רמב"ם על עבודה זרה ה

<< · רמב"ם · על עבודה זרה · ה

עבודה זרה פרק ה

• ראו גם: נוסח המשנה עבודה זרה ה רמבם

משנה א

אמרו "קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך".

ומן הידוע ברוב שהשוכר בהמה לרכוב בו יתן עליה צדה לדרכו, וסלקא דעתן שהוא כאילו שכר ממנו לרכוב בו ולשאת יין נסך ויהיה שכרו אסור, הודיענו שאין הדבר כן אבל שכרה מותר, כיון שלא נתבאר בו לשאת יין נסך:

משנה ב

הראוי להשלים לשון משנה כך, ואם היו מבוקעות והיה בהנייתו בנותן טעם אסורות, ואם לא היה בהנייתו בנותן טעם מותרות, ומעשה בביתוס בן זונין.

ואמרו שנפל לתוך הגריסין - כשהיו הגריסין רותחין הוא, שהוא פוגם מתחילה ועד סוף.

וזה כי זה שקורא המשנה יש בהנייתו בנותן טעם, הוא העניין שקורא התלמוד "נותן טעם לשבח" רוצה לומר שאותו הטעם משביחו וממתיקו, והוא הענין בעצמו רוצה לומר בהנאתו בנותן טעם, כאילו אמר יש בטעמו הנייה. וזאת המשנה קוראהו שאין בהנייתו בנותן טעם, כלומר שאין הנאה בו כשמצא אותו הטעם, וזה שקורא התלמוד "נותן טעם לפגם".

ומן המבואר שזה יארע בין שני מינין כלומר מין בשאינו מינו. ויש בזה ארבעה חלקין:

• החלק האחד, שיתערב דבר בדבר ויפסידו אם בטעמו אם בריחו בשעתו ולאחר זמן, כלומר שאינו סר קלקולו ממנו מתחילה ועד סוף, והוא כגון שמנונית הבשר או הדג שנתערב עם הדבש שהוא מפסידו תמיד.
• והחלק השני, שיהיה הדבר שנתערב משביח הדבר שנתערב בו בשעתו ואחר כך, כעירוב היין בתבשיל הבשר או בתבשיל הדג, והוא הנקרא משביח מתחילה ועד סוף.
• והחלק השלישי, שישביח טעמו לשעתו ולאחר זמן מפסידו, כעירוב שמנונית הבשר והחלב עם החמאה, לפי שהוא מטיב טעמו וריחו וביאושו ואחר כך מפסידו, וזה הנקרא משביח ולבסוף פוגם.
• והחלק הרביעי, שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו, כגון עירוב הדבש ביין שהוא מקלקלו מיד, ולבסוף יתחזק עליו האויר וכח היין ואז יהיה הדבש ממה שיוסף עליו לו ריח טוב וזכות עניין וחידוד וכל זה לשבח היין, וזה נקרא פוגם מעיקרו.

• אמנם פוגם מתחילה ועד סוף, אין צריך לומר שהוא מותר בכל האיסורין.
• [ומשביח מתחילה ועד סוף, הדבר ברור שהוא אסור.]
• ושני חלקים הנשארים, לא נתבאר בתלמוד אי זה מהן אסור ואיזה מהן מותר, ולפיכך שניהם אסורין. ועל זה התנו בגריסין רותחין, לפי שאם הם קרים הוא מתקן טעמו לשעתו, ואחר כן כשמערב אותן ומרתיחן בחידוד החומץ יפסיד טעמם:

משנה ג

בחזקת משתמר - הוא שיאמר לגוי העבר ואני אבוא עמך, כי אף על פי שנתעכב הרבה ירא לשלוח ידו אל החבית.

ואם הודיע לגוי שיתאחר ממנו זמן שיוכל לנקוב הכיסוי שעל פי החבית, ויוציא ממנו היין ויסתום אותו הנקב וייבש מקום הסתום, הוא יין נסך.

ורבן שמעון בן גמליאל לא חייש לשיתומא, וישים הזמן כדי שיפתח פי החבית כולו, ויוציא היין ממנה ויסתום פי החבית וייבש כל הכיסוי כולו. וזה הזמן ארוך מן הזמן שאמר תנא קמא, לפי שרבן שמעון בן גמליאל אומר לא יכול לנקוב הכיסוי ולסתום אותו הנקב לפי שיראה ממנו או מכל הכיסוי שעל פי החבית.

וחכמים אינן חולקין על רבן שמעון בן גמליאל שכשיהיה כיסוי החבית בטיט שהוא כדי שיפתח ויגוף ותיגב, לפי שלא יכול לחפור בטיט ולסתום בטיט הלח לפי שהוא ניכר בשנוי צבעי העפרים. אבל מחלוקתם שכשיהיה פי החבית סתום בסיד, שאפשר לחפור בו ומין הסיד כולו אחד והוא ממהר ליבש גם כן.

וישתום - הוא גזור מ"שתום העין"(במדבר כד, ד), שהוא עניין פתיחה.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

משנה ד

קפנדריא - הוא שיכנס משער זה ויצא מן השער שכנגדו, כמו שבארנו פעמים רבים. וכאילו אמר כשנכנס מפתח העיר לעשות צרכיו לשם במהירות והם ממתינין אותו שיחזור, והוא יצא משער אחר ונכנס לעיר ועשה מה שזכר והתמהמה.

והשמיעו מחלוקתם בשלוש הלכות בשיעור זמן ההפלגה, לפי שאפשר בכל אחת מהן קולא וחומרא. לפי כשהדרך ביבשה, נאמר שיכול לבא לו דרך עקלתון ולפיכך ירא ולא ינסך ואף על פי שהתמהמה, אבל בים לא כיון שהפליג יתנסך. או נאמר בהפך, שביבשה כיון שנסתר ממנו ולא רואהו יתנסך, ובים שאינו יודע מי ראהו יאמר שמא חבירו יראנו, ואפילו יתמהמה ממנו יותר מזה הזמן לא יתנסך. וכמו כן כשהיה בחנותו, נאמר יכול הוא לסגור פתחו ויעשה מה שהוא רוצה ולפיכך יתנסך בפחות מזה הזמן. או בהפך, נאמר בים שאפשר שנכנס בתוך הים ויסתר מן העין הוא שנאמר שיהיה מנסך בזה הזמן, אבל בחנות אפילו היה נסתר יותר לא יתנסך לפי שהוא ירא שיבואו הבעלים, ואי אפשר לו להעביר החנות ממקומו. לפיכך הודיעך ששיעור הזמן אחד לדעת חכמים בכל, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל גם כן.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל בכל:

משנה ה

דולפקי - היא כלי זולתי השולחן, שיהיו עליה כלים באוכלים ומשקין, ומהן לוקחין ומניחין על השולחן. ואין הנוכרי יכול לשלוח ידו לדבר שהוא על הדולפקי, עד שיתן אותן בעל הבית על השולחן.

ואמרו חביות פתוחות אסורות - רוצה לומר החביות שיש בבית שהניחו שם.

וזה סתם על דעת רבן שמעון בן גמליאל:

משנה ו

בלשת - נקרא החיל הנכנס לעיר לשלול אותה, ושולחין יד בממון בני אדם. ותרגום "ויחפש"(בראשית מד, יב) "ובלש", ולפיכך נקראו "בלשת", לפי שהם מחפשין ממון בני אדם וחוקרין אותו:

משנה ז

כבר ידעת שהעיקר ביין נסך אסור בהנאה, ואסור למכרו. ומעיקרנו שמשיכה בגוי קונה כמו ישראל. וכבר קדמו הפנים שבהם יתנסך בהם היין ביד גוי. וכבר בארנו גם כן בראשון מקדושין ובחמישי מבתרא דיני המשיכה.

ונקוט עיקר זה, כשיהיה היין ברשות הגוי וקנאו והוא לא יתנסך ואחר כך נעשה יין נסך דמיו מותרין, וכן כשיהיה הגעתו ברשותו עם היותו יין נסך בשעה אחת כגון שימדוד לו הישראל בידיו דמיו אסורין, וכל שכן כשנעשה נסך קודם שיקנהו. ואם פסק עמו דמים סמכה דעתו, וכשמדד לו הישראל בכלי ישראל ובא הכלי ברשות הגוי קנה במשיכה וזכה ישראל בדמים, ולא ישוב יין נסך עד שיגע בו אחר כן. וכשמדד לו עד שלא פסק, ואפילו שנתן לו קודם קצת הדמים לא סמכה דעתו, ולא יתקיים קניינו עד שיפסוק עמו ויפרע לו מה שנשאר מן הדמים, וכבר נתנסך קודם לכן כשנגע בו, וכאילו הוא הודיענו בכאן זה העניין בלבד כלומר ואם משך הואיל ולא פסק עמו לא סמכה דעתו, ולא נגמר קניין עד שיפרע הדמים, וכבר קדם הנסוך. וכשיפסוק הדמים וקבל הדמים, אפילו שנמדד לו בידיו כל דמיו מותרין. וכשלא יהיה אצל הגוי מעות מצויין ונתן לו ישראל המוכר על דרך הלואה, וחזר הגוי ונתן המעות בעינם לא על דרך לקנות ממנו בהם, זהו מותר.

ועכבת יין - שישאר במשפך לחות היין נראית.

והמערה מכלי לכלי - הוא שיצוק ישראל מכליו לתוך הכלי שביד הגוי.

והוא הדין בכלי הגוי עצמו כשיש בו יין נסך ואפילו הוא בארץ, והסילון המחבר בין השני כלים בעת יציקתו והוא הנקרא "נצוק", אסור. ועל זה ההיקש תאסור היין אשר בכלי העליון מצד הנצוק, כיון ששמנוהו חיבור לעניין יין נסך, וכן הוא.

ולפיכך צוו שיהיה עניין היציקה כמו שאבאר, והוא שיצוק, ויגביה ידו קודם שיגע הדבר שהוא יוצק אל הכלי התחתון, אחר כן יצוק פעם שנית כמו בראשונה. או יהיה יוצק כמו שזורקין במזרק. והוא אמרם למודד היין "קטופי קטופי, או נפוצי נפוצי". ועל זה הדרך יהיה המערה ממנו מותר:

משנה ח

לא יהיה רחוק בעיניך היות המים אסור, וזה כשהם קרבים לעבודה זרה או שיהיו נעבדים אותן המים.

ופסק ההלכה ביין נסך בלבד, כלומר שנתנסך לעבודה זרה, שהוא מטמא טומאה חמורה כזית והוא אוסר במינו בכל שהוא, לא שנא איסורא לגו התירא ולא שנא התירא לגו איסורא. ובלבד שיערה מכלי רחב הפה יהיה הדבר היוצא ממנו יש לו שיעור גדול, אבל אם עירה יין נסך טיפה טיפה ביין הרבה מן היין המותר, הנה זה אינו אוסר אותו. אבל אם היה ערוי היין מותר על מעט מן היין נסך הכל אסור, ואפילו עירה על משקל שעורה ממנו מלא ספינה מיין נאסר הכל בהנאה.

ופסק ההלכה גם כן שאין בו ספק ולא פקפוק, והוא עיקר נוהג תמיד, שכל איסורים שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך. אמנם יין נסך כמו שזכרנו שהוא במינו בכל שהוא לגודל איסור עבודה זרה שנאמר בו "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם"(דברים יג, יח), והטבל כמו שהתירו כך איסורו, כמו שחיטה אחת פוטרת את הכרי כן חיטה אחת תשים את הכרי כולו טבל.

וכשנתערב משאר איסורין מין בשאינו מינו ואפשר לנו לטעום אותו, כגון ערוב תרומה בחולין, ננסה אותו אם נתן טעם והוא אינו פוגם כמו שבארנו הוא אסור הכל. ואם הוא דבר אסור, נאכיל אותו לגוי ונסמוך על דברו.

ואם לא היה גוי מצוי, או היה דבר מתערב במין כמינו שאי אפשר להכיר טעמו, כמו ערוב יין תרומה או ערלה או כלאים ביין חולין, הנה הוא ישוער בשיעורים הנזכרים, תרומה ומעשר וחלה ובכורים במאה, וערלה וכלאי הכרם במאתים, ושאר איסורין כגון חלב ודם נבלות ושקצים ורמשים וטריפות וזולתם בששים, וכמו שנבאר בפרק גיד הנשה במסכת חולין באמרם "במין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה, אי נמי בשאינו מינו היכא דליכא קפילא ארמאה דטעים, בששים". וכמו שישוער בששים מין במינו בדברים ששיעורן בששים, כמו כן ישוער במאה מה ששיעורו במאה, ובמאתים במה ששיעורו במאתים.

ואמרנו בשביעית שדינו אוסרת כל שהוא במינה, כמו שנתבאר בפרק שביעי משביעית, אינו חולק על אלה העיקרים, לפי שאינו אסור באכילה אבל חייב לאכלו בקדושת שביעית בלבד, ולפיכך החמיר בשביעית בזה העניין לפי שאין שם איסור אכילה אבל הוא אוכל בזמן שביעית כמו שנבאר לשם, ואינו אומר עליו אוסרת אלא על דרך הויתור והדמיון גם כן בדבר האוסר.

ושמור זה העניין והתבונן בפירושו, לפי שעמדו בזה העיקר רבים מגאוני עולם ולא ידעו אם הכל חוזר לעיקר אחד או אם חולק קצתם לקצתם, ועל אי זה עיקר הוא הראוי לעשות, והכל הולך על עיקר אחד כמו שביארתי לך:

משנה ט

כבר נתבאר לך בפרק שלישי ממסכת ערלה דעת רבי מאיר שהוא סבר את שדרכו למנות מקדש, ולשם בארנו זה העניין תכלית הביאור.

וזה התנא סבר שכשיהיו בדבר האסור שני עניינים, האחד שיהיה דרכו לימנות, והשני שיהיה אסור בהנאה, שהוא אוסר בכל שהוא.

ואמרו יין נסך - רוצה לומר חבית של יין נסך כשנתערב באיזה מניין שתתערב מן החביות נאסר הכל בהנאה, לפי שהשני עניינים הנזכרים נתקבצו בו.

וכמו כן דינר עבודה זרה על דרך משל בדינרים רבים, וצפור [מצורע] בצפרים הרבה, ואגודה משיער נזיר באגודות שיער הרבה, ופטר חמור בחמורים הרבה, וחתיכת בשר מבשר שנתבשל בחלב או מן חולין שנשחטו בעזרה בחתיכות בשר הרבה, ואפילו יהיה הריבוי כמה שיהיה הכל אסור בהנאה. ובשור הנסקל ובעגלה ערופה ופטר חמור יהרג הכל, וכבר בארנו בשני מקדושין שאלו כולן אסורין בהנאה, וראיית כל אחד מהן. והיות כל אחד מהן דבר שדרכו למנות מבואר.

ונשלים לשון המשנה אלו אסורין ואוסרין בכל שהן - למעוטי דבר שבמניין ואינו אוסר בהנאה כגון חתיכת נבלה עם חתיכות בשר, או אסור בהנאה ואינו במניין כגון ערוב קמח כלאים או יין כלאים עם קמח חולין או יין חולין.

וזה העיקר אינו נוהג בכל, לפי שהדין בחבית של יין נסך שנתברר לנו שנתנסכה לעבודה זרה, כשנתערבה בחביות הרבה ימכר הכל לגוים, ויטול שיעור דמי אותה החבית וישליכו לים המלח, וזהו פירוש "יוליך הנייה לים המלח" שקדם לנו דברו בפרק שלישי מזו המסכתא.

ואין גם כן כל מה שזכרו שדרכן למנות והוא אסור בהנאה מקדש כלומר אסור בכל שהוא, לפי שהערלה וכלאי הכרם הם מאיסורי הנאה, ואין מקדש בהן זולתי שבעה דברים בלבד רצוני לומר שהם אוסרים בכל שהוא כמו שבארנו בסוף ערלה.

ודע כי מה שזכרנו בזו המשנה כי הם אוסרים בכל שהוא הוא נכון וברור, מלבד יין נסך שהוא אוסר בכל שהוא לשתיה בלבד, אבל כשנתערבה חבית בחבית אינו אוסר הכל בהנאה כמו שבארנו.

וחמץ בפסח בלבד בין במינו בין שלא במינו במשהו, ואמנם יצא מכלל דין איסורין שבתורה לפי שהוא בזמן קצוב, ואין איסורו חוזר לעצמו בלבד כשאר כל איסורין שבתורה שקדם הדבור בו, אבל איסורו הוא תלוי בזמן וכשעבר הזמן סר איסורו, ולפיכך לא התנה בו התלמוד כמו שהתנה ביין נסך וטבל כמו שהקדמנו.

והבן אלו העניינים כולן ותפריש ביניהם, ותדע קו היושר בכולן:

משנה י

כבר נתבאר לך שיין נסך שנתנסך לעבודה זרה אוסר כל שהוא במינו, וחבית בין החביות יוליך הנייה לים המלח.

וזה הבור שנזכר בכאן, הוא בור של יין.

ואם הוא יין של גוים הנקרא "סתם יינן", שאין אנו יודעים אם נתנסך או לא נתנסך, הוא שנתערב בבור של יין, פסק ההלכה בו כרבן שמעון בן גמליאל, ואף על פי שהוא אסור בהנאה גם כן רצוני לומר סתם יינן.

כמו שאמרו, שלשה יינות הן:

• יין נסך, אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית,
• סתם יינן, אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית,
• והמפקיד יינו אצל הגוי, אסור בשתיה ומותר בהנאה.

וטומאה חמורה הוא, שיטמא אדם וכלים במגע ובמשא כמו נבלה. וטומאת משקין היא טומאה קלה תטמא אוכלין ומשקין בלבד, וכשישתה אדם מהן רביעית נפסלה גוויתו ולא יטמא. ועוד יתבארו עקרי אלה הטומאות במקומותיהן:

משנה יא

כשדרך בו הגוי, אי אפשר לה שלא יקלוף, אף על פי שהיא של אבן.

ואין הלכה כרבי:

משנה יב

כלי תשמיש - רוצה לומר תשמיש אכילה. ובלבד שיהיו אלה הכלים מן המתכות כגון הברזל והזכוכית, וכמו כן כלי חרס השועים באבר, כולן צריכין טבילה ואפילו הם חדשים.

ואמרו להגעיל - רוצה לומר גיעולי גוים, וזה שירתיח אותם במים רתיחה גדולה. ואם היא יורה גדולה, יקיף לה על שפתה טיט או עיסה כדי שיעלו המים על שפתה, וירתיחו עליה המים רתיחה גדולה.

וכלים שדרכן להגעיל, כגון קדרות נחושת והמחבתות ודומיהן.

ללבן - כגון השפודים והאסכלאות שצולין עליהם וכיוצא בהן.

יסור מהן איסור גיעולי גוים אחר ההגעלה למה שצריך הגעלה, והליבון באש למה שצריך ליבון. וכשיטבלו אחר כן בארבעים סאה הם טהורים לעניין האסור והמותר, גם כן מוסף על עניין טומאה וטהרה.

והסכין שפה - ובלבד שתהיה הסכין שווה וחלקה שאין בה גומות, ואם נועצה בקרקע קשה עשר פעמים ישתמש בה, וזהו מה שנתכוון בשפה.

ואם השחיז אותה באבן כעין אבן של רחים או ליבן אותה באור זהו תכלית ההכשר. אבל לעניין טומאה וטהרה אי אפשר בלא טבילה במי מקווה, ובזה תסור מהם טומאת גוים. ודע זה:

משנה עבודה זרה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב