רמב"ם על פסחים א

פסחים פרק אעריכה

משנה אעריכה

בדיקת החמץ צריך שיהיה בליל ארבעה עשר, אף על פי שאינו אסור באכילה עד חצות ליום ארבעה עשר כאשר יתבאר. ותיקנו זה לפי שאור הנר בלילה יפה לבדיקה, ובני אדם מצויים בבתיהם באותו העת. נקרא לילה אור, כמו שקוראין דברים הרבה בהופכן, וכיון בזה כדי לדבר בלישנא מעליא ולא תהיה פתיחת הספר בשם העדר מן ההעדרים, רוצה לומר לילה.

ומרתף - שם אוצר היין.

ולזו המשנה שיעור ושיעורה כך, "כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה, ואוצרות יין ושמן אינן צריכין בדיקה, ולמה אמרו שתי שורות במרתף" וכו'.

ונאמר על דרך הדמיון כגון שיהיה בית מלא חביות יין, באורך עשר חביות וברוחבו עשר ובגובהו עשר אחת בצד אחת, עד שיהיה בבית אלף חביות. בית שמאי אומרים, בודק השורה כולה שהיא כנגד הפתח באורך וברוחב שהם מאה חביות, והשורה כולה שהיא כנגד גג הבית באורך וברוחב והם גם כן מאה חביות, וזהו עניין שתי שורות על פני כל המרתף. ובית הלל אומרים, שבודק שתי שורות והם עשרים חביות בלבד, והוא שתי שורות אחת בצד שנית כנגד פתח הבית ומן השורות העליונות כנגד הגג, זהו עניין אמרם שתי שורות החיצונות שהם העליונות:

משנה בעריכה

גררה - עניינו ידוע, כמו "גורר אדם מטה כסא וספסל"(שבת דף כב) מגיזרת "הנגרים ארצה"(שמואל ב יד, יד).

וחולדה - גם כן ידוע:

משנה געריכה

בתוך המועד, ולאחר המועד - עניינו בתוך ימי החג ואחר ימי החג.

ותועלת הבדיקה אחר המועד כדי שיאבדנו ולא יהנה בו, כי העיקר אצלנו "חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה".

ואמרם מה שהוא משייר - חוזר על תחילת המאמר והוא אמרם "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ", כי מה שמשייר יניחנו בצינעא עד שיחול שעת איסור, כי הוא אם הניחו בלי מוצנע ומצא שחסר ממה שהניח צריך בדיקה אחרת, לפי שנאמר בידוע שגררה חולדה.

וטעם מחלוקת רבי יהודה וחכמים, כי רבי יהודה אומר, אם לא בדק בשעת איסור החמץ אינו בודק כלל "דילמא אכיל מיניה". וחכמים אינן רואין בזו הגזירה לפי שהם אומרים "הוא עצמו מחזר עליו לשורפו, מיכל אכיל מיניה?" ומפני זה אומרים יבדוק בתוך המועד ולאחר המועד.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה דעריכה

צווה השם יתברך "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"(שמות יב, יט), מכאן אנו לומדים שצריך להיות ביעור החמץ קודם השבעה בהכרח, כדי שיהיו כל השבעה ימים מתחילתן ועד סופם לא ימצא בהם שאור.

ומאמרו "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם"(שמות יב, טו), למדנו שהוא יום ארבעה עשר. ויהיה ביעור החמץ בתחילת יום ארבעה עשר לולי אמרו "אך ביום הראשון", כי אך הוא מילת מיעוט, וכאילו מיעט ואמר מה שאמרתי "ביום הראשון" אינו בתחילת היום אלא מקצתו. ומכלל הרמיזות לזה העיקר המקובל, רוצה לומר כי ביעור החמץ במקצת ארבעה עשר, אמרו יתברך "לא תשחט על חמץ דם זבחי"(שמות לד, כה). והקבלה כי אותו המקצת מתחילת שעה שביעית, והכל מודים כי מתחילת שעה ששית הוא אסור, אבל הוא מדבריהם כדי להרחיק מאיסור תורה.

ומחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, כי רבי מאיר אומר יאכל כל זמן שמותר לו לאכול, ורבי יהודה אומר לא יאכל בחמש שעות גזירה משום יום המעונן שאפשר שיטעה בשעה אחת.

והלכה כרבי יהודה:

משנה העריכה

עוד יתבאר לך כי קרבן תודה יש בו ארבעים חלה, ולפי שהם רבות נפסלות בלינה, והיו לוקחין שתים מאותם החלות והיו עושין בהן מה שאמר.

ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל:

משנה ועריכה

אבות הטומאות הן מנויות בתחילת סדר טהרות, ומשם תדעם.

וכל הנוגע באב מאבות הטומאות יקרא ראשון, והנוגע בראשון יקרא שני, והנוגע בשני יקרא שלישי, והנוגע בשלישי יקרא רביעי. ועוד יקרא ראשון "ולד הטומאה" לפי שהוא מיוחס לאב הטומאה, והשני "ולד [ולד] הטומאה". ועל זה ההיקש חוזרין ואומרים מלת ולד בשלישי ורביעי. ויקרא גם כן שם הראשון והשני והשלישי והרביעי "ולד הטומאה", לפי שהם כולם תולדות אב הטומאה.

ואמרו בכאן ולד הטומאה - רצה לומר "ולד ולד הטומאה".

וכבר ידעת כי בשר שנגע בולד [ולד] הטומאה שלישי לטומאה, ובשר שנגע באב הטומאה ראשון. וכשנגע שלישי לראשון חזר שני כמו שבארתי לך, כי כל הנוגע בראשון יחזור שני. והודיעך בזה הדבר כי שלישי מותר לעשותו שני, וזהו עניין אמרו אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו, לפי שהיה שלישי והחזירו שני. וזאת הטומאה שנתווספה לו היא מדרבנן, אבל מדאורייתא העיקר אצלנו "אין אוכל מטמא אוכל", לפי שנאמר בטומאת אוכלין "טמא הוא"(ויקרא יא, לח), ובא בקבלה "הוא טמא, ואינו עושה כיוצא בו" כלומר לא יטמא כיוצא בו מן המאכלות, אבל מדרבנן אוכל מטמא אוכל ולפיכך חזר השלישי שני.

והוסיף רבי עקיבא על זה ואמר, כי שלישי מותר לעשותו ראשון כאשר אגיד לך, כי טמא מת מכלל אבות הטומאה והאדם הנוגע במת יהיה אב, והנוגע באב יהיה ראשון וכן שני שלישי ורביעי. ואם היה הדבר הנוגע במת כלים לא יהיו אב הטומאה ונחשוב מהם ראשון ושני, אבל יהיו הם והמת תורה אחת, שהנוגע באותן הכלים יטמא טומאת שבעה והוא יהיה אב הטומאה, ונחשוב ממנו ראשון ושני, וזה לדבר השם יתברך "בחלל חרב או במת"(במדבר יט, טז) וגו', ובאה בקבלה "חרב הרי הוא כחלל". וכמו כן שאר כלי מתכות וכלי שטף דינם ודין החרב שווה, והכלים הם יותר חמור מן האדם לעולם במדרגה אחת, אם נגע אדם במת יהיה אותו האדם אב הטומאה בלא ספק ואם נגע אדם שני בראשון יהיה השני ראשון כאשר בארנו בתחילת דברינו, ואם נגעו כלים באותו האדם שנטמא במת והוא אב הטומאה לא יהיו ראשון אבל יהיו אב הטומאה, ומהם יתחיל החשבון בראשון ובשני, ועוד יתבארו לך דיני אלו העיקרים כולם וראיותיו בביאור בראש מסכת אהלות.

ואשר אמרו בכאן [נר]- רוצה לומר נר של מתכת שנכללת בכל דיני הכלים שזכרנו, אבל נר של חרס לא, כי מעיקרנו שכלי חרס אינו אב הטומאה בשום פנים כאשר יתבאר במסכת כלים. וכשתגע נר של מתכת בטמא מת שהוא אב הטומאה, לא יהיה אותו הנר ראשון אבל יהיה אב הטומאה כאשר בארנו.

ושמן שנפסל בטבול יום והוא שלישי כאשר יתבאר במסכת טבול יום. וכשנתן בנר הנזכרת חזר הראשון, כי הנר אב הטומאה כאשר בארנו והתיר חזרת שלישי ראשון. וכבר בארנו כי רבי עקיבא יצטרך שיהיה הנר אב, כדי שיהיה השמן ראשון ויטמא זולתו מן התורה, כי הוא סובר כי היות משקין טמאין מטמאין זולתם מן המאכלות מדאורייתא. אבל אילו סבר שהוא מדרבנן כאשר הוא האמת, די לו בטומאה דרבנן שיתיר להיות הנר של חרס, לפי שהמשקין בין שנטמאו באב או בראשון או בשני יחזור ראשון וזה מדרבנן, ועוד נבאר זה במקומו בטהרות.

ושני המאמרים אמתיים לפי שהם עדות שהעידו במה שראו.

ומה שנמשך זה העניין בכאן, לפי שדברנו בשתי חלות פסולות מלחם תודה שהם קדשים ונשרפין:

משנה זעריכה

רבי מאיר סובר, אין משקין טמאין מטמאין זולתם מדאורייתא. ועוד יתבארו עיקרי מחלוקתם במסכת טהרות.

ושניהם מודים כי אמרו במה שקדם לא נמנעו מלשרוף הבשר שנטמא בולד הטומאה, מפני שהוא בשר שנטמא במשקין טמאין.

וזה הבשר לדעת רבי מאיר ולד מדרבנן, לפי שהוא כאשר בארתי לך סובר, טומאת משקים לטמא אחרים דרבנן. והוא לדעת רבי יוסי ולד מדאורייתא למה שביארנו מסברתו.

ולפי שסבר רבי מאיר כי רבי חנינא התיר שריפת ולד הטומאה מדרבנן עם ראשון מדאורייתא, אמר מדברי רבי חנינא במחלוקתו עם רבי עקיבא נודע שמותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה, לפי שולד מדרבנן לגבי ראשון דאורייתא אין הפרש בינו ובין טהור.

ואמר לו רבי יוסי אינה היא המידה, לפי שרבי יוסי סובר כאשר בארנו כי אותו הבשר טמא מדאורייתא. ואמר לו, אם התרנו טמא טומאה חמורה עם טמא טומאה קלה, נתיר שריפת טהור עם טמא.

אם כן יהיה שריפת תרומה טהורה עם הטמאה, לרבי מאיר על עיקר סברתו היא המידה, ולרבי יוסי אינה המידה.

אחר כך אמר לו רבי יוסי, אפילו רבי יהושע שהוא מיקל אינו מתיר שריפת טהורה עם הטמאה, אבל הוא מתיר שריפת תלויה עם הטמאה. ועוד יתבארו לך דברים שעושים התרומה תלויה כשנגעו בהם במסכת טהרות.

ורבי יוסי אמר כי ארבעה עשר שחל להיות בשבת, שהחיוב לשרוף הכל קודם השבת, שורפין טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה.

והלכה כרבי יוסי באמרו אין שורפין טהורה עם הטמאה. אבל שיטמאו המשקין לזולתם הוא מדרבנן, כרבי מאיר: