עיקר תוי"ט על סנהדרין ה
משנה סנהדרין, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) היו בודקין. לאו בפעם אחד וזה בפני זה:
(ב) (על המשנה) חקירות. נקט חדא מתרתי דקרא. אע"ג דבריש פרק דלעיל נקט תרתי, הכא סגי ליה בחדא. ונקט חקירה אע"ג דכתיב אחר דרישה, לפי שהחקירה הוא מורה יותר על העמידה על אמתת הענין מדרישה, כמה דאת אמר ולכל תכלית הוא חוקר:
(ג) (על הברטנורא) בעיר הנדחת:
(ד) (על הברטנורא) דושאלת לא משמע חקירה אלא עד דאיכא היטב בהדיה. אבל ודרשת בלא היטב משמע דרישה מעליא. רש"י:
(ה) (על הברטנורא) ביחיד העובד עבודה זרה:
(ו) (על הברטנורא) בעדים זוממין. ומסקינן בגמרא דכולהו ילפינן מהדדי ליתן את האמור של זה בזה. ועתוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) אף על פי שאמרו בכך וכך בחודש, אף על פי כן שואלין לתם באיזה יום בשבת היה, לפי שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה, ואין מעלין על לבן חשבון של חודש אם היו אלו עמהן אותו יום במקום אחר, וכששואלין אותן באיזה יום והם אומרים ביום פלוני, נזכרים עדי הזמה להזימם. רש"י:
(ח) (על המשנה) מקום. שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה, דבלאו הכי לא מתזמי. רש"י:
(ט) (על המשנה) ר"י כו'. בגמרא מוכח דר"י לא פליג אלא כשמתוך עדותן ניכר שאותו היום שמעידין עליו בכמה בחודש ובאיזה חודש ושנה ושבוע, דאל"ה אי אתה יכול להזימם. ועיין תוי"ט:
(י) (על המשנה) העובד כו'. אם מעידין בכך, שואלין את מי עבד. רש"י. ועיין תוי"ט:
(יא) (על הברטנורא) בפני הלל רבו. ורבינו " הקדוש כתב אותו בשעת חבורו כמו שקבל אותו. הר"מ:
(יב) (על הברטנורא) דרחמנא אמר ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד וגו' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו', עו. ות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה הוי עדות, ואי לא לא. רש"י:
(יג) (על המשנה) ואפילו ב'. ובגמרא, מאי אפילו, פשיטא דכיון דאחד אומר איני יודע השני לא מעלה בידיעתו. ומסיק דה"ק אפילו בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר אינו יודע עדותן קיימת. פירוש אם יש שלשה עדים וער שיזומו כולן, יש לפרש דהיינו כשכוונו עדותן. תוס'. ועיין תוי"ט:
(יד) (על המשנה) שמכחישין. בין שהם שנים, או שלשה והשלישי מכחיש. דהכחשה עדיפא מאיני יודע. וכ"כ הר"מ:
(טו) (על המשנה) אחד אומר כו'. ברביעי בשבת בשנים לחודש, והשני אומר ברביעי בשבת בג' לחודש:
(טז) (על המשנה) בעיבורו כו'. וה"ה דהוה מצי למימר זה ידע בחסרונו דחדש שעבר חסר היה. תוס'. ועתוי"ט:
(יז) (על המשנה) בטלה. דבתרי עיבורי לא טעו אינשי. גמרא. והוה מצי למימר אחד אומר בב' ואחד בד', אלא דמתחיל במאי דסיים:
(יח) (על המשנה) קיימת. דאדם טועה ב' שעות חסר משהו, דכי נמי אמרת זה שאמר ב' בתחלת ב' וזה שאמר ג' בסוף ג' כל רגעים שבנתים שאירע המעשה בהן יש לאלו לטעות ולומר כמו שאמרו. עתוי"ט:
(יט) (על המשנה) בטלה. וא"ת ונשאלם דלמא האי רקאמר ג' סוף ג' (א"נ) האי דקאמר ה' תחילת ה'. וי"ל דלבטל עד. ות בדקינן להו משום דכתיב והצילו העדה, ולא לקיים עדותן. תוס'. וע"ע:
(כ) (על המשנה) שבחמש כו'. ואין להקשות דבמשנה ד' פ"ק דפסחים גזר ר"י משום יום המעונן דטעי על ז' לומר ה' ופסק הר"ב כן הלכה. דהתם לחומרא והכא לחומרא דלא גזרינן ולא קטלינן מספיקא:
(כא) (על הברטנורא) ואף על גב דקרא מסיים למות כו', מפרש בגמרא דבעד ליכא למימר הכי משום דמחזי כנוגע בעדותו, פירש"י שמתחרט בו ודואג שמא יגמור הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן. ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דיבור, דכיון שהגיד כו':
(כב) (על הברטנורא) גמרא. כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו. פירש"י שאם יורידוהו היום לעין כל בושה הוא לו:
(כג) (על הברטנורא) גמרא. ונראה ודאי דאינו נמנה עמהן. שאם כן יהיה ב"ד זוגות. אלא זוכה להיות במושב ב"ד ועל הספסל כמותם. ועתוי"ט:
(כד) (על המשנה) מזדווגים. ביום ראשון לאחר שהעבירוהו [הן] לדין ממקום הישיבה, מזדווגים בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר. רש"י:
(כה) (על המשנה) הלילה. איש איש לעצמו. רש"י. או עם זוג שלו. הר"מ:
(כו) (על המשנה) המזכה, אתמול. אומר אני הוא המזכה אתמול ועד. יין מזכה אני, על כרחו שאינו יכול לחזור בו. והמחייב אומר אם לא מצא הלילה זכות אני המחייב ומחייב אני במקומי. רש"י:
(כז) (על המשנה) א"י כו'. בהשכמה שנושאין ונותנין בדבר אבל בשעת גמר דין יכול לחזור:
(כח) (על המשנה) טעו כו'. ולא ידוע מי הם שחייבו או זיכו מטעם אחד שאין נחשבין אלא כאחד. הר"מ:
(כט) (על הברטנורא) והא דמשמע דמתניתין רבותא קמ"ל בהא כדקתני ואפילו כו' ואחד אומר איני יודע. י"ל דלפי שאף אם אמר חייב לא מחייבין כיון שאין הרוב היה אלא באחד וא"כ נחשבהו כאילו היה מן המזכין שמטין לזכות ע"פ אחד, קמ"ל דלא:
(ל) (על הברטנורא) דהוו להו ל"ז מחייבים. רש"י. ועיין תוי"ט:
(לא) (על המשנה) עד שיראה כו'. לא ראו מאי, פוטרין אותו. ופריך ולפטריה מעיקרא משהוסיפו עד ע"א ונחלקו, למה מאחרין הדבר לדון אלו כנגד אלו, מי אית לן לאהדורי בתר חובה. ומשני כדי שלא יצאו מב"ד מעורבבין. גנאי לב"ד שיצאו במחלוקת ואין יודעין לגמור את הדין. גמרא ורש"י. ועיין תוי"ט: