לפיכך פירשו בשם ר"ת ז"ל, דמה שאמרו: "בביטול בעלמא סגי", משום דביטול היינו הפקר, ונפקא להו היתירא משום שנאמר: "לך", שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה כו', וזה אינו שלו. זהו דעת רבותינו הצרפתים ז"ל בביטול.

וקשה, אם כן למה הזכירו כמה פעמים בכל מסכתא זו לשון ביטול? מי סני הפקר ששנו חכמים בכל מקום? ולא מישתמיט תנא למימר בחמץ "הפקר", ולא למימר "ביטול" במקום "הפקר" בשום מקום בעולם. וכן לענין עבודה זרה ששנינו (עבודה זרה נב ב): נכרי מבטל כו' עבודה זרה שלו ושל חבירו – אינו הפקר, שאינו מפקיר דבר שאינו שלו. ועוד, דפחס או שקטע ראש חוטמה בטלה, ואין כאן הפקר כלל. וכן נמי ביטול רשות שהזכירו לעניין עירוב (ערובין סא ב) אינו מפקיר ביתו שישבו בו אחרים, אלא שהוא עוקר דעתו מלדור עם השותפין ביומו, כדי שיהו הם כמי שדרים לבדם:

ועוד קשה לי, שהביטול דבר פשוט הוא בגמרא בלא מחלוקת דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, ואלו בהפקר איתמר בנדרים בפרק אין בין המודר דלר' יוסי הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפקא מרשות נותן, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר. ולהך סברא, הפקיר חמצו, כל זמן שלא זכו בו גוים עובר. ואיכא דאמרי התם (נדרים מה א) הפקר בפני שלשה הוי הפקר, בפני שנים לא הוי הפקר, והכא מבטלו בליבו. ועוד קשה לי, שהתירו ביטול בשבת כדתניא (פסחים ז א): מבטלו בליבו, אחד שבת ואחד יום טוב, והלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת, כעניין ששנינו (ביצה לו ב): אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין, גזירה משום מקח וממכר. ועוד קשה לי, ששנו חכמים ז"ל בכל מקום: "מבטלו בליבו", והפקר בפה הוא, ולמה הזכירו "בליבו" בכאן:

ועוד אני מסתפק בעניין הזה, שהראשונים כולם אמרו בביטול: "כל חמירא דאיכא ברשותי יהא בטיל וחשיב כעפרא", ובגמ' ירושלמי נמי כלשון הזה פירשו: רב אמר, צריך שיאמר: "כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל". ואיני יודע אם אדם מפקיר בלשון הזה, שיאמר: "כל נכסי יהיו בטלים וחשובים כעפר". ואפשר זה לדברי ריש לקיש אמר, דהא משמע במסכת כריתות במקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו: בטלה היא, תבטל, שכל המחזיק בה זכה בה. ומכל מקום "חשובים כעפר" שהזכירו הגאונים ז"ל למה? הלא עפרו של אדם מופקר?

ועוד יש לי ספק בהפקר, לפי שהצריכו בגמרא (פסחים ה ב) תרי קראי, חד לגוי שלא כבשתו וחד לגוי שכבשתו, ואלו הפקר לא אתי מינייהו, דכיון דלית ליה בעלים ולאו דאחרים הוא, אע"פ שאינן שלך אינו בכלל היתר זה, דאיהו מצי זכי ביה בנפשיה טפי וטפי מגוי שכבשתו. וגם זה אפשר שהוא מותר, לפי שמצאתי בירושלמי: "לא יראה לך", אית תנאי תנו: "לא יראה לך", שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטיא, ואית תנאי תנו אפילו בפלטיא, מן דמר "אבל אתה רואה בפלטיא", כשהפקירו קודם לביעורו, כוליה סוגיא. מכל מקום שיהא הביטול הפקר אינו מתקבל בכל הסוגיות הללו שלנו ולא בגמרא הירושלמית הזו, דהתם פליגי אמוראי בהפקר, דאיכא דאסר ביה דאמר דהפקר משום זכיה כר' יוסי, כלומר שאין הפקר יוצא מרשות מפקיר עד שיבא לרשות זוכה, ואילו בביטול הכל מודים דשרי, ומשנה שלימה שנינו: "יבטל בליבו":

אלא כך אני אומר, שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה, והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא, דאמר (פסחים ו ב): "שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו", לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו, ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה "לך", בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום, אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין, מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו. לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי, שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך", כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו. ולא מיבעיא לרבנן, אלא אפילו לדברי רבי יוסי הגלילי, כיון שנתיאש ממנו מפני איסורו, יצא מרשותו ואין בו דין גזל, כדאמרינן (פסחים ו ב): בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם, מותרים משום גזל ופטורין מן המעשר, והוו כהפקר. והכא עדיף נמי מהפקר, דלא הדר איהו זכי ביה, דהא שוייא כעפר ולא ניחא ליה בגויה:

ואפשר ונכון הוא לומר כדברי רש"י, דנפקא לן ממדרש "תשביתו", דהכי קאמר רחמנא: תשביתו אותו משאור, ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו, מדלא כתיב "תבערו" או "תשרפו", שהרי בשאר איסורים ביעורן כתיב בהן, כענין שפירש בעבודה זרה (סנהדרין נה א): "השחת" – ושרוף וכלה. מכל מקום ביטול כשמו, שיבטלו בליבו מתורת חמץ ואינו רוצה בקיומו, וכך הוא משמעות השבתה בכל מקום, כעניין "ולא תשבית מלח ברית אלהיך" (ויקרא ב יג) – "לא תבטל" (ת"א), וכן נמי משמעות שביתה ביטול, וכן אונקלוס מתרגם: "תבטלון חמירא". וזהו שאמרו בגמרא (פסחים י א) בפשיטות: "אטו בדיקת חמץ דאורייתא היא? מדרבנן, בביטול בעלמא סגי ליה", ולא מייתורא דכתיב, אלמא פשטיה דקרא בביטול הוא. ומצאתי בהלכות גדולות ז"ל: ובתר דבדיק מבטל ליה, דכתיב: "תשביתו שאור מבתיכם", וזהו מדרשו של רש"י ז"ל:

ומה שהקשו רבותינו הצרפתים ז"ל מדדרשינן "אך – חלק" ב"תשביתו" — אינה קושיא, דכי אמרת נמי "תבעירו", היאך ציווה לבער אחר חצות? והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו, אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא:

וכן מה שהקשו מדברי ר' עקיבא: "מצינו הבערה שהיא אב מלאכה", אינה קושיא, דאטו ביעור לאו דאורייתא הוא? אלא כל שמבער, ודאי משבית הוא, דהכי קאמר רחמנא: שיהא שאור בטל מבתיכם, ואין ביטול בידים אלא שריפה. ומדלא כתיב "תשרופו", שמע מינה ביטול בפה נמי ביטול הוא, מיהו קרא ודאי בחול כתיב, בזמן שאתה יכול לבערו אף בידים. ועוד, דאי "ביום הראשון תשביתו", שאם ביום טוב הוא, על כרחין "תשביתו" בשריפה הוא, דהא אחר זמן איסורו הוא, שכבר נאסר מתחילת הלילה ואין דינו אלא בשריפה, דגמרינן מנותר כדברי רבי יהודה, וביטול דפה לאחר איסורו לאו כלום הוא, דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה. אלא על כרחין ביום טוב אין "תשביתו" אלא תבטלו אותו מן העולם בשריפה, אבל קודם זמן איסורו – ביטולו בדיבור בעלמא נמי הוא, שכולן ביטול הן. והיינו נמי לישנא דגמרא דקאמר (פסחים כז ב): "תשביתו – השבתתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו", וכל שמבער ודאי משבית הוא. ובירושלמי אומר: "תשביתו שאור מבתיכם", דבר שהוא בל יראה ובל ימצא, ואי זו? זו שריפה:

ושוב מצאתי בספרי: "לא יראה לך שאור", רואה אתה לאחרים. "לא יראה לך שאור", אתה רואה לגבוה. "לא יראה לך שאור", אתה רואה בפלטיא. "לא יראה לך שאור", בטל בליבך. מכאן אמרו: ההולך לשחוט את פסחו... מתניתין. זו היא ברייתא השנויה שם. ולמדתי ממנה, שאין הביטול נדרש לנו מלשון "תשביתו", אלא ממיעוט "לך שאור", והוא כמו שפירשנו למעלה, דכיון שנתייאש ממנו מפני איסורו, ומוציא בדעתו מכלל ממון, ואינו בעיניו כשאור שלו אלא כעפר שאינו שוה כלום ואין בו דין ממון כלל, יצא ידי חובתו:

נמצאת אומר: שלשה מיני ביעור הן שאמרה תורה, שלא יראה חמץ שלנו ברשותינו. לפיכך ביערו מן העולם, כגון בשריפה, או שאיבדו לגמרי, זהו מעולה שבהן. ביטלו בדיבור בלבד נמי יצא, שאף זה יצא מתורת חמץ, כיון שהוא רוצה לנהוג בו איסור שבו ואינו רוצה בקיומו והוא רואה אותו כעפר שאינו ראוי לאכילה. הפקירו נמי יצא כפי שיטת הירושלמי, דלא קרינא ביה "לך". וכל אלו לדברי תורה, אבל מדברי סופרים הצריכו לבער לגמרי דילמא אתו למיכל מיניה, ולא עוד אלא שהחמירו בספיקו לבדוק ולאבד או למכור וליתן לגוי קודם זמנו, וכדברי בית שמאי (פסחים כא א) אף במכירת הגוי החמירו מדבריהם, אלא אם כן ידוע שיכלה קודם הפסח, דחשו להערמה; שאילו מן הדין, אין בין חמץ שהיה לישראל ומכרו לאינו יהודי קודם זמנו ובין חמצו של אינו יהודי מתחילת ברייתו שום הפרש וחילוק:

ונראין הדברים שהביטול בלב הוא ואינו צריך להוציאו בשפתיו, זהו ששנו חכמים ז"ל בכל מקום: "מבטלו בליבו". וכן פירש רש"י ז"ל. וכן לענין עבודה זרה שהזכירו חכמים ביטול, כל שנתייאש מעבודה זרה שלו בליבו הוי ביטול ומותרת כדמפורש בדוכתיה (עבודה זרה נג ב). וכל זה מן הטעם שפירשתי, שאין אדם עובר אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו; הא נתייאש ממנו ונתן דעתו שאינו רוצה מחמת איסורו, ולא יהנה בו לעולם, אינו עובר. משל ממון אבידה, כיון שנתייאש ממנו בליבו יצא מרשותו וכל הזוכה בו קנאו, אף חמץ בזמנו, ממון אבוד הוא מבעליו ויצא מרשותו בייאוש. והיינו שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילוה, כלומר, שהיה דעתו עליה מתחילה ולא הוציאה מדעתו, למעוטי פירורין שאין אדם מחשב אותם, לפיכך אינו עובר עליהן, וכל שכן חמץ שביטלו. ורש"י פירש "דדעתיה עילוה", חשובה היא בעיניו וחס עליה ומשהא אותה אפילו רגע ונמצא עובר עליה ב"בל ימצא", סובר הרב ז"ל שאף כשלא ביטל אינו עובר אלא כשנתן דעתו עליה ורוצה בקיומה לאחר זמן הביעור. והפריז על המידה, אלא כל שלא נתן דעתו על החמץ לבטלו עובר הוא, "דדעתיה עילוה" מעיקרא קאמר, לאפוקי פירורין דמאיליהן בטילי. ועוד, שאם נתן דעתו עליה לאחר זמן האיסור וחס עליה ומשהה אותה אפילו רגע, אע"פ שביטל עובר, בין שתהא גלוסקא זו הפקר או יאוש, ומכל מקום כיון שרוצה בה נעשית שלו, דחצירו של אדם קונה לו דבר תורה. ואם תאמר: אין זכייה באיסורי הנאה, והא לענין עבודה זרה אמרינן (עבודה זרה מב א): גזירה דילמא מגבה והדר מבטלה והויא לה עבודה זרה ביד ישראל, וכל עבודה זרה ביד ישראל אין לה בטלה עולמית, וכל שכן חמץ, שאין ביטולו מתחילה אלא בדעתו שלא רצה בקיומו, וכל שחזר ונתן דעתו עליו עובר הוא:

ויש לפרש "מבטלו בליבו", שאפילו ביטל בפיו וליבו עליו עובר עד שיהיו פיו ולבו שוין. ואינו מחוור, אלא כעין ביטול דעבודה זרה הוא, ובליבו בלבד הוא:

דף ז עמ' אעריכה

והא דאמרינן מאי מברך ופליגא בה רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור חמץ, ורב פפא משמיה דרבא אמר לבער חמץ ואמרינן בלבער כ"ע לא פליגי דודאי להבא משמע. פירש"י ז"ל ושפיר דמי לברוכי לבער. ואיפסיקא הלכתא על ביעור: