מלאכת שלמה על נזיר ו
<< · מלאכת שלמה · על נזיר · ו · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שלשה מינין: וכו'. ביד עד סוף סימן ב' רפ"ה דהלכות נזירות עד סוף סימן ה':
והיוצא מן הגפן: בגמ' דייק היוצא מן הגפן אין גפן עצמו לא מתני' דלא כר' אליעזר דאמר אפילו עלין ולולבין במשמע הכתוב שאמר מכל אשר יעשה מגפן היין ואיכא דדייקי להא מסיפא דקתני עד שיאכל מן הענבים אבל לא מן הגפן עצמו ודלא כר' אליעזר:
ואינו חייב: וכו' פ"ק דעירובין דף ד' ותוס' פ"ק דסוכה דף ו'. וכתבו תוס' ז"ל ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית וה"ה בשתיה והיינו כמשנה אחרונה וכר' עקיבא דבסמוך משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין פי' וה"ה לאכילה ברביעית ושתיה בכזית כיצד משערין אותה מביאין זית אגורי ושוקעין בכוס מלא יין אם שותה כיוצא בו היינו כזית ואכילה משערינן דכמו שאכל מן הענבים נותנין בכוס מלא יין אם יוצא מן היין רביעית הרי אכל ברביעית וקשה לר"ת פי' זה דאין דרך התנא בשום מקום להקדים משנה אחרונה למשנה ראשונה בסדר. ועוד קשה דמתחלה נקט כזית דהיינו משנה אחרונה כר' עקיבא ומפסיק בה במשנה ראשונה ושוב חוזר לומר דברי ר' עקיבא שהוא כמשנה אחרונה ועוד קשה דלפירוש זה היה לו לשנות במשנה ראשונה עד שיאכל רביעית כיון דבאכילה פליגי דלישני דמתני' משמע דבאכילה לא פליגי. וע"ק דכי היכי דבעי תלמוד טעמא לדברי ר"ט שמביא פסוק בגמרא שמדמה שתייה לאכילה היה לו ליתן טעם למשנה ראשונה אמאי מדמה אכילה לשתיה לכך נראה לר"ת דמתני' דקתני ברישא עד שיאכל מן הענבים כזית היינו אכילה דוקא דבאכילה כ"ע מודו דבכזית לא פליגי אלא בשתיה דמשנה ראשונה עד שישהה רביעית יין כדרך כל שתייה ור' עקיבא סבר כיון דכתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל איסורי נזיר בכזית דהיינו שתיה דכתיב לעיל מיניה וכל משרת ענבים לא ישתה והשתא וי"ו דוענבים מוסיף על ענין ראשון דכי היכי דענבים בכזית ה"נ שתיה דכתיבא לעיל מיניה בכזית עכ"ל ז"ל. ועיין עוד בתוס' דשם בפ"ק דעירובין דף ד' ותוסיף לקח טוב וז"ל בקיצור גפן כדי רביעית יין לנזיר נראה כפי' רש"י ז"ל דבסוכה דה"פ שאם אכל ענבים וחרצנים ולולבין איכא למ"ד ברביעית וזה ביין משערינן שיקח כוס מלא יין וישים בו עלין ולולבין כשיעור מה שאכל ואם יצא רביעית חייב ואם היה בא לשער במים היה יוצא רביעית בפחות שאין נגדשין ונברצין על שפת הכלי כמו יין וכה"ג תניא בתוספתא וכו' עד כאן:
משנה ראשונה: אומרת מלת אומרת ל"ג וכן ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל מחקה:
ר"ע אומר: וכו'. פ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ד) ובפ' שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ"א.) וס"ל לר' עקיבא דהיתר דהיינו פתו מצטרף לאיסור דהיינו היין אע"פ שלא נתפשט היין בכל הפת דאילו נתפשט היין בכל הפת אפילו רבנן מחייבי ליה משום טעם כעיקר. ועיין ג"כ במה שכתבתי בר"פ אלו עוברין ובפ' בתרא דע"ז סימן ב'. והתם בשבועות מוכיח מהכא דר' עקיבא לית ליה כר"ש בכל איסורי תורה דכל שהוא למכות דאי הוה ס"ל הכי למה ליה לצרוף כזית אלא ודאי דוקא גבי שבועות והא דס"ל דאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב מטעם דהואיל ומפרש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב סתם נמי חייב בכל שהוא ועוד יש הוכחה אחרת שם בגמרא:
וחייב על היין בפני עצמו: ולא תימא עד דאכיל להו לכולהו אלא כיון דאכל חד מינייהו לוקה ומיהו כי אכיל נמי כולן יחד אינו חייב אלא אחת:
ועל הזוגין: בוי"ו וכן מלת וזוגן וכך הגיה הרב ר' יהוסף ז"ל בכולה מתני' וכתב שכן מצא בכל הספרים וכתב עוד ב' חרצנים וזוגן פי' והזוג שלהן דהיינו הקליפה החיצונה כי הדרך הוא שיש סביב שני חרצנים זוג א' וראב"ע ס"ל כר' יוסי דלקמן דאמר שהחיצון נקרא זוג ע"כ:
ר' יוסי אומר: שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל כן הענבים החיצון נקרא זג. גמרא אמר ר' יוסף כמאן מתרגמין מפורצנין ועד עצורין פורצנין היינו גרעינין שהן פנימיים כמו פרצידא דתותי קלא דברפ"ק דתעניות עיצורין היינו חיצונים שסוחט מהם משקה שיש בהם לחלוחית מה שאין כן בגרעינין וכדכתיב ואשחט אותם ומתרגמינן ועצרית יתהון והיינו כר' יוסי וכתב רש"י ז"ל ור' אלעזר בן עזריה אית ליה דר' יוסי מדקאמר שני חרצנים וזג משמע דלזג אחד איכא שני חרצנים ע"כ וכן פירשו ג"כ תוס' ז"ל. וכתבו הם ז"ל בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ד) וכן סתם התלמוד קורא הפנימי חרצן עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן והגרעין היא הזרע ע"כ:
סתם נזירות שלשים יום: מה שכתב רע"ב ז"ל הוא פי' תוס' ז"ל אמנם ראה זה מצאתי מוגה במשניות בשם החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל סתר ברי"ש ותמהתי ושמחתי אם אמת הדבר. אחר זמן רב באו לידי המשניות של הרב הנזכר עצמן וראיתי שכן הגיה מבפנים סתר ברי"ש וכתב בחוץ ס"א סתם במ"ם ונ"ל לפרש האי גירסא דגרסינן סתר כלומר הסתירה של הנזירות שסתר נזירותו כמה סתר בסתירה אחת שלשים יום וכאן מיירי בסתירת התגלחת כמו שמפ' אח"כ ע"כ. עוד כתב על מה שכתב רע"ב ז"ל משום דבעי למיתני סיפא וכו' סותר שלשים יום כתב פי' זה רחוק עד מאד דמה ענין סתם נזירות לסתירתו ועל כן נראה דגרסינן סתר עכ"ל ז"ל:
גלח או שגלחוהו לסטים: ביד פ' ה' דהלכות נזירות סימן י"ד ור"פ ששי. בגמרא בברייתא תניא נזיר שגלחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ומוקמי' לה כגון שגלחוהו אחר מלאת ור' אליעזר היא דאמר לעיל פ"ג אם נטמא אחר מלאת ז' סותר וס"ל כל אחר מלאת ז' סותר כלומר בין אם נטמא אחר מלאת בין אם לא נטמא אלא שגלחוהו לסטים לגמרי שלא הניחו בו שיער כלל לתגלחת נזרו סגי ליה בתגלחת כל דהו דאמור רבנן כיון דבהנך ז' ימים גדלא מזיא כדי לכוף ראשו לעיקרו סגי לגלח בו תגלחת נזרו ואילו הכא כיון דשיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו צריך לסתור כלל ומגלח תגלחת נזרו לאלתר ומביא קרבנותיו ומותר ביין. ועיין במ"ש לעיל פ"ג סימן ג':
או שספסף: לשון סוף רש"י ז"ל:
כל שהוא חייב: דלא כר' יונתן דפטר בברייתא אלא סתמא כר' יאשיה בר פלוגתיה:
נזיר חופף: וכו' בשבת פ"ד דף נ' ומוכח התם דחופף ומפספס היינו בנתר וחול וכדמוכח מסיפא. ואיתה נמי שם בפ"ח דף פ"א ותוס' שם פרק שמונה שרצים דף ק"י ותוס' דע"פ דף ק"א ודפ' החולץ (יבמות דף מ"ב) ודפ' בתולה נשאת (כתובות דף ה') ודפ' מרובה (בבא קמא דף ע') ודף פ"ב ודפ"ק דחולין דף י' ובדוכתי אחריני נמי והרא"ש ס"פ יום טוב שחל ובדוכתי אחריני ג"כ: חופף כמו חופף עליו כל היום לשון מגרד. מפספס שמפריד שערותיו זו מזו רש"י ז"ל. ושם בשבת פ"ד פי' מפספס מנפץ שערו. ושם פ"ח פי' חופף מחליק. ומתני' כר"ש דס"ל דדבר שאין מתכוין מותר ומ"מ אינו סורק דסתם סורק להסיר נימין המדולדלין מתכוין:
ר' ישמעאל אומר לא יחוף: וכו' ר"פ משילין:
מפני שמשרת את השיער: בגמרא בעינן מפני שהיא משרת את השיער תנן דהיינו מין אדמה שמשרת דוקא או דילמא מפני המשרת תנן דכל אדמה גזרינן אטו אותה דמשרת ולא אפשיטא וכיון דלא אפשיטא נקטי' להקל וכמו שהוא בפי' רע"ב ז"ל:
נזיר שהיה שותה: וכו' ירוש' פ"ג דמכלתין. וביד פי"ד דהלכות מאכלות אסורות סימן ז' ובפ"ה דהלכות נזירות סימן י' י"ג ט"ז ובפ"ג דהלכות אבל סימן ד' ובגמרא בפירקין דף ל"ח מייתי לרישא דמהני' בברייתא בשם ר' אלעזר:
היה מגלח: וכו' בס"א גרסינן בבא זו בתר בבא דהיה מיטמא וכדאיתא בפרק בתרא דמכות:
אל תטמא אל תטמא: והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת בגמרא מוקי לה דוקא שלא בחבורין כגון דנגע במת זה והלך ונגע במת אחר אבל בחבורין כגון בעוד שמונח לו מת על כתפו נגע במת אחר כדתני לה בברייתא בהדיא אינו חייב אלא אחד דכטומאה אחת דמיא ועי' בתשובות הרשב"א ז"ל סימן שכ"ד:
והיוצא מן הגפן אינו סותר: ביד שם ריש פרק ששי. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ומבתגלחת שלא הותר היוצא מן הגפן מכללו וטומאה ותגלחת הותר מכללן בתגלחת מצוה וכו':
וטומאה ותגלחת הותרו מכללן: ביד שם פ"ז סימן י"א וז"ל הנזיר מותר בטומאת מת מצוה ובתגלחת מצוה ואסור ביין מצוה כיין הרשות כיצד מי שנשבע שישתה היום יין שהרי מצוה עליו לשתות ואח"כ נדר בנזיר חלה נזירות על השבועה ואסור ואין צ"ל שהוא אסור ביין קדוש והבדלה שאינם אלא מדברי סופרים ע"כ. והכא בגמרא מסתם קא סתים לה דנפקא לן מקרא דיין ושכר לאסור יין מצוה כיין הרשות אמנם בפ"ק דף ד' נפקא לן אליבא דר"ש מיתורא דושכר כמו שרמזתי בפ"ק סימן ב'. וכתב עוד הרמב"ם ז"ל שם ספ"ז וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונתרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו ה"ז מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מ"ע שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וגו' וכל מקום שאתה מוצא מ"ע ולא תעשה אם יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על לא תעשה ועשה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ובכל מקום אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו והרי אינו קדוש בהן ובטל (ונבטלה) עשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו ע"כ:
ובמת מצוה: היינו שאין לו קוברין אבל אם כשקורא לבני אדם עונין אותו אין זה מת מצוה:
וחייבי' עליה קרבן: אשם ותורין או בני יונה:
ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום: אפילו בנזירות מרובה:
תגלחת הטומאה כיצד: וכו'. ביד ס"ו דהלכות נזירות ס' י"א:
תגלחת הטומאה כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי: ואח"כ היה טובל שכן תובה על המזה מי חטאת כדמפרש בהו קרא בזאת חקת התורה שלאחר הזאה טעונין טבילה והיה מגלח בו ביום דהיינו שביעי כדכתיב ביה וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים:
א"ל ר' טרפון מה בין זה למצורע: שאף כן שנינו במצורע שאף הוא תגלחת שנייה בשביעי כדמפרש בו קרא יגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וביום השביעי יגלח את כל שערו ומביא קרבנותיו בשמיני א"ל אין ביניהם כלום לענין הבאת קרבן אלא שזה הנזיר טהרתו תלוים בשביעי כיון שהוזה וטבל הוי טהור כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו דמשמע שכבר הוא טהור ועומד כשהוא מגלח ואפילו אם אינו מגלח בו ביום:
ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו: שאם טבל קודם שמגלח עדיין אינו טהור עד שמגלח דכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו והדר ורחץ את בשרו במים וטהר ונזיר אינו מביא קרבנותיו אא"כ מעורב שמש שטובל בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני וכן אם לא טבל בשביעי עד לשמיני אינו יכול להביא קרבנותיו בו ביום עד הט' אבל מצורע המתגלח וטובל ביום שמיני שלו יכול להביא קרבנותיו בו ביום ואינו צריך הערב שמש לפי שהוא טהור ועומד משעת טבילה ראשונה שטבל בתגלחת הראשונה דהא כתיב ביה וטהר רש"י ז"ל:
א"ל שזה טהרתו תלויה: וכו'. בגמ' בעינן קבלה ר' טרפון מר' עקיבא שאם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום או לא ובא תלמודא למיפשט דלא קבלה ודחייה רבא.
ואינו מביא את קרבנותיו אא"כ היה הערב שמש: אית דמפרשי דמיירי במצורע שאם גלח בשמיני אינו מביא קרבנותיו עד בתשיעי לפי שאינו מביא אא"כ בהערב שמש ושבשתא היא דבהדיא קתני לה בת"כ דאם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום וה"נ אמר לו ר"ט התם מה בין זה לנזיר אלא חוזר על הנזיר דסבר ר' עקיבא אין נזיר מביא קרבנותיו אא"כ היה מעורב שמש שטובל בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני וכן אם לא טבל בשביעי עד השמיני אינו יכול להביא קרבנותיו בו ביום עד הט' אבל מצורע המגלח וטובל ביום ח' שלו יכול להביא קרבנותיו בו ביום ואינו צריך הערב שמש לפי שהוא טהור ועומד משעת טבילה ראשונה שטבל בתגלחת הראשונה דהא כתיב ביה וטהר רש"י ז"ל. והרי כתבתי בארך כל פירושו של רש"י ז"ל וז"ל הר"מ במז"ל שם פ' ששי סימן י"ג הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל ונתאחר כמה ימים כשיטבול יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר טבל והעריב שמשו ואיחר קרבנותיו אינו מתחיל למנות עד שיביא חטאתו אבל עולתו ואשמו אין מעכבין אותו כמו שבארנו ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפ' מצורע שהכריח כגרסת תוספות ז"ל דגרסי התם בברייתא גבי מצורע ואם גלח בשמיני אינו מביא קרבנותיו בו ביום דברי ר' עקיבא א"ל ר"ט וכו' ושכן גריס הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה והר"ש ז"ל בפ' בתרא דמסכת נגעים. וביד פ"ד דהלכות מחוסרי כפרה סימן ב'. ומצאתי שכתב ה"ר יהוסף ז"ל ואינו מביא את קרבנותיו אא"כ היה מעורב שמש פי' אחרי טהרתו דהיינו אחר תגחלתו ע"כ:
ושוחט את השלמים: פי' שוחט את השלמים ראשונה ומגלח אחר שחיטתן כי תגלחת הטהרה אינה אלא אחר שחיטת הקרבן וסבר ר' יהודה שהשלמים הם ראשונים ועל כן מגלח אפילו אחר שחיטתן בלבד כי מותר לגלח על סמך וכו' זה הקרבן הראשון שהקריב ור' אלעזר סבר שישחוט את החטאת ועל כן מגלח על החטאת:
ואם גלח על אחת משלשתן: פי' איזו שהקרי' ראשונ' ה"ר יהוסף ז"ל:
ומגלח עליהם: פי' שתהיה תגחלתו אחר שחיטתן הרמב"ם ז"ל. ומתוך פי' רש"י ז"ל משמע בצד הדוד של שלמים מגלח. וביד פ"ח דהלכות נזירות סימן ב'. בפי' ר"ע ז"ל על זבח שכתוב בו פתח אהל מועד דהיינו שלמים. אמר המלקט וכיון שאמר הכתוב שעל השלמים יגלח דין הוא שיקדומו תוס' ז"ל וכן דעת רש"י ז"ל כמו שאכתוב בסמוך והם תוס' ז"ל עצמם הקשו א"כ למה הקדים חטאת עולה ושלמים אבל שם ביד פ"ח כתיב ושוחט החטאת תחלה ואח"כ העולה ואח"כ השלמים ואח"כ מגלח וכתוב בתוספת י"ט דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבסדור הקרבנות לא פליגי ר"א ור' יהודה שהרי בפרשה כך הם סדורים בעשיה ולפיכך נקטינהו ר' יהודה חטאת עולה ושלמים ובגלוח הוא דפליגי דר"י ס"ל אחר השלמים ור"א ס"ל אחר החטאת קודם שחיטת העולה והשלמים אלא דנקט ר"א לשון יתר לומר שהחטאת קודמת בכל מקום:
ושוחט את השלמים: אית דגרסי שחט ולפי' התוס' אתי שפיר גרסת ושחט בוי"ו דמשמע שמקדים לשחוט אותם:
ומגלח עליהם: ר"ל אחריהם וכן פי' הרמב"ם ז"ל אחר שחיטתן. שהחטאת קודמת בכל מקום. כדכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה ואפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה אף כאן בנזיר תהא קודמת שיהא מגלח עליה רש"י ז"ל:
ואם גלח על אחד משלשתן יצא: סתמא היא וכדמוכח בסמוך סוף סימן י'. ואיתה בפ"ק דנדרים דף ד' ובפ' ואני דף כ"ח ובפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ה) ובפ"ק דמנחות דף ה' ובפ' משקלי דף כ"א:
רשבג"א: וכו' פ' ואני דף כ"ו וירושלמי דף נ"ד וביד רפ"ח דהלכות נזירות:
ומשלח: ומניח. בפי' רע"ב ז"ל צריך להגיה ואם גלח במדינה בירושלם וכו'. ובמשנה צריך להגיה לא היה משלח וכו' וכן הוא בבבלי בגמרות שראיתי וגם ה"ר יהוסף ז"ל כן הגיה אבל בירושלמי אין כתוב שם מלת לא. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל וס"א דלא גרסינן לא צ"ע ולפי הספרים דגרסי' לא צריך לומר דקאי האי בד"א ארישא היה נוטל וכו ע"כ. וכתב רש"י ז"ל וספרים שכתוב בהן ואם גלח תחת הדוד של אשם יצא שבשתא היא דלא גרסי' ליה במתני' אלא בגמרא בברייתא. ומפרש בברייתא דקודם שישלחנו תחת הדוד היה נוטל מן הרוטב ונותן על השיער של ראש נזירותו ואח"כ משלחו תחת הדוד ויליף לה בגמרא מקרא דכתיב אשר תחת זבח מזבחו יהא תחתיו:
ואם גלח במדינה: פי' הנזיר המביא קרבנותיו בתגלחת הטהרה אחרי שחיטת זבח אחד היה מגלח חוץ למקדש דהיינו בירושלם במקום שהוא רוצה לבשל את שלמיו ונותן שערותיו על האש שם ה"ר יהוסף ז"ל. עוד כתב זה שכתב המפ' ז"ל במדינה בירושלם לפום ריהטא נראין דבריו מגומגמין הרבה כי בתלמוד אמרו שאסור לגלח במקדש משום דיהוי בזיון וא"כ מותר לגלח בירושלם וא"כ למה לא ישלח תחת הדוד כיון שמותר לגלח בירושלם ואע"פ שהנזירים היו מגלחין בלשכת הנזירים ומבשלים שם הבשר מ"מ מותר לבשלם בכל העיר א"כ יבשלו במקום שגלחו וישלחו שם תחת הדוד וכך כתבו התוספות וגם פי' מדינה אינו אלא חוץ לירושלם ובירושלמי תניא ר' מאיר אומר הכל משלחין וכו' חוץ מן הטמא שבגבולין אך אינה ראייה כ"כ כי גם ירושלם היא בכלל גבולים ובכל מקום שנזכר במשנה מדינה ר"ל עיר והיינו ירושלם וצ"ע במסכת ר"ה רפ"ד עכ"ל ז"ל. עוד כתב ר"מ ס"ל דאף המחוסר הבאה משלח ע"כ. ועוד ראיתי שנקד בד"א הבי"ת בשב"א וכך נקד בכמה מקומות ואולי שכונתו ז"ל להגיה במי דברים אמורים כמו שהגיה כן בפי' במתני' דבס"פ משוח מלחמה. בפי' רע"ב ז"ל דלא כתיב נתינת שער תחת הדוד אלא בנזיר טהור. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל ולי נראה לומר טעם כי הוא מחוסר הבאה כי הנזיר אינו מביא קרבן שלמים כשהוא מגלח תגלחת הטומאה וא"כ אי אפשר לגלח במקום הבשול כי האשם שלו אינו מתבשל אלא במקדש ע"כ:
ר"מ אומר: וכו'. ר' יהודה יש לו סברא אחרת בברייתא דטהורים כאן וכאן היו משלחין וטמאין כאן וכאן לא היו משלחין וחכמים אומרים הכל לא היו משלחין תחת הדוד חוץ מן טהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו וסתם מתני' אליבא דחכמים. והביא הרמב"ם ז"ל בפירושו מילתייהו דחכמים. וביד פ' ששי דהלכות נזירות סימן י"ד ובפ"ח סימן ג'. ויש להסתפק אם הוא ז"ל לא היה גורס מלת לא במתני' ונמצא שהיא סתמא כדעת ר' יהודה ואפשר שזה היה דעתו שפסק שם כר' יהודה אע"ג דרבים פליגי עליה כמו שהביא בפירושו דעת חכמים כדכתיבנא:
היה מבשל: וכו'. ירושלמי ר"פ הנודר מן המבושל ור"פ בכל מערבין. וביד כולה מתני' עד סוף סי' י' שם פ"ח סי' ב' עד סוף סי' י"ב:
או שולקן: שאינו מבושל יפה רש"י ז"ל. ועיין במ"ש בפ' כל שעה סי' ו' ומפ' בגמרא בברייתא דלאחר שגלחו נוטל מן הרוטב שהשלמים מתבשלין בו ונותן על שיער התגלחת ומשליכו תחת הדוד של שלמים וכן כתבו שם ביד:
ר"ש אומר: ירוש' ספ"ק דמגילה. ובברייתא וגם במתני' דבסוף פירקין מכנה לר"ש בשם חכמים ור' אליעזר הוא דפליג עליה ודריש הכי ואחר ישתה הנזיר יין אחרי המעשים כולם ברייתא ופי' רש"י ז"ל אחר המעשים כלם ואחר התגלחת ותגלחת מעכבת ע"כ. והיינו דלא תני הותר לגלח לפי שכבר גלח שהרי גלוח מעכבת ע"כ. בפי' רע"ב ז"ל מה התם אחר מעשה יחידי פי' רש"י ז"ל דלאחר גלוח עביד תנופה אף כאן אחר מעשה יחידי אחר קרבן אע"פ שעדיין לא גלח ותגלחת לא מעכבת ע"כ. ופרכינן ואימא עד דאיכא תרויהו קרבנות ותגלחת דהאי אחר תגלחתו דאמר אחר כל עבודת הקרבנות ומשני אי הכי ג"ש דאחר אחר למה לי. ופסק הרמב"ם ז"ל שם ביד דהלכה כר"ש אע"פ שבפי' המשנה כתב שאין הלכה כר"ש:
גלח על הזבח: תוס' פ' כיצד צולין (פסחים דף פ"א.) ופי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' גלח אחר שחיטת זבח אחד:
וזבחיו: פירוש זבחיו שהקריב אחרי הגלוח ע"כי עוד כתב גלח על החטאת י"ס דגרסי' בבא דגלת על העולה ועל השלמים ברישא: בפי' רע"ב ז"ל דאמרי' לעיל לר' אליעזר וכו'. אמר המלקיט וכמו שכתבתי לעיל פ"ג סימן ג' וגם בפירקין סימן ג':
ר"ש אומר אותו הזבח לא עלה לו ושאר כל הזבחים עלו לו: כצ"ל: ור' שמעון סבר דאם גלח על עולות נדבה ושלמי נדבה יצא עכ"ל רע"ב ז"ל. אמר המלקט מ"ט דאמר קרא ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ולא כתב אשר תחת זבח שלמיו אלמא אפילו על שלמי נדבה יצא:
אותו הזבח לא עלה לו: ויביא זבח אחר במקומו והיינו טעמא דתגלחתו כשרה דהואיל וזבח אחר בעלמא כשר הוא כדתנן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים הכא נמי כשרה לתגלחתו אבל אם גלח על החטאת שעשאה שלא לשמה מודה ר"ש דתגלחתו פסול' לפי שזבחו פסול כדתנן החם חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה שהיא פסולה רש"י ז"ל:
ואם גלח על שלשתן: פי' אחר שחיטת שלשתן ה"ר יהוסף ז"ל. ואם גלח על שלשתן סתם ואחר שהוקרבו שלשתם נמצא אחד בלבד כשר תגלחתו כשרה לד"ה שהרי על זבח כשר נמי גלח. וכתב הרמב"ם ז"ל שם פ"ח כל מקום שאמרו תגלחתו פסולה הרי הוא כמי שנתגלח בתוך ימי נזירותו שהוא סותר שלשים יום ונמצא מונה שלשים יום אחר התגלחת הפסולה ויביא קרבנותיו ע"כ וכתב הרב בעל כסף משנה שכך פי' שם המפרש והם דברי רש"י ז"ל בגמרא ושמא שמשמיענו הרב ז"ל שאין זה פירוש רש"י ז"ל [א"ה באמת פירש"י שעל מס' נזיר איננו מרש"י ז"ל כי אם מחתנו רבינו יהודה בן רבינו נתן ז"ל הנקרא בשם הריב"ן כמ"ש בש"ס החדש שלנו ע"פ כתב יד, וכ"כ בשה"ג מערכת גדולים אות ש' בשם הרב יד מלאכי ע"ש] שכן כתב בכמה מקומות פי' המפרש וכו':
ויביא שאר הזבחים: פי' הזבחים הפסולים הר"י ז"ל:
ר' אליעזר אומר סותר את הכל: לא כל הימים קאמר אלא סותר כל הקרבנות דאי סותר ימים קאמר הא שמעינן ליה לעיל פ"ג דאמר אינו סותר אלא שבעה משום דהוי לאחר מלאת וה"נ מסתברא דאקרבנות הוא דפליגי מדקתני וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו ויטהר מכלל דלר' אליעזר ס"ל דאף ראשון לא עלה לו וצריך להביא אחר. ענין אחר אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר' אליעזר סותר את הכל ול"מ זבח ראשון דאינו עולה לו אלא אפילו אותן שהפריש תחלה צריך להחליף ויביא אחרים במקומן וחכמים אומרי' אותו ראשון בלבד לא עלה לו וצריך להביא אחר במקומו אבל שאר קרבנות שהפריש אינו צריך להחליף אלא לכשיטהר יביא אותם ה"נ מסתברא דאקרבנות פליגי מדקאמרי רבנן דיביא שאר קרבנות ויטהר אלמא דשמעינן מינה דר' אליעזר אפילו אותן קרבנות שהפריש תחלה אינו יכול להביא לקרבנותיו ואמרו לו רבנן מביא ומעשה וכו' ולעולם ז' הוא דסותר ותו לא לדברי הכל. רש"י ז"ל. וז"ל הרב ר' יהוסף ז"ל סתר את הכל פי' אפילו הקרבן שנשחט בטהרה:
יביא שאר קרבנותיו ויטהר: פי' אותן שנשחטו אחרי שנטמא כגון שלא ידע שנטמא הר"י ז"ל:
אמרו לו: בס"א ל"ג מלות אמרו לו:
וחכמים אומרים יביא שאר קרבנתיו ויטהר: תוס' פ' כיצד צולין (פסחים דף פ"א.) וביד פ' ששי דהלכות נזירות סי' ד'. התדמורית מתדמור היתה וא"כ דלית ברישא וכן הוא בירושלמי וכן הגיה הר' יהוסף ז"ל אבל איכא עיר אחרת דקראת תרמוד כדאיתא בפ"ק דיבמות דף ט"ז ובפ' דם הנדה (נדה דף נ"ו) אי מקבלין גרים מתרמוד ושמא שגם שם צריך להיות תדמור ולא מצאתי הכרח אפי' מן הערוך: