מלאכת שלמה על עירובין ח
<< · מלאכת שלמה · על עירובין · ח · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית: כל פירותיהן היו רגילין להניח בחבית כדתניא לעיל מביאין את החבית של יין ושלש מן ושל גרוגרות ושל שאר כל מיני פירות תוס' ז"ל: הג"ה התוס' והמרדכי ז"ל סוברים דעיקר שיתוף לכתחלה לא הוי אלא ביין משום שיהו ניכרים איזהו עירוב ואיזהו שיתוף ודלא כרש"י ז"ל שכתב ביין וכ"ש בפת דחשיב טפי. וכן ג"כ כתבו התוס' דשתופי המבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית משום דבחצר מינכר טפי שיתוף דשייכא טפי למבוי וקרובה תשמישה דמבוי אבל בירוש' משמע כפי' רש"י ז"ל דשיתופי מבואות בחצר וכ"ש בבית ע"כ:
מניח את החבית: משלו ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים כדאמרינן בפירקין דלעיל גבי שתופי מבואות ואומר אח"כ הרי זו לכל בני עירי הרוצין לילך לצד מזרח ד' אלפים אמה ה"ר יהונתן ז"ל:
ה"ז לכל בני עירי: ביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' י"ח:
או לבית המשתה דהוו דבר מצוה: ופי' ה"ר יהונתן ז"ל ומשום הכי נקט הני משום דאין מערבין עירובי תחומין לדבר הרשות כי אם ברגל שילך וישבות שם הוא בעצמו אבל לדבר מצוה כגון הני הקלו על העשיר לערב בפת ע"כ: וביד שם סי' ו' ובטור א"ח סי' תי"ג. וכתוב בספר לבוש החור סימן תט"ו וז"ל לא התירו חכמים לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ונ"ל טעמא דבשלמא עירובי חצרות ושיתופי מבואות שגזרו בהם משום ר"ה ובקל יבואו לעבור עליהם שאין כל אדם יכולין ליזהר בהם הצריכו לערב בכל מקום אפי שלא לצורך כדי שלא יבואו לעבור עליהם להדיח אבל עירובי תחומין שאין צריכין לו אלא לפרקים ומיעוטא דמיעוטא הן דצריכין ליה וליכא למיחש כ"כ שיעברו עליו במזיד לא התירו אלא לעת צורך של מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה וכו' ע"כ: ולעיל פ"ד ברייתא שהבאתי דתניא באו גוים למזרח עירובי למזרח ומוקי לה בגמ' במרי מאתא ופי' שם בקונטרס שצריך לצעוק לפניו כתבו תוס' ז"ל דהוי נמי דבר מצוה שהולך לצורך בני עירו ומפקח על עסקי רבים. ירושלמי ולמה לא תנינן מזכין שמואל אמר תמן תנינן מזכין צריך לזכות ברם הכא דלא תנינן מזכין אין צריך לזכות ר' יוחנן אמר קל וחומר בדבר ומה אם תמן שעירובי חצרות מדבריהם את אומר מזכין עירובי תחומין שהן דברי תורה לא כל שכן:
כל מי שקבל וכו': ביד שם בה"ע פ' ששי סי' ח:
משחשכה אסור: גרסי':
משנה ב עריכה
מְזון: בשבא המ"ם: וביד שם פ"ו סי' ז' ובפי"ד דהלכות מאכלות אסורות סי' ח' ומיירי לה פ' אע"פ דף ס"ד ובטור א"ח סי' ת"ט: וכתוב שם בספר לבוש החור ב' סעודות בינונית הן ששה ביצים. ואע"ג דבעלמא אמרינן דשיעור סעודה סתם הוי ד' ביצים וגבי עירוב הקלו שגם יש הרבה בני אדם דסגי להו בשלשה ביצים ע"כ ועיין עוד במ"ש בשמו ז"ל בפירקי' דלעיל משנה ח': וכתב ה"ר יהונתן ז"ל במשנה זו לא פירש אלא שיעור כשהוא מערב בפת אבל ביין לא פירש אע"פ שמשנה זו בנויה על עירובי תחומין ביין כדקתני מניח את החבית אבל בברייתא מפורש בפ' בכל מערבין וכו' ואומר שם שבשתי רביעיות סגי ומשאר מינין דבר שהוא נעשה לשבוע ממנו בעינן שיעור שתי סעודות ודבר העשוי ללפת את הפת בעינן ממנו שיעור ללפת ממנו שיעור שתי סעודות ואע"פ שאין דרך לאכול לפתן בלא לחם אפ"ה הקלו חכמים בעירובי תחומין דסגי ליה בלפתן לבדו דכיון שגלה דעתו ועשה מעשה סגי בכך ע"כ:
אלו ואלו מתכונין להקל: כך מצאתי מוגה בקצת משניות וגם במשנת החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וכן כתובה המשנה בירושלמי וכן היא ג"כ בפי"ז דמסכת כלים וכן בפי' רעז"ל. אמנם בתלמוד ובהרי"ף ז"ל ובפסקי הרא"ש ז"ל וגם בה"ר יהונתן ז"ל כתוב זה וזה וכן נלע"ד עיקר אע"פ שאפשר לומר דנקט בכל דוכתא אלו ואלו משום סירכא דלישנא דהאי דתנן בפכ"ז דכלים ר' יהודה אומר בדקה וחכמים אומרי' בגסה אלו ואלו מתכונין להקל דהתם לא מצי למיתני זה וזה משום חכמים דמוטב לתלות היחיד ברבים ולא הרבים ביחיד: אחר זמן רב מצאתי שכתב ה"ר יהוסף ז"ל אלו ואלו כן מצאתי כאן וגם בפי"ז דמסכת כלים ולפי זה נ"ל דה"פ אלו ואלו מתכונים להקל כלומר בין ר"מ ור' יהודה דלעיל בין ר"ש וריב"ב כולם מתכונין להקל כי ר"ש וריב"ב סוברים דבני אדם אוכלין בשבת יותר משיעור מה שאוכלין בחול ע"כ:
מתכונין להקל: מה שפי' רעז"ל דטעמא דר"מ משום דרווחא לבסומי שכיח ולר' יהודה וכו' הוא פי' רש"י והר"ש ז"ל והרא"ש ז"ל. אבל רבינו יהונתן ז"ל פי' דטעמיה דר' יהודה דכיון דמרבה לאכול בשבת תבשילין ומיני מתיקה אינו מרבה לאכול לחם וכן משמע דמפרש נמי הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי בפי"ז דכלים סי' י"א: וז"ל הירושלמי ר"מ אומר בחולא דלית ליה מה לוכל הוא אוכל פיתא צבחר בשבתא דאית ליה מה לוכל אוכל פתא סגיין ר' יודן אומר בחולא דלית ליה מה לוכל אוכל פתא סגיין בשבתא דאית ליה מה לוכל אוכל פתא צבחר:
ר' יוחנן בן ברוקא אומר מככר כפונדיון וכו': בבלי וירושלמי חנא וקרובים דבריהם דריב"ב ודר"ש להיות שוין דכי מפקת לרי"ב ברוקא מחצה לחנוני פשו להו תמני סעודתי בקבא לריב"ב ולר"ש דלא חשיב חנוני הוי תשע:
חציה לבית המנוגע: וגרסי' הלמ"ד בהב"א והבי"ת בפת"ח והיו"ד בחיר"ק.
וחצי חציה וכו': גמ' תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין לר"י ב"ב כדאית ליה דהיינו כביצה חסר רביע ולר"ש ששיער משלש לקב ככר שלמה ח' בצים חציה ד' חצי חציה שנים חצי חצי חציה ביצה ותנא דידן מ"ט לא תני טומאת אוכלין משום דלא שוו בשיעורייהו להדדי דלא הוי שיעור טומאת אוכלין חצי שיעור פסול גויה מצומצם אלא יש שאומרים פחות ויש שאומרים יותר דתניא וכו' וכתבו תוס' בשם ר"ת ז"ל דפסול גויה גזרת קדמונים היתה ולא מי"ח דבר דהאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני תדע וכו' ואיתא בתוס' פרק כשם דף ל' וביד רפ"ד דהלכות טומאת אוכלין:
משנה ג עריכה
אנשי חצר ואנשי מרפסת וכו': במשנת החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחקו מלות ואנשי מרפסת ואיני יודע למה רק כתב שכן מצא: וכתב ה"ר יהונתן ז"ל ה"ג אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו כולן ולא עירבו אלו עם אלו וכו' אבל עירבו אלו לעצמן. פי' מרפסת תקרה היוצאה על האכסדרא והיא ארוכה הרבה לפי העליות ויש עליה עליה אחרת שיוצאת לחוץ כלפי החצר כשיעור המרפסת התחתון וכו' ע"ש כי האריך הרבה הוא ז"ל. ואיתא בפ' כל גגות (עירובין דף צ"א) ברייתא: ופי' בערוך וזהו כל לשונו מרפסת כגון אויר מסובב ובו פתח פתוח ובאותו האויר המסובב קירות יש בתוכו בתים פתותים בו ומעלות עולות בעליות אין אומרים ינתן לכל בית ד' אמות. בחצר אלא נותנין לפתח המרפסת ד' אמות בלבד ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל ונקרא מרפסת לפי שהוא מקום דריסה לאותן העולין לעליות ע"כ. עשאו הרב ז"ל מלשון רפיסה כמו ושארה ברגלה רפסה ופשיטא דהעליות שבמרפסת גבוהות יותר מעשרה טפחים כמו שכתוב בתוס' יו"ט. וביד פ"ד דה"ע סי' ט"ו ט"ז י"ח ובטור א"ח סי' שע"ח:
בד"א בסמוכה: שהחוליא סמוכה למרפסת רש"י ז"ל וארישא נמי קאי כמו שמפורש שם בהרמב"ם ובטור ז"ל:
אבל במופלגת: בשבא הבי"ת:
ואיזהו סמוכה כל שאינה רחוקה ד' טפחים: כתב ה"ר יהונתן ז"ל יש שגורסי' עשרה טפחים ועיין בסוגיא דמתני' בגמ' שפירש רש"י ז"ל בשני מקומות שלא שיערו חכמים עשרה לשבת אלא בגובה ולא שיערו ד' אלא במשך ע"כ. וכן פי' ג"כ בדף פ"ח בסוגיא דוכן בתי גזוזטראות ודלא כפי' הרמב"ם ז"ל שם שהביאו ג"כ רבינו עובדיה ז"ל:
משנה ד עריכה
הנותן את עירובו בבית שער וכו': ביד פ"א דהלכות עירובין סי' ט"ז ובטור א"ח סי' ש"ע והובאה בגמ' ס"פ הדר ובפ"ק דסוכה דף ג' באכסדרא במרפסת כצ"ל:
והדר שם אינו אוסר עליו: ביד שם פ"ד סי' ח'. ובגמ' אמר רב יהודה בריה דרב שמיאל בר שילת כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר עליו הנותן את עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד ומתני' בבית שער דחצר דרבים עסיקי' וכל מקום שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב מניחין בו שיתוף דעירוב משום דירה דמערב להו לבתי דירה כאילו כל בני הבתים דרין כאן הלכך אי לא חזי לדירה לא שרי אבל שתוף לאו משום דירה הוא דהא לא בתים שייכי ביה אלא חצרות הלכך לאו דירה בעינן אלא מקום המשתמר כגון חצר אבל אויר דמבוי לאו משתמר הוא:
בבית התבן בבית הבקר בבית העצים כבית האוצרות: כך צ"ל. והובאה בפ' הדר (עירובין דף ע'.) וכתבו תוס' ז"ל בבית התבן וכו' ה"ז עירוב ואפי' אין שם תבן דלענין הנחת עירוב לא בעי אלא דחזו לדירה אבל הא דקאמר וכו' והא דקתני הכא הדר שם אוסר עליו היינו דוקא שאין לבע"ה שם תבן דאם יש שם תבן הוי כאילו דר עמו שם בבית לר"מ דחשיב בית התבן כמקום דירה בפ' הדר ולא אסרי אהדדי ע"כ:
והדר שם אוסר עליו: כצ"ל. וכן צ"ל בסיפא במילתיה דר' יהודה:
בית התבן וכו': פי' ה"ר יהונתן ז"ל אבל אם הניח עירובי חצרות בבית שבחצר שהוא מיוחד לאצור שם תבן או בהמותיו ה"ז עירוב שהרי ראויה לדירה היא ובית מיקרי והדר שם בבית העשוי לתבן והוא עשוי מענפי אילנות ומקנים כלומר שאינה בית של קבע אפ"ה בית מיקרי לכל דבר ומי שאוכל שם אוסר על בני חצר אע"פ שאינו ישן ושוכב שם דמקום פתא גרים והכי הילכתא:
ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו: ר"ל יש לך בית קבוע בד' מחיצות. ואין רגל אחת אוסרתו נ"א הורסתו ואפ"ה אינו אוסר מי שהוא דר בו כגון השוכר בית בחצר ומבעל הבית שבחצר ויש לו למשכיר תפיסת יד באותו בית כגון שמצניע לשם סחורתו או מטלטליו שאין ניטלין בשבת אינו אוסר עליו בחצר מפני שהוא נראה כאכסניא הואיל ועדיין יש לו תפיסה באותו בית שלא עקר עצמו משם אבל אם היו לו לבע"ה כלים הניטלין בשבת אינה נקראת תפיסה שהרי יכול ליטלם בשבת ואין לו תפיסה שם כלל ונמצא שכולה לשוכר היא ולא למשכיר ומלתיה דר' יהודה דברי הכל היא ואין חולק עליו: ויש מן הרבנים שאומרים כי מה שאמרנו שאינו אוסר ה"מ כגון חצר שהיא כולה שלו ומשכיר הבתים שבה לאחרים והוא שוכן באחד מהן ויש לו תפיסת יד בכולן שאינם אוסרין עליו משום דדמי לאחים השותפים שאוכלין על שלחן אביהם וישינן בבתיהן שאין צריכין עירוב כל א' וא' וה"מ בזמן שאין עמהן דיורין אחרים בחצר אבל אם יש שם דיורין בחצר ומוליכין עירובן אצל אחרים צריכין עירוב בכל א' וא' מגו דאסרי הני הני נמי אסרי וה"נ כך אנו דנין בו ודיקא נמי דקתני אינו אוסר עליו עליו הוא דאינו אוסר אבל על האחרים אוסר וצריך לערב עמהן ונמצא שכולן צריכין לערב בזמן שיש שם אחרים בחצר ע"כ: ובגמ' ה"ד תפיסת יד כגון חצרו של בונייס בן בונייס דעשיר הוי ומשאיל בתים שבחצר לאחרים והיו לו כלים בכולן מתוך עושר היו לו כלים הרבה ומיני סחורה ופרקמטיא: וכתב הרב המגיד שם בפ"ד ומדקתני אם יש שם תפיסת יד לבע"ה משמע דלא חשיב תפיסת יד אלא כשהבית שלו והוא משכירה או משאילה לאחרים אבל אם אין הבתים שלו לא קנויות ולא שכורות אע"פ שיש לו בהן תפיסת יד אסרי אהדדי ע"כ: ובקולין סי' שורש מ"ז דייק מדקתני אם יש שם תפיסת יד של בע"ה ולא קתני אם יש לאחר תפיסת יד בבית חברו ש"מ דוקא תפיסת ידו של בע"ה אינו אוסר אבל תפיסת יד של אחר לא מהני ע"כ:
משנה ה עריכה
המניח את ביתו וכו': פ"ד דהלכות עירובין סי' י"ג י"ד ובטור א"ח סי' שע"א והובאה פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ז) ובפ' הדר (עירובין דף ס"ב) ותוס' שם דף ס"ה ודף ע':
אצל בתו: דוקא בתו דאמרי אינשי נבוח כך כלבא עול נבחה בך גורייתא פוק. אבל הרמב"ם ז"ל שם בפ"ד לא חילק בין בתו לבנו וכתב הרב המגיד דס"ל ז"ל שלא אמרו כן אלא לדבר בהווה ומצוי שדרך בני אדם לשבות אצל בתו יותר מאצל בנו ולעולם אם הסיע לבו אפי' הלך אצל בנו אינו אוסר וכשלא הסיח אפי' אצל בתו ה"ז אוסר ע"כ:
שכבר הסיעה מלבו: בערוך הביאו בערך סא ופירש היסיאה כמו הסיעה כלומר העתיקה וכן נמי גריס ומפרש הסיאו לדבר אחר דתנן במתני' בפרק אין מעמידין: וי"ס שגורסין שכבר הסיע מלבוא:
משנה ו עריכה
בור שבין שני חצרות וכו': ביד פ"ג דהלכות עירובין סי' כ"א ובטור א"ח סי' שנ"ה וסי' שע"ו. והובאה בפ"ק דסוכה דף י"ו והתם קתני. בש"א מלמעלה ובה"א מלמטה וכמו שכתבו שם תוס' ז"ל:
אא"כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה בין מתוך אוגנו: כך צ"ל לפי פי' רעז"ל: ומ"מ אין נראה כך מפי' רש"י ז"ל דבפ"ק דסוכה דף י"ו וז"ל שם בין מלמטה סמוך למים בין מתוך אוגנו כלומר בין מלמעלה רחוק מן המים ובלבד שתהא בתוך אוגן של בור דמוכתא מילתא דבשביל אוגן המים נעשית ע"כ. וז"ל התוס' אשר שם בין מלמטה בין מתוך אוגנו וי"ס שכתוב בהן בין מלמטה מתוך אוגניו ולא יתכן דא"כ מלמעלה היינו חוץ לבור דאי בתוך הבור סמוך לשפתו היינו מתוך אוגנו וא"כ היינו כותל שביניהם דקאמר ר' יהודה שמפסיק בין שתי החצרות ומהלכת ע"פ הבור. ועוד דא"כ לא הוי למעלה דת"ק כגון למעלה דרשב"ג דפליגי אמוראי פ' כיצד משתתפין דרב הונא אמר למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש וזה וזה בבור רב יהודה אמר למטה למטה מן המים ע"כ: וכן ג"כ נראה מפי' רש"י ז"ל דהכא בגמ' דמפ' אפלוגתא דרב הונא ורב יהודה וז"ל למטה דקאמרי ב"ש למעלה דקאמרי ב"ה ע"כ. ואי ס"ד דגריס בין מלמעלה במילתיה דת"ק ה"ל לפרש אמילתיה דת"ק או סתם וקאי אכולהו וכן בגמ' וגם בירושלמי ליתיה ובן ברב אלפס והרא"ש ליתיה ולא בפי' הרמב"ם ז"ל ולא בשום פוסק רק בפי' מגיד משנה יש להסתפק אי גריס ליה: גם מפי' ה"ר יהונתן ז"ל משמע דלא גריס ליה ופי' עוד ורשב"ג בא להשמיענו דהאי מתוך אוגניו דקשרי ת"ק בית הלל הוא ולא ב"ש ובסמוך אכתוב סוף פירושו ז"ל וגם ה"ר בצלאל אשכנזי ז"ל מחק מלות בין מלמעלה דבמילתיה דתנא קמא דשם בפ"ק דסוכה דף י"ו: ומה שפי' רעז"ל הוא מה שפי' רב יהודה. אבל רב הונא אמר למטה למטה ממש סמוך למים ואין צריכין ראשי קנים ליגע במים. למעלה למעלה ממש סמוך לשפתו מלמעלה אם ירצה דיו בכך: בין מתוך אוגניו אע"פ שאין המחיצה נוגעת במים כלל דקל הוא שהקלו חכמים במים וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל ועל זה סומכין העולם שיש להם בתי כסאות על המיס אע"פ שאין המחיצות מגיעות עד המים ע"כ:
א"ר יהודה לא תהא מחיצה גדולה וכו': פי' ה"ר יהונתן ז"ל רשב"ג בא להשמיענו דהאי מתוך אוגנו דקשרי ת"ק ב"ה היא ולא ב"ש ור' יהודה פליג ואמר דכיון דסבירא לן תלויה מתרת במים לא בעינן שתכנס המחיצה בתוך אוגני הבור ואע"פ שהיא למעלה מחוליית הבור ואינה נוגעת כלל בחוליית הבור מועיל דזהו כותל המפסקת בין החצרות אע"פ שהיא גבוהה מאד מחוליית הבור רוחב הבור יותר מעובי הכותל ונשאר מרוח הבור מצד זה וכן מרוח השני ומסתמא רוחב הכותל ד' טפחים ואמרי' קורה ד' מתרת במים אע"פ שאינה מתרת בחורבה וא"ת למה לי ד' אפי' בפחות נמי תשתרי שהרי אין אנו קפדים בערבוב המים מתרץ בגמ' אע"פ שאין אנו חוששין למים המתערבין צריכין אנו לחוש שלא ילך הדלי לחלק חברו וקים להו לרבנן דאין דלי מהלכת יותר מד' טפחים ובשאר מחיצות של קנים שאינם רחבות קבעינן בגמ' שצריך לשקוע ראשי הקנים תחת המים טפח כדי שלא יעבור הדלי לחלק חברו עכ"ל ז"ל: ובגמ' א"ר יוחנן ר' יהודה בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר מחיצה תלויה מתרת אף ביבשה הלכך במים נמי אין צריך שתראה המחיצה עשויה בשביל המים ובתוך אוגני הבור דתנן בפ"ק דסוכה ר' יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה עשרה טפחים כך מלמעלה למטה עשרה טפחים ולא היא לא ר' יהודה סבר לה כר' יוסי ולא ר' יוסי ס"ל כר' יהודה (עי' הגירסא בגמ' בעירובין ובסוכה). ר' יהודה לא ס"ל כר' יוסי ע"כ ל"ק ר' יוסי אלא בסוכה דאיסור עשה אבל שבת דאיסור סקילה הוא אע"ג דברשויות דרבנן ליכא סקילה כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון ולא ר' יוסי ס"ל כר' יהודה ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא בסוכה דמצות עשה אבל שבת דאיסור סקילה לא מקילינן אפי במידי דרבנן. ורבה בעי למימר דר' יהודה ור' חנניא בן עקביא דברייתא שכתבתי בסמוך בסי' ח' אמרו דבר אחד והקלו הרבה במים אלא דאביי דחי ליה: ובירוש' מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן אמרי' בפ' בתרא די"ט ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש וכאן אמר הכין אמר רב הונא והוא שתהא מחיצה בולטת לתוך חללו של בור:
משנה ז עריכה
אמת המים וכו': ביד פט"ו דהלכות שבת סי' י"א ובטור א"ח סי' שנ"ו:
עשו לה מחיצה בתוך אוגניה וכו': לשון רעז"ל. אמר המלקט כתב רש"י ז"ל ומחיצת החצר התלויה ועוברת על גבה אינה מועלת לה ואע"ג דמחיצה תלויה מתרת במים ה"מ היכא דנראית מחיצה שנעשית בשביל המים כגון גזוזטראות דמתני' וכגון מחיצה שבתוך הבור ע"כ:
ר' יהודה אומר כותל שע"ג תידון משום מחיצה: ה"ר יהוסף ז"ל מחק זה מהמשנה וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל"ג זה ע"כ:
באמה של אבל: בהרי"ף וה"ר יהונתן ז"ל כתוב אובל ועיר ששמה אבל מצינו במקרא בסוף ס' שמואל גבי שבט בן בכרי כתי' שאול ישאלו באבל וכן התמו: ובגמ' בברייתא אמרי' שהיתה האמה באה מאבל לציפורי: ומה שכתב רעז"ל עשו לה בכניסה ולא ביציאה לא מהני מידי דהא מחוברת למים שחוץ לחצר ביציאתו ונעשה הכל כרמלית ע"כ. אמר המלקט הוא לקוח מלשון הברייתא דבגמ'. וכפי מה שמצאתי נלע"ד שחסר כאן לשון וכן צ"ל אבל כי עשו בכניסה וביציאה אינה דומה כרמלית ונראה כאלו מתחלת בחצר זו. ומה שכתוב שם ולא בכניסה מחובר וכו' עד לסוף נ"ל כי טעות נפל בדפוס אע"פ שכבר אפשר לישבו בדוחק וכמו שכתוב בגמ' וקל להבין:
משנה ח עריכה
כצוצרא שהיא למעלה מן הים: אית דגרסי מן המים. וביד שם סי' ט"ו ובטור א"ח סי' שנ"ה ועי' שם בספר לבוש החור ותוסיף לקח טוב והביאוה תוס' ז"ל. שבת פ' הזורק (שבת דף ק') ודף ק"א: וכתב הר"ן ז"ל שם פ' הזורק דדוקא בגזוזטרא שהוא בנין קבוע ויכול אדם לתקן בה כרצונו הצריכו מחיצה עשרה טפחים מה שא"כ בספינה ולפיכך הקילו בה בספינה אמוראי דהתם בד' טפחים או בזיז כל שהוא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע"כ. ומפרש בגמ' שם פרק הזורק דמדלא הקלו חכמים מחיצה תלויה אלא במים ואע"ג דאיכא בקיעת דגים בים ש"מ בקיעת דגים לא הויא בקיעה מלבטל למימר גוד אחית מחיצתא אבל בחורבה ובשאר דוכתי לא מהניא מחיצה תלויה ולא אמרינן גוד אחית מחיצתא משום דבקיעת גדיים שמהלכין הויא בקיעה ומבטלי מחיצתא ואיתא בירושלמי פ"ק דסוכה:
אא"כ עשו לה מחיצה וכו': לשון רעז"ל. אמר המלקט ובגמ' מתני' דלא כחנניה בן עקביא דתניא חנניה בן עקביא אומר גזוזטרא שיש בה ד' על ד' חוקק בה ד' על ד' וממלא ואין צריך בה מחיצה אחרת דאמרי' כוף וגוד הואיל ויש בה עשרה לכל רוח לנקב א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא לא התיר ר' חנניה בן עקביא אלא בימה של טבריא הואיל ויש לה אוגנים ועיירות וקרפפות מקיפות אותה אבל בשאר מימות לא וכתבו תוס' ז"ל מתני' דלא כחנניה אע"ג דחנניה לא אמר אלא בימה של טבריא מתני' נמי לא מפלגא ומיירי בכל מימות ע"כ. וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל גזוזטרא שהיא למעלה מן המים גזוזטרא קורות שיוצאות חוץ לעליות הספינה ומסככין אותן הקורות בנסרים ומניחין באותה התקרה נקב ד' טפחים על ד' טפחים שדולין בה מים מן הים ושופכין לתוכה שופכין וקמ"ל מתני' שאין מותר לדלות דרך אותה ארובה בשבת מן הים אע"פ שהתקרה רחבה מכל צדדי הארובה יותר מעשרה דס"ל לתנא דמתני' דלא אמרי' כוף וגוד אלא גוד לחודיה כגון שעשו מחיצה סביבותיה אע"פ שאינה נוגעת במים אבל שנאמר כוף וגוד בגזוזטרא עצמה לא אמרי' ע"כ: ובגמ' אמר רבה לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור משום שהמים נדחין מכחו חוץ לד' אמות. והקשו תוס' ז"ל דמשמע מהכא דגזרו כחו בכרמלית ובפ' הזורק מסקינן דכחו בכרמלית לא גזור ותרצו די"ל דגזוזטרא פעמים שהיא סמוכה למקום שר"ה מהלכת וגזרו כחו בכרמלית משום כחו בר"ה אבל בספינה דלעולם הוי כחו בכרמלית דלא שכיחא שתהלך לגמרי סמוך לרקק לא גזרו ע"כ:
בין מלמעלה: למעלה מנקב הגזוזטרא עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל וכתבו עליו תוס' ז"ל מתוך פי' הקונ' משמע דלמעלה היינו למעלה מן הגזוזטרא ולמטה למטה מן הגזוזטרא ולא רצה לפרש הכל תחת הגזוזטרא כלמעלה למטה דלעיל גבי בור משום דנקב עשוי ד' על ד' ועושה מחיצה סביב הנקב ואפי' למעלה הוי היכר ע"כ: אבל הריטב"א ז"ל כתב בשם התוס' דלמעלה היינו שהיא מחוברת בגזוזטרא מתחתיה ולמטה היינו שהיא משוקעת במים ועולה כנגד הגזוזטרא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וגם בהלכות שבת פט"ו:
וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו: כך היא עיקר הגירסא וכן היא הגירסא בכל הספרים ובירוש' וגם בהרי"ף ז"ל והרא"ש וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל וגם בה"ר יהונתן ז"ל הגירסא כן ופי' אבל אם עשו ג"כ בני תחתונה מחיצות לארובה שלהם שתיהן מותרות בלא עירוב דכיון שעשתה תחתונה ג"כ נמצא דגליאת אדעתה דסלוקי סליקת נפשה משותפותה עם עליונה כלומר שבטלה ומחלה זכות שהיתה לה להשתמש בעליונה עכ"ל ז"ל גם בבית יוסף א"ח סוף סימן שנ"ה משמע דהכי גריס לה לפי מה שפי' שם אליבא דרבינו יעקב ז"ל וכן היא בספר הרוקח סי' קס"ב ופי' קס"ד: והובאה בגמ' בפירקי' דף פ"ד ג"כ כך ושם כתב רש"י ז"ל דל"ג מלת וכן ותוס' ז"ל כתבו שם דר"ת ז"ל גריס מלת וכן דארישא קאי דקתני גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין. ויש גורסין עשו לעליונה ולא לתחתונה או לתחתונה ולא לעליונה שתיהן אסורות עד שיערבו וכן נראה דגריס רבינו עובדיה ז"ל: וכבר דבר על גרסת משנה זו החכם הר"ר מנחם עזריה נ"ע בתשובותיו סי' ט':
בפי' רעז"ל אבל אם שתיהן בתוך עשרה וכו' אוסרות כך פי' הרמב"ם ז"ל וגם שם ביד פ"ד דה"ע סי' כ"ד כ"ה וטעמא מפני שהן כצוצרא אחת:
עד שׁיערֵבו: מצאתי שנקד החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל הריש בצירי ונימוקו עמו מפני שהוא בהפסק:
משנה ט עריכה
חצר שהיא פחותה מד' אמות וכו': ביד שם סי' ט"ז ובטור א"ח סימן שנ"ז וכתוב שם בספר שו"ע שיש בו הגהות מר איסרלן וגם בס' לבוש החור שכל חצי אמה על חצי אמה ברום שלש חומשי אמה היא מחזקת סאתים מועתק מהרמב"ם ז"ל דבפט"ו מהלכות שבת: ובגמ' הא ד' אמות שרי מ"ט אמר רב מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום בד' אמות אדם רוצה לזלפן שראויה היא לזלף פי' להרביץ עפרה שלא יעלה אבקה דבימות החמה מוקמינן לה למתני' וכיון דרוצה לזלפן אי נמי שפיך להו ונפקי לא מיקיימא מחשבתו פחות מד' אמות אינה ראויה לזלף ושופכן וכי נפקי מיקיימא מחשבתו וגזור רבנן עלה דילמא אתי למשרי זריקה בהדיא בר"ה ואי לא עביד עוקא אסור ר' זירא אמר וכו' כרפי' רעז"ל. ואיכא בינייהו דאריך וקטין כגון שישנה ח' אמות על ב' דאיכא קרקע כשיעור ד' אמות מרובעות ויש מקום להבלע סאתים אבל לזלף אינה ראויה לרב אסור לשפוך בלא עוקא לר' זירא לא בעי עוקא ומקשינן לרב ממתני' דקתני החצר והאכסדרא מצטרפין אלמא טעמא הוי כדי שיהא שם שיעור לבליעת המים הוא דהא הכא לאו ד' מרובעות נינהו דליתחזי לזלף ומשני ר' זירא אליבא דרב באכסדרא מהלכת על כל החצר כגון חצר ד' על שתים ואכסדרא מהלכת על פני כולה להשלים ד' על ד' ומקשי' לר' זירא מהא דתניא בהדיא חצר שאין בה ד' אמות על ד' אמות אלמא מרובעות בעינן ואוקמה לההיא ברייתא אליבא דרבנן דלא שרו משום שיעור בליעת המים כדתנן במתני אפי' ביב מאה אמה לא ישפוך לתוכו אלא על הגג או על החצר אלמא טעמא דידהו משום זילוף הוא וגבי ביב מגלה דעתו דקא שפיך דלאו בר זילוף הוא ורישא דמתני' ראב"י דאמר טעמא משום דתיימי מיא והוי שיעור מקום לבליעה כדתנן ביב שהוא קמור ד' אמות ומתני' קשיתיה לר' זירא דקתני חצר שהיא פתותה משמע שחסר שיעורא הא יש שיעור ד' אמות על ד' אמות ל"ש ברבוע ול"ש אריך וקטין שרי דאלת"ה ליתני חצר שאין בה ד' אמות על ד' אמות דמשתמע שאינה עשויה ברבוע זה ואפי' יש בה כשיעור אלא לאו ש"מ ראב"י היא ופרכינן והא מדסיפא ראב"י רישא לאו ראב"י ומשני כולה ראב"י וחסורי מחסרא וה"ק חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת הא ד' אמות שופכין שראב"י אומר ביב שהוא קמור ד' אמות בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת. וז"ל ריא"ז ביב העומד בר"ה והוא קמור כדי שיהא מקום פיטור וראש אחד בשפת החצר אם יש בתוכו שיעור ד' אמות על ד' אמות בין שהיה מרובע בין שהיה ארוך וקצר שופכין לתוכו מן החצר בשבת אע"פ שראשו האחד פתוח לר"ה הואיל ויש בו כשיעור זה ראוין המים להבלע בו ע"כ: וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת מפר' בגמ' טעמא כיון שהחצר כ"כ צר וקצר מתקלקלת החצר בטיט אם ישפוך לתוכה כל אותן המים שהוא רוחץ בהן ידיו וכלי תשמישו ולפי שהוא חס על קלקול חצרו גזרינן שמא ישפכם לר"ה ומש"ה אנו מצריכין לו שיעשה עוקא כלומר חפירה בקרקע שתחזיק סאתים ומשליך שם כל שופכין שלו ואינו צריך להשליך מימיו לר"ה:
מן הנקב ולמטה: כלומר כ"כ תהיה גדולה שתחזיק סאתים מים קודם שיגיעו המים אל הנקב העשוי לה על שפתה כדי שיצאו ממנה המים לר"ה ולא שיהיה הנקב לגמרי סמוך לקרקע שא"כ תיכף שישפוך לתוכה חצי קב מים יצא לחוץ מכחו ואנו רוצין שיתעכבו שם כל שופכיו ויתבלעו במקומן או שינוחו שם קצת מה שא"כ כשהנקב מלמטה לגמרי וא"ת כיון שהעוקא מלאה בסאתים ונתמלאה מע"ש היאך ישפוך שופכיו שם בשבת י"ל שבע"ש לא ישפוך שם כלל שהרי יכול להוציאן לר"ה ולזרקן שם נמצא שבעוקא אין שם מים כלל ושופכין שלו יחזיק אותן העוקא שלו ואפי' את"ל שהיא מלאה אפ"ה מותר לשפוך בה ואע"פ שיצאו ממנה המים לר"ה דכיון שיש לו עוקא מוכנת לקבל קצת משופכיו נמצא שבשעת זריקתו שם יעשו הנחה אותן המים תחלה בעוקא קודם שיצאו לר"ה ולא משכחת לעולם דאיכא איסורא דאורייתא דכיון דמילתא דלא שכיח היא שתהא מלאה מע"ש כיון שיכול לשפכם בר"ה וא"נ נתמלאה אפשר שנתבלעו במקומן ואי נמי שיכול להשליך קצת משופכיו בחצר וקצתם בעוקא לא גזרו חכמים בכך והתירו לשפוך שופכיו שם בעוקא אע"פ שנתמלאה ומש"ה נקט סאתים משום דקים להו לרבנן שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום אפי' אדם פחות ומי שדירתו כ"כ קצרה שאין לו חצר ד' אמות מאותן שאין להם ב"ב מרובים הוא ודי לו בעוקא סאתים ואותה עוקא אם ירצה יעשנה מבפנים בתוך החצר או סמוך לר"ה ואם ירצה יעשנה לגמרי בר"ה חוץ לשער החצר וישפוך שופכיו סמוך לשער והן יורדין לאותה עוקא עכ"ל ז"ל: ובירוש' כתיבת יד אמר ר' ירמי' ר' מאיר ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד ר"מ דתני עוקא ד' אמות בר"ה שופכין לתוכה מים בשבת דברי ר"מ וחכמים אוסרי' ראב"י דתני סילונות שבכרכים אע"פ שהן נקובין שופכין לתוכן מים בשבת דברי ראב"י:
אלא שמבחוץ צריך לקמור: פי' רש"י ז"ל לקמור לכסות פיה בנסרים שיפלו המים מידיו לתוך מקום פיטור וכתב הריטב"א ז"ל פי' לפירושו כי כשהוא בר"ה אם הוא מגולה פעמים שיעלה בקרקעית העוקא טיט ורפש וכיוצא בו ויתמעט גבהו מעשרה ונמצא שהוא כרמלית ואולי יפחות עד פחות משלשה שהוא ר"ה וכי זריק התם הרי הוא שופך מרה"י לכרמלית או לר"ה אבל כשהוא מכוסה כולו מבחוץ ויעשה פיו ברה"י לעולם דינו כרה"י דחורי רה"י הוא וכי שפיך מרה"י לרה"י הוא שופך וזה הטעם בעצמו פירש הראב"ד ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל בפט"ו כתב וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקא הזאת בר"ה משמע דלא מיתסר אלא משום חשדא וה"ר יהונתן כתב אותה עוקא לאו ר"ה גמור אלא ככרמלית שהוא עמוק משלשה טפחים ורחבו ד' וכיון דאיכא למיחש נמי לאיסורא דרבנן מצרכינן ליה לקמור אותה עכ"ל בית יוסף בא"ח סי' שנ"ו:
משנה י עריכה
ביב שהוא קמור ד' אמות בר"ה שופכין וכו': פי' רבינו שמואל טעם קמירת הביב מפני החשד שהרואה המים שיוצאין מן הביב אינו ניכר שמן החצר הם יוצאין הואיל ומופלגין מן החצר ע"כ. ורעז"ל תפס פי' רש"י ז"ל וז"ל רש"י ז"ל ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה והוא קמור במשך ד' אמות דבד' אמות יש שיעור לבלוע וכו': ואיתא בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תת"ט:
וחכמים אומרים אפי' גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כך: צ"ל: כתב הר"ס ז"ל מפי' רש"י ז"ל בגמ' נראה שהוא גורס אפי' ביב מאה אמה וכו' ומיהו בכל הנוסחאות יש גג או חצר וכן גורס הרמב"ם ז"ל ומפרש גג ק' אמה בגובה שהיה הכותל שנזחלין עליו המים מן הצנור גבוה ק' אמה. או חצר פי' הדרך שתחת הביב שבחצר עיין בפט"ו מהלכות שבת ע"כ: וכתב הרא"ש ז"ל דלפי' רש"י ז"ל נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' כמו בחצר דלעיל ע"כ. ולשון אפי' גג דקתני מתני' דחוק ומתיישב עם פי' רש"י שהעתיק בקיצור רעז"ל: וביד שם פט"ו סי' י"ח וז"ל ז"ל. ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לר"ה וכן צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין לר"ה אפי' הי' ארך הכותל או ארך הדרך שתחת הארץ מאה אמה אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצינור מפני שהמים יוצאין מכחו לר"ה אלא שופך חוץ לביב והן יורדין לביב עכ"ל ז"ל: ובטור א"ח סי' שנ"ז פסק כראב"י: ובגמ' אמרי' מתני' דקתני לרבנן אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כלומר לצינור החקוק בו דלא כחנניה דלדידיה בחצר שרי בגג אסור דתניא חנניא אומר אפי' גג מאה אמה לא ישפוך לפי שאין עשוי לבלוע אלא לקלח ונלע"ד כי בזה יתורץ הא דלא הדר תנא אבל שופך הוא לגג או לחצר והן וכו' כדרישא דנקט תרווייהו: תו גרסי' בגמ' תנא בד"א דצריך עוקא בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע ובגמ' מפרש טעמא: ועיין בסמ"ג בסי' ס"ה דמל"ת:
החצר וכו': ביד שם סי' ט"ז ובטור א"ח סי' שנ"ז. וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל ראב"י אומר ביב קמור ד' אמות וכו' ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה והוא קמור במשך ד' אמות בר"ה מותר לשפוך לתוכו בשבת דקים להו לרבנן דבד' אמות בתפירה יש שיעור להבלע בהן סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום דהא תיימי מיא וא"נ לא תיימי דיש בו מבע"י כיון דרוב השנה עשויין להתבלע הכא נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוין וכיון שלא נתקיימה מחשבתו שרי ואפי' איסורא דרבנן ליכא הכא דלאו לר"ה זריק להו אינהו גופייהו אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא איכוין שרי לכתחלה:
לא ישפוך על פי הביב: כלומ' בתוך החריץ אע"פ שיש ארך מאה אמה עד יציאתו ויכולין להתבלע שם אסור כיון דבגופיה קשפיך גלה דעתו שכונתו שיצאו לחוץ וגזרינן שמא ישפכם הוא בעצמו לר"ה אלא שופכן מבחוץ והמים יורדין לביב:
החצר והאכסדרא מצטרפין לד' אמות: ואין צריך לעוקא כלל שהרי יכול לזלפן בין החצר והאכסדרא ונבלעין השופכין במקומן ואין מתקלקלין במים כיון שרחבן ד' אמות עכ"ל ז"ל: ובספר תוס' יום טוב האריך להתלונן על רעז"ל שפסק במתני' כחכמים והוא פי' מתני' דלעיל בטעמא דלא סלקא אליבייהו דרבנן:
משנה יא עריכה
וכן שני דיוטאות: זו כנגד זו. ביד ספ"ד דהלכות עירובין ובטור א"ח סי' שע"ז ותוס' פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ד.) וכתב ה"ר יהונתן ז"ל למי שגורס וכן מתפרש כך כי על ענין צירוף קאי דקאמ' לעיל מינה החצר והאכסדרא מצטרפין וקאמ' כמו כן דשתי דיוטאות שלפני עליה ופתח אחד של עליה פתוחה אל הדיוטא האחת ופתחה השני פתוחה אל הדיוטא השניה ובשתיהן ד' אמות נמצא שיש לעליה ההיא ד' אמות ריוח מלמטה אע"פ שאינם במקום אחד אלא בשני מקומות קמ"ל מתני' זו דמצטרפין כיון שהם זו כנגד זו ואינם זו למעלה מזו והן סמוכות זו לזו הרי הן כדיוטא אחת ושופכין בהם בשבת ואינם צריכין לעוקא כלל והדיוטאות הללו יש על התקרה מעזיבה רבה שמתבלע בהן המים כמו בחצר אבל אם אינם זו כנגד זו או שהן זו למעלה מזו או שתיהן רחוקות ד' טפחים זו מזו אינם מצטרפות אע"פ שיש בין שתיהן ריוח ד' אמות לפי שאין תשמישתן נוחין זו לזו ושמא כשיצא אל הדיוטא האחת לשפוך שופכיו ויראה שמתקלקל בכאן לא יעבור אל האחרת לשפוך לה מפני הטורח וישפכם לר"ה ומש"ה מצריכי' להו עוקא כגון עריבה מעץ או גיסטרא פי' חבית שנשברה מחזקת סאתים:
מקצתן עשו עוקא ומקצתן לא עשו וכו': עכשיו מדברת המשנה על בני החצר שהיא פחותה מד' אמות שצריכא עוקא ואם עשה אחד עוקא לתשמיש ביתו והאחר לא עשה את שעשה עוקא מותר ואת שלא עשה עוקא אסור לשופכן בחצר בפתחו והן מתגלגלין ויורדין לעוקת חברו ולא מפני שרבו המים שהן כד' סאין בין שתיהן והעוקא אינה מחזקת אלא סאתים דהתניא דעוקא אע"פ שנתמלאת מים מע"ש שופכין לתוכה מים בשבת וכמו שפירשנו למעלה אלא מש"ה אסור אותו שלא עשה עוקא דמיירי שלא עירב עם חברו בעל העוקא ואי שרית לשפוך שופכין שלו בתוך פתחן ויתגלגלו וירדו לעוקת חברו שמא יחוס על קלקול ביתו ויוציאם עם הכלי לחצר וישפכם בעוקת חברו וקמטלטל מאני דבתים לחצר שאינה מעורבת אבל עם ערבו מותר אע"פ שמסתפקין בין שניהם ד' סאין והעוקא אינה מחזקת אלא סאתים עכ"ל ז"ל: וכתוב בספר לבוש החור שם סי' שע"ז בהג"ה דמתני' מיירי שהרבה בעלי בתים דרין בכל עליה שכן היה דרכם וכן משמע מפי' רש"י ז"ל בהדיא שפי' במשנה זו דדיוטאות. וז"ל מקצתן בני עליה זו האחת עשו עוקא בחצר ובני האחרת לא עשו עכ"ל. הרי משמע בפירוש דמיירי שיש הרבה דיורין בכל עליה והחצר שלמטה היא של שניהם וא"כ הדין תלוי בשניהם בעשיית גומא ובעירוב והכי קאמרינן אם אחת עשתה גומא או עירבו שתי העליות כולן יחד כולן מותרין לשפוך מימיהן לחצר אפי' אותה שלא עשתה גומא ואע"פ שהחצר פחותה מד' אמות כיון שיש שם גומא וכו' מותרי' ואם לא עירבו כלל לא שתיהן יחד ולא זו לעצמה וזו לעצמה שתיהן אסורות אפי' אותה שעשתה גומא וזהו פי' דברי לא שנו דרבא וכיון דמיירי שהרבה דיורין בעליה א' מסיימין הפוסקים ואומרים ואם בני העליה האחת עירבה לעצמה ר"ל שהרי כיון שיש בה דיורין הרבה ע"כ צריכין הם עירוב ביניהם שהרי כל א' אוסר על חברו ומיירי באותם בני העליה שעשו הגומא שהן עירבו מעצמן והשניה לא עירבה עמה כלל אז אותם שערבה לעצמה מותרת לשפוך המים באופן שירדו לחצר לתוך הגומא שלהן ודוקא שעשתה גומא אבל אם לא עשתה גומא אע"פ שערבה לעצמה אסורה כיון שהחצר פחותה מד' אמות וגומא בלי עירוב ג"כ אינו מועיל להם כיון שיש הרבה דיורין בעליה וא' אוסר על חברו וה"ה אם גם בני השניה עשו גומא ועירבו גם הם לעצמן שהיו מותרין לשפוך באופן שירדו המים לתוך גומא שלהם ע"כ בקיצור. ואשכתן שם בפ' המוכר את הבית דיוטא עליונה ואית דמפרשי התם דיוטא עליונה היינו גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים עיין בטור ח"מ סי' רי"ד ושם בספר הלבוש: