רש"י על הש"ס/ערכין/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כא ב (עריכה)

לדעת - שהודיע את המתכפר:

כי תניא ההיא - דלא בעינן דעת בעלים בשעת הקרבה תניא דהא הודיעו בשעת הפרשה ואירצי שנתרצה בדבר:

וכי קאמינא - דצריך דעת בשעת הפרשה: והא דשמואל דבעי דעת בהפרשה ולא בכפרה:

פליגא דעולא - דאיהו אמר איפכא:

שלא לדעת לא יצא - אלמא בכולהו בעינן דעת וקשיא לתרוייהו:

מתנייתא אהדדי לא קשיין - הא דקתני לעיל עולתו ושלמיו של פלוני עלי בין לדעת בין שלא לדעת יצא והך בתרייתא דקתני בכולהו שלא לדעת לא יצא לא קשיין אהדדי חדא בשעת כפרה וחדא בהפרשה לעולא כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה:

אף בשעת הפרשה - דבין בהפרשה בין בכפרה בעי דעת ואע"ג דהויא הך קמייתא תיובתיה דקתני דעולה לא בעיא דעת דהאי שינויא דשני הש"ס לעיל אמר לך שמואל כי תניא ההיא בשעת כפרה כו' לאו מילתא היא קמ"ל רב פפא דקאמר לאמוראי נמי לא קשיין שמואל מוקי קמייתא בשעת כפרה מכלל דשמואל בכפרה לא בעי דעת ושינויא דשנין לעיל שינויא הוא:

דעשאוה - אחרי כן:

ואירצי - לתת הגט והמודעא לא ביטל:

מהו דתימא מסתמא בטלה למודעא - קמ"ל רב ששת דלא וממתניתין יליף טעמא דא"כ ליתני כופין אותו עד שיתן:

פרק שישי - שום היתומים

מתני' שום היתומים - ב"ד היורדים לנכסי יתומים למוכרן להגבות לבעל חוב שמין את הקרקע ומכריזין ל' יום כל הרוצה ליקח יבא ויקח:

ושום ההקדש - גזבר המוכר קרקע של הקדש:

גמ' סיירוה ניהלי - ראו אם יפה היא:

דנידכר - בעל הבית באורתא מאי דאמר לפועלים בצפרא:

ונישיילינהו - אם יפה היא:

כך היא יפה - כך וכך היא עושה תבואה:

כך היא שומא - בכך וכך שמאוה ב"ד: ויקח ע"מ שיפרע לאשה או לבעל חוב:

למה לי - לאכרוזי על מנת ליתן כו':

על יד על יד - פורתא פורתא ואיכא לוקח דניחא . ליה לפרוע לבעל חוב דמיקל בזוזי שנוטל זוזים שבורים וחסרים שאין דרך סוחרים מקפידין בכך:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כב א (עריכה)

להא שמעתא - דרב חסדא:

קולפי טאבי - הכאות גדולות על הדא שמעתא שהיה מלמדיני שום היתומים לרבי מאיר ששים יום והייתי מקשה לו הא אמר ר"מ שלשים והוא אמר לי בא להכריז רצופין שלשים יום בין יתומין בין הקדש:

ואם בא להכריז שני וחמישי - שהם ימי הדין הוי השום ששים יום וימי הכרזה שמונה עשר יום צא וחשוב משני בשבת שמונה שבועות הרי לך נ"ו ימים ויהא בהם י"ו שני חמישי הוסיף עוד. ארבעה ימים שני ושלישי ורביעי וחמישי בשבת הרי ס' יום משהתחיל ההכרזה ויש בהן שמונה עשר ימי הכרזה:

אין נזקקין לנכסי יתומים - למוכרן:

רבית אוכלת בהן - שהיו מחוייבין לעובד כוכבים מעות ברבית:

משום מזוני - דכל זמן שאינה גובה כתובתה נזונית משלהם והוי פסידא דידהו:

אילימא בבעל חוב עובד כוכבים - דשקיל רבית ולהכי נזקקין:

מי צאית - להמתין ימי הכרזתינו בלא רבית:

בתובעת כתובתה בב"ד - דכיון דשוב אין לה מזונות לא מפסדי יתומים מידי בהמתנה:

לא נזדקיק לה - לפרוע כתובתה הואיל ומעכשיו אין מזונותיה על היתומים:

כיון דאזדקקינן לה מעיקרא - בתחילת תביעת כתובתה להפסידה מזונותיה:

מזדקקינן לה לבסוף - להגבותה כתובתה:

הא לא קשיא ר"מ היא - דאמר כתובת [אשה] בבינונית מיניה דידיה כגון אם גירשה וקמ"ל דמיתמי בזיבורית:

כדשנין - בבעל חוב עובד כוכבים:

כשחייב מודה - בשעת מיתה הודה אביהם:

כולהו נמי כשחייב מודה - ובעל חוב ישראל:

גרושה - אין לה מזונות:

ההיא דרבי יוחנן - דאמר כתובת אשה מגבינן מיתמי:

משום חינא מתנינן לה - כדי שימצאו האנשים חן בעיני הנשים וינשאו להן והלכך אפילו גרושה נמי:

בתר שיבקייהו - ימותו כאביהם שהניח להם ממון זה:

לאו בני מיעבד מצוה נינהו - דקטנים הן אלא ימתין עד שיגדילו:

צררי אתפסיה - אביהם נתן לבעל חובו מעות או כסף וזהב במשכון בשעת מיתה ולא הספיק ליטול את השטר מידו:

דשמתיה - ב"ד לאביהן על שאינו פורע לזה חובו ומת בשמתיה דהשתא ליכא למיחש לצררי דלא היה פורעו אלא בבית דין כדי שיתירו נידויו:

שלחו מתם בדשמתיה ומית בשמתיה - מיתוקמי כל הנך מתנייתא דלעיל דאמרו נזקקין:

והלכתא כרב הונא - דהיכא דלא שמתוה חייש לצררי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כב ב (עריכה)

אילימא בבעל חוב עובד כוכבים - דלא בעי למינטר עד דגדלי מי צאית להמתין ימי הכרזה:

ת"ש - דתניא לעיל גבי הכרזה על מנת ליתן לאשה כו':

מי צאית - לימי הכרזה:

רבא אמר - הא דאין נזקקין לנכסי יתומין:

משום שובר - דשמא שובר היה לאביהם על השטר הזה שפרעו ויתומים אין יודעין היכן הוא:

הנפרעת שלא בפניו - כגון ששלח לה בעל גט ממדינת הים:

לא שנו - דבית דין יורדין לנכסי אדם שלא בפניו אלא כתובת אשה משום חינא אבל בעל חוב ימתין עד שיחזור:

ואם אמר אביהן תנו - נזקקין:

שדה זו ומנה זו - אם אמר תנו שדה זו לפלוני בחובו או מנה זו נזקקין ליתן לו ואין צריך להעמיד אפוטרופוס ליתומים על כך:

שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס - ליתומין לברור להן חלק יפה ולהגבות את זה מן הזיבורית:

אבל נמצאת - ביד היתומים שדה אחת שלא היתה של אביהן אלא גזולה נזקקין להוציא גזילה מידם ואין צריך אפוטרופוס:

בכולהו - אפי' שדה זו ומנה זו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס בר מנמצאת שאינה שלו דאין צריך אפוטרופוס אלא מיד מוציאין אותה מידם דאחזוקי סהדי המעידים על הגזילה בשקרי לא מחזקינן:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כג א (עריכה)

מתני' ידור הנאה - ידור שלא יחזירנה לעולם דשמא משום ערמה מגרש לה שתגבה כתובתה מן ההקדש ויחזירנה:

קינוניא - ערמה:

גמ' לימא כתנאי אמרה לשמעתיה - ולאו דברי הכל היא:

אלא בבריא - דהתם קאמר ר"א דאדם עושה קינוניא על ההקדש משום דמאי דשקיל מהקדש ליהוי דידיה:

אבל בשכיב מרע - דלמיתה קאי:

אין אדם חוטא ולא לו - להרויח בשביל אחר לא יחטא: ר"א סבר כיון דמדרינן ליה ברבים שלא יחזירנה שוב אין לו הפרה הלכך מהני הנדר ומדרינן:

יש לו הפרה - ומש"ה אינו צריך דהא לא מהני מידי:

על דעת רבים - שאומרים לו נדור:

בשאלה דהקדש פליגי - ר"א סבר אין נשאלין על ההקדש לחכם ואפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא אפ"ה אין חכם מתיר נדרו הלכך זה המגרש את אשתו בהקדישו מתחרט ואינו מוצא חכם שיתירנו ולכך עושה קינוניא זו ורבי יהושע סבר נשאלין על הקדש והכא אינו צריך לידור הנאה דאי משום קינוניא הוה עביד הוה מתשיל על נדריה ולא בעי לגרשה:

והתניא - בניחותא דבשאלה פליגי:

הן הן דברי ב"ש הן הן כו' - מחלוקת ר"א ורבי יהושע היינו נמי מחלוקת ב"ש וב"ה:

הקדש טעות הקדש - ואין שאלה להקדש. הקדש טעות כגון שור לבן היוצא מביתי הקדש ונמצא שחור:

אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש - שיאמרו לו דור הנאה ילך בצנעה ויגרשנה:

דכהן הוה - רב הונא ואי הוה מגרשה לא מצי לאהדורה:

כרשב"ג - במס' כתובות (דף צה:) האומר בשעת מיתה נכסיי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר [ואכל כו'] רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר הראשון וה"נ הוי רשע ערום:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כג ב (עריכה)

קבלן הוה - שהתפיסה רב הונא מטלטלי לכתובתה והיא השלימתו לאביו והיינו קבלן שנושא ונותן ביד:

אי לית ליה - נכסי ללוה בשעת הלואה לא משתעבד ערב באמירתו דכיון דאין לו ממה ליפרע מן הלוה לא גמר ומשעבד נפשיה:

דאיתמר - לעיל קאי דאמרן הניחא למ"ד קבלן וכו':

ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד - דמצוה קא עביד לזווגם ולא מידי מחסר לה דהא לא יהיבא זוזי: ולא מידי חסרה גרסינן:

ערב תנן - דחיישינן שמא יעשו קנוניא עליו וידור הנאה:

לוקח מהו - מי חיישינן לקנוניא שלאחר שתטרוף זו קרקע מן הלוקח יחזירנה וידור הנאה:

כרוכלא ליחשוב וליזיל - כסוחר זה שמונה מעותיו כלומר תנא הני והוא הדין ללוקח:

ניזיל וניזבין - בתמיה וכי היה לו לקנות:

מתני' והיתה עליו כתובת אשה - שקדמו גירושין להקדש דליכא קינוניא:

אלא הפודה פודה - בעלים פודין אותן מן ההקדש בזול בדינר או בדבר מועט על מנת לשלם דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינו שלו והאי דבר מועט משום גזירה הוא כדמפרש בגמרא:

מוסיף עוד דינר - בעל חוב יוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו:

גמ' למה לי למימר הפודה פודה - תשקול אשה ובעל חוב בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

דרבי אבהו - בפ' בתרא (לקמן לג.):

אם חובו כנגד הקדישו פודה - בדבר מועט כדאמרן השתא איכא למימר כי אוזפיה מעיקרא אדעתא למיגביה מהנך נכסי אוזפיה. ואי לאו דחובו יותר מהקדישו לאו אדעתא דהכי אוזפיה אלא המוני מהמניה הלכך לא גבי מהקדש ל"א ואם לאו אינו פודה אלא בלא פדיון יקח והראשון שמעתי והוא עיקר:

ורבנן עד כמה - סבירא להו דאדעתא דהני נכסי אוזפיה:

עד פלגא - אבל בציר מפלגא לא:

מתני' ממשכנין אותו - גזבר נכנס לבתיהן ונוטל בעל כרחן:

מזון וכסות ומטה ותפילין - אכולהו משיירינן לו מעות לקנותן אם אין לו:

מכל מין ומין - שיש (לו) אומנות שצריכה ד' וחמש כלים:

מעצדין - דלדור"ש. מגירה שייג"א סכין מלא פגימות וחותך מהר כעין שיש לעושי מסריקות:

צמדו - צמד בקר הן כלי אומנתו:

מין אחד הרבה ומין אחד מועט - כגון ג' מעצדים ומגירה אחת נותן שנים מן המרובה והשלישית לגזבר:

וכל שיש לו מן המועט - כמה שיש לו ולא זבנינא ליה אחריתי דכי היכי דעד השתא הוה סגי ליה בהכי השתא נמי תיסגי ליה:

המקדיש נכסיו - תפילין בכלל נכסיו:

מעלין לו תפיליו - ופודה אותן:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כד א (עריכה)

גמ' הוא - דרשינן החייהו דהכי משמע הוא יהיה קיים מערכך:

עד האידנא דהוה ליה - מעצד יתירה לאשולי הוו מושלי ליה מגירות:

סליקו ליה תפילין - חלצו לו תפילין מראשו עד שיפדם בדמים:

מצוה קא עבידנא - דיהיבנא לבדק הבית הילכך אכל נכסיה הוה דעתיה:

מתני' אין לו לא בכסות אשתו - שאינו שלו:

לשמן - לשם אשתו ובניו:

סנדלים חדשים - רבותא קמ"ל [דאע"ג] דעדיין לא נעלום הרי הן בחזקתן משעת לקיחה:

אע"פ שאמרו עבדים נמכרים [בכסותן] לשבח - דכסות יפה שלהן משבחת ומעלה דמיהן כגון גבי נכסי יתומים שאם תילקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביח מנה על דמים שהוא שוה עכשיו:

לאיטליס - יום השוק:

לכרך - שדרך סוחרים לבא שם:

אין לו להקדש אלא מקומו - במרגלית:

ושעתו - בעבד ופרה שהמעריך עצמו ומך הוא ונידון בהשג יד ולפי מה שיש לו נותן להקדש והיה לו עבד הנישום עכשיו עשרים זוז אין אומרים רואין כאילו לוקחין לו כסות בשלשים זוז והוא משביח מנה ונמכר במאה ועשרים זוז ונמצאו דמי העבד תשעים זוז וכן יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית בכפר אין שמין אותה אלא לפי מקומה:

גמ' שלא ישהה מרגלית לקלים - לאדם קל ועני שהעריך עצמו ויש לו מרגלית לא ישהנה לו גיזבר לומר העלה אותה לכרך ולפי אותן הדמים תן אלא לפי מה ששוה כאן שמין וזה משהה אותה וימכרנה כמה שירצה ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן שהעריכו כהן לא היה לו יותר:

פרק שביעי - אין מקדישין

מתני' אין מקדישין - שדה אחוזה לפני היובל פחות משתי שנים דכתיב במקדיש שדה אחוזה על פי שנים הנותרות ואין שנים פחות משתים:

ולא גואלין אחר היובל פחות משנה - מפרש לה בגמרא רב לטעמיה ושמואל לטעמיה:

ואין מחשבין כו' - מפרש בגמרא:

אבל הקדש מחשב חדשים - כלומר ואם ריוח של הקדש הוא שנחשוב אותה יציאת חצי שנה שיצאה כי הא דמפרש לקמן דאקדשה בפלגא דארבעים ותמני דאי חשבת לההיא יציאה הוה ליה פחות משתי שנים לפני היובל ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשין ואי לא חשבת אותן חדשים שיצאו ה"ל שתי שנים לפני היובל ואיכא פסידא דהקדש דלא שקיל אלא שני סלעים ושני פונדיונין הכא ודאי מחשבין אותה ביציאה גמורה:

גמ' ורמינהו מקדישין בין לפני היובל - דמשמע אפילו פחות מב' שנים: רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין לגאול בגירוע פחות מב' שנים. המקדיש שדה אחוזה בשנה ראשונה של יובל ובא לגואלה נותן בבית כור נ' סלעים כדכתיב זרע חומר שעורים ואם הקדישה עשר שנים או עשרים לאחר היובל מחשבין השנים הנותרות עד היובל הבא ונותן סלע ופונדיון לכל שנה כדכתיב (ויקרא כז) ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו וגו' ונגרע מערכך והיינו גירוע שאינו נותן חמשים סלעים והמקדיש שתי שנים לפני היובל פודה אותה בשני סלעים ושני פונדיונין כדכתיב על פי השנים הנותרות וכן עולה החשבון של גאולת שדה אחוזה לכל שנה סלע ופונדיון שהרי אם הקדישה בשנה ראשונה שלאחר היובל היה פודה בחמשים שקל כדכתיב אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו' משנת ולא שנת יובל בכלל אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא וקאמר יתן חמשים צא לתשעה ומ' שנים הבאים עד יובל הבא תשע וארבעים סלעים נמצא סלע יותר על סלע לכל שנה חלקיהו לפונדיונין דבסלע יש מ"ח פונדיונין הרי לכל שנה סלע ופונדיון פחות פונדיון הילכך המקדיש שדהו לאחר היובל שתים או שלש שנים נותן לכל שנה עד היובל סלע ופונדיון ואף על פי שכשתחשוב סלע ופונדיון למ"ט שנים תמצא חמשים סלע ופונדיון כגון מ"ט סלעים ומ"ט פונדיונין והסלע אינו אלא מ"ח פונדיונין הא פרכינן ליה בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (דף נ.) פונדיון זה מה טיבו קולבון לפרוטרוט וקאמרי רב ושמואל דהמקדיש פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן דין גירוע ואם בא לגאלה נותן נ' סלעים דגבי גירוע כתיב (ויקרא כז) על פי השנים הנותרות ונגרע ומיעוט שנים שתים ועצה טובה קמשמע לן מתני' שיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות משתי שנים שלא יפסיד מ"ח סלעים:

בשלמא - לענין מוכר שדהו בשנת היובל עצמה פליג שמואל עליה דרב לקמן בפרק המוכר (דף כט:) משום דאיכא למימר ק"ו:

מי איכא למימר ק"ו - הרי אותן הקדושות כבר אין יוצאין מיד הקדש ביובל בלא פדיון דהא תנן (לקמן דף כה:) הגיע יובל ולא נגאלה כהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה להקדש בדק הבית:

כר"ש ס"ל - הילכך איכא למימר ק"ו קדושה כבר יוצאה עכשיו אינה קדושה אינו דין שלא תקדש: