משנה ערכין ו ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ו · משנה ג | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

אף על פי שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן, נותנין לו מזון שלשים יום, וכסות שנים עשר חדש, ומטה מוצעת, וסנדלין, ותפלין.

לו, אבל לא לאשתו ולא לבניוטו.

אם היה אומן, נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. חרש, נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרותטז.

רבי אליעזר אומר, אם היה אכר, נותנין לו את צמדו; חמר, נותנין לו את חמורו.

משנה מנוקדת

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ:

חַיָּבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן –
נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם,
וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,
וּמִטָּה מֻצַּעַת,
וְסַנְדָּלִין, וּתְפִלִּין;
לוֹ,
אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו.
אִם הָיָה אֻמָּן,
נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְּלֵי אֻמְּנוּת מִכָּל מִין וָמִין.
חָרָשׁ,
נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
אִם הָיָה אִכָּר,
נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ;
חַמָּר,
נוֹתְנִין לוֹ אֶת חֲמוֹרוֹ:

נוסח הרמב"ם

אף על פי שאמרו, חייבי ערכים ממשכנין אותן -

נותנים לו מזון שלשים יום,
וכסות שנים עשר חודש,
ומיטה, ומצע, וסנדליו, ותפיליו,
לו - אבל לא לאשתו, ובניו.
ואם היה אומן -
נותנין לו שני כלי אומנות - מכל מין ומין.
אם היה חרש - נותנין לו שני מעצדין, ושתי מגרות.
רבי אלעזר אומר:
אם היה איכר - נותנין לו צמדו,
חמר - נותנין לו חמורו.

פירוש הרמב"ם

סיבת זה הוא מה שאמר רחמנא "ואם מך הוא מערכך"(ויקרא כז, ח), אומרין אותו כך, ואם מך הוא ואין לו אלא כנגד הסך על עצמו תן לו מערכך.

ומעצד - ידוע.

ומגרה - משור.

ואין הלכה כרבי אליעזר, לפי שאלו נכסים הן לא כלים רוצה לומר הבקר והחמור:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ממשכנין אותן - גזבר נכנס לבתיהם ונוטל בעל כרחן:

מזון וכסות ומטה סנדלים ותפילין - על כולן משיירים לו מעות לקנותן אם אין לו. דכתיב (ויקרא כז) ואם מך הוא מערכך, ודרשי רבנן לקרא הכי, ואם מך, תעשה שישאר הוא, שיהיה לו הויה וחיות, מערכך, מדמי הערך. ומשמע הוא יש לו הויה וחיות מדמי הערך, אבל לא לאשתו ולא לבניו:

מכל מין ומין - מכל אומנות שצריכה ארבעה וחמשה כלים:

מעצדים - דולדור"א בלע"ז. שמחליקים בה פני הלוח:

מגירה - כעין סכין ארוך מלא פגימות. ולשון מקרא, משור, סיג"א בלע"ז:

צמדו - צמד בקר. שאלו הן כלי אומנתו. ואין הלכה כר' אליעזר דצמד בקר וחמור נכסים נינהו, ולא חשיבי כלי אומנות:

פירוש תוספות יום טוב

אבל לא לאשתו ובניו. אע"פ שהוא חייב במזונותיהן ובכסותן. הרמב"ם פ"ג מה"ע:

חרש נותנין לו כו'. לשון הרמב"ם [שם] כיצד אם היה חרש כו'. [ונ"ל דהא דתנן נותנין לו שני מעצדין כו'. לאו דוקא אלו בלחוד. אלא לסימנא בעלמא. וכן לכל הכלים שצריך לאומנתו זאת. אך ראיתי בארץ רוסיא. שא"צ לכלים אחרים כמו שרגילין בשאר ארצות].

ר"א אומר אם היה אכר כו'. כתב הר"ב. ואין הלכה כר"א. וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דסתם לן תנא כוותיה בפ"ד משנה ג' הוה סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם הלכך פסק כרבים דהכא. הכ"מ פ"ג מה"ע:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טו) (על המשנה) לא כו'. אע"פ שהוא חייב במזונותן ובכסותן. הר"מ:

(טז) (על המשנה) חרש כו'. נראה לי, דהא דתנן שני מעצדין כו' לאו דוקא אלו בלחוד, אלא לסימנא בעלמא, וכן לכל הכלים שצריך לאומנתו זאת. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אע"פ שאמרו וכו':    הרא"ש ז"ל פ' המקבל דף קנ"ו והוכיח שם בנמקי יוסף דף קל"ד ממתני דקתני אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן נותנין לו וכו' דגם בב"ח ל"מ דבשעת גוביינא מסדרים אלא אפילו משעה שנכנס שליח ב"ד למשכנו מסדרין לו במשכונא ע"כ. עוד כתוב שם בדף קל"ה בשם ספר התרומות מסתברא דה"ה דאי לית ליה ללוה מטלטלי ואית ליה ארעא ולא שויא אלא כדי חובו לא יהבינן כוליה למלוה אלא מסדרין תחלה עם הלוה כסדר השנוי כאן שאין לנו לחלוק בענין הסדור בין קרקע למטלטלין שהרי ערכין נגבין גם מן הקרקע ובכולן נאמר החייהו מערכך ע"כ. וביד כולה מתניתין עד סוף הפרק בפ"ג דהלכות ערכין מסי' י"ד עד סוף הפרק ובפ"ח דהלכות מלוה ולוה סימן ה' ז'. ובטור ח"מ סימן צ"ז:

ומטה מוצעת:    בפ' המקבל בגמ' נותן לו מטה לאכול ומטה ליישן ומצע וממה שכתבו שם תוס' ז"ל מוכח דמטה מוצעת דקתני במתני' היינו מצע דקתני התם בברייתא דסגי בחד אבל מטה תרתי בעינן למישבק ליה כדכתבינן ולא תנא להו במתני' אבל הרב אלפסי ז"ל נראה דגריס במתני' ומטה ומצע שכך כתוב שם הלשון שהביאה למתני' הוא ז"ל שם:

וסנדליו ותפיליו:    כתוב בנמוקי יוסף שם פ' המקבל איכא מ"ד דה"ה ספריו אם הוא תלמיד ויש חולק בדבר ואומרים דדוקא תפילין שהוא דבר מיוחד לגופו ודרך מלבוש הן וכדרך שנותנין לו כסותו כך נותנין לו תפילין ע"כ וכן תמצא בבית יוסף ח"מ סימן צ"ז דף קי"ז ע"א שכתב כן הר"ר יהודה אלברצלוני ז"ל:

אבל לא לאשתו:    ולא לבניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם הרמב"ם ז"ל שם פ' שלישי:

שני כלי אומנות מכל מין ומין:    שיש לך אומנות שצריכה ד' וה' כלים:

חרש נותנין לו וכו':    ק"ק לע"ד אמאי תני ליה בהדיא טפי מכל שאר אומנין הא בכלל אם היו אומן הוא ג"כ דוכי גרע וללשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ג שכתב כיצד אם היה חרש וכו' ניחא קצת די"ל דחדא מינייהו נקט לפרושי:

שני מעצדין:    פי' רבינו דוד קמחי ז"ל בשרש עצד דשני מעצדין היינו אחד גדול ואחד קטון שיש לו לאומן ע"כ וכמו שכתבתי בשלהי פ' בתרא דב"ק:

ר' אליעזר אומר אם היה אכר:    פ' השג יד (ערכין דף י"ח.) וכתוב שם בפ"ג מה"ע בכסף משנה ואע"ג דסתם לן תנא כותיה דר' אליעזר שם פ' השג יד הוי סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם הלכך פסק כרבים דהכא ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

נותנין לו מזון שלשים יום:    כנצרך לל' יום:

ומטה מוצעת וסנדלין ותפילין:    ובכולן אם אין לו, משיירין לו מעות כדי לקנותן:

לו אבל לא לאשתו ולא לבניו:    אף שחייב במזונתן וכסותן אפ"ה אין נותנין להן הראויין להן לי"ב חודש, אבל מה שכבר ייחד להן אין לוקחין מהן [וכמשנה ה']:

אם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין:    מפרש ואזיל:

חרש:    ציממערמאן:

נותנין שני מעצדין:    הובעל:

ושתי מגרות:    זעגע, שאם ישבר האחד ויצטרך לתקנו יעשה ביני ביני מלאכתו בהכלי האחר:

רבי אליעזר אומר אם היה אכר:    לאנדמאן שמלאכתו לעבוד האדמה:

נותנין לו את צמדו:    זוג שוורים לחרישה:

חמר:    מוליך תבואה על חמורים מעיר לעיר למכור:

נותנין לו את חמורו:    ולא קיי"ל כן, דאין אלו כלי אומנות. וכ"כ לא קיי"ל כהך דספינה [לעיל פ"ד מ"ג], אלא כולהו כשאר נכסים הם [ח"מ צ"ז]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים