חידושי הריטב"א על הש"ס/פסחים/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הרמב"ן | הריטב"א | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים



חידושי הריטב"א

מסכת פסחים פרק א - אור לארבעה עשר

דף ב עמוד אעריכה

  • אור לארבעה עשר

מתני' אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר:    פירש רש"י ז"ל כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא, והקשו עליו דהא בדיקת חמץ דרבנן היא כדאיתא לקמן בפירקין (דף ד:) ולעולם לא נפיק מבל יראה ובל ימצא לענין החמץ שלא מצא עד דליעביד בטול דאורייתא כדאמר רחמנא, ואפילו אם תמצי לומר דבדיקת חמץ דאורייתא ובהכי סגי ליה מכל מקום הא קי"ל (דף ו:) שהבודק צריך שיבטל וא"כ אפי' לא בדק כלל הא לא עבר בבל יראה ובל ימצא כיון שביטל אח"כ, וא"כ אין הבדיקה (מצער) [מטעם] זה ואם היא (מצער) [מטעם] זה הויא בדיקה בכדי, לפיכך פירשו בתוספות דבדיקה דמתני' הויא מדרבנן ואף על פי שיש לו לבטל מן התורה ובהכי הוה סגי הצריכוהו בדיקה שלא יכשל באכילתו, ולאו למימרא דבדיקה לאו דאורייתא כלל דהא ודאי ליתא דכי כתב רחמנא תשביתו שאור אינו לשון בטול ממש כפשוטו או כתרגומו אלא לשון ביעור שיבערנו מרשותו ו[כ]דאמרינן בגמ' (דף ה.) רבי עקיבא אומר וכו', אלא ודאי לכו"ע בדיקה מדאורייתא, ומאי דאמרינן בגמרא (דף ד:) בביטול בעלמא סגי הכי אמרינן דכל היכא דעביד בטול תו לא רמיא עליה מצות בדיקה, והכי דייק לישנא דקאמרינן בביטול בעלמא סגי, ואף על פי שכתב [רש"י] ז"ל בביטול סגי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא תשביתו בלב היא, אין בזה גילוי דעת שיסבור רבינו ז"ל דבדיקת חמץ דרבנן, אלא כך אמר ז"ל דלהכי כתב רחמנא לשון תשביתו שיהא נכלל אף לשון ביטול ואשמעינן קרא דאי אניס ולא מצי בדיק בביטול דעביד קודם זמן איסורו סגי ליה, ואך חלק אביעור לחוד קאי (עי' תוס' שם), נמצאת למד שמצותו בביעור אלא דאי בטלו מעיקרא תו לא רמיא עליה האי מצוה ומיהו רבנן חייבוהו לבטל על כל פנים כי הביטול מוציא מכל חשש, כך יש ליישב פירוש התוספות לפי מה שנראה מפי' (רש"י) דבריהם, והיא שיטה (נתנה) [נכונה], ולפי שיטה זו יש ליישב פרש"י ז"ל דהא פרישנא דבדיקה דאורייתא וזו היא (מצבתו) [מצותו], וכללו של דבר כיון דמדאורייתא בכל חד מינייהו סגי ואית ליה למעבדינהו תרווייהו ההוא דאתי מעיקרא הוי דאורייתא ואידך מדרבנן, ע"כ הרי"ט ז"ל, והרא"ש ז"ל העלה בשם התוספות דבדיקה מדרבנן שמא ימצאנו ביום טוב ויאכלנו ע"כ.

ושאלו הראשונים ז"ל מה טעם הקפידה תורה בביעור חמץ יותר משאר איסורין, ותירצו דשאני הכא דלא בדילי אינשי מיני' והוא אסור בהנאה ויש באכילתו כרת משא"כ בנבלה וחזיר דבדילי אינשי מיניה, ויין לנזיר אף על גב דלא בדיל מיניה אינו אסור בהנאה, (טפילה) [וערלה] וכלאי הכרם אף על גב דלא בדילי אינשי מינייהו ואסורין בהנאה אין באכילתן כרת, א"נ דשאני חמץ שאיסורו תלוי בזמן וזהו שהוא אסור עכשיו היה [עד] עכשיו מותר ויש לו היתר אחר הפסח מן התורה מה שאין כן (בטפילה) [בערלה] וכלאי הכרם ובשר בחלב, ואף על גב דיין לנזיר הויא גם [כי] הא, לא הוי אסור בהנאה, ולפי שראו רז"ל שהחמירה תורה כל כך הפריזו הם להצריך בדיקה על החמץ הנמצא ובטול על שאינו נמצא, הרי"ט ז"ל בשם רבו (הרא"ש) [הרא"ה] ז"ל.

גמ' והא קי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא:    הקשה הרי"ט ז"ל, דהא איפליגו במסכת שבת (דף לד:) בשיעור בין השמשות וקי"ל בגמרא כרבי יהודה דמבין השמשות עד צאת הכוכבים שלשה חלקי מיל, ותירץ דבההוא שיעורא [נמי] איכא כוכבים כדאמרינן התם (דף לה:) כוכב אחד וכו' וזהו ספיקו של רבי יהודה אי חשיב האי צאת הכוכבים, דלאו בכל יציאת כוכבים הוי לילה כדאמרינן התם לא כוכבים גדולים וכו'.

הא קמ"ל דאור כוכבים אור הוא נפקא מינה לנודר דתנן וכו':    כתב הרי"ט ואף על גב דקי"ל (נדרים מט, א) בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, הני מילי היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר כגון הלועז שנדר בלשון הקדש, א"נ היכא דלא ידעינן, ודאי אזלינן אחר לשון תורה, כדאמרינן הכא וכדאמרינן גבי הנודר מן המולים או מן הערלים (נדרים לא, ב).

דף ב עמוד בעריכה

מאימתי ארבעה עשר אסור במלאכה:    פרש"י ז"ל דמיירי במקום שנהגו, ופלוגתייהו מאימתי תופס המנהג ולא נימא דבטלה דעתם אצל כל אדם, וכתב הרי"ט ז"ל דאינו (נתן) [נכון] אלא (נותן) [הנכון] כמו שפירשו בתוספות דבאיסורא פליגי ובגליל, וכתב עוד ז"ל: ואנן הא קי"ל דאור אורתא הוא, וקי"ל דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפי' בברייתא כדאיתא ביבמות (דף ס.), מיהו לא נפקא לן מידי דבגלילא היא, ע"כ.

עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר:    בירושלמי (תענית פ"א ה"ד) מפורש במה דברים אמורים כשלא ישן אבל ישן אסור, ע"כ בשיטת הרא"ש ז"ל. ובשיטת הרב ר' נתן ז"ל בשתיה מותר אפילו ישן ואפילו לא התנה הוי כמו התנה ע"כ.

דף ג עמוד בעריכה

ההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים וכו':    כתב הרי"ט ז"ל מכאן נלמוד דכל מאן דאתי ואמר ישראל אני נאמן, והיינו נמי דאמרינן התם (יבמות מה א): זיל גלי או נסיב בת מינך. ואי קשיא הא דאמרינן התם (יבמות מו ב): מי שנתגייר ואמר גר אני יכול נקבלנו? תלמוד לומר "אתך" במוחזק לך, תירץ ר"ת ז"ל דהתם דמוחזק לן באבותיו שהן גוים דליכא מיגו גביה, וכן דעת רבינו הגדול ז"ל, זה למורי, ע"כ מלשון הרי"ט ז"ל.

דף ד עמוד אעריכה

רב בר אחוה דרבי חייא דהוא בר אחתיה הוה:    עיקר הפירוש כפירש"י ז"ל כי רבי חייא שאל את רב על אביו ואמו של רב שהיו אחיו של רבי חייא, וכתב הרי"ט ז"ל ולפי שיטה זו לא נלמוד מכאן כי שמועה רחוקה על אביו ועל אמו (הוה) [אינה] נוהגת אלא יום אחד, מיהו הכי קושטא דמילתא כדברירנא בדוכתה (מועד קטן כ א) בס"ד ע"כ.

שמע מינה אבל אסור בנעילת הסנדל:    הקשה הרי"ט ז"ל מאי קאמר הא בהדיא שמעינן ליה מיחזקאל (מועד קטן טו ב), ותירץ דהא קמ"ל דאע"ג דשמועה רחוקה אין לו לנהוג כל עניני אבילות ובמקצתה (הרילו) [הקילו] צריך שינהוג מאותן שהם בגופו כגון נעילת הסנדל וכיוצא בו, וסברינא בדוכתה, וזהו שלא חלץ תפיליו מדלא מפרש לה תלמודא, וכן בדין (שהביא) [שהרי] אף אבל גמור אינו אסור בהם מיום שני ואילך ע"כ.

שמע מינה מקצת היום ככולו:    הקשה הוא ז"ל למה לי ב' ש"מ, לימא שמע מינה שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא שעה אחת, ותירץ דהא קמ"ל דלעלמא לענין שביעי (אינה) [אי"נ] שלשים הוה כן מדסגי הכא שהוא כיום אחרון. ואף אנו נלמוד מכאן דמתאבלין על פי קרוב ולא דייקו לה בגמרא משום דהא פשיט להו דהא מילתא דעבידא לאגלויי היא ע"כ.

אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה:    יש שפי' ומצוי להם אור הנר, וכתב הרי"ט ז"ל וא"כ אדם בטל ויש לו אור רשאי לבדוק ביום, ואינו נכון חדא דלישנא לא משמע הכי, ועוד (שבית של מי) [שבירושלמי] (ה"א) משמע דבלילה דוקא, הלכך ה"פ בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם וסיפק בידם לעשות וגם יש אחרת גדולה מזו שאור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר ע"כ.

אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן כו':    פירש הרי"ט ז"ל כיון דטעמא לאו משום זריזות אלא משום שאור הנר יפה ראוי שלא לטרוף השעה ותהא בדיקה שלא כראוי הלכך לא ליפתח (שלא) בעידניה, וכתב ז"ל מיהו אם פתח אינו נדחה לגמרי אלא יקצר כל מה שאפשר, ודוקא לעידניה דהיינו דרך קבע, בעתו הקבועה ללילה, אבל בדרך עראי לעיוני בעלמא שרי, וכיון דעידניה שהיא מצוה אסרינן ק"ו לאכילה ומרחץ וחבריהם שהוא אסור, ומיהו אף בהנהו אפשר לומר שאם התחילו אין מפסיקין כיון דכל [ה]לילה זמניה ע"כ.

בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי"ד (על מנת) [על מי] לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא:    כתב הרי"ט ז"ל ליכא לפרושי דחמירא דידיה ואיהו בעי לבטוליה ומשום הכי בדיקה עליה רמיא דא"כ אפי' בי"ג נמי, אבל יש לפרש דחמירא דידיה הוא וכיון דכן עליו חלה חובת ביעור בי"ד. ופשט להו רב נחמן תניתוה אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר וכו'. פרש"י ז"ל משום דמסירת מפתח קונה, וכתב הרי"ט ז"ל דאע"ג דהכי איתא בירושלמי (ב"ב פ"ג ה"א), ליתא, דבגמרא דילן אמרינן בהדיא במסכת בבא קמא פרק שור שנגח את הפרה ((דף נב.) שאין מסירת מפתח קונה אלא במקום שאמר לו לך חזק וקני, והכא היינו טעמא דתלי במסירת מפתח, דמי שסיפק בידו לעשות עליה רמיא מילתא לפי שיש על כל אחד טעמא, ולאפוקי מוסר מפתח ביתו לאיניש דעלמא בפקדון שאין הנפקד ההוא חייב, וכן פירשו בתוספות, והשתא ודאי הא במשכיר קודם לי"ד הוא, וכיון שכן אהדר רב נחמן בר יצחק טפי ממאי דבעו מיניה שאפי' (בשעה) [בשוכר] קודם לי"ד הדין תלוי במסירת המפתח וכש"כ במי שלא השכיר אלא בי"ד ממש שעל המשכיר לבדוק כיון דחמירא דידיה, ואילו מעיקרא לא איבעיא לן כלל במשכיר קודם י"ד, וכתב ז"ל כי זה תימא, ופירש בשם רבותיו דמעיקרא נמי הכי איבעיא לן המשכיר בית לחבירו על מנת שיבוא השוכר לדור בו בי"ד על מי לבדוק, וגריס הכי בי"ד על מי לבדוק כו', +א"ה, כנראה ר"ל על מי לבדוק בי"ד.+ והרב אלפסי ז"ל גריס בהלכות המשכיר בית לחבירו בי"ד אם עד שלא מסר לו מפתח וכו', וכתב הרי"ט ז"ל דאינו מחוור דאם השכיר[ות] היתה בי"ד היכי מסיים אם עד שלא מסר המפתח כו'.

דליתיה קמן דנישייליה:    יש למדין מכאן שאין סומכין על החזקות כל היכא דאפשר למידע קושטא, כגון ראה אחד ששחט או בדיקת סכין לאחר שחיטה, וכתב הרי"ט ז"ל ולדברינו שכתבנו שם בס"ד (חולין ג ב) דסמכינן אחזקה י"ל שאין כל החזקות שוות, וכן האמת, ע"כ.

דף ד עמוד בעריכה

הימנינהו רבנן בדרבנן:    יש מפרשים דמשום עבדים וקטנים (נצעה) [נקטה] דאילו בנשים אף באיסורין של תורה נאמנים דהא חזינן שהאמינ[ת]ה תורה על נידתה וגבי מעשרות, כדתנן (שבת לד א) עשרתם ערבתם, וכדאמרינן בכתובות פרק המדיר (דף עב.) גבי עוברת על דת היכי דאמי אי ידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע, ומעשים בכל יום אנו סומכין עליהם במליחה וניקור הבשר, וכן אמר בירושלמי (ה"א) אין כאן נשים, ויש פירוש אחר, וזה העלה עיקר הרי"ט ז"ל, ועוד הקשה הרי"ט ז"ל דגבי תחומין אמרינן (ערובין נח ב) הכל נאמנים לומר עד כאן תחום שבת ואפי' עבד ואשה ופרישנא טעמא משום דתחומין דרבנן, ותירץ דהתם (מסיח) [מיירי] בהכחשה דאילו מדאורייתא עד אחד בהכחשה אינו כלום, עוד הקשה קטנים היאך נאמנים דהא בפ"ב דכתובות (דף כח.) במתני' דאלו נאמנים בגודלם מה שראו בקטנותם ובגמרא העלו מינה דקטן אינו נאמן בקטנותו להעיד אפי' באיסורין דרבנן כגון בית הפרס ותחומין, וגם בההיא דעירובין לא הזכירו קטן, ותירץ דהכא בדבר שבידם לעשות דכיון דבדיקה דרבנן מהימן אף על גב דאיכא טירחא, ולענין איסורא דאורייתא נאמן בדבר שבידו בדבר שאין בו טירחא כשיש בו דעת כדאמרינן התם קטן היודע לשמור את ידיו אוכלין על ידיו טהורות כדאיתא במסכת סוכה (דף מב.), ושם פירשתי בס"ד, עכ"ל ז"ל.

עוד כתב ז"ל ובעיין לא איפשיטא, דהאי מסקנא דחייה (בעל מנת) [בעלמא] היא, וזה ברור, ע"כ, והר"י קרקושה ז"ל כתב בשם הר"י בן גיאת ז"ל דאי איתיה קמן שיילינן ליה, ואי ליתיה קמן למידע אי בדיק אי לא חזקתו בדוק, ואי מוחזק לן דלא בדק ואמרי הני בדקיניה הימנינהו רבנן בדרבנן, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ע"כ.

המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מי אמרינן מקחו כמקח טעות או לא:    הקשה הרי"ט ז"ל כיון דעל מנת כן שכרו ואקפיד בדבר מאי קא מיבעיא לן והיכי אפשר לומר דלא הוי מקח טעות ואמרינן ניחא ליה לאיניש וכו' דהא חזינן דקפיד, ותירץ דה"ק המשכיר בית לחבירו בי"ד שהוא מן הסתם בחזקת בדוק דאע"ג דלא איפשיטא לעיל מ"מ הוי תיקו דרבנן ולקולא, וכתב הוא ז"ל דלא מחוור בלישנא, ועוד (במשנה) [דמשום] ההיא חזקה ליכא (לשנוייה) [לשווייה] מקח טעות ואפי' איפשיטא בהדיא כש"כ הכא דלא איפשיטא המוציא מחבירו עליו הראיה, והנכון דהכא פשיטא לן דמהני ליה קפידא לשוכר לחייב המשכיר לבודקו אילו איתיה קמן וכל היכא דאיתיה ודאי כייפינן ליה לשלם שכר הבדיקה, אלא הא קא מיבעיא לן אי הוי קפידא גמורה למיהוי מקח טעות ויתבטל השכירות לגמרי ואף על גב דבעי האי למיבדקיה, כדין כל מקח טעות דעלמא, ובהא פשטינן דלא הוי מקח טעות וכי ליתיה למשכיר קמן דניכייפיה עביד לה אידך על מנת להשתלם דניחא ליה לאיניש לקיומיה מצוה בין בגופיה בין בממוניה על מנת להשתלם, זה נכון וברור, כן כתב הרי"ט בשם רבו (הרא"ש) [הרא"ה] שאמר בשם הרמב"ן ז"ל.

תנן התם וכו' דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור:    [פי' אסור] באכילה ואסור לקיימו, מיהו השתא משום דאסור לקיימו נקטינן ליה ועלה שקלינן וטרינן, מיהו בודאי לקמן (כ"ח ב', ובדברי רבינו לק' ז' א') מוכחינן לה בהדיא דלכולי עלמא אסור באכילה משש שעות ולמעלה.

דף ה עמוד בעריכה

ושמע מינה לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך:    כתב עוד ז"ל שלא לצורך אוכל נפש והוא צורך יום טוב, כדמוכח במסכת יום טוב (ביצה י"ב א') ובכמה דוכתי, ודין הוא, דאי לא לבית הלל (שם) כולהו מלאכות שריין במתוך, והכא נמי כיון שהיא מצוה (שסמכה) [שזמנה] ביום טוב חשיב למישרי במתוך דהוי כלולב לצאת בו וס"ת לקרות בו, ומיהו השתא דקי"ל דביעור בי"ד היכא דעבר ולא ביטל ולא בדק אין לו לשורפו ביום טוב, דכיון דהגיע [ה]מצוה קודם הוי כמילה שלא בזמנה שאינו דוחה יום טוב, וכן הוא בפירוש בירושלמי דשבת (עי"ש פ"ב ה"א), וכן הצעתי לפני מורי הרב והרשב"א והודו לדברי, ושלא כדעת רבים, הלכך כל כיוצא בזה מוציאו כלאחר יד או על ידי גוי דשרינן ליה שבות דרבנן שלא יעבור עליו, ולא סגי הכא שיכפה עליו את הכלי כדלקמן (ו' א'), דההוא למי שביטל, וכן הורו רבותי, עכ"ל ז"ל.

בבורות שיחין ומערות:    פירש הרי"ט ז"ל בורות שיחין ומערות שבשדות דאילו שבבתים ודאי בכלל בתים הם, ואף על פי שאין מכורין בכללן מן הסתם (ב"ב ס"ד א'), התם משום לשון בני אדם אבל בלישנא דקרא הכל בכלל ואפי' עליות, וזה ברור, ע"כ.

נאמר שאור בבתים:    פירש הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל דכיון דכתיבא גזירה שוה הרי הוא כאילו כתיבי תרווייהו בבתים ובגבולין ואפי' בגבולין עובר בשניהם וכיון שכן תו לא שרי טמון בגבולין כי היכי דלא שרינן בבתים, ואחרים פירשו דלא אהני גזירה שוה אלא ליתן קולא דגבולין בבתים למישרי של אחרים ושל גבוה בלא אחריות וליתן חומרא דבתים בגבולין למיסר באחריות, אבל ליכא בגבולין אלא לאו דלא יראה בלחוד ומינה דשרינן טמון.

+א"ה, לפנינו בגמ' תניא בהדיא דבגבולין עובר משום בל יטמין.+

הא דקביל עליה אחריות:    פי' סתמא קאמר ואפי' כשומר חנם, ומאי דנקיט בחמירא דבני חילא מיגניב או מיתביד משום דהכי קושטא דמילתא, ודוקא נקט דקביל, דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב, מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' חמץ ומצה ה"ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל, ובודאי אף על פי שישראל זה עובר עליו, חמץ של נכרי מיקרי לאשתרויי אחר הפסח, מפי מורי נ"ר (עי' לקמן כ"ט א'), ע"כ מלשון הרי"ט ז"ל.

דף ו עמוד אעריכה

בהמת ארנונא ועיסת ארנונא:    יש שפי' שהיא של שותפות, וכתב הרי"ט ז"ל דאינו מחוור, ובמסכת בכורות (ג' א') מסקינן דשותפות גוי אפילו אין לו בה אלא אזנו פוטרת והתם לגמרי משמע דפטרינן, וגבי עיסה בהדיא תנן (חלה פ"ג מ"ה) עשה עיסה עם הגוי בשותפות אם יש בחלקו של ישראל כשיעור חייבת ואם לאו פטורה, ובירושלמי (שם) פרכינן עלה מה בין זו לעיסת ארנונא אלמא תרי מילי נינהו, ופירש דארנונא הוא חוק שיש למלך בשל כל אדם בכל בהמה ועיסה לאכילתו כשהולך ממקום למקום ומיבעיא לן אי חשיב כשותפות או לא, ובלישנא קמא אמרינן דהיכא דמצי מסלק ליה בזוזי (פטורה) [חייבת] ובלישנא בתרא מסקינן דבהמת ארנונא פטורה בין דמצי מסלק ליה בין דלא מצי מסלק ועיסה חייבת אף על גב דלא מצי מסלק ליה בזוזי, וטעמא דבהמת ארנונא אית לה קלא ויבא גזבר המלך ויטול חלקו אבל עיסה אין לה קול ומסתמא מבריחה מן הארנונא, וזהו מה שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות האי אית ליה קלא דלגוי, ולאו משום דסבר דבשל שותפות מיירי, כן כתב הרי"ט ז"ל, ובענין אחר פירשו בתוספות ולא נראה לאחרונים ז"ל.

ייחד לו בית אין זקוק לבער:    פירש רש"י ז"ל בשלא קיבל אחריות, ובתוספות דחו פירוש זה והעלו עיקר כפירוש ר"ת ז"ל דבקיבל אחריות מיירי ואינו זקוק לו דכיון שאינו בביתו של ישראל הוי כמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי, וגדולה מזו אמרו במכילתא (פ' בא) לא ימצא בבתיכם פרט לחמצו של ישראל שאינו בביתו שאינו עובר עליו.

המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו כלי:    כתב הרי"ט ז"ל נראין הדברים דאפילו לרבי יצחק דאמר (שבת מ"ג א') אין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל עבדינן הכי ואפילו בשאינו [צריך] למקומו, דשרינן טלטול דרבנן כדי שלא יבא לידי איסור תורה כדאשכחן בפרק מי שהחשיך לו בדרך (שבת קנ"ד ב') דשרינן לבטל כלי מהיכנו למ"ד צער בעלי חיים דאורייתא, וכן פירשו בתוספות, ע"כ.

אמרינן בירושלמי (ה"ג) כפה עליו את הכלי ולא מצאו אומרין יד נטלתו. פי' ומסתמא הוציאו וראוי לתלות בו אף על גב דאיכא ודאי עיולי חמץ דמצרכינן בדיקה לקמן, לא כפה עליו את הכלי ולא מצאו צריך לבדוק את הבית, פי' ואף על גב דאיכא כמה ספיקי כיון דודאי עיולי חמץ הוא צריך בדיקה כדאיתא לקמן בפירקין (ט' א'), משם הרי"ט ז"ל.

חמצו של גוי עושה לו מחיצה גבוה עשרה:    פי' כל חמצו של גוי, דאפי' קיבל עליו אחריות בהכי סגי כיון דעביד מדעתו דהוי כיחד לו בית, וגבי חמירא דבני חילא לא הוה אפשר למיעבד הכי, +א"ה, כנראה חסר כאן, ואולי קאי אהיכא דלא קיבל עליו אחריות דמ"מ בעינן דוקא מחיצה עשרה כדי שלא יכשל כו'.+ כדי שלא יכשל לאכול ממנו דלא סגי בכפיית כלי אלא ביום טוב לפי שעה, הרי"ט ז"ל.

לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור תוך הפסח:    אלא או קודם לכן או אחר כן, אבל דעתו לחזור תוך הפסח זקוק לבער מעתה כדי שלא יכשל בו באותה שעה, וכל היכא דאמרינן אין זקוק לבער מילתא פסיקא קא אמרינן אף על גב דאיכא ודאי חמץ, וגבי חמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער היינו אפי' תוך ל' יום ודאי, +א"ה, אולי חסר כאן, וקאי אעשה ביתו אוצר דלא חשיב ביעור, עי' בר"ן ומאירי.+ מה שאין כן בזו דלא חשיב ביעור. ודעת הרא"ה ז"ל דכל שזקוק לבער מברך על הביעור, ונראין הדברים תוך ל' יום דוקא. וכל היכא דאמרינן שאינו זקוק לבער אעפ"כ צריך לבטל בזמנו, כן כתב הרי"ט ז"ל.

דף ו עמוד בעריכה

אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל:    פי' בשעת בדיקה, וכן דקדק מלשונו הרי"ט ז"ל. ולשון הביטול כתבו הגאונים ז"ל כל חמירא דאיכא ברשותי דלא ידענא ביה ליהוי בטל וחשוב כעפרא דארעא וכן הוא בירושלמי (פ"ב ה"ב), ויש שפירש דהא דלא עבר עליה לאחר ביטול משום דתו ליכא עלי' תורת לחם, וכתבו בתוספות דזה אינו נכון כי אין הדבר תלוי בדיבורו, ועוד לאחר איסורו למה לא יבטל אותו, והעלו עיקר כפירוש ר"ת ז"ל דמדין הפקר הוא, ואף על גב דקי"ל (נדרים מ"ה א') דאין הפקר אלא בפני שלשה, התם מדרבנן, דמדאורייתא אפילו בינו לבין עצמו אם מודה בדבר, וזימנין דאוקמוה רבנן אדינא דאורייתא כדאמרינן פרק אלו מציאות (עי' ב"מ ל' ב') ובמסכת נדרים גבי ענין המודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך (מ"ה א'), וכן לבית שמאי דאית להו שביתת כלים אמרינן (שבת י"ח ב') גיגית וקדרה היכי עביד בהו דמפקיר להו בין השמשות, והכא נמי אוקמינן אדינא דאורייתא, ואף על גב דהאי לישנא אינו לשון הפקר ולא מהני להפקר דעלמא הכא שאני דשורת הדין אין חמצו ברשותו ועל (כוונתו) [כורחו] עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ובסילוק שמסתלק ממנו חשוב כהפקר, כן פירש הרא"ה ז"ל. וכתב הוא ז"ל אף על גב דבדיקה לא בעי בעלים ביטול בעי בעלים שאין שליח להפקר, והרב בעל העיטור כתב דביד שליח לבטל ולא נראו דבריו להרא"ה ז"ל.

שני דברים אינן ברשותו של אדם וכו':    כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ה ז"ל דאע"ג דאין זכייה באיסורי הנאה לדין ממון, יש בהם זכייה להוסיף בהן איסור, ולפיכך דורון של חמץ ששלח גוי לישראל בפסח אסור לאחר הפסח וכדאשכחן שזוכה ישראל בע"ז לענין שאין לה בטלה עולמית כדאיתא בהדיא בכמה דוכתי (ע"ז מ"ב א'), וזה ברור, ע"כ.

דף ז עמוד אעריכה

דאמר רב גידל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא וכו':    הנכון כפירוש ר"ת ז"ל דחיטי קורדנייתא חימוצן קשה והוי כנוקשה דרבנן, והיינו ראיה (דמותיב) [דמייתי], דמה לי חמץ דרבנן בשעות דאורייתא או חמץ דאורייתא בשעות דרבנן, וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו מדלא נקיט אפי' בשעה ששית ובחמץ של תורה שמעינן [ד]התם חוששין לקידושיו להצריכה גט משום מראית העין כיון שעדיין עסוקין בביעורו ולא בדילי מיניה לגמרי, ואגב אורחי' שמעינן שהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקידושיו כלל ואפי' להחמיר, ולא משום טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כדכתב הרב בעל העיטור ז"ל אלא שכך דינו מן התורה דשוה פרוטה אמר רחמנא וליכא, וכיון שכן המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקידושיו לחומרא כדין תורה דהא איכא ממון גמור ועדים כשרים מן התורה, ע"כ בשם רבו הרא"ה ז"ל, ורש"י ז"ל כתב זה לשונו ואף על גב דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קידושי תורה ושרינן אשת איש לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתי דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמרו לאו קידושין נינהו ע"כ. וכתב עוד הרי"ט ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל אף על גב דודאי לרבי שמעון (לק' כ"ח ב') חמץ מותר בהנאה מן התורה כל י"ד, אסור הוא מדברי סופרים, (ומעקר) [ומעתה] כיון דחמץ אסור בהנאה לר' שמעון מדרבנן הוי סוגיין כהלכה דאינו יכול לבטלו, דשעה ששית כוליה בידיה הוא, ואם קידש את האשה משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו כלל, והרי זה אמת ונכון מפי הרא"ה ז"ל וזהו שיטת הרב בעל העיטור ז"ל ע"כ.

והתניא היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ וכו' עד מבטלו בלבו:    כתב הרי"ט ז"ל דלבו לאו דוקא דדברים שבלב אינן דברים לענין הפקר אלא לאפוקי שאינו צריך להשמיע לאזנו, ועל כרחין האי דקתני אחד שבת ואחד יום טוב היינו בתחילת כניסת שבת בסמוך או בבין השמשות שלו, דאי בשבת ממש היאך אפשר שלא החמיצה דהא לדברי הכל כל ששהתה שיעור מיל בלא עסק הרי היא חמץ ואף על פי שלא נראו בה סימני סידוק ושיאור כדאיתא בפרק ואלו עוברין גבי מתני' דבצק החרש (לקמן מ"ו א'), ועוד הקשה, תלמיד זה היאך הניח ביום טוב עיסה מגולגלת בתוך ביתו דהא קי"ל דלכתחילה אסור להניח העיסה כלל בלא עסק וכדתנן ולא תגביה ידה מן התנור (עי' לקמן מ"ב א'), ותירץ כשהניחה בתוך ביתו הנשים היו עוסקות בעיסה ובקיטוף הוצטרך ללכת לרבו ונטרפה לו שעה, והא דקתני בתוך ביתו לאנשי ביתו קאמר, כאותם ששנינו שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו וכו' אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו וכו' (גיטין ו' ב'), ואפי' בשבת דחמיר התירו לו ביטול עיסה מקמי דמחמיץ כדי שלא יעבור עליה, ונפקא מינה כגון שלשה שפחתו שלא טבלה עיסה לצרכה בשבת דמבטל לה מקמי דתחמיץ, ואפשר נמי דעיסה זו דברייתא בכי האי גוונא היא [ד]על יד שפחתו (ה)נעשית, שלשה לצרכה, שמזונותיה עליו וחייב משום חמץ שברשותו, ואתיא כפשוטה אפילו בשבת ע"כ.

הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום:    והקשו בתוספות דבמסכת נדה (נ"ו ב') גבי שרץ הנמצא במבוי דחזקתו מתכבד לא אמרינן משמע דלא סמכינן אחזקת כיבוד, ותירצו שאני שוקי ירושלים שעשויין ליבדק על ידי כיבוד, וכתב הרי"ט ז"ל ויש מגדולי הדור מחמירין בעצמן וחוששין ביום י"ד לקרקע הבית שנופלין שם פירורין ולא אפשר למיבדק שפיר וכובדין אותו וחוששין דלא אמרינן חזקתו בדוק ומביאין שם תרנגולין לאכול פירורין, והא ודאי לאו מילתא היא דמשום פירורין לא חשיבי ובטלי ואי משום פת חשוב דלא בטיל בההיא כו"ע חזקתו מתכבד.

ומי אזלינן בתר בתרא והא תניא תיבה שנשתמשו בה מעשר וחולין וכו' אלמא בתר רובא אזלינן:    יש מקשים מעות מעשר היכי בטלי דהא הוו להו דבר שיש לו מתירין על ידי חילול וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, ותירצו דכי אמרינן דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל כגון איסור שנתערב בהיתר ברובא דאיתיה קמן ואפי' יבש ביבש, ואפי' בספק איסור אפשר דאמרינן הכי כההיא דאמרינן בפ"ק דביצה (ג' ב') וספיקה אסור נתערבה באלף כולן אסורות (ו)[ל]מאן דמפרש דאפי' אספיקה קאי, אבל ברובא דליתיה קמן אלא דפריש מכלל שאר דברים (נטל) [של] איסור והיתר ולא ידעינן מהיכא, ודאי אזלינן בתר רובא ואפי' דבר שיש לו מתירין, מיהו עדיין הקשו דהא חזינן דהתם ספק ביצה אסורה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ולא תלינן דהאי ביצה מרובא דעלמא דקודם יום טוב הוה, ותירצו דהתם נמי כיון דקינה של תרנגולין עשויה ליבדק ודרך תרנגולין להוליד בכל יום דינא הוא דניזיל בתר בתרא וניתלי דהיום נולדה, ואף על גב דבעלמא ספיקא דרבנן לקולא משום דהוי דבר שיש לו מתירין אזלינן לחומרא כאילו היא של תורה, וקרוב לזה פירשו בתוספות, ע"כ להרי"ט ז"ל.

אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיברך:    פי' [איצטריך לאשמועינן] משום דעיקר המצוה היינו ביעור ואין הבדיקה אלא כתיקון והכשר, ואף על גב דודאי בדיקה מן התורה וישנה בכלל השבתה דלא סגי בלאו הכי, מכל מקום קס"ד שלא יברך אלא בשעת הביעור, קמ"ל.

ולכו"ע נוסח הברכה על הביעור תקנוה או בלמ"ד או בעל, ויש [ש]פירשו הטעם כי ביעור כולל הכל השבתה ושריפה ואף הבדיקה שמכנסה במקום אחד נקרא ביעור וכדאמר קרא בערתי הקדש מן הבית לפיכך תקנוה בלשון כולל, וכתב הרי"ט ז"ל וזה נכון לפי שיטה זו אבל לפי מה שאנו סוברין (לעיל ב' א') שהבדיקה מן התורה יש לנו להוסיף כי לעולם הבדיקה מן התורה, והביעור אינו (ולא) [אלא] לשון ביעור ממש, ולפי שעיקר המצוה היא הביעור ועליה הכוונה בבדיקה ואי אפשר לפטור אחת מהן בלא כלום תקנו לשון (הבערה) [הברכה] בלשון ביעור שהוא עיקר המצוה ותקנו לאומרה קודם בשעת בדיקה כדי לגלות שהבדיקה גם היא מחלק המצוה וזה נכון וברור, כל זה להרי"ט ז"ל.

מאי מברך וכו':    ומאי דלא אקבעו זמן, יש מפרשים משום דלא קביע ליה זמן שהרי המפרש והיוצא בשיירא בודק מקודם לכן ומי שלא בדק בי"ד בודק בתוך המועד או לאחר המועד, והרי"ט ז"ל כתב דאין טעם זה מחוור וכתב בשם הרא"ה ז"ל לפי שביעור חמץ הוא [ענין ה]אסור והמותר לו ואיסור ממונו ואינו ענין של הנאה לא תיקנו זמן כי לא מצינו זמן אלא על דבר של הנאה, וכתב הוא ז"ל ויש מקומות שנהגו לאומרו ואעפ"כ אין לבטל מנהגן, והרא"ש ז"ל כתב הא דלא מברכינן עליה שהחיינו אף על גב דבאה מזמן לזמן נראה לי כיון דמצוה זו אינה אלא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד סמכינן לה אזמן דרגל, מידי דהוי אעושה סוכה ולולב לעצמו (סוכה מ"ו א') דמן הדין היה לברך בעשייתן שהחיינו אלא דסמכינן להו אזמן דרגל, עכ"ל.

דף ז עמוד בעריכה

והלכתא על ביעור חמץ:    מה שנשתנו הברכות מקצתן בלמ"ד ומקצתן בעל, רבו הסברות בתוספות, וכתב הרי"ט הטעם הנכון והאמיתי בזה כי כל מצוה שברכתה אחר עשייתה לעולם היא בעל, כגון מילה ולולב דמדאגבהיה נפיק ביה וכגון טבילה דאכתי גברא לא חזי בגר, וממנה תקנו בנוסח אחד (ליל) [לכל] הטבילות, וכן נטילת ידים דלפעמים אין הידים נקיות ולא מצי לברוכי עד לאחר ניגוב, ואף על פי שלפעמים מברך תחלה בטבילה ונטילה היכא דגברא חזי לא חילקו בנוסח בין חזי (אלא) [ללא] חזי, וכל שאר המצות שמברכין עליהם עובר לעשייתן הם על [ג'] דרכים, יש מהן (שאין) [שהן] קבועות חובה על העושה פעמים שאינו יוצא אלא ע"י עצמו ממש ופעמים שיוצא בהן ע"י שלוחו אבל שלא ע"י שלוחו אינו יוצא כלל, ובכל שהם מן המין הזה לדברי הכל הן בלמ"ד משום דלמ"ד משמע לשון חיוב טפי, ומזה המין ציצית וסוכה ומצה ומרור והפרשת תרומה ומעשרות ושמיעת קול שופר והדלקת [נר חנוכה, אינו יוצא בהדלקת] אחרים שלא מדעתו, [ו]הרי הוא חייב להשתתף בפריטי, (וכונת) [וברכת] ההלל ג"כ מצוה לענות ראשי פרקים כדאיתא בפרק לולב וערבה (סוכה ל"ח ב'), וברכת תפלין הראשונה היא בלמ"ד בדינא שהיא מזה המין, והאחרונה בעל לפי שאינה לגמרי עובר לעשייתן שהתפילין של יד ושל ראש מצוה אחת הן אף על פי שאין (מכוברות) [מעכבות] זו את זו דהא אמרינן (מנחות ל"ו א') דכל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים והשח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו, ויש דרך אחר שני בברכות והן המצות שאינן חובה על הנפשות כלל ואף על פי שיש מצוה בעשייתם כגון שחיטה ומילת בן חבירו, ובאלו דברי הכל בעל, והמין השלישי שבו נחלקו הוא מן המצות שהן חובה עליו אבל יוצא בהן ע"י אחרים אפי' שלא בשליחותו, כגון ביעור חמץ ושחיטת פסח וקדשים ומילת בנו ומקרא מגילה, דמר סבר כיון שהן חובה עליו ראוי לאומרם בלמ"ד דמשמע חובה ומשמע להבא, ואידך סבר דעל עדיף כיון דלהבא נמי משמע, דלא מיבעי לן למיקבע למ"ד אלא בהנהו שהם חובה עליו לעשותם בעצמו ובשליחותו ועדיף טפי למיתקן על שהוא לשון משותף כדי להוכיח על זה, ואיפסיקא הלכתא על ביעור ולא לבער, מעתה הוא הדין לשחיטת פסח וקדשים ומילת בנו שהן בעל כדקס"ד דמקשה, ומאן דסבר לבער הוא דדחי, וכיון דלית הלכתא כותיה אף באלו אין הלכה כמותו, ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ג מה' מילה ה"א) שהמל את בן חבירו מברך על המילה והמל בנו מברך למול את הבן.

ולפי זה ראוי לברך בזמן הזה לאכול מצה ולאכול מרור, ולא כמו שנהגו בעל וכמו שכתוב בנוסחי הראשונים ז"ל בעל, וכן כתב הרא"ש ז"ל +א"ה, בגליון הכת"י כתוב וז"ל, אמר המעתיק, הטור בנו כתב לברך על ובאמת צריך עיון, עכ"ל.+ בערבי פסחים (בתוספותיו קט"ו א') כי עיקר הברכה בלמ"ד לאכול מרור ולאכול מצה, ע"כ, והא דמברכין על פדיון הבן בעל כדאיתא במסכת בכורות (לקמן קכ"א ב') משום דהתם אם פדאוהו אחרים שלא מדעתו פדוי הוא, וכן כיסוי הדם, וכן עירובי חצרות ושיתופי מבואות אפשר שלא מדעתו דזכות הוא לו ולא חילקו ג"כ אף בעירובי תחומין, וכן הדלקת נר שבת וברכת מזוזה ומעקה הן בעל לפי שיטה זו.

ומה ש(מ)קשה לפי שיטה זו היינו ספירת העומר שהיא בעל ואף על פי שהיא חובה (קודמת) על כל יחיד ויחיד, והיה אומר הראב"ד כי לפי שאין בה מעשה אלא ספירה בלבד וגם הספירה היא על העומר שכבר קרב כי ממנו אנו מונין לפיכך היא בעל, ועדיין צריכה תלמוד, ועוד קשה ברכת התורה שהיא ברוב הנוסחאות במסכת ברכות (י"א ב') על דברי תורה, וי"ל לפי שדברי תורה אין להם הפסק ומצוה להגות בהן תמיד עשאוה כאילו אין לה התחלה אלא שהיא גמר ולפיכך היא בעל, ומיהו מצינו נוסחא מדוייקת וכן היא בכל נוסחי ספרד לעסוק בדברי תורה, וברכת להכניסו שאנו נוהגין לאומרה אחר המילה והיה ראוי להיות בעל וכן המל את הגרים (שבת קל"ז ב') שברכתו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, וכתב ר"ת ז"ל שהברכות הללו אינן באות על מצוה זו לגמרי הנעשית עכשיו אלא מודה ומשבח להקב"ה שצונו לעשות מצוה זו כשתבא לידו ותיקנוה כאן להודיע שזאת המצוה נעשית לשם יוצרנו, זו שיטתו של ר"ת בתוספות ועולה יפה עם הכלל שכתבנו, וכן נמצא עיקר הכלל הזה לראשונים ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל יסד ותקן אותו והשלימו על אופניו והוא הנכון, ע"כ כתב הרי"ט ז"ל מפי רבו הרא"ה ז"ל.

והא דאמרינן גבי לולב שאני התם דכיון דאגבהיה נפיק ביה:    יש אומרים שהנוטל לולב דהוא חייב לברך בעוד שמונח בקרקע קודם שיגביהנו או ש[י]היה הפוך בידו שלא כדרך גדילתו כדי שיהא מברך עובר לעשייתה, וכתב הרי"ט ז"ל דאינו כלום דא"כ למה אמרו בשמועתינו כי לכך מברכין בעל משום דכיון דאגבהיה נפיק ביה, אלא ודאי נראה שדעת התלמוד שאין ראוי לעשות כן, והטעם כי בעודו בקרקע שלא נתלבש במצוה ואינו ניכר יפה שהוא בא לעשותה אין לברך, ומכאן למדנו לתפילין וציצית וכיוצא בהן שלא יברך עד שיטלנו בידו, וגם בהפיכה אינו ראוי לברך שנראה כיוצא שלא כדרך גדילתו, הלכך לא סגי דלא מגבה ליה קודם ברכה ולפיכך הוכרחו לתקנו בעל, (והא) [והוי] עובר לעשייתה שהרי עדיין מצות נענוע דרבנן קיימא והיא שיורי מצוה, ואפשר דלמ"ד דמצות אינן צריכות כוונה לצאת שהלוקח לולבו כדי ללכת לבית הכנסת אין לו לסלקו מידו ליתנו לאחרים או להניחו בשום מקום עד שיברך בו, [כי] כשסילקו מידו וכבר יצא בהגבהתו לגמרי מן התורה כשחוזר ונוטלו ומברך נמצא שאין הברכה באה על מצות התורה כלל אלא על נענוע שאינו אלא שיורי מצוה מדבריהם, ואין העולם נזהרין בזה וסומכין לפי שאפילו לדברי האומרים מצות אינן צריכות כוונה לצאת הני מילי בעושה בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא, ובודאי שזה הדין צריך בדיקה בשמע' אלא שכן כתבו בתוספות, ונראין דבריהם במצוה הנעשית ע"י אחרים כגון הבדלה וכיוצא בו שאינו מוציאו בעל כרחו, ולפיכך סומכין להבדיל כל אדם בביתו ואף על פי ששמע בבית הכנסת ואף בשאין צריך להוציא אחרים בביתו וכמו שכתוב בתוספות בשם רש"י ז"ל וכן דעת הרב ר' יונה ז"ל, ומ"מ ראוי ליראי מצוה לחוש לענין שאמר[נ]ו ע"כ.

הא דאמרינן הנכנס לישב בה אומר ברוך אקב"ו לישב בסוכה:    כתב הרי"ט ז"ל כבר כתבנו במקומו במסכת סוכה (עי"ש מ"ו א') שאינו צריך לברך מעומד כדי שתהא ברכה קודמת לעשייה כי בכל המצות הנמשכות כגון תפילין וציצית וסוכה וכל כיוצא בהן אף על פי שהתחיל בהן עדיין נקרא עובר לעשייתן ולא הקפידו אלא לאפוקי לאחר גמר עשייתן דלא וכמו דאמרנו גבי לולב, ולשון לישב בסוכה שתקנו בברכה אינו לשון ישיבה אלא לשון עיכוב ודירה, ולשון הכתוב בסוכות תשבו, מעתה יכול לישב בסוכה ומסדר ברכתו על הכוס כשהוא מיושב ושלא כדברי הר"מ במז"ל (פ"ו מה' סוכה הי"ב), ע"כ.

כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן:    פירשו דלהכי נקיט האי לישנא ולא נקיט קודם לאשמועינן שלא יתעסק ויתעכב בין ברכה למצוה אלא א"כ שוהה בדבר מצוה שיכול לשהות אפי' הרבה ואפי' שיחה שהיא מצורכי המצוה אינה הפסק כדאמרינן התם (ברכות מ' א') טול ברוך וכו', אבל אם שח בינתים דברים בטילים ושהה שלא לצורך כתב הרא"ה ז"ל שאם שהה בין ברכה למצוה בחנם כדי לגמור כל הברכה חוזר לראש, ומיהו ביחיד שהוא מוציא את הרבים בברכת הנהנין כיון שנהנה אחד מהם וסילק הברכה רשאין השאר לשיח, ולענין ברכה שהיא אחר עשיית המצוה צריך שיברך בתוך כדי דיבור דהיינו כדי שאילת תלמיד לרב, וכן אמר הרא"ה ז"ל בשם הירושלמי (עי' לק' ד"ה והא), ומיהו משעה שראוי לכך, דטבל ועלה אינו ראוי עד שילבש, וכן נוטל ידיו אינו ראוי עד שינגבם, ע"כ להריטב"א ז"ל.

והרבה מן הראשונים ז"ל כתבו שהבודק אסור לשיח עד שיגמור בדיקתו, ואין לזה סמך של כלום שאין שיחה אסורה אלא בין ברכה למעשה אבל כיון שהתחיל לעשות כלום רשאי הוא לשיח כמו שהוא בברכת הנהנין, גם זה לו ז"ל, וכן כתב הרא"ש ז"ל, וכתב הר"י קרהקושא ואם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת כדאמרינן גבי שחיטה (חולין פ"ו ב') שאינו מברך אלא ברכה אחת על כמה בהמות ע"כ, וכתב עוד הרי"ט ז"ל וכבר כתבנו בפרק כיסוי הדם (חולין שם) שאם בירך אדם על המצוה והתחיל בה כשם שיכול לשהות ולחזור למצוה [כך] כשאחד בירך על המצוה ובא חבירו אחר שזה התחיל בה לגומרה אינו צריך לברך, וכל זמן שאינו נמלך (כך) אם בא אחר לסייעו וא"ל לגמור אותה מצוה הרי זה גומר ואינו צריך לברך בין בבדיקה בין בשחיטה וכיוצא בה, וגבי תפילין הוצרכו לומר שאם שח בין תפלה לתפלה שהיא עבירה בידו וחוזר ומברך משום שרצון הכתוב שיהיו שניהם כעין מצוה אחת כמו שאמרנו (מנחות ל"ו א' ולעיל ד"ה והלכתא) כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים, שכך ראוי לעשות כל זמן שדעתו להניחן שניהם, מה שאין כן בשאין לו אלא אחד או שיש לו מיחוש או מניעה אחרת שאינן מעכבות זו את זו ואפי' לכתחילה מניח האחד לבד, כמו שמפורש בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ב) בההוא דחייש רישיה בסיתוא ולא מ(ו)נח אלא בדרעא. +א"ה, עי' עוד במש"כ רבינו בר"ה ל"ד א'.+

והא דקאמר הכא כל המצות כולן, לא כדי למעט ברכת הנהנין דההיא (פרשי') [פשיטא] דאסור ליהנות עד שיברך, ולא בא למעט אלא קצת ברכות השבח כגון הרואה את הים הגדול ועל הזיקים ועל הזוועות דוודאי לא סגיא שיברך אלא לאחר ראייה או שמיעה, ובאלו אמרו בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ב) שמברך תוך כדי דיבור.

ומה שאין אנו מברכין על הקידושין ברכת המצות כתב הרי"ט ז"ל בפרק קמא דכתובות (ז' ב') בשם הרמב"ן ז"ל לפי שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה (מנחות מ"ב ב') וזו אינה נגמרת אלא בחופה, ואפי' (קדושין) [קידש] וכנס כאחד (דמשמ' אין הקידושין גומרין בלא חופה) והיה להם לתקן ברכה (ש)על שניהם, מחזי כי חוכא אם היו מתקנים לזו ולא לזו, והרב החסיד היה נותן טעם לפי שהקידושין תלויין ברצון [שניהם] ודילמא הדר ביה חד מינייהו, ואין טעם זה נכון, ובירושלמי פרק הרואה (ברכות פ"ט ה"ג) אמר כל המצות כולן מברך וכו' חוץ מן התקיעה ויש אומרים אף חוץ מן הקידושין בבעילה אלמא בקידושי כסף ושטר מברכין עליהם, ומהמנהג הפשוט משמע שאין זו שיטת התלמוד שלנו ולא נמצא לשום גאון שהזכיר ברכה [זו] בשום מקום ומנהגן של ישראל תורה היא, ובתוספות כתבו בשם רבינו יחיאל מפארי"ש שהיה מנהיג לברך על פי הירושלמי, ומה שאמרנו בפרק התכלת (מנחות שם) כל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה וכו' נראה דלא קשיא עליה דרבינו ז"ל שלא אמרו כן אלא כגון עשיית סוכה ועשיית ציצית שאין העשייה עושה כלום בעיקר המצוה, אבל הקידושין עושין מעשה גמור להתירה ע"י חופה ולאוסרה לכל העולם ולמה לא יברך עליה, אלא שהמנהג מכריע, ואמרו בירושלמי (פאה פ"ז ה"ה) כל הלכה שהיא רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר בשוקא ונהוג כותייהו, ע"כ להרי"ט ז"ל במסכת כתובות, והרמב"ם ז"ל סובר כי ברכת הארוסין שאמרו בפ"ק דכתובות היא ברכת המצות ולפיכך כתב (פ"ג מה' אישות הכ"ג) שהמקדש מברך אותה קודם הקידושין, וכבר נדחו דבריו בתוספות ובחידושין כי אינה אלא ברכת השבח לזה נהגו לברך אותה שליח ציבור אחר הקידושין.

וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוה עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף.

תנו רבנן אין בודקין לאור החמה וכו':    שאלו בירושלמי (ה"א) וכי יש חמה בלילה, ואמרו מי שלא בדק בי"ד יבדוק ביום י"ד שחרית הכא אמרו אפי' ביום צריך לאור הנר ע"כ, וכתב הרי"ט ושמעינן כל היכא דאפשר אין לו לבדוק אלא בלילה דלא אשכחו התם אוקימתא בבודק בי"ג או ההולך בשיירא או מפרש בים, וכן עיקר.

והא דאמרינן ולא לאור הלבנה, כתב הוא ז"ל דהא קמ"ל דאפי' במקום שהלבנה מאירה (בחצר) [בחדר] ממש בודק לאור הנר, משא"כ באור החמה שלא נצרכה אלא לארובה (שבחצר) [שבחדר] ולצדדין.

והא דאמרינן שאין בודקין לאור האבוקה. כל שאורו גדול ושלהבתו גדולה קרי אבוקה בין משעוה בין מעצים, ולהבדלה מצוה מן המובחר, לפי שאמרו (ברכות נ"ב ב') הרבה מאורות יש באור, וכולן נראין יפה באבוקה, (ומטעה) [ומיעטוה] לבדיקה מן הטעם שאמרו בגמרא, אבל כל דזוטר נהוריה הרי הוא בכלל נר ובודקין בו כגון נרות של שעוה, לא אסרום אלא לשבת דאית למיחש שמא יטה (שבת כ' ב'), וכן נהגו גדולי הדור (שאסור) לבדוק בהן, וכן העידו משמו של הרמב"ן ז"ל.

דף ח עמוד אעריכה

גירסת הרי"ט ז"ל והגג והיציע ולא גרסינן גג היציע דשאר גגות נמי אין צריכות בדיקה שעורבים מצויין שם.

ואסיקנא אוצרות יין צריכין בדיקה במסתפק מהן, והשתא בזמן הזה אפי' העומדים למכירה למסתפק דמו, שהרי סועדין שם בשעת מכירה, גם זה לו ז"ל.

ואוצרות שמן אסיקנא שאין צריך בדיקה, והרמב"ם ז"ל שפסק (פ"ב מה' חמץ ומצה ה"ו) שצריכין בדיקה יש (שנהגו) [שהקשו] עליו, וכתב הרי"ט ז"ל דנראין דברים (שכתבנו) [דרבינו] ז"ל כתב בשהוא להדלקה והוה ליה כבי קירי וצריך בדיקה.

ובתוס' כתבו (ירו' ה"א) שצריך בדיקה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ופירשו כי כשהיו מעברין את השנה עושין שם סעודות, וכתב הרי"ט ומכאן סמכו לבדוק בזמן הזה בבתי כנסיות מפני שהנערים אוכלים שם לפעמים.

וחצר אינה צריכה בדיקה. פירש הוא ז"ל דוקא (מלוסה) [מלואה] של חצר אבל חורי הכותלים צריכין בדיקה וכן פירש הרמב"ם ז"ל (פ"ב ה"ד).

דף ח עמוד בעריכה

פיסקא בית שמאי אומרים:    תני רבי חייא כותיה דרב וכולהו תנאי תנו כשמואל. ופסק רבינו האי כשמואל והרמב"ם ז"ל פסק כרב, ורבינו אלפסי לא הביא מזה כלום לפי שאינו מנהג ברוב המקומות, ועוד שרצה לסתום מה שאמרו בברייתא ואוצרות יין צריכין בדיקה להחמיר בזמן הזה בכל מקום, הרי"ט ז"ל.

דף ט עמוד אעריכה

פיסקא אין חוששין וכו':    דהא תנן כל מקום וכו'. יש אומרים דמכאן סומכין הכהנים להכנס בבתי הגוים בזמן הזה, שהרי חזירים מצויין שם, והרי"ט כתב דאין לזה צורך דבר, דחוץ מזה מותרין, חדא דהא אנן כר' שמעון בן יוחאי קיי"ל דסבר קברי גויים במגע ומשא מטמא באהל לא (יבמות ס"א א'), ואפי' מאן דפסק כר' שמעון בן גמליאל דפליג עליה הא אמרינן בתוספתא (אהלות פי"ח ה"ו) בהדיא דאין מדורות לגוים בחו"ל.

דף ט עמוד בעריכה

אלא אמר רבא מה שמשייר יניחנו וכו' רב מרי וכו' שמא יניח עשר וכו':    ולענין פסק יש שפסקו כרבא וכו' והרי"ט כתב דהלכתא כרב מרי דסוגיא כותיה נקטא וכן פסקו גדולי הפוסקים וכן דעת הרמב"ן ז"ל ע"כ.

דף י עמוד בעריכה

אמר רבא עכבר נכנס וכו':    כתב הרי"ט ז"ל כללא דשמעתא דכל היכא דאמרינן את"ל הלכה היא שכן מסורת בידינו מיד הגאונים ז"ל בכל מקום, וכל היכא דלא איפשיט, לקולא, דספיקא דרבנן היא ובביטול סגי ליה ע"כ.

והא דאמרינן נכנס ומצא פירורין:    פירשו הרי"ט והרא"ש ז"ל שיש בפירורין כדי כל הככר, דאל"כ אף על פי שדרכו של תינוק לפרר למה אין צריך בדיקה דלמא לא אכליה כוליה, אלא ודאי כדאמרן.

בודק בארבעה עשר לא בדק בארבעה עשר יבדוק תוך המועד וכו':    עיקר הפירוש כמו שפירש הרב אלפסי ז"ל [ד]תוך המועד היינו תוך הפסח דהיינו חולו של מועד, ולאחר המועד לאחר הפסח, והא דבדיק ליה לאחר הפסח משום דאסור בהנאה משום חמץ שעבר עליו הפסח וחייב לבערו כדי שלא יכשלו בו, דודאי מחליף ליה חמץ בפסח, ואף על גב דמסתמא רבנן כרבי שמעון סבירא להו דחמץ אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן (דקוטנא) [דקנסוהו] הואיל ועבר עליו בבל יראה ובא ימצא (לק' כ"ט א') והכא לא עבר עליה, הא פרישנא (לק' שם) דעבר לאו דוקא אלא הואיל וראוי לעבור עליו, ע"כ להרי"ט ז"ל, והרא"ש ז"ל כתב דהכא נמי קנסוהו לאוסרה עליו הואיל ולא בדק ובא לידי שגגת בל ימצא, ורש"י שלא רצה לפרש שיבדוק לאחר הפסח אזיל לטעמיה (לעיל ב' א') שפירש טעם הבדיקה שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא.

מתני' רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש וכו'.

דף יג עמוד אעריכה

גמרא אמר רב הונא אמר רב הלכה כרבי יהודה עד דתניא י"ד שחל להיות בשבת וכו' עד ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות:    כתב הרא"ש ז"ל ויש רוצים לדייק מכאן מדלא קאמר משייר מזון שלש סעודות אלמא דאין לאכול סעודה שלישית עד לאחר חצות שהיא שעת המנחה, ולאו ראיה היא דאפילו אם יחלוק סעודתו בבקר לשנים אין בו אלא שיעור סעודה אחת ע"כ.

רבינו אלפסי פסק כרבי יהודה ופסק כרבי אלעזר איש ברתותא, והרב בעל העיטור הקשה עליו והרמב"ן ז"ל זיכה הרב אלפסי, וכתב הרי"ט ז"ל הלכך קי"ל כדפסק רבינו אלפסי וארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין כל התרומות מלפני השבת אלא שמשיירין מהן לשתי סעודות, וחולין שאוכליהן מרובים ויש להם כמה ביעורין ליתנם לגוים ולכלבים ולהשליכן לאיבוד אין מבערין אותם אלא בזמנן, ובודקין אור יום ששי לאור הנר ומבטלין, ומה שמשייר יניחנו בצינעה יותר ממה שהיה עושה, מתוך ששוהא זמן גדול בבית אחר בדיקה, ומכל מקום מוטב שלא יניחנו במנין לעולם שלא יבוא לידי הניח עשר ומצא תשע, וצריך ליזהר שלא לעשות דייסא באותו שבת וכן שלא לצנום פת הרבה בקערה בענין שיהא נדבק בקערה דא"כ תהא הקערה וקדירה צריכה הדחה מפני חמץ הנשאר בה שהוא חשוב בעין והדחת קערות וקדירות אסור בשבת לאחר הסעודה.

פיסקא אמר רבי מאיר מדבריהם למדנו וכו'.

דף יז עמוד אעריכה

תניא כותיה דרב הדם והמים וכו' עד בקרקע טהורין:    כתב רש"י ז"ל ולקמיה מתרגם לה אמים ודאיכא רביעית דאיכא תורת מקוה עליו [ל]מחטין וצנורות מדאורייתא דכי כתיב ארבעים סאה באדם הוא דכתיב אבל לכלים קטנים כדי שיתכסו במים ופחות מרביעית גמרא גמירי לה (כולה) [דלא] חשיבי דליהוי מקוה, ורבנן הוא דבטלו רביעית דמקוה שלא יטבילו כלי בפחות מארבעים סאה כדאמרינן בנזיר וכו', ע"כ תורף דבריו.

דף יז עמוד בעריכה

אמר רב פפא הא דאמרת בקרקע טהורין לא אמרן וכו' עד אלא דהוי רביעית דחזי להטביל בהן מחטין וצנורות:    יש שדקדקו מכאן דמקוה שכולו שאוב אינו נפסל אלא מדרבנן דהא משקה בית מטבחיא דאמרינן הכא דחזי למקוה מסתמא שאובין הם, והביאו עוד ראיות אחרות כתוב בחיבור, וזה דעת רבינו יצחק בעל התוספות וזה דעת הרא"ה ז"ל, אבל דעת רבינו יעקב ורבינו שמשון דודאי כולו שאוב פסול' דאורייתא היא, ואפילו בשיש בתחלתו מים שאובין הוא נפסל לגמרי, אבל בשהיה רובו במחוברין מותר להשלים, וכל זה מן התורה ורבנן גזרו אפילו [ב]שלשה לוגין בלבד בסופו והביאו ראיות כתובות בחיבור, ודחו הראיות שהביא רבינו יצחק ז"ל והוא דחה סברותיהם, ויש עוד דעת שלישית דודאי כל שמלאה בכתף ממש פסול' דאורייתא אבל כשנתמלא מאליו על ידי צנור וכיוצא בו אינו אלא פסול' דרבנן והיינו דאמרי' התם (ב"ב ס"ו ב') גבי צינור שחקקו ולבסוף קבעו שאני שאובה מדרבנן, וכתב הרי"ט ז"ל ונראה שדעת הגאונים ז"ל דעיקר שאובה דאורייתא ולפיכך פסלו שאובה (שהמשיתה) [שהמשיכה] עד דאיכא רבייה, ובודאי שהשמועות עולות יפה לפי שיטת רבינו יצחק הזקן ז"ל והוא הנכון, והא כתיבנא בדוכתי אחריני דלכולי עלמא מקוה שלם שיש בו ארבעים סאה שוב אינו נפסל ויכול למלאות בכתף ולרבות עליו כדאיתא במשניות ע"כ, והרא"ש ז"ל הסכים לרבינו יצחק ז"ל דאפילו כולו שאוב פסולו מדרבנן, ועוד כתבו בתוספות בשם רבינו יצחק דהא דאמרינן בשמעתין דפחות מרביעית לא חזי למקוה דוקא מקוה אבל מעיין בכל שהוא כיון שהמחט עולה בו, ועוד אמרו ז"ל דהא דאמרינן בנזיר (ל"ח א') בטלוה לרביעית דוקא רביעית דמקוה אבל במעיין לא בטלוה כלום ועדיין הוא מטהר בכל שהוא, וכן כתב ר"ת ז"ל, משם הרי"ט ז"ל ע"כ, ולזה נראה שהסכימו הרי"ט והרא"ש ז"ל.