תפארת ישראל על סוטה ה
משנה סוטה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
<< · תפארת ישראל · על סוטה · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
יכין עריכה
משנה א עריכה
כך המים בודקין אותו: את הבועל:
ובאו ובאו: מדכתיב וי"ו יתירה:
אמר רבי יהושע כך היה דורש זכריה בן הקצב: כדבריך אבל אי"ל דר"ל כלקמן, והיינו כרבי דהרי ר"ע ור' יהושע ור' זכריה בן הקצב כולם בזמן החורבן היו כדמוכח מכמה דוכתי וקדמו טובא לרבי שנולד נ"ב שנה אחר החורבן, אחר חורבן ביתר ביום שנהרג רע"ק. והחילוק שבין הדרשות, דר' לא דרש וי"ו יתירה רק ממלת נטמאה יתירה:
אחד לבעל ואחד לבועל: וא"צ למדרש וי"ו יתירה:
משנה ב עריכה
בו ביום: באותו יום שדרשו נטמאה ונטמאה. שבאותו יום הושיבו ר"א בן עזריה לנשיאות, וניתן רשות לתלמידים רבים לכנס לביהמ"ד:
וכל כלי חרש אשר יפול מהם: מהשרצים:
אלא יטמא: דרשינן כאלו כתיב יטמא:
לימד על ככר שני שמטמא את השלישי: דהשרץ אב הטומאה, והכלי שנטמא ממנה ראשון. והאוכל שנגע בכלי שני, וקרי ביה יטמא, דהאוכל שנגע בשני נעשה שלישי. ונקט ככר, מדמצוי בתנור:
שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא: דטמא רק מכח ק"ו מטבול יום, שמותר בחולין ופוסל בתרומה, שני שפסול בחולין [כטהרות פ"ב מ"ג]. אינו דין שיעשה שלישי בתרומה. מה לטבו"י שאינו רק באדם וכלים שיש במינן אב, משא"כ אוכל א"א שיהיה אב הטומאה [כפתיחה לטהרות סי' ס"ג]. כלי חרס יוכיח שאין במינו אה"ט [עי' שם סי' ס"ב], ואפ"ה פוסל תרומה. מה לכ"ח שמטמא מאוירו. טבו"י יוכיח. וחזר הדין לא הרי זה וכו', הצד השוה שבהן, שהן טמאין ומטמאין, אף וכו'. ואמר ריב"ז שהדור האחרון יפרך, מה להצד השוה שכן יש בהן צד חמור. ורבן יב"ז צד חמור לא פריך [עי' תוס' כתובות דל"ב א' ד"ה שכן]:
והלא עקיבא תלמידך: שר"ע תלמיד ר"א בן הורקנס, תלמיד ריב"ז:
שנאמר כל אשר בתוכו יטמא: ואין הלכה כר' עקיבא ושלישי רק פסול בתרומה:
משנה ג עריכה
אלף אמה מגרש: [אנגער], מקום פנוי מאילנות וזריעה:
ואלפים אמה תחום שבת: ר"ל ועוד אלף אמה לענין תחום שבת נאמר, ולא לתתם ללויים. וס"ל תחומין דאורייתא, ולא קיי"ל כן:
אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים: ר"ל ועוד אלף אמה לשדות וכרמים ללוויים:
משנה ד עריכה
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר שאין תלמוד לומר לאמר: דבכל דוכתא פירש לאמור, שנכתב בתואר הלשון שבו נאמר בלי שנוי הגוף, ופירושו בל"א [פאלגענדע ווארטע]. אבל הכא א"צ כן, דהרי בל"ז כתב מקמי הכא "את השירה הזאת" ופשיטא שנכתבה בלשון שנאמרה. א"נ בכל דוכתא י"ל דצריך לאמור לדרשה לא אמור בדברים [כיומא ד"ד ב'] אבל הכא ודאי אין כאן איסור לאמרו:
מלמד שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקוראין את ההלל לכך נאמר לאמר: משה אמר אשירה לד' וגו' והן עונין אחריו כדבריו, משה אמר עזי וזמרת וגו', והן אומרים אשירה לד', וכן כל פסוק ופסוק:
ר' נחמיה אומר כקורין את שמע: ר"ל כש"ץ שמתחיל שמע, וקורין הצבור כולן אחריו. כ"כ הכא שרה רוח הקודש על כולן, וכשפתח משה, כוונו כולן לומר יחד השירה ככתבה:
ולא כקורין את ההלל: נ"ל דלהכי קאמר תו ולא וכו', דסד"א דק"ש ל"ד אלא ר"ל ברכת ק"ש, משום דיש בתפלתן נמי פסוקים שהצבור עונין כל דבור ודבור שאמר הש"ץ [כמג"א סי' מ"ט]. והיינו כקטן המקרא ההלל שנזכר בש"ס [סוטה ד"ל ע"א], להכי קאמר ולא כקורין וכו', דהכא לא קראו השירה פסוק אחר פסוק, כפסוקי ברכת ק"ש, משה תחלה ואח"כ ישראל אלא קראו כולן יחד, רק משה פתח, ובתוס' הביא תוספתא דמפרש ר"נ דמשה פתח אשירה לי"י והם סיימו כי גאה גאה, וכן כל פסוק. וא"כ צ"ל דמה דקאמר כקורין שמע, היינו מדשומע כעונה הו"ל כק"ש פסוק אחר פסוק:
משנה ה עריכה
ועדיין הדבר שקול: ר"ל בספק, דאפשר לפרשו מיראה:
לו אני מצפה או איני מצפה: דיש לפרשו, לו איחל, בתמיה:
איש תם וישר ירא אלהים: ולא כתיב אוהב אלדים. ואף על גב דגבי אברהם נמי כתיב כי ירא אלדים אתה. נ"ל דהכא שאני דסמיך ליה וסר מרע, משמע דהיה סר מרע רק מיראת אלדים. משא"כ סתם יראת אלדים היינו יראת הכבוד, [עהרפורכט] בל"א:
והלא יהושע תלמיד תלמידך: ר"ל תלמיד ר"ע, שהיה תלמיד תלמידו של ריב"ז [כלעיל סי' י']: