תפארת ישראל על ערכין ו

משנה ערכין, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על ערכין · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שום היתומים שלשים יום:    ר"ל כשהב"ד מגבין מקרקעות של יתומים קטנים פחותים מי"ג שנה, לשלם לבעל חוב [רשב"ם ב"ב ל"ג א'], שמין ב"ד הקרקעות תחלה, ומכריזין אח"כ ל' יום רצופים בבוקר ובערב, וכדמסיק. ואם רצו מכריזין ס' יום, כל ב' וה' שבהן. ואף דבכה"ג לא יהיו ימי ההכרזה רק י"ח ימים דהרי אפילו יתחילו להכריז ביום ב' או ה', לא יהיו בכל י' מס' ימים הנ"ל רק ג' ימי הכרזה. אפ"ה הכי עדיף טפי, דמדמשכי מלתא טובא, שמעי אינשי טפי. והא דנקט שום היתומים, ה"ה כ"ע כשמוכרין ב"ד קרקעותיו להגבות לבע"ח, כך דינו, רק קמ"ל דאפילו ביתומים, שב"ד מפקחין תמיד לטובתם, אפ"ה לא מחמרינן טפי משלשים יום [תוס']. ואע"ג דכל מלוה אפילו כשהיא בשטר מקוים, וכתוב בו שהאמינו לוה למלוה נגד יורשיו, אפ"ה אינה נגבית מיורשים קטנים [ומלוה על פה אפילו מיתומים גדולים אינה נגבה [ח"מ ק"ח]. מכל מקום הכא מיירי דאיכא חזקה שלא פרע, דאז אפילו מלוה על פה נגבית אפילו מיורשי קטנים, ובלא שבועה. וכגון שצוה אביהן בחליו לשלם לזה חובו. או שנגבה עדית בחיי אב שהיה הלואה לזמן, ושעדיין לא הגיע זמן הפרעון, דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו. או שנידו לאביהן שישלם לזה, ומת בנדרו. ובכל הנך ג' גוונא חזקה שלא פרע [שם]. וה"ה היכא דאיכא רווחא ליתמי כשישלמו החוב עכשיו, אז נפרעין אפילו מנכסי יתומים קטנים. וכגון שחייבים לנכרי ברבית [ומיירי שהנכרי רוצה להמתין ימי הכרזה בלי רבית, דאל"כ מוכרין מיד בלי הכרזה]. או שרוצה הבעל חוב לוותר קצת מחובו כשישלמו לי מיד. או שתבעה אלמנת אביהן הכתובה, שעי"ז שישלמו ירוויחו היתומים מלזונה. ואף דבתבעה כתובתה אפילו לא ישלמו לה עכשיו, כבר הפסידה מזונותיה. עכ"פ אם לא ישלמו לה לבסוף, אף היא לא תתבע כתובתה בתתלה. בכל כה"ג דאיכא רווחא ליתמי, גובין מהן בשבועה [ח"מ ק"י]. וכ"כ שור המועד שהזיק ומת בעליו, גובה ממטלטלי דיתמי, או מזבורית שבקרקעות שלהן כשאין להם מטלטלין [ח"מ תי"ט]. מיהו דוקא במגבין מקרקעות צריך שומא והכרזה. אבל במגבין משטרות, מטלטלין, עבדים [וסי' שמע] מוכרין שלא בהכרזה. משום דשטרות ומטלטלין יש לחוש שמא יגנבו כשיתאספו הרבה ימים עליהן ללקחן, ועבדים שמא יברחו כשישמעו שרוצין למכרן לאחר [ח"מ ק"ט ג']:

ושום ההקדש:    ר"ל המקדיש שדה שקנה, שנפדית לפי שווייה [אב"י ל"מ נ"ל דה"ה שדה אחוזה בשעה שאין היובל נוהג כלקמן רפ"ח]:

ששים יום:    וצריך הכרזה:

ס' יום רצופין:

ומכריזין בבקר ובערב:    גם אשום יתומים קאי, דמכריזין בשעה שיוצאין הפועלים למלאכתן בבוקר, ובשעה שחוזרין מהשדה בערב ונכנסין לעיר, דאז אין מתבטלין. דמי שרוצה ללוקחה אומר להן כששמע הכרזה שיראוה אם היא יפה, וכששומע ההכרזה בערב נזכר לשאלן אם מצאוה טובה. [ולרמב"ם ותוס' ור"ן, הוצאת פועלים דקאמר בש"ס היינו בערב שמוציאן בעה"ב ממלאכתן, והכנסתן היינו בבוקר שיכניסן למלאכתן. וא"כ לא נקט בש"ס כסדר המשנה. ואכתי לא עיילתיה למלאכתו אפיקתיה [ועי' פסחים ס"ח א'. ועיין עוד ב"מ דפ"ג ב' בתוס' שם שהאריכו]. וכך אומרים כשיכריזו, שדה פלונית יש למכור, כך וכך מצריה, וכך וכך עושה תבואה בכל שנה, וכך וכך שמוה ב"ד. וכשמוכרין אותה לכתובה, מכריזין שלצורך תשלומי כתוב' ימכרוה. וכשימכרוה לתשלומי בע"ח, יכריזו שלשלם לבע"ח ימכרוה, מדאיכא דניחא ליה בתשלומי כתובה, משום שהאלמנה לוקחת גם בתשלומי פורתא פורתא, ואיכא דניתא לי בתשלומי בע"ח, מדאין הסוחר מקפיד על דנרין חסרין:

רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידיר הנאה:    על דעת הרבים, שאין לה התרה, שלא יחזירה לעולם. דשמא מגרשה בערמה כדי שתגבה כתובתה מההקדש, דהקש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד [כרש"י פסחים ל"א א', וח"מ ססקי"ז. והכי קיי"ל. אבל הרמב"ם [בפי"ח ה"ז מהל' מלוים] משמע מדבריו דגם קדושת דמים מפקיע משעבוד, וכן כ' [בפ"ז הי"ד] מערכין. ולדבריו, החילוק הוא דקדושת הגוף לעולם לא פקע, וקדושת דמים פקע אחר פדיון. אב"י ותמהני על רבינו המגיד בפי"ח מלוים שכ' לא מצא לו חבר לרבינו בזה בכל המפרשים, והרי גם הר"ן כ' כן בשם ר"ת [בנדרים דמ"ו ב', ד"ה ה"ד. ודפ"ו ב' ד"ה דאמר רבא]:

רבי יהושע אומר אינו צריך:    דס"ל כב"ה [נזיר רפ"ה], דנשאלין אהקדשות. ולפירך ליכא למיחש שיערים, שהרי יכול להתיר נדרו. ור"א ס"ל כב"ש [שם], דאין אדם רשאי בהקדש להתיר נדרו, דאפילו אומר שלא לדעת כן נדר, ובטעות הקדיש, אפ"ה הקדש בטעות הוה הקדש, ולהכי גם הכא חיישינן שיערים:

והיה בעלה מגרשה:    ואין לבעל נכסים, א"צ הערב לשלם עד שידיר הנאה וכו':

ויחזיר את אשתו:    וקיי"ל כר"א וכשב"ג, דאף דקיי"ל כב"ה דנשאלין אהקדשות, אפ"ה חיישינן לקנוניא, דחייש אימר לא מזדקק ליה חכם [כשבת מ"ו ב'], וג' הדיוטות לא יהיו מצויים לו, ויצטרך לעשות קנוניא, [כך נ"ל]:

משנה ב

המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב:    שגרשה או שלוה קודם שהקדיש, דאז ליכא חשש קנוניא, והיה החוב פחות משיויו הנכסים שהקדיש:

ולא בעל חוב את חובו:    ר"ל לא יגבו חובן ליקח מהשדה עצמה כפי שיעור חובן, דאז איכא למיחש שיאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. וכ"ש שלא יתנו להן מעות הקדש להדיא:

אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו:    ר"ל אלא כל הרוצה לפדות נותן לההקדש המעות שהשדה שוה יתר מהחוב, והמעות שכנגד החוב נותן ממעות שלו שהן חולין להאשה או לבע"ח משום דאין הקדש דמים שהקדיש הלוה חל על שעבודן. אבל האשה ובע"ח בעצמן אסורים ליטול השדה אף שירצו ליתן להקדש מה ששוה השדה יתר על חובן, דהרואה כך לא ידע שנתנו המותר להקדש ויחשוב שהקדש יוצא בלי פדיון [ועיין רמב"ם פרק ז' מערכין]. מיהו קודם שישתלם הבע"ח והאשה ישבעו שבועת המשנה, כדין הבא לגבות מנכסים משועבדים לא יפרעו רק בשבועה, [ואע"ג דאין נשבעין להקדשות [כשבועות מ"ב ב'], היינו שבועה דאורייתא שנשבע לפטור אבל שבועת המשנה שהיא לטול, או היסת. נשבעין [כח"מ צ"ה ס"א]:

והיה חובו מאה מנה:    דנמצא כשיתן הפודה דמי השדה להבעל חוב, יצא ההקדש בלא כלום, קמ"ל בהך בבא, דאף כשהחוב הוא יותר מדמי השדה, נמי חיישינן שיאמרו שכל הקדש יוצא בלי פדיון, לפיכך מוסיף וכו':

ופודה בו את הנכסים הללו:    ר"ל המלוה יוסיף להלוות להלוה עוד דינר, כדי שיפדה הלוה בעד אותו דינר את הנכסים על מנת וכו':

על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו:    אחר שישבעו כלעיל סימן י"א. [כך פי' תוס'. ולרמב"ם פ"ז מערכין ולרש"י הכא, המלוה בעצמו פודה. ונ"ל דלתוס' להכי לא יפדה המלוה בעצמו, דמשום דהשדה משועבדת לו, לא מחזי כפודה, והדינר שמוסיף מחזי כמקדישו מחדש ולא כנותנו בעבור פדיון, ועיין מ"ש דוגמת זה בפירושנו בנדרים [פ"ד סי' י"ב]. ועי' עוד שקלים [פ"ד ל"א]. אמנם אם הנכסים שהקדיש אינן שוין חצי החוב, לא גבי מלוה מנייהו כלל, דוודאי לאו אדעתא דהנהו נכסים אוזפיה, מדאין אדם קונה קרקע פי שנים משויה. [כך כתב רש"י ור"ב. אמנם מתוספתא שהביא תוס' נראה ברור דהא דקאמר בש"ס אבל בציר מפלגא לא, ר"ל א"צ ליתן עוד דינר, רק הבע"ח נוטל השדה כמו שהיא. ונ"ל טעמא. דכיון דכל עיקר נתינת הדינר הוא משום שיטעו הרואים לומר שהשדה שוה יותר מהחוב, ונמצא הקדש יוצא בלי פדיון. משו"ה כשאין השדה שוה חצי חובו שוב לא יטעו. דהרי נראה לכל, שהקדיש דבר שאינו שלו ושוב אין לחוש שיאמרו הקדש יוצא וכו']:

משנה ג

נותנין לו מזון שלשים יום:    כנצרך לל' יום:

ומטה מוצעת וסנדלין ותפילין:    ובכולן אם אין לו, משיירין לו מעות כדי לקנותן:

לו אבל לא לאשתו ולא לבניו:    אף שחייב במזונתן וכסותן אפ"ה אין נותנין להן הראויין להן לי"ב חודש, אבל מה שכבר ייחד להן אין לוקחין מהן [וכמשנה ה']:

אם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין:    מפרש ואזיל:

חרש:    ציממערמאן:

נותנין שני מעצדין:    הובעל:

ושתי מגרות:    זעגע, שאם ישבר האחד ויצטרך לתקנו יעשה ביני ביני מלאכתו בהכלי האחר:

רבי אליעזר אומר אם היה אכר:    לאנדמאן שמלאכתו לעבוד האדמה:

נותנין לו את צמדו:    זוג שוורים לחרישה:

חמר:    מוליך תבואה על חמורים מעיר לעיר למכור:

נותנין לו את חמורו:    ולא קיי"ל כן, דאין אלו כלי אומנות. וכ"כ לא קיי"ל כהך דספינה [לעיל פ"ד מ"ג], אלא כולהו כשאר נכסים הם [ח"מ צ"ז]:

משנה ד

ומין אחד מועט:    ג' מצעדים ומגרה א':

וליקח לו מן המועט:    ולא אמרינן דעד השתא היה לו להשאיל לאחרים ממין המרובה, והם חזרו והשאילו לו בעבור זה ממין שהיה לו מועט, והשתא אם הגזבר ישכין ממנו ממין המרובה, מי ישאיל לו מהמועט, קמ"ל:

מעלין לו את תפיליו:    רתוי"ט פי' דר"ל מסלקין מעליו תפילין שלו [ולפעד"נ דא"כ הול"ל מעלין מעליו תפילין. דאע"ג דבש"ס קאמר סליקו ליה תפיליו, עכ"פ כל עלוי שהוא לשון סילוק קשור עם מם, כמו ונעלה הענן מעל המשכן]. ולי נראה דהאי מעלין לשון עלוי הוא [אב"י כן משמע מרש"י ב"ק פ"ב ב', דפי' מעלין שמין], וכלקמן [פ"ח מ"ז] הקדש עלוי. וכ"כ מעלינן ליה כנכסי דבר מריון [ב"ב י"ב ב'], ר"ל אויסשטייגערן. ומלת לו ר"ל בעבורו [כרש"י בראשית כ"ד פ"ז]. ור"ל הכא דמוכרין בעבור תשלום חובו גם תפיליו בעלוי, מי יתן בעדם יותר. דדוקא באמר ערכי עלי שלא קבל עליו רק לשלם הערך אז באין לו אין לוקחין תפיליו להשתלם מהן. משא"כ הכא דהקדיש בפירוש כל נכסיו, גם תפילין בכלל נכסיו:

משנה ה

אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו:    ר"ל אין לו להמקדיש כח להקדיש [אב"י ולרש"י ב"ק שם ר"ל אין לו להגזבר לגבות]:

ולא בצבע שצבען לשמן:    רתוי"ט פי' דר"ל בגדים [ולפעד"נ זה דוחק, דמלבד שחסר מלת בגד. ג"כ ק' דהול"ל בגדי צבעונין (כע"ז ד"כ ע"ב), וכדמסיים בלשון רבים שצבען. וגם בב"ק דק"ב ב' ומתוס' שם לא משמע הכי יע"ש]. ולי נראה דצבע ממש קאמר, ור"ל אם צבע בגדיהן לשמן אין שמין לההקדש מה ששוין הבגדים עי"ז יותר, דלא משתעבד, אפילו לא לבשום עדיין. ולא זו אף זו קתני, דלא מבעייא הבגדים עצמן דלא משתעבדי, אלא אפילו דמי הצבע, שאין הצבע נצרך להם כל כך להאשה ובנים, אפ"ה לא משתעבדי. ולא דמי לדלעיל מ"ג, דאין נותנין לאשתו כסות ומנעלים. התם ר"ל כדי לקנות להן להבא:

ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן:    אף שלא נעלו אותן עדיין, ולא זו אף זו קתני, לא מבעייא כסות שכבר לבשו והשתמשו בהן, אלא אפילו בצבע בגדיהן שלא נשתמשו בהן משצבען. ולא מבעיא בצבען, דעכ"פ כבר נשתמשו בעיקר הכסות קודם שנצבעו, אלא אפילו סנדלין חדשים שלא השתמשו בהן עדיין כלל, כולהו אינו יכול להקדיש. מיהו פשיטא דגם כסות שקנה לשמן, או ספרים שקנה לבניו ללמוד בהן, אינו מקדישן. אבל ספרים שקנה לצרכו, או בגדי שבת שקנה לאשתו ובניו, ממשכנין, וי"ח [ח"מ צ"ז]:

אף על פי שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח:    דכשנמכר בכסות יפה, שוה יותר:

משביח הוא מנה:    יותר ממה ששוה עכשיו. [ואע"ג דאין מפרכסין אדם ובהמה כדי להשבית מקחן, מדהו"ל כגונב העין (כח"מ רכ"ח ס"ט). היינו בשמתכוון לרמאות שיחשוב הקונה שיש בהמקח דבר שאין בו באמת כגון שצובע שחור זקן עבד זקן כדי שיראה בחור, וכדומה. אבל מותר לרחצו ולסכו כדי לעורר חפץ הקונים לקנותו, וה"נ להלבישו במלבושין יפים, ולמכרו כך בהמלבושים]. ודוקא כשיש לו כסות כבר, אבל אין משהין אותו כדי לקנות לו כסות כדי שישתבח מקחו, וכדמסיק:

וכן פרה אם ממתינים אותה לאטליס:    יום השוק:

אם מעלין אותה לכרך:    שמצויין שם עשירים לקנות מרגליות:

אין להקדש אלא מקומו:    של המרגליות:

ושעתו:    של עבד ופרה. דחיישינן שכשישהה אותן יפסידו. ולהכי רק בקרקעות משהין ס' יום מלמכרן, ולא במטלטלין: