משנה ערכין ו ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ו · משנה ב | >>
המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו, אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובויב.
הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה -- מוסיף יג עוד דינר ופודה בו את הנכסים הללו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו.
משנה מנוקדת
הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו,
- וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב,
- אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ,
- וְלֹא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ;
- אֶלָּא הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה,
- עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ,
- וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ.
- הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה,
- וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה,
- מוֹסִיף עוֹד דִּינָר וּפוֹדֶה בּוֹ אֶת הַנְּכָסִים הַלָּלוּ,
- עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ,
- וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ:
נוסח הרמב"ם
המקדיש את נכסיו,
- והיתה עליו כתובת אשה ובעלי חוב -
- אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש,
- ולא בעל חוב את חובו,
- אלא, הפודה - פודה על מנת ליתן לאשה כתובה, ולבעל חוב את חובו.
- הקדיש תשעים מנה, והיה חובו מאה מנה -
- מוסיף עוד דינר,
- ופודה את הנכסים האלו - על מנת ליתן לאשה כתובתה, ולבעל חוב את חובו.
פירוש הרמב"ם
אמר אף על פי שהדבר שהקדיש שווה תשעים והחוב מאה, צריך הפודה להוסיף כל שהוא על שיעור שוויו ואפילו דינר, עד שיהא אומר דרך משל הקרקע הזה הריני נותן בו להקדש על מנת שאפרע לבעלי חוב תשעים. וסיבת זה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.
ואין אומרים הואיל וקדם החוב אין זה יכול להקדיש ולא יחול הקדש על הקרקע הזה, לפי שהעיקר שאין בו פקפוק "שחרור חמץ והקדש, מפקיעין מידי שעבוד".
ואם היה החוב כפול ממה ששווה הדבר שהקדיש, אין פודים אותו בתנאי בשום פנים, אלא מפקיעין החוב מעיקרו מעל קרקע, וזהו מה שאמרו בתלמוד "עד מחצה, אינו פודה":
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
והיתה עליו כתובת אשה - כגון שקדמו גירושין להקדש, דעכשיו ליכא קנוניא:
אלא הפודה פודה - בעלה פודה אותן מן ההקדש בזול בדבר מועט י כדי לפרוע לאשה כתובתה, דודאי לא חייל עלייהו הקדש יא שהרי אינן שלו. והאי דבר מועט, גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון:
הקדיש תשעים והיה חובו מאה - אף על גב דחובו יותר על הקדשו, לא אמרינן האי לאו אדעתא דהני נכסיה אוזפיה אלא הימוני הימניה הלכך לא גבי מהקדש, אלא אמרינן אדעתא דהני נכסי אוזפיה, וגבי מינייהו. ועד כמה, עד פלגא. אבל אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב, לא גבי מינייהו, דודאי לאו אדעתא דהני נכסי אוזפיה, דאין אדם עשוי לקנות קרקע ביותר מפי שנים ממה שהיא שוה יד:
פירוש תוספות יום טוב
אלא הפודה פודה. לשון הר"ב בעלה פודה אותן מן ההקדש בזול בדבר מועט. וז"ל רש"י בזול בדינר או בדבר מועט ע"כ. [נראה דס"ל דדינר דתנן לאו דוקא. ואין נראה כן ממה שמפרש הר"ב בפ"ח מ"ו] וטעמא דבדבר מועט סגי משום דאין אונאה להקדשות כדפי' הר"ב במ"ה פ"ה דתמורה. וכתבו התוס' דלפירושו משמע. דהיינו האי [דמפרש] אח"כ הקדיש תשעים והיה חובו מנה מוסיף עוד דינר ואין הל' משמע כן לפיכך נראה לפרש דהכא מיירי שאין בחוב כנגד הנכסים. אלא מיירי כגון הקדיש מאה והיה בחובו [פחות] מנה. וה"פ הפודה כל הרוצה לפדות יפדה מן ההקדש. ויתן כנגד המותר שהנכסים יתירים על החוב ויצאו כל הנכסים לחוטן ע"י כך. שהרי כנגד החוב לא חל ההקדש. ויהיה נראה שפדה הכל. ולא יאמרו שיצא הקדש בלא פדיון והפודה יתן לאשה כתובתה או לבעל חוב [חובו] ע"כ. ומ"ש הר"ב דודאי לא חייל עלייהו הקדש. כיון דאינו אלא קדושת דמים. כמ"ש במ"ד פי"א דנדרים.
ליתן לאשה כתובתה ולב"ח את חובו. אחר שישבעו כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים הרמב"ם בפ"ו מה"ע. וכ"כ הר"ב במ"ד פ"ו דשבועות. והוא גמ' ערוך שם בשבועות [דף מ"ב] דחיישינן לקנוניא אף בהקדש. ודרב הונא לא אמר אלא בש"מ ולא בבריא. ועמ"ש בזה במשנה דלעיל:
מוסיף עוד דינר וכו'. פירש"י ב"ח יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו. וכתבו התוס' משמע לפירושו שהב"ח ענמו פודה. ואין ל' המשנה משמע כן דקתני ע"מ ליתן כו'. לכן נראה לפרש שהלוה יוסיף ללות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן כו'. ולי נראה דגס רש"י ה"ק שהלוה פודה כו'. וכ"כ ג"כ ברישא פודה הבעל כו' והא דכתב ב"ח יוסיף משום דלא שכיח שילוהו איש אחר שהרי כל נכסיו הקדיש. ואין לו עוד. ולפיכך מפ' דמוסיף בב"ח אע"ג דפודה היינו הלוה. ובלא"ה הדין עם רש"י דמפ' מוסיף המלוה דהכי איתא בפ"ב דפסחים דף ל"א ואתי מלוה ופריק וטעמא דגמ' נ"ל כדפרישית:
דינר. עיין בפי' הר"ב מ"ו פ"ח. וכבר כתבתי לעיל בזה:
ופודה כו'. כתב הר"ב אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב. לא גבי כו'. דאין אדם עשוי לקנות קרקע ביותר מפי שנים כו' אבל פי שנים קונה ויש להסתייע מכאן לסברא שכתבתי במשנה ה' פרק י"א דכתובות דדוקא ביתר מפלגא יש אונאה. וגם הראב"ד בפרק ז' מה"ע מדין אין אונאה לקרקעות פירש בטעם דבר זה אע"פ שיש לו שיטה אחרת. ומיהו בגמרא ליתא אלא עד פלגא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(י) (על הברטנורא) וטעמא דבדבר מועט סגי, משום דאין אונאה להקדשות. ועתוי"ט:
(יא) (על הברטנורא) כיון דאינן קדושת הגוף אלא קדושת דמים, אינו מפקיע מידי שעבוד:
(יב) (על המשנה) ליתן כו'. אחר שישבעו, כדין הבא ליפרע ממשועבדים. הר"מ. והוא גמרא בשבועות דף מ"ב, דחיישינן לקנוניא אף בהקדש. ועתוי"ט:
(יג) (על המשנה) מוסיף. פירש רש"י, בעל חוב יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו. וכתבו התוספ', משמע לפירושו שהבעל חוב עצמו פודה. ואין לשון המשנה משמע כן, דקתני ע"מ ליתן כו'. לכן נראה לפרש, שהלוה יוסיף ללוות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן כו'. ולי נראה דגם רש"י הכי קאמר, הלוה פודה כו', וכמ"ש ברישא הבעל פודה, והא דכתב בעל חוב, משום דלא שכיח שילוהו אחר שהרי כל נכסיו הקדיש ואין לו עוד, ולכך מפרש דמוסיף בבעל חוב אע"ג דפודה הלוה. ועתוי"ט:
(יד) (על הברטנורא) אבל פי שנים קונה. ומכאן יש להסתייע לסברא שכתבתי במשנה ה' פרק י"א דכתובות, דדוקא ביתר מפלגא יש אונאה:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
המקדיש נכסיו: והיתה עליו וכו' בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תרי"ח וביד פ"ז דהלכות ערכין סינון י"ד ט"ו ט"ז. וז"ל ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבעל חוב את חובו אפי' היה החוב מאה והשדה שוה תשעים ע"מ כך פודה אותה הרוצה לפדותה אבל אם היה החוב שנים בדמי השדה כגון שהיתה שוה מאה ויש עליו חוב וכתובת אשה מאתים אין פודין אותה ע"מ ליתן החוב או הכתובה אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל ע"כ והראב"ד ז"ל השיגו על סוף דבריו ע"ש וכתב שם מהרי"ק ז"ל דרבינו ז"ל נראה שסובר דהא דקאמר רשב"ג בברייתא שאכתוב בסמוך ואם לאו אינו פודה אינו רוצה לומר שאינו פודה כלל אלא היינו לומר שאינו פודה בתנאי דע"מ ליתן לאשה את כתובתה ולבע"ח את חובו. אבל אם רצה לפדות אותה סתם פודה ולרבנן עד פלגא כלומר אם חובו שנים כדמי השדה אין פודין אותה בתנאי זה אבל פודין אותה סתם ע"כ בקיצור:
אלא הפודה פודה כו': כלומר הרוצה לפדות אלו הנכסים יכול לפדות בדבר מועט ע"מ ליתן לאשה וכו' וכיצד פודה בדבר מועט הקדיש בתשעים מנה והיה חובו ק' מנה מוסיף הב"ח עוד דינר ופודה ההקדש באותו דינר אע"ג דאיכא למימר הואיל ולא הוי כגגד חובו לא ליפוק לחולין הרגמ"ה ז"ל:
הקדיש תשעים מנה וכו': ירושלמי דכתובות פ' האשה ודר"פ הנזקין:
מוסיף עוד דינר: פ' כל שעה (פסחים דף ל"א.) ומתני' דלא כרשב"ג דאמר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה אלא בלא פדיון יקח דאין הקדשו כלום. פי' אחר ועיקר ואם לאו אלא דחובו יותר מהקדשו לאו אדעתא דהכי אוזפי' אלא הימוני הימני' הלכך לא גבי מהקדש. בפי' רעז"ל ועד כמה עד פלגא פי' אפי' אין עשיר שקונה קרקע עד פי שנים בשווי'. ופי' רש"י ז"ל מוסיף עוד דינר בעל חוב יוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים הללו ע"כ. ובטור ח"מ סימן קי"ז:
תפארת ישראל
יכין
המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב: שגרשה או שלוה קודם שהקדיש, דאז ליכא חשש קנוניא, והיה החוב פחות משיויו הנכסים שהקדיש:
ולא בעל חוב את חובו: ר"ל לא יגבו חובן ליקח מהשדה עצמה כפי שיעור חובן, דאז איכא למיחש שיאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. וכ"ש שלא יתנו להן מעות הקדש להדיא:
אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו: ר"ל אלא כל הרוצה לפדות נותן לההקדש המעות שהשדה שוה יתר מהחוב, והמעות שכנגד החוב נותן ממעות שלו שהן חולין להאשה או לבע"ח משום דאין הקדש דמים שהקדיש הלוה חל על שעבודן. אבל האשה ובע"ח בעצמן אסורים ליטול השדה אף שירצו ליתן להקדש מה ששוה השדה יתר על חובן, דהרואה כך לא ידע שנתנו המותר להקדש ויחשוב שהקדש יוצא בלי פדיון [ועיין רמב"ם פרק ז' מערכין]. מיהו קודם שישתלם הבע"ח והאשה ישבעו שבועת המשנה, כדין הבא לגבות מנכסים משועבדים לא יפרעו רק בשבועה, [ואע"ג דאין נשבעין להקדשות [כשבועות מ"ב ב'], היינו שבועה דאורייתא שנשבע לפטור אבל שבועת המשנה שהיא לטול, או היסת. נשבעין [כח"מ צ"ה ס"א]:
והיה חובו מאה מנה: דנמצא כשיתן הפודה דמי השדה להבעל חוב, יצא ההקדש בלא כלום, קמ"ל בהך בבא, דאף כשהחוב הוא יותר מדמי השדה, נמי חיישינן שיאמרו שכל הקדש יוצא בלי פדיון, לפיכך מוסיף וכו':
ופודה בו את הנכסים הללו: ר"ל המלוה יוסיף להלוות להלוה עוד דינר, כדי שיפדה הלוה בעד אותו דינר את הנכסים על מנת וכו':
על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו: אחר שישבעו כלעיל סימן י"א. [כך פי' תוס'. ולרמב"ם פ"ז מערכין ולרש"י הכא, המלוה בעצמו פודה. ונ"ל דלתוס' להכי לא יפדה המלוה בעצמו, דמשום דהשדה משועבדת לו, לא מחזי כפודה, והדינר שמוסיף מחזי כמקדישו מחדש ולא כנותנו בעבור פדיון, ועיין מ"ש דוגמת זה בפירושנו בנדרים [פ"ד סי' י"ב]. ועי' עוד שקלים [פ"ד ל"א]. אמנם אם הנכסים שהקדיש אינן שוין חצי החוב, לא גבי מלוה מנייהו כלל, דוודאי לאו אדעתא דהנהו נכסים אוזפיה, מדאין אדם קונה קרקע פי שנים משויה. [כך כתב רש"י ור"ב. אמנם מתוספתא שהביא תוס' נראה ברור דהא דקאמר בש"ס אבל בציר מפלגא לא, ר"ל א"צ ליתן עוד דינר, רק הבע"ח נוטל השדה כמו שהיא. ונ"ל טעמא. דכיון דכל עיקר נתינת הדינר הוא משום שיטעו הרואים לומר שהשדה שוה יותר מהחוב, ונמצא הקדש יוצא בלי פדיון. משו"ה כשאין השדה שוה חצי חובו שוב לא יטעו. דהרי נראה לכל, שהקדיש דבר שאינו שלו ושוב אין לחוש שיאמרו הקדש יוצא וכו']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת