משנה סוטה ה ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת סוטה · פרק ה · משנה ה | >>
בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס: לא עבד איוב את הקדוש ברוך הוא אלא מאהבה, שנאמר (איוב יג): "הן יקטלני לו איחל".
ועדיין הדבר שקול, לו אני מצפה או איני מצפה? תלמוד לומר (איוב כז): "עד אגוע לא אסיר תומתי ממני", מלמד שמאהבה עשה.
אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך, רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שנאמר (איוב א): "איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע"; והלא יהושע תלמיד תלמידך לימד שמאהבה עשה.
בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן הֻרְקָנוֹס,
- לֹא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֵאַהֲבָה,
- שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל" (איוב יג, טו).
- וַעֲדַיִן הַדָּבָר שָׁקוּל:
- לוֹ אֲנִי מְצַפֶּה,
- אוֹ אֵינִי מְצַפֶּה?
- תַּלְמוד לוֹמַר: "עַד אֶגְוָע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי" (איוב כז, ה),
- מְלַמֵד שֶׁמֵאַהֲבָה עָשָׂה.
- אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
- מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
- שֶׁהָיִיתִָ דּוֹרֵשׁ כָּל יָמֶיךָ,
- שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא מִיִּרְאָה,
- שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב א, ח);
- וַהֲלֹא יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִיד תַּלְמִידְךָ לִמֵּד שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה:
בו ביום, דרש רבי יהושע בן הורקנוס -
- שלא עבד איוב את המקום - אלא מאהבה,
- שנאמר: "הן יקטלני, לא איחל" (איוב יג טו),
- עדיין הדבר שקול,
- לו אני מצפה - או איני מצפה לו?
- תלמוד לומר "עד אגווע, לא אסיר תומתי ממני" (איוב כז ה),
- ללמד - שמאהבה עשה.
- אמר רבי יהושע:
- מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי,
- שהיית דורש כל ימיך,
- שלא עבד איוב את המקום - אלא מיראה,
- שנאמר: "ירא אלוהים" (איוב א א),
- והרי יהושע תלמיד תלמידך לימד - שמאהבה עשה.
לא - אפילו שהוא כתוב באל"ף הנה הוא מורה לפעמים על הין, ואפילו שהוא כתוב בוי"ו הרי הוא מורה על הלאו לפעמים. וכבר זכר טעם זה המדבר באותיות הנח, ולפיכך מה שאמר "לא איחל" לא היה כתיבתו אצלו באל"ף או בוי"ו, ממה שיסיר הספק בין הלאו וההין.
ואמר בשביל רבי עקיבא תלמידך לרוב מעלתו, לפי שרבי עקיבא תלמיד רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי אליעזר תלמיד רבן יוחנן בן זכאי, ולא חשש לזה השיעור ברבי יהושע בן הורקנוס, אבל אמר תלמיד תלמידך כמו שהיה:
מאהבה - שאהב את המקום:
שקול - משקלו שוה אינו מכריע לכאן ולכאן. יש לו הכתוב בוי"ו ומשמעותו כאילו היה לא באל"ף. ויש לא באל"ף ומשמעותו כאילו כתוב בוי"ו יא. הן יקטלני, הלא הוא הורגני לא איחל לו עוד. או לו אני מיחל:
מיראה - מדאגת פורענות שלא תבא עליו:
ירא אלהים - ולא אוהב אלהים:
ועדיין הדבר שקול. פירש הר"ב יש לו הכתוב בוי"ו ומשמעותו כאילו הוא לא באל"ף. ויש לא באל"ף וכו'. וכן כתב הרמב"ם. ובגמ' לא מייתי אלא בכל צרתם לא צר (ישעיה ס"ג) דכתיב באל"ף וכתיב (שם) ומלאך פניו הושיעם. אלא דמשמע הכי ומשמע הכי:
(יא) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ובגמרא לא מייתי אלא בכל צרתם לא צר (ישעיה ס"ג) דכתיב באל"ף כו' (שם) ומלאך פניו הושיעם, אלא דמשמע הכי ומשמע הכי:
דרש ר' יהושע: ס"א ל"ג רבי:
מאהבה: פי' רש"י ז"ל שאוהב את המקום ע"כ. נראה שבא למעט שלא נפרש מאהבת שכר המצות שאותו הוא אחד משבעה פרושים הגרועים כדמוכח פ' היה נוטל (סוטה דף כ"ב.) אח"כ מצאתי שכן פי' רש"י ז"ל בגמ' בסוף פירקין ואעפ"י שבמתני' פירש מיראה מדאגת פורענות שלא תבוא עליו בסוף פירקין פי' מיראתו של המקום שמוראו גדול ומוטל על הבריות ע"כ:
תלמיד תלמידך: תלמידו של ר' עקיבא היה רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פירש דברבי עקיבא שנה תלמידך אע"פ שהוא ג"כ היה תלמיד תלמידו לרוב מעלתו של ר' עקיבא. אבל בר' יהושע בן הורקנוס לא חשש ושנה תלמיד תלמידך כמו שהיה ע"כ:
לימד שמאהבה עשה: בגמ' בברייתא דריש ר"מ נאמר ירא אלהים באברהם ונאמר ירא אלהים באיוב מה ירא אלהים האמור באברהם מאהבה דהכי כתיב ביה בהדיא זרע אברהם אוהבי אף ירא אלהים האמור באיוב מאהבה וגדול העושה מאהבה שהוא לאלפים כדכתיב לאלפים לאוהבי ועושה מיראה כתיב ביה ולשומרי מצותי לאלף דור:
יכין
ועדיין הדבר שקול: ר"ל בספק, דאפשר לפרשו מיראה:
לו אני מצפה או איני מצפה: דיש לפרשו, לו איחל, בתמיה:
איש תם וישר ירא אלהים: ולא כתיב אוהב אלדים. ואף על גב דגבי אברהם נמי כתיב כי ירא אלדים אתה. נ"ל דהכא שאני דסמיך ליה וסר מרע, משמע דהיה סר מרע רק מיראת אלדים. משא"כ סתם יראת אלדים היינו יראת הכבוד, [עהרפורכט] בל"א:
והלא יהושע תלמיד תלמידך: ר"ל תלמיד ר"ע, שהיה תלמיד תלמידו של ריב"ז [כלעיל סי' י']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת