רבינו אשר על הש"ס/פירוש הרא"ש/נדרים/פרק ו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) |
ר"ן |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
פירוש הרא"ש |
תוספות רי"ד |
הרשב"א |
הריטב"א |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הנודר מן המבושל. שאמר קונם מבושל עלי:
מותר בצלי ובשלוק. שלוק זה שנתבשל יותר מסתם בשול כדאיתא בכל הבשר (חולין קי:) דכבד אוסרת ואינה נאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת:
אסור במעשה קדרה רך. מפרש בגמרא כל מידי דמיתאכל בפת מיקרי תבשיל:
מותר בעבה. שנאכלת בלא פת:
בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה. מפרש בגמרא:
מעשה רתחתה. דבר הנרתח והנגמר בקדרה:
בכל המתבשל בקדרה. אפי' אינו נגמר בה:
גמ' ויבשלו (את) הפסח. בדברי הימים כתיב:
והא מתבשיל נדר. וכיון דרך הוא כמו מים בעלמא לא מיקרי תבשיל:
דמתאכיל ביה ריפתא. ששורין בו הפת ואוכלין אותו:
והתניא. בניחותא ומייתי ראיה מהיטריות דקות שהחולין אוכלין בהן פתן:
הא ברכיכי. טובים:
באשוני. קשים:
בגוויה דקרא. הרך שבתוכו הוא טוב:
לוליבא דקרא בסילקא. דבר רך קרי לוליבא שמלבלב ומצמיח טוב לתת אותו בסילקא:
לוליבא דכיתנא. נותנין אותו במים עד שמלבלב ונעשה רך ואחר כך נותנין אותו בכותח:
אסור לאמרו בפני ע"ה. שילעיגו על דברינו שדברים אלו אפילו הנשים יודעות אותן:
כמאן מצלינן אמריעי ואקצירי כר' יוסי. דאמר אין אדם נדון בר"ה:
מריעי רבנן. מרוב גרסתם חלשי:
מתני' דלא כבבלאי. דלדידהו אפי' עבה מיקרי תבשיל:
נקרני דהוצל. נקיי הדעת כמו המנקר חצרו:
בחסיסי. קמח של קליות:
באצבעתא בסים. האוכל באצבע אחד הוא טוב וכל שכן בשתי אצבעות או בשלש:
למיכל דייסא עד פרסה. לך שמה:
כל מדעם לא תפלוט. כל מאכל שאכלת אם אתה יושב לפני רבך ויש לך רוק בתוך פיך תבלענו ולא תפלוט אותו לפני רבך:
לבר מקרא ודייסא שדומין לפתילה של אבר. הבולע רוקו אחר שאכלם:
מאכילני רוקך. הנדבק בהוצא אבל אצבעו היה מקנח מן הרוק:
מאכילני צואתך. שבין צפורן לבשר:
בלוספיין. מין תאנים:
מורה ורוי. בעל הוראה כמותך ישתכר:
וחוגרני צדעי. מכאב הראש:
שקיל גולפא אכתפיה. חבית לישב עליה בבית המדרש:
נקטת עמרא. לקחה צמר:
שעטני מעיל. שהיה חשוב עליו כמעיל:
דלי ציפתא. הגביה המחצלת וסמך על הנס שיראה שם מעות:
דכלבא שבוע. עשיר גדול היה כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין דף נו.):
רמינא לך ירושלים דדהבא. אם יהיה לי סיפוק אעשה ליך ירושלים של זהב עטרה הנקראת עיר של זהב וכן עשה לה כדאיתא בפרק במה אשה (ד' נט.):
אתא אליהו כו'. כדי לנחמם מצער חסרונם:
מן ענא. עושין איל של זהב או עז אחד ממין הצאן:
גוזא. חתיכת עץ גדול:
מן מטרוניתא. פעם אחת הוצרכו ישראל ללות מעות ולוה אותם ר' עקיבא ממטרוניתא אחת אמרה לו מי שאמר והיה העולם והים הגדול יהיו ערבים שלי כשהגיע זמן הפרעון חלה ר"ע הלכה ועמדה על שפת הים ואמרה ידעתי שאלמלא שעכבו אונס את ר"ע היה פורע בזמנו מי שאמר והיה העולם והים ישלימו ערבותם מה עשה הקב"ה שלח רוח שטות בבתו של קיסר ונטלה קופסא מלאה זהב ומרגליות ושלחה על פני המים והרוח הביאתה לפני אותה מטרוניתא ונטלתה וכשעמד ר"ע מחליו נטל בידו הממון והביאו לה אמרה לו כבר פרעו לי ערביך לקחה כדי חובה והמותר נתנה לו:
ומן אשתו של טורנוסרופוס. שנתגיירה ונשאה ר' עקיבא:
ומן קטיעא בר שלום. בפ"ק דע"ז (דף י:) שנתן כל ממונו לר"ע ותלמידיו:
על לחרתא. נכנס הקוף לחור אחד מצאו רבוע על מרגליות ונתנו לו המרגליות לפנים משורת הדין:
בכלי מכוער. שהיה שחור:
(פיסקא) עד דמתזוטרא. עד שתקטין שיוכל לבלעה:
בקולחא. היינו ביצת טורמיטא והיה נחלש עד שבני ביתו מורטין שער ראשם עליו:
בכלופסין לא יאכל בבנות שוח. פועל העושה מלאכה אצל בעל הבית אוכל במה שהוא עושה דכתיב כי תבא בכרם רעך וגו' ומוקמינן ליה בפועל ואמרינן בב"מ (ד' צא:) דאינו אוכל אלא מאותו המין שהוא עושה מלאכה וקמ"ל הכא דאע"ג דכלופסין ובנות שוח שניהם מין תאנים אפי' הכי חשיבי כשני מינין:
דעבדין מנהון לפדי. מיני מאכלים:
אנו אפילו בעינינו לא ראינו. שאין אנו יודעין לתקן כל כך מיני מאכלים:
דיקולא רבה וחפייה כופרא. לקח סל גדול וחפהו בזפת:
ליכיל לי מר. ימדוד:
בריקודא דאמך ובקרקני דאבוך. שתהא אמך מרקדת לפני ואביך מכרכר:
תירמי לי נטלא. תמזוג לי הכוס:
תועה אתה בה. שמניחין נשותיהן והולכין אחר משכב זכור:
תבלין יש בה. נעמה עליו ביאה מגונה של בהמה:
כסום יכסמו את ראשיהם. ככוסמת הזה שראשו של זה בצד עיקרו של זה ובכ"ג איירי מדכתיב בקרא ויין לא ישתו כל כהן מכלל דהך לאו בכל כהן איירי ועוד דברישא כתיב וראשם לא יגלחו והיינו בשאר כהנים:
קרא קרקוזאי. דלועין של אותו מקום:
ובדלעת הרמוצה. דלעת הטמונה ברמץ כל דלעת הטמונה ברמץ נקרא דלעת הרמוצה:
כלאים עם הרמוצה. אלמא מין בפני עצמו הנקרא כן על שם שמאותן המינין רגילין לטמון ברמץ אבל שאר מיני דלועין אינם נקראים כך אפי' אם טומנין אותן ברמץ:
(מתני') שכבר ירד לקדרה קודם שירד לאילפס. שמבשלין אותו קצת תחילה קודם שמטגנין אותו באילפס:
מן היורד באילפס מותר ביורד לקדרה. כי היורד לקדרה אין דרך לתתו באילפס ויש מפרש אפי' אם אחר כך נתנוהו באילפס כיון שירד תחלה לקדרה כי היורד לאילפס משמע שתחלת ירידתו לאילפס:
מן הנעשה בקדרה מותר בנעשה באילפס. אע"פ שירד לקדרה תחלה כי הנעשה בקדרה משמע שנגמר בקדרה:
מותר בנעשה בקדרה. אפילו ירד לאילפס תחלה:
מתני' אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק. דסתם כבוש הוא של ירק:
כבוש שאני טועם כו'. דכיון דאמר שאני טועם וכן שלוק צלי מלוח:
גמ' דכביש מאי דשליק מאי. כאילו כבוש דמי או כאילו נמי שאני טועם ולאידך פירושא מי הוי ככבוש או הכבוש:
מתני' דג דגים שאני טועם. או דג או דגים ופליגא אדר' שמעון דאמר בגמרא דדג דוקא גדול משמע וי"מ כשאמר שניהם דג משמע גדול ודגים קטנים ול"נ דבדגים לחודיה סגי דמשמע כל מיני דגים:
ומותר בטרית טרופה. דג גדול וחותכים אותו לחתיכות ויש לו שם בפני עצמו ואינו בכלל דג ולא בכלל דגים אי נמי לא היה דעתו כי אם על דגים הנמכרים שלמים:
ובציר. אע"ג דקרבי דגים מעורבים בו:
והצחנה. תערובת מיני דגים טרופים נקראים צחנה כדאיתא בע"ז (ד' מ.) ההיא ארבא דצחנתא ובסנהדרין (ד' מט.) אפי' צחנתא טעים ופריס להו. וטרית הוי בכלל צחנה:
ומותר בציר ובמורייס. כיון דאין עיקר ממשות הדג מעורב בהם:
הונדר מטרית טרופה אסור בציר ומורייס. כיון שהזכיר טרופה מכל דבר שמעורב בו ממין הדג משמע:
גמ' ובלעו דג קטן. כנגד הראשון היה קטן:
ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ורגילין לקרות לקטנים דגה ולגדולים דג:
ציחין מאי. מי הוי כצחנה ומותר בציר ומורייס או הוי כטרית טרופה ואסור בציר ובמורייס:
מתי' מן החלב מותר בקום. היינו נסיובי דחלבא ונקרא קום לפי שעל ידי שמעמידין החלב הוא נפרד לצד אחר:
רבי יוסי אוסר. קא סלקא דעתיה דפסולת כל דבר הוי בכלל שמו הראשון:
בין מלוחה בין טפילה [צ"ל תפלה]. דלא תימא הגבינה המיוחדת שבגבינה משמע ואין דרך לאכלה בלא מלח:
מותר ברוטב ובקיפה. היינו דק דק בשר ורוטב הנקפה בשולי הקדרה דמשמע בשר דוקא מה שנקרא בשר:
ר' יהודה אוסר. דכיון שיש בו טעם בשר אסור:
אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי. דכיון דאמר בשר זה שויה עליה חתיכה דאיסורא ואסור בטעמו ובהנאתו אבל כשאמר קונם בשר עלי לא אסר עצמו אלא בדבר הנקרא בשר:
מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. כרבנן דרבי יהודה:
ורמינהו מן העדשים אסור באשישים ור' יוסי מתיר. וקשה לתרוייהו:
ומשני מר כי אתריה כו' ובאתריה דר' יוסי לקומא קרו נמי קומא דחלבא. וכן בעדשים באתרא דרבנן קרו לאשישים אשישים דעדשים אי נמי לרבנן דפסולת נקרא על שם העיקר ולרבי יוסי לא:
אלו דוקא או שאיני טועם דוקא. הא דאמרינן במתניתין דאסור ביוצא מן הזיתים ומן הענבים כי אמר קונם זיתים וענבים אלו שאני טועם במאי תלי האיסור מי אמרינן דאלו הוי כמו בשר זה דאסור ברוטבו ובקיפו והוא הדין נמי ביוצא ממנו או דלמא כשמיחד דבר הנאסר זה מועיל לאסור נתינת טעם כדאמרינן במתני' הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור אבל לא לאסור היוצא מן הזיתים ומן הענבים דמפקד פקיד בתוכן ודבר אחר הוא אבל כי אמר שאני טועם משמע כל מה שאני טועם מהם:
שאני טועם למה לי. הוא הדין נמי דמצי למיבעי אם שאני טועם דוקא אלו למה לי אלא בו פתח בראשון והוא הדין נמי דמצי למיבעי אם תרוייהו דוקא:
הא ביוצא מהם מותר. דאי אסור ליתני יוצא מהן וכל שכן חילופיהן שבאו מכח האיסור עצמו אבל יוצא מהם דבר אחר הוא:
הא עדיפא ליה לאשמועינן דחילופיהן כגדוליהן. דיותר הוא חידוש מה שחילופיהן אסור דאין לך דבר שתופס את דמיו אלא קודש ומחומרא שהחמירו חכמים באיסורי הנאה למי שהחליפן לכתחלה וא"ת אכתי ליתני חילופיהן ויוצא מהם לאשמועינן דחילופיהן כיוצא מהן וי"ל דחילופיהן וגדוליהן דמו להדדי דשניהם לא היו בשעה שאסרן עליו הלכך ניחא ליה למיתלי חילופיהן כגידוליהן:
תא שמע שאני אוכל שאני טועם כו' הא ביוצא מהם אסור. דאי מותר ליתני יוצא מהם וכ"ש חילופיהן לפי מאי דשני ליה דיוצא מהם עדיף מחילופיהן אפי' מגדוליהן עדיף בעי למימר השתא אלמא שאני טועם גורם לאסור היוצא מהם ואע"ג דמשמע פשטא דמתני' דקאי ארישא דאמר קונם פירות האלו והוסיף לומר שאני טועם וא"כ היכי דייק דשאני טועם גורם האיסור וי"ל דמ"מ דייק שפיר דאם איתא דשאני טועם אינו גורם האיסור אלא לשון היתר משמע דוקא מאלו איני טועם אבל מיוצא מהם אני טועם כמו בחילופיהן וגידוליהן אפי' כי אמר נמי האלו שאני טועם שרי:
איידי דלא נסיב רישא יוצא מהם. משום דעדיף לאשמועינן איסורא חליפין:
ת"ש אמר רבי יהודה מעשה ואסר עלי כו'. ופשיטא ליה השתא דאין חלוק בין נתינת טעם ליוצא מהם כשמברר הדבר הנאסר הכל אסור:
ומותר בטרית טרופה ובציר. וציר היינו יוצא מהן:
על מנת שאני טועם. לאו דוקא:
אמר רבא וכבר יצא מהן. קודם הנדר:
מתני' סתוניות. ענבים רעים ונשארים בגפנים עד ימות הסתיו ואינן ראויין ליין ועושין מהם חומץ ואית דגרסי ספוניות כמו סופי ענבים:
כל ששם תולדתו קרויה עליו. אף כי נשתנה מתכנה על שם עיקרו כמו דבש תמרים חומץ סתוניות:
וחכמים מתירין. בגמרא פריך היינו ת"ק:
גמ' כל שאין דרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול. כגון סתוניות ת"ק פליג אדר"ש בין בדבש תמרים בין בחומץ סתוניות דרבנן שרו תרוייהו ואסרי סתוניות גופייהו ור"ש אוסר בדבש תמרים ובחומץ סתוניות ומתיר הסתוניות ורבנן בתראי קיימי אהא דקאמר ת"ק מן הסתוניות מותר בחומץ סתוניות הא בסתוניות גופייהו אסור וחכמים מתירים סתוניות גופייהו:
מתני' מפני שהוא שם לווי. אכולה קאי:
גמ' ירקות שדה. אינן קרוין ירק סתם והרוצה לומר ירקות שדה צריך לחבר שם לירק ולומר ירקות שדה וכן כולם:
אבל בשביעית מתהפך הענין לפי שאין ירקות גינה מצויין שאין גדלים בלא עבודה ואוכלין ירקות שדה לפיכך בלשון העולם ירקות סתם הואי ירקות שדה:
גמ' אבל במקום שמביאין ירק מחוצה לארץ אסור. אף בירקות גינה דכיון דמצויין שם דעתם גם עלייהו:
משום גוש. עפר הנדבק בירק וחכמים גזרו טומאה על גוש עפר הבא מארץ העמים בפ"ק דשבת (דף טו:):
מתני' אסור באיספרגוס. הוא מין כרוב אבל אין כרוב נקרא על שמו:
מן הגריסין אסור במקפה. ואפי' כי נתנן במקפה עדיין שם גריסין עליהן:
ור' יוסי מתיר. דקסבר לא מיקרו גריסין אלא מקפה של גריסין והוא מן גריסין נדר:
מן המקפה מותר בגריסין. דלא תימא כי היכי דנודר מן המקפה אסור בשום משום שדרך ליתן שום במקפה הוא הדין נמי כי נדר מן המקפה יהא אסור בגריסין משום שדרך לעשות הגריסין מקפה קא משמע לן דלא דמי משום דשום רגילין ליתן בכל מיני מקפה כי נותן טעם והשום הוא המקפה אבל אין עושין מגריסין לבדן מקפה אלא מכמה מינים עושין מקפה:
אסור באשישים. פסולת עדשים:
חטה שאני טועם כו'. מייתור לשונו שהזכיר שתיהם נאסר בכל אי נמי כדמפרש רשב"ג בברייתא דחטה משמע לאפות וחטים משמע לכוס:
גריס חטה שאני טועם מותר לכוס חיין. לא פליג אתנא קמא:
הדרן עלך הנודר מן המבושל