משנה סנהדרין ה ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ה · משנה ה | >>
אם מצאו לו זכות, פטרוהו.
ואם לאו, מעבירין דינו למחר.
היו מזדווגין כד זוגות זוגות, וממעטין במאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין כל הלילהכה, ולמחרת משכימין ובאין לבית דין.
המזכה כו אומר אני מזכה ומזכה אני במקומי, והמחייב אומר אני מחייב ומחייב אני במקומי.
המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובהכז.
טעו בדברכח, שני סופרי הדיינין מזכירין אותן.
אם מצאו לו זכות, פטרוהו.
ואם לאו, עומדים למנין.
שנים עשר מזכין ואחר עשר מחייבין, זכאי.
שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין, ואפילו אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודעכט, ואפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע, יוסיפו הדיינין.
עד כמה מוסיפין, שנים שנים עד שבעים ואחד.
שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין, זכאי.
שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין, דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכיןלא.
אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ;
- וְאִם לָאו, מַעֲבִירִין דִּינוֹ לְמָחָר.
- הָיוּ מִזְדַּוְּגִין זוּגוֹת זוּגוֹת,
- וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל,
- וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כָּל הַיּוֹם,
- וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כָּל הַלַּיְלָה.
- וּלְמָחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין לְבֵית דִּין,
- הַמְּזַכֶּה אוֹמֵר:
- אֲנִי מְזַכֶּה, וּמְזַכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמִי,
- וְהַמְּחַיֵב אוֹמֵר:
- אֲנִי מְחַיֵּב, וּמְחַיֵּב אֲנִי בִּמְקוֹמִי.
- הַמְּזַכֶּה אוֹמֵר:
- הַמְּלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵד זְכוּת;
- אֲבָל הַמְּלַמֵּד זְכוּת,
- אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה.
- טָעוּ בַּדָּבָר,
- שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין מַזְכִּירִין אוֹתָן.
- אֲבָל הַמְּלַמֵּד זְכוּת,
- אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ;
- וְאִם לָאו, עוֹמְדִים לְמִנְיָן.
- שְׁנֵים עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַר עָשָׂר מְחַיְּבִין,
- זַכַּאי;
- שְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין,
- וַאֲפִלּוּ אַחַד עָשָׂר מְזַכִּין,
- וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּבִין,
- וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ,
- וַאֲפִלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ,
- יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִין.
- עַד כַּמָּה מוֹסִיפִין?
- שְׁנַיִם שְׁנַיִם,
- עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד.
- שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּבִין,
- זַכַּאי.
- שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַיְּבִין וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין,
- דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ,
- עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְּחַיְּבִין דִּבְרֵי הַמְּזַכִּין:
- שְׁנַיִם שְׁנַיִם,
אם מצאו לו זכות - פטרוהו.
- ואם לאו -
- מעבירין דינו למחר,
- ומזדווגין זוגות זוגות,
- וממעטין במאכל, ולא היו שותין יין - כל היום,
- ונושאין ונותנין בדבר - כל הלילה,
- ולמחרת משכימין, ובאין לבית דין -
- המזכה אומר: אני הוא המזכה, ומזכה אני במקומי,
- והמחייב אומר: אני הוא המחייב, ומחייב אני במקומי.
- המלמד חובה - מלמד זכות,
- אבל המלמד זכות - אינו יכול לחזור וללמד חובה.
- ואם טעו בדבר - סופרי הדיינין מזכירין אותם.
- אם מצאו לו זכות - פטרוהו.
- ואם לאו, עומדין על המנין -
- שנים עשר מזכין, ואחד עשר מחייבין - זכאי.
- שנים עשר מחייבין, ואחד עשר מזכין,
- אפילו אחד עשר מזכין, ואחד עשר מחייבין, ואחד אומר איני יודע,
- ואפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין, ואחד אומר אינו יודע,
- יוסיפו הדיינין.
- עד כמה הם מוסיפים?
- שנים, שנים - עד שבעים ואחד.
- שלשים ושישה מזכין, ושלשים וחמישה מחייבין - זכאי.
- שלשים ושישה מחייבין, ושלשים וחמישה מזכין -
- דנין אלו כנגד אלו - עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין.
כל זה מבואר.
וכבר הקדמנו זכרון עיקריו, כי הטותך לטובה על פי עד אחד, ולרעה על פי שנים או יותר:
מעבירין אותו למחר - מעבירין את הדין עד למחר, משום הלנת הדין:
שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין - והטייתך לרעה על פי אחד ליתא, הלכך יוסיפו דיינים: ואפילו שנים ועשרים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים. דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתא דמי כט, ואין דנין דיני נפשות לא לזכות ולא לחובה בפחות משלשה ועשרים. שנים שנים. אם נתחלקו השנים שהוסיפו זה לכאן וזה לכאן, דאכתי ליכא הטיה לא לטובה על פי אחד ולא לרעה על פי שנים, צריך להוסיף עוד שנים. וכן עד שבעים ואחד:
עד שיראה אחד מן המחייבים דברי המזכין - דאיכא הטיה לטובה על פי אחד. והוא הדין אם יראה אחד מן המזכים דברי המחייבים ל. דבשעת גמר דין קיימא לן דאף המלמד זכות יכול ללמד חובה. והאי דלא תני או עד שיראה אחד מן המזכין דברי המחייבין, דתנא אזכות קמהדר:
מעבירין דינו למחר. כתב הר"ב משום הלנת דין. כדפי' בר"פ דלעיל:
היו מזדווגים. ביום הראשון לאחר שהעבירוהו לדון ממקום הישיבה מזדוגים בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר. רש"י:
ונושאין ונותנים כל הלילה. איש איש לעצמו. ל' רש"י. ול' הרמב"ם פרק י"ב מהלכות סנהדרין כל אחד ואחד עם זוג שלו. או עם עצמו בביתו:
המוכה אתמול. אומר אני הוא המזכה אתמול ועדיין מזכה אני על כרחו שאינו יכול לחזור בו. והמחייב אומר. אם לא מצא הלילה זכות. אני המחייב. ומחייב אני במקומי. רש"י:
אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. בהשכמה שנושאין ונותנין בדבר אבל בשעת גמר דין יכול לחזור. כדמסיק הר"ב בסוף מתניתין וכתבתי בר"פ דלעיל:
טעו בדבר. ולא ידוע מי הם שחייבו או זיכו מטעם א' שאינן נחשבין אלא כאחד. הרמב"ם פי"ב מה"ס. ועיין מ"ש פרק דלעיל משנה ג':
שנים עשר מחייבין וכו'. כתב הר"ב והטייתך לרעה ע"פ א' ליתא. כדתנן בסוף פ"ק:
ואחד אומר איני יודע. כתב הר"ב דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתא. עיין מ"ש בזה בספ"ק. [*והא דמשמע דמתניתין רבותא קמל"ן בהא. כדקתני ואפילו וכו' ואחד אומר איני יודע. י"ל דלפי שאף אם אמר חייב לא מחייבין כיון שאין הרוב [היה] אלא בא'. וא"כ נחשבהו כאילו היה מן המזכין שמטין לזכות ע"פ אחד. קמל"ן דלא]:
שנים שנים. לשון הר"ב אם נתחלקו השנים וכו'. וכ"כ רש"י וכן הוא דעת הרמב"ם לדעתי שמ"ש בפ"ט מה"ס וז"ל. אמרו י"ב זכאי וי"ב חייב. הרי זה זכאי. הוא ט"ס. וצ"ל אמרו י"ג זכאי וכו'. ותדע שהרי בכל החלוקות מונה במספר כל הדיינים. ובכללן זה שאומר איני יודע. ואילו הכא לא הזכיר הכ"ה שהוא שיאמר איני יודע לפי הנוסח שבספר. שהמזכים והמחייבים הם מחצה על מחצה. ועוד שאח"כ כתב חלוקת י"ב זכאי וי"ב חייב ואחד אומר איני יודע. אלא ודאי דהכא הכי גרסינן י"ג זכאי וי"ב חייב. שהן דעות כל הכ"ה. וכבר כתבתי בספ"ק דלהרמב"ם זה שאומר איני יודע שומעין לו כשחוזר לזכות. והרבה נפלאתי מהרב הגדול מהר"ם פאדוא"ה ז"ל בהגהותיו לספר הרמב"ם שקיים וקבל זה הלשון הכתוב בספר וחתר למצוא לו מקום שממנו יצא להרמב"ם לדונו לזכות במחצה על מחצה. ונדחק כמעייל פילא בקופא דמחטא. אבל העיקר והאמת יורה דרכו אשר דרכתי בו להגיה י"ג במקום י"ב:
עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין. כתב הר"ב וה"ה אם יראה א' מן המזכין דברי המחייבין דהוו להו ל"ז מחייבים. רש"י. ומסיים הרמב"ם ספ"ט מה"ס שכן אם ל"ד אומרים זכאי. ול"ו אומרים חייב. וא' אומר איני יודע [חייב] שהרי רבו המחייבין שנים. ומקצת נוסחאות כתיב ל"ה במקום ל"ד והוא ט"ס:
עד שיראה. לא ראו מאי. פוטרין אותו. אמר ליה רב פפא לאביי ולפטריה מעיקרא משהוסיפו עד ע" ונחלקו. למה מאחרין הדבר לדון אלו כנגד אלו. מי אית לן לאהדורי בתר חובה. [רש"י]. אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן כדי שלא יצאו מב"ד מעורבבין. גנאי לב"ד שיצאו במחלוקת ואין יודעין לגמור את הדין. [רש"י]. וכתב הרמב"ם [ספ"ט] שכן הדין אם ל"ה אומרים חייב ול"ה אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע:
(כד) (על המשנה) מזדווגים. ביום ראשון לאחר שהעבירוהו [הן] לדין ממקום הישיבה, מזדווגים בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר. רש"י:
(כה) (על המשנה) הלילה. איש איש לעצמו. רש"י. או עם זוג שלו. הר"מ:
(כו) (על המשנה) המזכה, אתמול. אומר אני הוא המזכה אתמול ועד. יין מזכה אני, על כרחו שאינו יכול לחזור בו. והמחייב אומר אם לא מצא הלילה זכות אני המחייב ומחייב אני במקומי. רש"י:
(כז) (על המשנה) א"י כו'. בהשכמה שנושאין ונותנין בדבר אבל בשעת גמר דין יכול לחזור:
(כח) (על המשנה) טעו כו'. ולא ידוע מי הם שחייבו או זיכו מטעם אחד שאין נחשבין אלא כאחד. הר"מ:
(כט) (על הברטנורא) והא דמשמע דמתניתין רבותא קמ"ל בהא כדקתני ואפילו כו' ואחד אומר איני יודע. י"ל דלפי שאף אם אמר חייב לא מחייבין כיון שאין הרוב היה אלא באחד וא"כ נחשבהו כאילו היה מן המזכין שמטין לזכות ע"פ אחד, קמ"ל דלא:
(ל) (על הברטנורא) דהוו להו ל"ז מחייבים. רש"י. ועיין תוי"ט:
(לא) (על המשנה) עד שיראה כו'. לא ראו מאי, פוטרין אותו. ופריך ולפטריה מעיקרא משהוסיפו עד ע"א ונחלקו, למה מאחרין הדבר לדון אלו כנגד אלו, מי אית לן לאהדורי בתר חובה. ומשני כדי שלא יצאו מב"ד מעורבבין. גנאי לב"ד שיצאו במחלוקת ואין יודעין לגמור את הדין. גמרא ורש"י. ועיין תוי"ט:
בראש פי' רעז"ל: צריך להגיה מעבירין אותו מעבירין את הדין וכו' ובלשון המשנה גרסינן מעבירין דינו למחר:
לא היו שותים יין כל היום: דאמר קרא ולרוזנים אי שכר העוסקים ברזו של עולם דהיינו דיני נפשות אל יישתכרו:
ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה: כצ"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל פי"ב מה"ס כל א' וא' עם זוג שלו או עם עצמו בביתו ע"כ:
[הגהה הר"ר יהוסף ז"ל הגיה ומזדוגין זוגות וממעטין במאכל ובמשתה ולא היו שותין יין כל היום ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה וכו' המזכה אומר אני הוא המזכה וכו' אני הוא המחייב וכו' ואם טעו בדבר סופרי הדיינים מזכירין וכו' ואם לאו עומדין על המנין וכו' ומלות ואפילו י"א מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע מחקם וכתב שלא מצא אותם בכל הספרים. דנין אלו עם אלו עד וכו' את דברי המזכין]:
ולמחרת משכימין ובאין וכו': פ"א דיני ממונות ד' ל"ד:
אם טעו בדבר וכו': לשון הרמב"ם ז"ל בפי"ב ואם טעו בדבר ולא ידעו מי הם שחייבו או זיכו מטעם אחד שאינם נחשבים אלא כאחד כמו שבארנו הרי סופרי הדיינין מזכירין אותן שהרי כותבים טעם של כל אחד ואחד ע"כ:
עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין: וה"ה אם יראה אחד מן המזכין דברי כמחייבין דהוו להו ל"ד מזכין ול"ז מחייבין דאיכא הטייה לרעה על פי שלשה דבשעת גמר דין הא אוקימנא דאף המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה כדכתיבנא בריש פירקין דלעיל אלא תנא משום לישנא מעליא נקט והכי תריצנא לה בגמרא בפירקין דלעיל ד' ל"ד. ובגמרא בעי לא ראו מאי א"ר אחא וכן א"ר יוחנן פוטרין אותו מאחר שכבר הוסיפו עד ע"א ואעפ"כ לא ראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין אמנם ר' יוסי ס"ל בברייתא כשם שאין מוסיפין על פי ב"ד של ע"א כך אין מוסיפין על ב"ד של עשרים ושלשה אלא אם ראה אחד מאלו את דברי אלו הרי טוב ואם לאו יפטרו אותו ופליג אמתני' דקתני שנים שנים עד ע"א וגרסי' בסוף פ"ק דמכלתין וא"ר אבהו במוסיפים עושין ב"ד שקול לכתחלה ופרכינן פשיטא דהכי הוא דהא בהדיא תנן וכמה מוסיפין שנים שנים וכיון דחד אמר איני יודע ה"ל ב"ד שקול ומשני מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי אמר מילתא שמעינן ליה קמ"ל דכמאן דליתיה דמי ואי אמרי מילתא לא שמעינן ליה וכתב שם נמוקי יוסף בסוף ההוא פירקא בשם רש"י ז"ל דבדיני נפשות דאמרן שאינו יכול לחזור ולדון היינו דוקא חובה אבל זכותא אמר טעמא שמעינן ליה דלא גרע מההורג בעצמו שיכול ללמד על עצמו זכות ע"כ. וביד פ"ט דהלכות סנהדרין ובפי"ב סי' ג':
יכין
ואם לאו מעבירין דינו למחר: ולא מחליטין הדין עדיין, עד שיתיישב כל אחד בלילה יפה:
היו מזדווגין זוגות זוגות: בבתיהן כדי לברר יפה הדין ע"י שאלה ותשובה:
ולא היו שותין יין כל היום: של הריגתו קודם הריגה ואממעטין במאכל נמי קאי. [ונ"ל דמדתני לה הנא קודם למחר משכימין וכו', משמע דכל היום דתני היינו יום של תורה דלילה שלפניו כמותו], אבל אחר שנהרג אסורים לאכל כלל עד הלילה [כסנהדרין דס"ג א']:
ולמחרת משכימין ובאין לבית דין: ונושאין ונותנין יחד כל היום, עד נגד הערב, שאז מחליטין דינו [דמ"ו ב']:
אינו יכול לחזור וללמד חובה: ודוקא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין יכול לחזור בו:
טעו בדבר: ששכחו מי הן האומרים דעתן מטעם א', אפילו מב' מקראות, וכ"ש ממקרא א' [רמב"ם פ"י מסנהדרין ועיין רכ"מ שם]. והרי אלו אינן נחשבין בהמניין רק כ"א. ותמוה מאד דוכי ס"ד שכשישבו ק' דיינים בדין ויהיו צ"ח אומרים כך כולם מטעם א', וב' האחרים יאמרו להיפך כל אחד מטעם אחר, יהיה הלכה כב' נגד צ"ח והתורה אמרה אחרי רבים להטות. ותו הרי אדרבה כשהרבה אומרים דין א' וכל א' מטעם אחר גריעא טפי משאילו כולם אומרים דין אחד מטעם א', דהרי מה"ט אין הלכה כשיטה [ועיין ר"נ סוכה דרל"ב ב']. ובשלמא לרש"י [סנהדרין דל"ד א'] דס"ל דדוקא באמרו טעם א' מב' מקראות, י"ל דמדלא כתבה תורה ב' מקראות לטעם א', וכדילפינן התם בש"ס מדכתיב אחת דיבר אלדים, א"כ מדילפי הנד ב' טעמייהו מב' מקראות, א"כ חד מינייהו ודאי מטעי קטעי, אלא להרמב"ם דס"ל דגם בילפי שניהן טעמן ממקרא א' כך הוא הדין, תמוה מאוד, דאדרבה כשכולן מכוונין למקרא א' וטעם א', וודאי דבר ה' אמת הוא בפיהן, ואפשר י"ל דהרמב"ם ה"ק אם אמרו טעם א', אפילו מב' מקראות, וכ"ש ב' טעמים ממקרא א', ודו"ק, אבל זה דוחק מאוד בלשון רבינו:
שני סופרי הדיינין מזכירין אותן: מדכתבו אתמול גם טעם כל א':
שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין: והרי בהטייה לרעה צריך שיהיו המחייבין ב' יותר על המזכין:
יוסיפו הדיינין: ואע"ג דאם כ"ב מהב"ד מסכימין לדעת אחד לא יועילו הנוספין כלום דאפילו יאמר להיפך מהכ"ב דעתו בטילה. י"ל דאפ"ה יוסיפו אולי יברר להכ"ב שטעו ויחזרו בהם:
עד שבעים ואחד: דאם שנים שנתוספו נתחלקו, א' למזכין וא' למחייבין, חוזרין ומוסיפין ב' עד ע"א:
וה"ה איפכא. רק תנא אזכות מהדר, מיהו בלא אפשר להכריע דעת א', לחזור בו, פוטרין אותו, רק שטרחו תחלה לדון יחד, כדי שלא יצאו הב"ד מעורבבין, שגנאי להן שלא ידעו לזקק הדין:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת