משנה עבודה זרה ה ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ה · משנה ב | >>
יין נסך שנפל על גבי ענבים, ידיחן והן מותרותו.
ואם היו מבוקעות, אסורות.
[ נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים, אם יש בהן בנותן טעם, אסור ז ].
מעשה בביתוס בן זונין שהביא גרוגרות בספינה. ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, ושאל לחכמים והתירום.
זה הכלל, כל שבהנאתו בנותן טעם, אסור.
כל שאין בהנאתו בנותן טעם, מותרח, כגון חמץ שנפל על גבי גריסין.
משנה מנוקדת
יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים,
- יְדִיחֵן וְהֵן מֻתָּרוֹת;
- וְאִם הָיוּ מְבֻקָּעוֹת,
- אֲסוּרוֹת.
- נָפַל עַל גַבֵּי תְּאֵנִים אוֹ עַל גַּבֵּי תְּמָרִים,
- אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם, אָסוּר.
- מַעֲשֶׂה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוֹנִין,
- שֶׁהֵבִיא גְּרוֹגְרוֹת בִּסְפִינָה,
- וְנִשְׁתַּבְּרָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְנָפַל עַל גַּבֵּיהֶן,
- וְשָׁאַל לַחֲכָמִים, וְהִתִּירוּם.
- זֶה הַכְּלָל:
- כֹּל שֶׁבַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, אָסוּר;
- כֹּל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, מֻתָּר,
- כְּגוֹן חֹמֶץ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי גְּרִיסִין:
נוסח הרמב"ם
יין נסך שנפל על גבי ענבים -
- ידיחן - והן מותרות.
- ואם היו מבוקעות - אסורות.
- מעשה בבייתוס בן זונין,
- שהיה מביא גרוגרות בספינה,
- ונשתברו חביות של יין נסך על גביהן,
- ובא מעשה לפני חכמים - והתירו.
- זה הכלל -
- כל שהוא בהניתו בנותן טעם - אסור,
- וכל שאינו בהניתו בנותן טעם - מותר,
- כגון החומץ, שנפל לגריסין.
פירוש הרמב"ם
הראוי להשלים לשון משנה כך, ואם היו מבוקעות והיה בהנייתו בנותן טעם אסורות, ואם לא היה בהנייתו בנותן טעם מותרות, ומעשה בביתוס בן זונין.
ואמרו שנפל לתוך הגריסין - כשהיו הגריסין רותחין הוא, שהוא פוגם מתחילה ועד סוף.
וזה כי זה שקורא המשנה יש בהנייתו בנותן טעם, הוא העניין שקורא התלמוד "נותן טעם לשבח" רוצה לומר שאותו הטעם משביחו וממתיקו, והוא הענין בעצמו רוצה לומר בהנאתו בנותן טעם, כאילו אמר יש בטעמו הנייה. וזאת המשנה קוראהו שאין בהנייתו בנותן טעם, כלומר שאין הנאה בו כשמצא אותו הטעם, וזה שקורא התלמוד "נותן טעם לפגם".
ומן המבואר שזה יארע בין שני מינין כלומר מין בשאינו מינו. ויש בזה ארבעה חלקין:
- החלק האחד, שיתערב דבר בדבר ויפסידו אם בטעמו אם בריחו בשעתו ולאחר זמן, כלומר שאינו סר קלקולו ממנו מתחילה ועד סוף, והוא כגון שמנונית הבשר או הדג שנתערב עם הדבש שהוא מפסידו תמיד.
- והחלק השני, שיהיה הדבר שנתערב משביח הדבר שנתערב בו בשעתו ואחר כך, כעירוב היין בתבשיל הבשר או בתבשיל הדג, והוא הנקרא משביח מתחילה ועד סוף.
- והחלק השלישי, שישביח טעמו לשעתו ולאחר זמן מפסידו, כעירוב שמנונית הבשר והחלב עם החמאה, לפי שהוא מטיב טעמו וריחו וביאושו ואחר כך מפסידו, וזה הנקרא משביח ולבסוף פוגם.
- והחלק הרביעי, שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו, כגון עירוב הדבש ביין שהוא מקלקלו מיד, ולבסוף יתחזק עליו האויר וכח היין ואז יהיה הדבש ממה שיוסף עליו לו ריח טוב וזכות עניין וחידוד וכל זה לשבח היין, וזה נקרא פוגם מעיקרו.
- אמנם פוגם מתחילה ועד סוף, אין צריך לומר שהוא מותר בכל האיסורין.
- [ומשביח מתחילה ועד סוף, הדבר ברור שהוא אסור.]
- ושני חלקים הנשארים, לא נתבאר בתלמוד אי זה מהן אסור ואיזה מהן מותר, ולפיכך שניהם אסורין. ועל זה התנו בגריסין רותחין, לפי שאם הם קרים הוא מתקן טעמו לשעתו, ואחר כן כשמערב אותן ומרתיחן בחידוד החומץ יפסיד טעמם:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ידיחם - במים צוננים:
מעשה בבייתוס בן זונין - מתניתין חסורי מחמרא והכי קתני, ואם נותן טעם לפגם מותר, ומעשה נמי בבייתוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברה חבית של יין נסך על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירום:
כל שהוא בהנאתו בנותן טעם - שאדם נהנה מטעמו של איסור:
כל שאין בהנאתו בנותן טעם - שאינו נהנה בטעמו של איסור:
כגון חומץ - של איסור שנפל בתוך גריסין של היתר, נותן טעם לפגם הוא. והוא שיהיו הגריסין רותחין בשעה שנפל בהן החומץ, שאז פוגם בהם מתחילה ועד סוף. וארבעה מיני נותני טעם הם, יש טעם משביח מתחילה ועד סוף, כגון היין בתבשיל של בשר או של דגים, וזה אסור איסור ודאי. ויש טעם פוגם מתחילה ועד סוף, כגון שמנונית הדגים או הבשר בדבש ט, וזה מותר לכתחלה. ויש פוגם מתחילה ומשביח בסוף, כגון הדבש ביין שהוא פוגם בו לשעתו, וכשישהה בו עד שיפגם עליו כח היין נותן בו הדבש ריח וטעם. ויש משביח בתחילה ולבסוף פוגם, כגון שומן הבשר עם החמאה, או הטעם הבלוע בכלי שאינו בן יומו, שנכנס בו משובח ואח"כ נפגם י. ואלו השנים אסורים מספק. לפיכך אם הגריסין הללו שנפל בהן חומץ לא היו רותחין הרי הן אסורין מספק, שהחומץ בגריסין מקדיח ומשביח, ואע"פ כשמרתיחין אח"כ פוגם טעמו, הוי משביח ולבסוף פוגם ואסור:
פירוש תוספות יום טוב
ידיחם והן מותרות. בירושלמי מפרש דמיירי בענבים המחוברים לאשכול אבל אם ניטל העוקץ הוו כמבוקעות מפני נקב הנשאר בזנבו. תוס'. והר"ן כתב דמהירושלמי מוכח דאם היו הענבים מטולטלים מעוקצן וקרובים לינטל. כמבוקעות דמו ואסורות:
נפל על גבי תאנים וכו' ל"ג בס"א. וכ"כ התוס' דל"ג דאי גרס הל"ל חסורי מחסרא והכי קתני אבל בתאנים יבשים נותן טעם לפגם הוא:
כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר. מדכתיב (דברים י"ד) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. נבלה הראויה לגר קרויה נבלה. שאינה ראויה לגר [שהסריחה] אינה קרויה נבלה. גמ' [דף ס"ח]:
כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין. כתב הר"ב וד' מיני נותני טעם וכו'. [ויש טעם פוגם מתחלה ועד סוף כגון שמנונית וכו' בדבש. פי' במשקה הנעשה מדבש כההיא שפירשתי אמשנה ב' פ"ב דקדושין ע"ש]. ומ"ש הר"ב ויש משביח בתחלה ולבסוף פוגם. כגון כו' או הטעם הבלוע בכלי שאינו בת יומא שנכנס בו משובח ואח"כ נפגם. ותמיהה לי דמה ענין זה למשביח ולבסוף פוגם דלא אמרן אלא על הדבר שבשעת תערובתו משביח ולבסוף פוגם. ולכך יש לאסור המאכל ההוא מפני שבתחלת תערובתו היה משובח מחמת האיסור שנתערב בו. אבל בכלי שאינו בת יומו כשנתבשל בו המאכל והנבלע בקדירה מתערב בתבשיל כבר נפגם טעמו וריחו לא עמד בו ונמצא שזה התערובת פוגם מתחלה ועד סוף הוא. גם הרמב"ם בפירושו שמשם העתיק הר"ב אלו ד' חלוקי נותני טעם. לא כתב כלל להא דקדירה שאינה בת יומא. ובגמ' שילהי פרקין סוף דף ע"ה ולמ"ד נותן טעם לפגם מותר גיעולי נכרים דאסר רחמנא [במדין דכתיב תעבירו באש וטהר דבעי הגעלה] היכי משכחת להו. אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא נותן טעם לפגם הוא [עמ"ש ברפ"ו דנזיר]. מכאן ואילך לשתרי. גזירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא. ש"מ דמשום גזירה הוא. אבל משום עצמו נותן טעם לפגם ממש הוא:
נכרי שהיה מעביר כדי יין וכו'. מסיק הרא"ש בשם הרמב"ן דמסתבר ליה דמיירי בחבית סתומה בפקק של עץ וכיוצא בו אע"ג דהנכרי יכול לסלקו וליגע בלא זיוף כלל. כיון דבחזקת משתמר מותר. אבל בפתוחים לגמרי. לא. דכיון שהם על כתפו ויכול ליגע בהן בהדיא חיישינן דלמא נגע ולא מרתת כלל דמשתמיט למימר להחזיק בחבית נתכוונתי שלא יפול. ואע"ג דמתני' סתמא קתני ומשמע דאיירי בפתוחות דומיא דאחרינא [דמתני' ה' מוכח כמו שאפרש שם. וכן מתני' י' פרק דלעיל נכרי שנמצא בצד הבור וכו'. אפילו לפירוש ר"ת דבמשנה י"א כמ"ש שם] סתמא דמעביר חביות של יין ממקום למקום היינו סתום בפקק של עץ וכיוצא בו שלא יצא היין בטלטול החבית והוי דומיא דאינך דבפתותות איירי שבפקק של עץ היינו פתוחות כיון שיוכל לפתוח בלא זיוף. ע"כ. ועיין מ"ש בסוף משנה ז':
אם היה בחזקת המשתמר. לשון הר"ב כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת המשתמר. וכן דעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות מאכלות אסורות. אבל התוספות דקדקו דאי הכי מכללא דסיפא שמעינן לה ולשתוק מלישנא דבחזקת המשתמר. ומדקתני בחזקת שהוא משתמר משמע דהיינו שימור חשוב טפי. אנא מתני' דוקא בבא דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו. ודקדקו דהכי סבירא ליה הגמרא. אם הודיעו שהוא מפליג. שעורו בכדי וכו'. רש"י. ופי' הר"ב אם שהה כדי וכו'. וכן לשון רש"י. וז"ל הרא"ש והודיעו שהוא מפליג פירוש שא"ל שדעתו להפליג בסתם או שאמר ליה המקום. ויש באותה הפלגה כדי שישתום ויסתום ויגוב אבל אם אין באותה הפלגה כדי שישתום ויסתום ויגוב. אפילו שהה זמן מרובה מותר דבכל ענין מרתת נכרי דלמא אתי השתא וחזי ליה. ע"כ:
כדי שיפתח. פי' הר"ב כדי שיפתח את כל מגופת החבית ואי אפשר לנוטלה שלא תשבר כולה. רש"י. ומ"ש הר"ב ודוקא במגופה של סיד הוא דפליגי רבנן עליה דרשב"ג וחיישי לפתיחת נקב משום דלא מינכר וכו'. ורשב"ג סבירא ליה נהי דמלמעלה לא ידיע לפי שלמעלה [מירחו] הנכרי והשוה סתומו. למטה מיהא ידוע. דלמטה לא יוכל הנכרי למרחו. וכשיפתח ישראל את המגופה יראה מתחתיה אותה סתימה. ורבנן כיון דמלמעלה לא ידיע לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה. א"נ זמנין דחלים גמ'. ומ"ש הר"ב והלכה כרשב"ג דבמשנה ה' סתם לן תנא כותיה. גמרא. ועמ"ש בפ"ח דערובין [משנה ז']:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ו) (על המשנה) מותרות. בירושלמי מפרש דמיירי בענבים המחוברים לאשכול. אבל אם ניטל העוקץ הוו כמבוקעות מפני נקב הנשאר בזנבו. תוספ':
(ז) (על המשנה) נפל ע"ג וכו'. לא גרסינן בספרים אחרים. דאי גרסינן הוה לן למימר חסורי מחסרא והכי קתני, אבל בתאנים יבשים נותן טעם לפגם הוא:
(ח) (על המשנה) מותר. בגמרא ילפינן ליה מקרא:
(ט) (על הברטנורא) פירוש במשקה הנעשה מדבש. [דאלו הדבש עצמו משובח בבשר]:
(י) (על הברטנורא) תימה לי דמה ענין זה למשביח ולבסוף פוגם דלא אמרן אלא על הדבר שבשעת תערובתו משביח ולבסוף פוגם. ולכך יש לאסור המאכל ההוא מפני שבתחלת תערובתו היה משובח כו', אבל בכלי שאינו בן יומו כבר נפגם הטעם ונמצא שזה התערובת פוגם מתחלה ועד סוף הוא כו'. ובגמרא דמשום גזרה אטו בן יומו אסור, אבל משום עצמו נותן טעם לפגם ממש הוא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ידיחן והן מותרות: ביד בפט"ו דהלכות תרומות סי' י"ח:
ואם היו מבוקעות אסורות: דהשתא מתערב י"נ לתוכן ובירושלמי מוכח שאם היו הענבים קרובים לינטל עוקצן כמבוקעות דמו מפני נקב הנשאר בזנבות ואסורות תוס' והר"ן ז"ל אלא שלשון תוס' בשם הירושלמי כך אבל אם ניטל העוקץ הוו כמבוקעות וכו'. ובטור א"ח סימן תמ"ז וביו"ד סי' קל"ד:
נפל ע"ג תאנים: או על גבי תמרים אם יש בהם בנ"ט אסור לא גרסינן ליה וכן בירושלמי ליתיה וגם בהרי"ף והרא"ש ז"ל ליתיה וכן נראה ג"כ מפירוש הרמב"ם ז"ל וגם תוס' כתבו דר"ת ורבינו שמואל לא גרסי ליה ולפי זה צריך לפרש מה שמקשה בגמרא מעשה לסתור על נפילת יין בענבים קאי דגרוגרות דמו לענבים מבוקעות ולספרים דגרסי ליה קשה שהיה לו לומר בגמרא חסורי מחסרא והכי קתני בד"א בתמרים ותאנים לחים אבל ביבשות נט"ל ומעשה וכו' ע"כ. וגם הר"ר יהוסף מחקו: ועוד הגיה מעשה בביתוס בן זונין והיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברו חביות של י"נ על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו זה הכלל כל שהוא בהנייתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנייתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לגריסין. בפירוש רעז"ל חסורי מחסרא וה"ק דאם נותן טעם לפגם מותר הכי הוא מסקנא דהלכתא אנן כתבו תוס' ז"ל דהכא ודפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ד) שלש מחלוקות בדבר רבנן סברי דאפי' קדרה בת יומיה א"א דלא פגמה פורתא ואפ"ה אסרה הכתוב במדין ור"ע ור"ש ס"ל דקדרה בת יומה לא פגמה כלל אבל דלאו בת יומה דפגמה שריא דנ"ט לפגם מותר דגמרי מנבלה דכתיב בה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ור"מ פליג עליה דר"ש וס"ל דנט"ל אסור דגמר מגיעולי עו"ג דאסר הכתוב אע"ג דנט"ל הוא דאפילו קדרה בת יומה אי אפשר דלא פגמה פורתא כרבנן קמאי אלא דרבנן קמאי ס"ל דטעם כעיקר לא ילפינן מגיעולו עו"ג משום דהוי חדוש דהא כל נ"ט לפגם מותר דילפינן מנבלה ואיהו ס"ל דלאו חדוש הוא וילפינן מיניה לכל התורה כולה דטעם כעיקר דאיהו ס"ל דמה שהתיר הכתוב נבלה מוקמינן לה בסרוח מעיקרא ע"כ מתוס' ז"ל. ועיין עוד במ"ש שם ר"פ אלו עוברין. וביד פט"ז דהלכות מ"א סי' ל"ב ל"ג וכתוב שם נפל ע"ג תאנים הרי אלו מותרות מפני שהיין פוגם בטעם התאנים ע"כ:
ונפל על גביהם ובא מעשה לפני חכמים והתירו: כצ"ל:
כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין: ס"א לתוך גריסין ופירש חומץ של יין נסך. ובטור י"ד סימן ק"ג וסימן קל"ד. בפי' רעז"ל כגון שמנונית הדגים או הבשר בדבש וזה מותר לכתחילה ע"כ וכתב עליו החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל לכתחילה לא דק ע"כ. עוד בפירוש רעז"ל ויש פוגם בתחלה ומשביח בסוף כגון הדבש ביין. אמר המלקט אפשר לומר שהוא תקרובת ע"ז או דבש של עו"ג כלומר שנתבשל בקדרת איסור נבלה וטרפה בת יומה. עוד בפי' רעז"ל מקדיח ומשביח ואע"פ שכשמרתיחן אח"כ פוגם טעמא כך צ"ל:
תפארת ישראל
יכין
יין נסך שנפל על גבי ענבים: ולא שהה עליהן מעל"ע:
ידיחן: בצוננים:
ואם היו מבוקעות: או שניטל עוקציהן:
אסורות: כשאין בהן ס' נגד היין שבלעו:
או על גבי תמרים: שדרכן להיות בלי עוקץ [לא כענבים שדרכן להיות תלויין באשכול], ועי"ז הו"ל כמבוקעות:
אם יש בהן בנותן טעם: שאין בהן ס' נגד היי"נ:
אסור: מיהו יין בתאנים יבשים, נטל"פ הוא ומותר. [אמר המחבר, הנה בתוס' ורי"ף ורא"ש ל"ג הך בבא כלל. רק מרש"י בגמ' נראה שהיה גירסתו כגירסת הספר. ולפעד"נ דמדלא מקשה הש"ס לקמן [דס"ו א'] לרבא דמוקי לרישא דמתניתין בענבים מבוקעות דאסורות דתני, דמיירי בנ"ט, וק' א"כ למה שני תנא בלישני' למנקט ברישא אסור ובמציעתא בנפל ע"ג תאנים נקט בנ"ט, ש"מ טפי דרישא אסור במשהו קאמר. אע"כ דל"ג האי מציעתא כלל. ואפ"ה מקשי בש"ס שפיר לרבא מעשה לסתור, דלרבא דמי גרוגרת לענבים מבוקעות. מדאין להן עוקץ, וא"כ שניהן בנ"ט. וא"כ למה נקט במתני' בהמעשה דמותר. ולאביי י"ל מדאסור ברישא בענבים, ש"מ דבא"מ בנ"ט, ובהמעשה שרי לגמרי, ודו"ק]:
מעשה בביתס בן זונן שהביא גרוגרות: תאנים יבשים:
בספינה ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן ושאל לחכמים והתירום: מדנותן טעם לפגם:
כגון חומץ: של יין נסך:
שנפל על גבי גריסין: רותחין שפוגם טעמן. ודוקא באכלן רותחין. אבל בחזר וציננן, הרי פוגם ולבסוף השביח אסור. וכ"כ בנפל על גריסין צוננים שמשביחן אף שחזר והרתיחן, הרי השביח ולבסוף פוגם אסור [י"ד ק"ג]. [ונ"ל דמה"ט נמי נקט תנא "כגון", והרי פשוט מובן כל שאין נ"ט לשבח מותר. אלא דקמ"ל דאפילו בחומץ בגריסין דאינו נטל"פ מצ"ע, דהרי בצוננין משביח [עבש"ס דס"ז א'], ורק מצד שהן רותחין פוגם בהן החומץ, וסד"א דהו"ל כפוגם מחמת ד"א כש"ס לקמן, אפ"ה שרי, ועתוס' [דס"ו ב' בסוף העמוד]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת