תפארת ישראל על סנהדרין ה

משנה סנהדרין, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

היו בודקין אותן: דלאחר שאיימו על העדים, הוציאו כל אדם זר, ולא השאירו רק הגדול שבהן לבדקו:

בשבע חקירות: דהיינו באיזה וכו':

באיזה שבוע: ר"ל באיזה שמיטה של יובל:

באיזו שנה: שבשמיטה:

באיזה יום: בשבוע:

באיזה מקום: דצריך שיהיה אפשר להזימן משבע צדדים הנ"ל. ואפילו אמר עכשיו הרגו, שואלין כל הז' שאלות הנ"ל, כדי שיתבלבל דעתם שלא יבקשו ערמימות להעלים שקרותן:

באיזה מקום: דס"ל דא"צ רק ג' חקירות כשידוע מאיזה יום ידבר, ולרבנן אפילו כשאומר אמש הרגו או עכשיו הרגו שודאי ידוע מאיזה זמן ידבר אפ"ה צריך ז' חקירות בפירוש כדי לאיים על העדים:

מכירין אתם אותו: להנהרג שהיה ישראל. וזה וודאי חקירה היא ולא כבדיקה [רמב"ם פ"א ופ"ב מעדות ודלא כהר"ב הכא] ואפ"ה לא נמנה, מדאינו בכל חטא:

התריתם בו: דבלא התרו בו פטור אפילו היה ת"ח. ואופן ההתראה שיאמרו לו פרוש, שעבירה זו חייבין עליה מיתת ב"ד או מלקות וצריך שישיב "על מנת כן", אבל בשתק, או אפילו השיב "יודע אני", פטור [רמב"ם פי"ב מסנהדרין. ואל תתמה א"כ ירבו הרוצחים, דרוב הרוצחים עושים במקום שאין רואה. ואף בשהרגו בכעס במקום רואים, מי פתי יסור הנה לומר על מנת כן. י"ל דכבר כתב הרמב"ם פ"ג ממלכים, דכל שיש אומדנא דמוכח שהרג במזיד, אף דפטור מדיני ב"ד, המלכות הורגתו בסייף, מפני תיקון העולם. וביש עדים ולא היה התראה כראוי, גם בדין תורה יכניסוהו לכיפה [כלקמן פ"ט מ"ה]:

את מי עבד: איזה ע"ז:

ובמה עבד: בזבוח או בהשתחויה, או בדבר אחר שדרך לעבדה בכך. או במה שאין דרכו בכך. וכ"כ בכל חייבי מיתות או מלקות, שואלים איך ובמה עשה, דגם חייבי מלקות צריכים חקירות הנ"ל כדיני נפשות [סנהדרין ל"ב א']:

משנה ב

כל המרבה בבדיקות: הינו שאלות שאין תלוי בהן עיקר העדות, כגון לשאל עדי רוצח, במה הרגו, בסייף או בארירין. בגדיו לבנים או אדומים. וכדומה:

מעשה ובדק בן זכאי: הוא רבן יוחנן בן זכאי, שהיה נשיא בשעת החורבן אחר שנהרג רשב"ג, ובאותה שעה היה תלמיד לפני הלל רבו [כסוכה כ"ח א'], והלל היה זקינו של רבי מסדר המשנה, ומדהיה אז תלמיד, לכן לא נקרא אז עדיין בשמו [ואף שאח"כ נתהווה לנשיא, אפ"ה קבע רבי שמו במשנתו באותו לשון שקבל מאבתיו, דחייב אדם לומר בלשון רבו [כפ"א דעדיות]:

בעוקצי תאנים: שהעידו שהרגו תחת התאנה, ושאל להעד אם עוקצין הפירות עבים או דקים והוכחשו בזה, וניצל הנידן ולכן נקרא ר"י בן זכאי, שעל ידו זכוהו לבעל הדין:

אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה: אפילו כשהיו הרבה עדים והוכחש רק א':

משנה ג

אחד אומר בשנים בחדש: בד' בשבת ב' בחודש פלוני:

ואחד אומר בשלשה בחדש: בד' בשבת ג' באותו חודש:

וזה אינו יודע בעבורו של חדש: שסבר שהחודש שעבר היה כ"ט יום, ומנה יום הל' לראשון של חודש זה [ואף שבדקום אח"כ ונודע שידעו בעיבור החודש. י"ל דאמרינן מדהושוו תחילה ביום השבוע, אנן סהדי שחוזר עתה ורוצה לבטל עדותו להכי קאמר שידע בעיבור החודש [תוס' מ"א ב' ד"ה שזה]. מיהו מחצי חודש ולהלן, לא תלינן בטעותו, דאז כבר הכל יודעין מתי ר"ח. וא"ת [בדף מ"א ע"ב תוד"ה שזה תראה דלק"מ ע"ש (אהבת איתן).] כיון דידעינן מאיזה יום בשבוע הם מדברים, א"כ ע"כ טעה ולא ידע מתי ר"ח. וכ"כ ק' בסיפא בב' ימים. וי"ל כיון דתחילה שאלוהו על ימי החודש ואחר כך על יום שבשבוע אמרינן דתחלה היה מתכוון בשקר לומר על יום אחר שבשבוע. ואח"כ נתבלבל בדעתו ואמר שהיה באותו יום שבשבוע שאמר חבירו, או אולי ביני ביני נזכר ששמע מחבירו חוץ מב"ד שהיה ביום פלוני בשבוע ואומר גם הוא כן:

עדותן בטלה: דבב' ימים א"א שיטעה. [ויש לדקדק טובא למה נקט תנא ב' וג' והדר נקט ג' וה', טפי הו"ל למנקט א' וב', וא' וג'. ונ"ל דרצה למנקט בימי החודש בגוונא דבעי למנקט בשעות, דצריך למנקט ברישא בשיעית ב' וג', דאי הוה נקט א' אומר בשעה ראשונה, וא' אומר בשנייה, לא פסיקא מלתא שתהיה עדותן קיימת, דהרי בשעה ראשונה נכלל נץ החמה והרי באחד אומר תוך הנץ וא' אומר אחר הנץ, עדותן בטלה [כש"ס מ"ב א']. ומדרצה למנקט כולה מתני' בחדא גוונא, נקט נמי בימי החודש בב' וג'. והא דלא נקט בסיפא דרישא בימי החודש ב' וד', דוגמת רישא דרישא דא' אומר בב'. נ"ל דלהכי נקט בסיפא שלשה וחמשה, דקמ"ל דלא אמרינן מדשני המלות אלו בסופן שוין בהברה שה שה מטעה טעי העד במספר השעות, ושמע וטעה, קמ"ל דלא תלינן בטעות כה"ג]:

עדותן קיימת: דכי נמי זה אמר תחלת ב' וזה אומר סוף ג', אדם אפשר שיטעה ב' שעות חסר משהו. מיהו נ"ל דכל זה במחולקים באומדן השעות שזה אומר שלפי אומדן שלו היתה שעה ב', וזה אומר שחושב שהיה שעה ג', אבל אם היה שם צל המעלות [כמלכים ב' כ'] ומחולקים באיזה מדריגה עמד הצל אז כבזמנינו שהיה להם מורה שעות אוהר בל"א ומחולקים באיזה שעה, אז אפילו אומר א' בב' וא' בג' עדותן בטילה, ודמי לא' אומר קודם נץ החמה, וא' אומר אח"כ דגם כן עדותן בטילה אפילו שניהן תוך שעה א'. תדע דהכא באומדן השעות איירינן, דאי בראיית החמה, יום המעונן מה אכ"ל, וכי יתבטל אז שאלת איזה שעה. אמנם ק"ל אדקאמר בסוף א' אומר וכו' שבה' חמה במזרח ובז' חמה במערב, עכ"פ הו"ל לשאלם דאם יום המעונן היה גם בכה"ג אפשר שיטעה אחד. וצריך לדחוק דה"ק דכיון דבה' חמה במזרח וכו' רגילין בנ"א להיות בקיאין באותן השעות, ואין טועין בהן אפילו ביום מעונן, וכדאמרינן [פסחים י"ב ב'] רביעית זמן סעודה לכל היא, ואין טועה בה, משמע ודאי אף שהוא שבע ואינו רוצה לסעוד אז:

רבי יהודה אומר קיימת: אפילו זה אומר תחלת ג', וזה אומר סוף ה', ס"ל דאפשר שיטעה אדם ג' שעות. וקיימא לן כת"ק [רמב"ם מעדות פ"ב ה"ה]:

ובשבע חמה במערב: ואף דבחמץ [פסחים פ"א מ"ד], מודה דגזרינן משום יום המעונן וטעה עי"ז בין ה' לז'. הכא ספק נפשות להקל, ואפילו אמר השתא בפירוש מעונן הוה, לא מהימן מדאמר כבר בז' סתם הו"ל כאילו אמר בפירוש וודאי בז' הווה, אינו חוזר ומגיד:

משנה ד

ובודקין אותו: בשבע חקירות ובדיקות הנ"ל:

פותחין בזכות: לחפש טצדקאי שאפשר שיצא על ידן זכאי, ואומרים לו, אם לא עברת אל תירא [ונ"ל דלהכי א"ל כך כדי שלא יתבהל, ויתיישב דעתו יפה, ויחפש גם הוא עצמו זכותו, וגם משום הדיינין שכשישמעו כן, ידעו אף שעדותן מכוונת, אפילו הכי יתאמצו לחפש לו טצדקאי]:

אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות: וכ"ש חיב:

או אחד מן התלמידים: מהג' שורות שישבו שם לפני הסנהדרין, והוא הדין אחר [כפ"ו מ"א] אלא שלא היה מצוי שם אחר. דהרי הוציאו הכל לחוץ בשעת מו"מ [כפ"ג מ"ו]:

ולא היה יורד משם כל היום כולו: ואפילו אין ממש בדבריו, דאם יורידוהו יתבייש. מיהו ביש ממש בדבריו לא ירד משם לעולם [ש"ס. ואף דאין להוסיף על מניין כ"ג. נ"ל דמ"ש אין יורד משם לעולם, ר"ל שלא להושיבו על הקרקע כשאר התלמידים, רק יושב על הספסל בראש הג' שורות]:

אם יש ממש בדבריו שומעין לו: פשיטא דשומעין לו, אבל ר"ל דעולה למניין בסנהדרין כשיעמדו בסוף למניין:

שומעין לו ובלבד שיש ממש בדבריו: הא דנקט הכא התנאי שיהא ממש בדבריו לבסוף, ובתלמיד לעיל נקט לי' בתחלה. ה"ט דבנידן עצמו אפילו לא ראו בתחלה מיד ממש בדבריו אפ"ה שומעין לו ובוחנין אחר ממש שבדבריו, מדאית עליה בעיתותא וכלקמן [פ"ו מ"א] וגם אינו ממלומדי למד לפרש כוונתו יפה:

משנה ה

ואם לאו מעבירין דינו למחר: ולא מחליטין הדין עדיין, עד שיתיישב כל אחד בלילה יפה:

היו מזדווגין זוגות זוגות: בבתיהן כדי לברר יפה הדין ע"י שאלה ותשובה:

ולא היו שותין יין כל היום: של הריגתו קודם הריגה ואממעטין במאכל נמי קאי. [ונ"ל דמדתני לה הנא קודם למחר משכימין וכו', משמע דכל היום דתני היינו יום של תורה דלילה שלפניו כמותו], אבל אחר שנהרג אסורים לאכל כלל עד הלילה [כסנהדרין דס"ג א']:

ולמחרת משכימין ובאין לבית דין: ונושאין ונותנין יחד כל היום, עד נגד הערב, שאז מחליטין דינו [דמ"ו ב']:

אינו יכול לחזור וללמד חובה: ודוקא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין יכול לחזור בו:

טעו בדבר: ששכחו מי הן האומרים דעתן מטעם א', אפילו מב' מקראות, וכ"ש ממקרא א' [רמב"ם פ"י מסנהדרין ועיין רכ"מ שם]. והרי אלו אינן נחשבין בהמניין רק כ"א. ותמוה מאד דוכי ס"ד שכשישבו ק' דיינים בדין ויהיו צ"ח אומרים כך כולם מטעם א', וב' האחרים יאמרו להיפך כל אחד מטעם אחר, יהיה הלכה כב' נגד צ"ח והתורה אמרה אחרי רבים להטות. ותו הרי אדרבה כשהרבה אומרים דין א' וכל א' מטעם אחר גריעא טפי משאילו כולם אומרים דין אחד מטעם א', דהרי מה"ט אין הלכה כשיטה [ועיין ר"נ סוכה דרל"ב ב']. ובשלמא לרש"י [סנהדרין דל"ד א'] דס"ל דדוקא באמרו טעם א' מב' מקראות, י"ל דמדלא כתבה תורה ב' מקראות לטעם א', וכדילפינן התם בש"ס מדכתיב אחת דיבר אלדים, א"כ מדילפי הנד ב' טעמייהו מב' מקראות, א"כ חד מינייהו ודאי מטעי קטעי, אלא להרמב"ם דס"ל דגם בילפי שניהן טעמן ממקרא א' כך הוא הדין, תמוה מאוד, דאדרבה כשכולן מכוונין למקרא א' וטעם א', וודאי דבר ה' אמת הוא בפיהן, ואפשר י"ל דהרמב"ם ה"ק אם אמרו טעם א', אפילו מב' מקראות, וכ"ש ב' טעמים ממקרא א', ודו"ק, אבל זה דוחק מאוד בלשון רבינו:

שני סופרי הדיינין מזכירין אותן: מדכתבו אתמול גם טעם כל א':

שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין: והרי בהטייה לרעה צריך שיהיו המחייבין ב' יותר על המזכין:

יוסיפו הדיינין: ואע"ג דאם כ"ב מהב"ד מסכימין לדעת אחד לא יועילו הנוספין כלום דאפילו יאמר להיפך מהכ"ב דעתו בטילה. י"ל דאפ"ה יוסיפו אולי יברר להכ"ב שטעו ויחזרו בהם:

עד שבעים ואחד: דאם שנים שנתוספו נתחלקו, א' למזכין וא' למחייבין, חוזרין ומוסיפין ב' עד ע"א:

וה"ה איפכא. רק תנא אזכות מהדר, מיהו בלא אפשר להכריע דעת א', לחזור בו, פוטרין אותו, רק שטרחו תחלה לדון יחד, כדי שלא יצאו הב"ד מעורבבין, שגנאי להן שלא ידעו לזקק הדין: