עיקר תוי"ט על נזיר ו
משנה נזיר, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) הענבים. והא נמי מחייב על זג וחרצן. אלא הא אתא, לאשמעינן דאינו חייב אלא בכזית והאי דקתני ענבים לאפוקי מר"א דאמר אפילו עלין ולולבין רש"י:
(ב) (על הברטנורא) והיינו כמשנה האחרונה. ור"ע נמי הכי ס"ל דאמר כדי לצרף כזית. והתוספ' בתבו דמתניתין אליבא דכ"ע דבאכילה מודו כ"ע דבכזית ולא פליגי אלא בשתיה, דמשנה ראשונה עד שישתה רביעית יין כדרך כל שתיה ולא גמר שתיה מאכילה, ור"ע גמר כי'. ועתוי"ט איך משערין שתיה בכזית ואכילה ברביעית:
(ג) (על הברטנורא) בגמרא יליף ליה מקרא. ורבנן דרשי ליה לדרשא אחריתי. ועתוי"ט:
(ד) (על המשנה) בפ"ע. ונראה דעיקר חידוש לת"ק בא לומר חייב על הזגים בפ"ע אם אבל לבד מן הזגים ואההיא אתא לאפלוגי ראב"ע כו'. תוספ':
(ה) (על הברטנורא) ועל שניהם הכתוב אומר זג אחד: [ו] אף ע"ג דלפי לשון המשנה אינו חייב עד שיאכל כו' משמע דלהקל בא וכלומר שאפילו אכל כזית מחרצנים או מן הזגים אינו חייב עד כו'. אבל סובר הר"ב שכמו שיש בדברי ראב"ע להקל כן יש בדבריו להחמיר שאם אכל חרצנים וזגין שיהיה חייב אפילו אם הוא בפחות מכזית שסובר שהתורה הקפידה שיהיו חרצנים שנים וזג אחד ושאם אכל כך הרי הוא חייב ואפילו אין בהם כזית ויש בדבר להקל ולהחמיר וכלפי הך סברא הוא דכתב שאין הלכה אלא אינו לוקה עד שיאכל כזית:
(ז) (על הברטנורא) לומר שזה שסותר היינו אם אין מיום שגלח כו' עד סוף ימי נזירתו ל' יום, כגון שגלחהו ביום מלאת צריך שימתין ל' יום, אבל אם יש לו עוד ל' יום אינו סותר, כלומר כיון דאיכא עדיין גידול שער ל' יום. וכ"כ התוספ'. ודעת הר"מ דאפילו בנזירות מרובה סותר שלשים יום וכל דקדוקי נזירות עליו, אלא שאין עולין לו מן המנין:
(ח) (על הברטנורא) דה"ל למכתב בתער לא יגלח כו' ולמסקנת הגמרא אינו חייב אלא כעין תער לפירש"י שמעבירן סמוך לעיקרן. והתוספ' כתבו שעוקר השער ומשחיתו מעיקרו. ועתוי"ט:
(ט) (על הברטנורא) כלומר שלא יניח ממנו שיכוף ראשו לעקרו:
(י) (על הברטנורא) כלומר ולא בכל אדמה אמר ר"י ואפילו שאינו משרת ולגזור אטו משרת ואע"ג דבגמרא אבעיא לן כו' פירש הר"ב להקל. ועתוי"ט:
(יא) (על המשנה) אלא אחד. אין זה אלא בדיני אדם שאינו מחויב מלקות אלא אחר התראה ולכך היה צריך התראה על כל מלקות אבל בדיני שמים כל זמן ששתה רביעית יין עבירה ועל כל גילוח וכל טומאה עבירה ועל זה תעשה היקש לכל אסורים שבתורה אין הפרש בין לאו או כרת או מיתה בסנהדרין אבל תדע שהבא על הערוה חייב על כל עבירה ועבירה בכלל ואם אנחנו לא נוכל להעניש עליו אלא עונש אחד הקב"ה מעניש אותו ע"כ עבירה ועבירה ואם המיתו אותו בסנהדרין על אחד מאלו העבירות והתודה נתכפר על הכל מצד התשובה לא מצד שהעונש הא' שמענישין אותו הסנהדרין יכפר עונות הרבה. הר"מ:
(יב) (על הברטנורא) אבל בטומאה לא אמר לא יטמא בלבד אבל אמר לאביו כו' משמע דמדסתם וכתב מיין ושכר יזיר ילפינן והכל בכלל ואפילו דמצוה הר"מ כו'. ובגמרא יין דמצוה מאי היא קדושא ואבדלתא ליכא למימר שאע"פ שקידוש יום השבת בדברים דבר תורה הוא זה שמקדשין על היין מדברי סופרים הוא כו' ומשני כגון שנשבע לשתות וקמ"ל דחייל עליה נזירות אע"ג שנשבע לשתות:
(יג) (על הברטנורא)} ותימה דהא איכא נמי עשה דגדל פרע שער ראשו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ובגמרא פריך ותגלחת לא הותר מכללה קל וחומר מיין כו' ומשני אמר קרא ראשו ואמר קר זקנו. ופירשו התוספ' דאי לאו קרא הוה מקיימינן הגילוח בשאר גופו אבל ראשו יהיה אסור מטעם דאין עשה כו'. והר"מ מישב מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו והרי אין קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה. ואפשר דס"ל כאידך תנא דראשו להקפה אתי. ועתוי"ט:
(יד) (על המשנה) ובמת מצוה. תניא איזו מת מצוה כל שאין לו קוברים. קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. גמרא:
(טו) (על המשנה) אא"כ כו'. ולכאורה קאי אמצורע כו'. א"נ י"ל דקאי אנזיר וכן פירש"י. וכ"כ מהר"מ בפירושו ובחבורו. ועתוי"ט:
(טז) (על המשנה) ושוחט כו'. לשון התוספ' אחרי שאמר הכא שעל השלמים יגלח דין הוא שיקדימו וקשה אם כן למה הקדים חטאת ועולה לשלמים. אבל הר"ב העתיק שחט כו', י"ל דהכי קאמר אשחיטת שלמים מגלח ולא על הקודמים וכן סדורן בפרשה בין בהבאה בין בעשיה. ולפיכך נ"ל שכסדרן בכתוב כן הוא סדרן, דמנלן לשנות הסדר ממה שסדורין בכתוב. וכ"ה לשון הר"מ בחבורו. ובפירושו פסק כר"י ולשון דבכל מקום שאמר ר"א, לא איצטריך, אלא דהאמת הוא אומר. ועתוי"ט:
(יז) (על הברטנורא) ראי פתח אהל מועד ממש אי נמי כנגד הפתח בזיון מקדש הוא כדאיתא בגמרא:
(יח) (על המשנה) ומגלח. שתהיה תגלחתו אחר שחיטתו. הר"מ:
(יט) (על המשנה) ואם גלח כו'. אתיא ככ"ע ובירושלמי יליף לה מקרא:
(כ) (על הברטנורא) היינו בנזיר דכתיב ביה כבשה וכבש ואיל אבל בעלמא ראויה היא לשלמים:
(כא) (על הברטנורא) ולעיל דרשינן דבשלמים הכתוב מדבר דהכל במשמע:
(כב) (על הברטנורא)
(כג) (על הברטנורא) ויליף לה בגמרא מזבח לרבות חטאת בנזיר טהור ואשם בנזיר טמא. ועתוי"ט:
(כד) (על המשנה) או שולקן. בפ"ב דפסחים מ"ו פירש הר"ב דשליקה בישול יותר מדאי עד שנימוח ולא הוי זו ואצ"ל זו דקמ"ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בישול:
(כה) (על הברטנורא) אחר קרבן אחר התגלחת ותגלחת מעכבת. רש"י. והיינו דלא תני הותר לגלח לפי שכבר גלח שהרי גילוח מעכבת:
(כו) (על הברטנורא) דלאחר גילוח עביד תנופה אף כאן אחר מעשה יחידי אחר קרבן אע"פ שעדיין לא גילח ותגלחת לא מעכבת. רש"י. ובגמרא אימא עד דאיכא תרווייהו, דמה התם אחר התגלחת כדכתיב אחר התגלחו אף כאן נימא אחר התגלחו. ומשני אי הכי גזירה שוה למה לי:
(כז) (על המשנה) הותר. משמע ודאי מיד הותר. ועיין סוף פ"ח:
(כח) (על הברטנורא) דשנה רבי לדר"ש בלשון חכמים לקמן בסוף פ"ט. ועתוי"ט:
(כט) (על הברטנורא) לפום רהיטא כתב כן דסתמא תנן לעיל מ"ג דסותר ל' יום. ומיהו בגמרא אמרינן דלר"א סותר ז' ימים בלבד, וטעמא כי היכי דגדלי שערות דקים להו לרבנן כל ז' יומין אתיא מזיא כדי לכוף ראשו לעקרו:
(ל) (על הברטנורא) ויליף לה מקרא. ופירוש יצא היינו מצות גילוחו. אבל ידי נדרו דקרבן נזיר לא יצא, וכדתנן בריש זבחים שלא עלו לבעלים לשם חובה. והיינו דקאמר אותו זבח לא עלה לו:
(לא) (על הברטנורא) דהא אמר כל לאחר מלאת שבעה סותר. גמרא:
(לב) (על הברטנורא) קצת יש לדקדק מדכתב ומותר לגלח שסובר כמ"ש לעיל במשנה ז' דלר"י עיקר מצות הגילוח אחר השלמים שקרב באחרונה. אבל מ"מ קשה למה נקטיה כלל, ושני מלישנא דר"א ור"ש דלא נקטיה דמצותו קודמת ולר"א מעכב נמי:
(לג) (על המשנה) שמתה. ונטמאת עליה. רש"י: